Warning: fopen(/home/kolisot3/public_html/michaelgurevitch.co.il/wp-content/uploads/wp-file-manager-pro/fm_backup/.htaccess): failed to open stream: No such file or directory in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 60

Warning: fwrite() expects parameter 1 to be resource, boolean given in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 62

Warning: fclose() expects parameter 1 to be resource, boolean given in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 63

Warning: fopen(/home/kolisot3/public_html/michaelgurevitch.co.il/wp-content/uploads/wp-file-manager-pro/fm_backup/index.html): failed to open stream: No such file or directory in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 67

Warning: fclose() expects parameter 1 to be resource, boolean given in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 68

Warning: chmod(): No such file or directory in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 69
הכבש הששה עשר – טקסט המחזה – Page 9 – מיכאל גורביץ'
מחזאי ובמאי


 

מערכה שנייה

(הילדים ניצבים ליד אריאלה השרועה על הדשא)

מיכאל: (כורע לידה) היא ישנה.

גל: (נוגעת קלות באריאלה) אריאלה. אריאלה. קומי.

נפתלי: אולי קרה לה משהו.

מיכאל: מה?

נפתלי: אני יודע איך בודקים אם מישהו ישן או שהוא מת.

יונתן: איך?

נפתלי: דוקרים אותו במקום כואב ואם הוא מת הוא לא מרגיש.

מיכאל: אולי תדקור אותה אז.

(נפתלי נגש לתיק שלו ומוציא מכשיר חד, נגש אל אריאלה ודוקר אותה. היא אינה מגיבה)

ענת: זה לא כואב לה?

יונתן: היא לא מרגישה את הדקירה.

גל: אריאלה מתה?

מיכאל: היא לא מתה. היא נושמת. היא רק התעלפה.

ענת: איפה נמרוד?

נפתלי: מה זה? עוד מישהו שוכב כאן.

(הם ממהרים לנמר, מיכאל ויונתן מסירים מעליו את המסיכה. זהו נמרוד, הוא מתחיל להתאושש)

מיכאל: נמרוד, מה קרה לך? (שהייה)

ענת: נמרוד…

נמרוד: (בקול בוכים) מישהו הכניס לי מכה על הראש, מאחורה.

נפתלי: נפוח לך? (בודק אותו) אתה צריך ללחוץ על זה כדי שהבונקלה תכנס חזרה לראש.

נמרוד: (לוחץ) אח…

מיכאל: מי נתן לך מכה?

נמרוד: שמתי לב שאריאלה הסתלקה. הלכתי אחריה ורציתי להפחיד אותה קצת, בצחוק. פתאום הרגשתי טראח מאחורה ויותר אני לא זוכר כלום. (שהייה קצרה)

נפתלי: גם אתה התעלפת.

גל: אריאלה התעלפה.

מיכאל: אולי היא נבהלה מנמרוד.

נמרוד: או שזה שנתן לי מכה, הרביץ גם לאריאלה.

נפתלי: מי זה יכול להיות? (שהייה קצרה)

גל: ענת, אנחנו צריכים ללכת הביתה, כבר דואגים לנו בטח.

נפתלי: כן, אנחנו צריכים ללכת. כבר מאוחר. אנחנו כבר לא נמצא היום את דניאל.

ענת: אבל אריאלה… (הם מהססים בין הגדר לאריאלה)

מיכאל: אולי זה היה דניאל.

יונתן: מה?

מיכאל: שנתן לנמרוד את המכה על הראש?

נפתלי: למה?

מיכאל: אני לא יודע.

נמרוד: אני נשאר. (שהייה) זה היה דניאל.

יונתן: איך אתה יודע?

נמרוד: אני הפחדתי את אריאלה, והוא חשב שאולי אני באמת רוצה לעשות לה משהו. והוא לא ידע מי אני, כי הייתי מחופש לנמר.

נפתלי: אז איפה הוא?

(נמרוד מביט על העץ, אחר כך על מיכאל. מיכאל מביט גם הוא לעץ. לפתע כולם מבינים. הם נגשים לעץ)

מיכאל: שלוש ארבע!

כולם: דניאל!!!

(דניאל מופיע על העץ. הוא מחייך ואין כל סימן לבכי שנשמע קודם)

דניאל: שלום.

כולם: שלום…

ענת: (לגל) דניאל… (שהייה)

מיכאל: דניאל, כולם מחפשים אותך.

דניאל: אני יודע…

נפתלי: אתה כל הזמן היית על העץ?

דניאל: התחבאתי לכם. (שהייה)

נמרוד: אתה בא?

דניאל: לאן?

נמרוד: הביתה.

דניאל: מה פתאום?! (שהייה)

נפתלי: אתה לא רוצה לחזור?

דניאל: לא.

מיכאל: אבל למה אתה ברחת? (שהייה. הילדים מחליפים מבטים)

נמרוד: אבל אתה מוכרח לחזור, כי כולם דואגים נורא ולא יודעים מה קרה לך.

דניאל: אני לא חוזר.

גל: למה? (דניאל מרים כתף ואינו עונה)

נפתלי: אז אנחנו נגיד לכולם שאתה כאן ויבואו ויתפסו אותך ולא תוכל לברוח.

דניאל: אני כן אברח ולא ידעו בכלל איפה אני.

מיכאל: דניאל…

דניאל: מה?

מיכאל: אתה קודם בכית?

דניאל: מה פתאום?! (שהייה. הילדים מחליפים מבטים)

גל: אריאלה זזה.

(כולם מתרכזים סביב אריאלה שאמנם פוקחת את עיניה ומתיישבת לאט)

נפתלי: איך את מרגישה?

אריאלה: יש לי סחרחורת…

ענת: אריאלה, תראי, דניאל…

(אריאלה מבחינה בדניאל שעל העץ. היא יושבת זמן מה, נרגשת מאוד, אחר כך היא קמה ונגשת לעץ)

אריאלה: דניאל… מאיפה היה לך אוכל…?

דניאל: מצאתי דברים וגם לקחתי מהלול של סבא שלי ביצים.

אריאלה: וישנת על העץ?

דניאל: כן.

אריאלה: כמו צפור… בוא למטה, אנחנו כבר צריכים ללכת הביתה עכשיו…

דניאל: אני לא הולך איתכם.

אריאלה: למה? (דניאל מרים כתף ואינו עונה)

אריאלה: אתה נשאר על העץ?

דניאל: כן…

מיכאל: (נגש לאריאלה) אריאלה, אנחנו צריכים ללכת עכשיו, כי תכף חושך וידאגו לנו.

אריאלה: אבל דניאל לא רוצה לבוא…

מיכאל: אז אנחנו צריכים להשאיר אותו כאן… (שהייה)

אריאלה: אני גם נשארת כאן.

מיכאל: מה?

אריאלה: אני נשארת עם דניאל. (מיכאל חוזר לילדים האחרים)

מיכאל: אריאלה אומרת שהיא נשארת עם דניאל.

גל: בלילה?

מיכאל: כן.

ענת: אבל זה נורא פחד.

נמרוד: גם אני נשאר. (למיכאל) אתה רוצה? (שהייה)

מיכאל: (פתאום, בצהלה) גם אני נשאר!

נפתלי: אבל נורא ידאגו לכם.

נמרוד: (לדניאל ולאריאלה) מיכאל ואני נשארים איתכם.

אריאלה: (לגל) גל,תגידי להורים שלי שלא ידאגו ושבבקר אני אבוא הביתה.

ענת: אבל מה, אריאלה, אתם תשארו כאן לבד כל הלילה… (והיא מתחילה לבכות)

אריאלה: (מחבקת אותה) אל תבכי, ענת, כי אני נשארת גם עם דניאל וגם עם נמרוד ומיכאל.

ענת: (בבכי) אבל יהיה כאן חושך…

נמרוד: (לענת) לא יהיה חושך, אנחנו נדליק מדורה… אני יודע איך.

אריאלה: (לענת וגל) תלכו עכשיו, ואל תשכחו להגיד להורים שלי. (גל ואריאלה מתחבקות)

נמרוד: גם להורים שלי.

מיכאל: וגם להורים שלי.

אריאלה: למה את בוכה, גל?

מיכאל: מה קרה?

נמרוד: מה קרה?

גל: בגלל שענת בוכה…

נמרוד: אבל ענת כבר לא בוכה.

גל: (בבכי) אבל קודם היא בכתה…

מיכאל: טוב, תלכו כבר כי בסוף כולם פה יבכו. (נפתלי ענת וגל יוצאים, גל נתקעת בגדר)

נמרוד: תעשי “פו” (גל נושמת)

נמרוד: לא, פו (גל נושפת, נמרוד דוחף אותה מבעד לסבכת הגדר. הם יוצאים)

נפתלי: אני גם צריך ללכת כי גל וענת מפחדות ללכת לבד הביתה. (יוצא)

יונתן: (לקהל) אני לא בכיתי, אבל זה רק בגלל שהחזקתי חזק מאד את השרירים של הפה. פחדתי להגיד שאני נשאר והתביישתי להגיד שאני הולך. חיכיתי לראות מה יהיה וגם קיויתי שבסוף כולם יחליטו בכל זאת לחזור הביתה. בחיים לא חשבתי שאני אצטרך לבלות לילה שלם בגן חשוך. ונוסף לכל הצרות גם היתי קצת רעב.

אריאלה: מה נעשה?

יונתן: עוד מעט יהיה לגמרי חושך.

דניאל: לא יהיה לגמרי חושך, כי יהיה ירח.

מיכאל: דניאל, איך עולים על העץ?

דניאל: אתה רוצה לעלות? (מיכאל מהנהן בראשו) מכאן (מראה לו. מיכאל עולה)

מיכאל: (מתחבק עם דניאל) שלום, מה שלומך…?

דניאל: (מחבק את מיכאל) שלום, מה שלומך…? טוב תודה.

מיכאל: (לילדים שנשארו למטה) שלום.

נמרוד: גם אני עולה.

אריאלה: גם אני.

יונתן: גם אני. (כולם עולים על העץ. מתחבקים, מברכים זה את זה לשלום)

אריאלה: איזה יופי כאן.

מיכאל: אנחנו כמו ג’ירף.

דניאל: אני כמו ג’ירף.

אריאלה: מה יותר גבוה עץ או ג’ירף?

דניאל: עץ.

נמרוד: לא נכון. ג’ירף יכול לראות אוטובוס לפני שהוא יוצא.

דניאל: גם אני.

מיכאל: ושמש לפני שהיא זורחת.

אריאלה: כל מה שאנחנו רואים, הג’ירף רואה לפנינו?

נמרוד: בטח.

מיכאל: יש לו גם על הפנים מין הבעה: “כמה יפה להיות חיה גבוהה!”

נמרוד: ג’ירף יכול לראות עננים בקצה העולם והוא אומר: “חברים, בעוד חודשיים ירד פה גשם”

אריאלה: מה נעשה?

נמרוד: אתם רוצים לשחק בשוטרים וגנבים?…

כולם: יאללה… (יורדים מן העץ)

יונתן: דניאל…

דניאל: מה?

יונתן: יש לנו כאן משהו לאכול?

דניאל: אני בדיוק גמרתי היום את כל האוכל שהיה לי. (שהייה)

יונתן: אז מה נעשה…

דניאל: אתם רעבים?

יונתן: אני כבר קצת רעב.

מיכאל: גם אני כבר קצת רעב..

נמרוד: גם אני…

אריאלה: גם אני…

יונתן: אני כבר עכשיו נורא רעב.

מיכאל: הכי טוב זה לא לחשוב על אוכל כי אז נהיים עוד יותר רעבים.

נמרוד: זהו, בואו לא נחשוב על אוכל.

מיכאל: (מניח את ידו על פיו של נמרוד) אל תגיד בכלל את המילה הזאת – אוכל.

יונתן: (כנ”ל) בעצמך אמרת אוכל.

אריאלה: (כנ”ל) גם אתה אמרת אוכל. (נמרוד מניח ידו על פיה)

דניאל: אתם יודעים… בסוף רמת גן יש מקום מיוחד
ושם אפשר לעמוד ולהריח
שוקולד.

נמרוד: אל תגיד את המילה הזאת, דניאל, כי אני מתחיל לבלוע רוק.

דניאל: איזה מילה?

נמרוד: אתה יודע…

דניאל: שוקולד?

כולם: (לופתים את הבטן) לא… הצילו…

דניאל: יש שם בית גבוה גבוה
בלי חלונות, עם שלוש ארובות
ושלושים מכונות
שיום ולילה עובדות
ושבעים פועלים
עם סינר וכפפות
מכינים…

כולם: אל תגיד!!!

דניאל: מכינים…

כולם: אל תגיד!!!

דניאל: רק רציתי להגיד שהם מכינים שוקולד בכל הצורות.

כולם: לא… הצילו…

דניאל: (שר)
שוקולד קטן ושוקולד גדול
שוקולד יקר ושוקולד בזול.
שוקולד אגוזים ושוקולד סתם
לעשירים לכולם.
והריח בחינם.
וכל האזרחים
עוצרים ומריחים.

אריאלה: מה לא היתי נותנת בשביל קוביה קטנה של…

כולם: אל תגידי.

דניאל: עוצרים הילדים שרצים בשכונה
עוצר האוטובוס מעבר לפינה
החתולים מפסיקים לברוח מהכלבים,
השוטרים עומדים ליד הגנבים.
כולם מביטים אל הארובות
ולאט לאט
האפים שלהם מתמלאים בריח של…

כולם: (בלחש) שוקולד…

נמרוד: (בלחש) ששש… מישהו בא.

אריאלה: (בלחש) מי זה יכול להיות.

מיכאל: אולי זה השומר…

נמרוד: בואו נתחבא…

(הם מסתתרים מאחורי העץ, דניאל נעלם בין הענפים. שהייה. מכיוון הגדר מגיעים נפתלי גל וענת, הם נושאים בידיהם שקיות)

ענת: הם לא כאן.

גל: אולי הם יחזרו הביתה…

נפתלי: (עובר את הגדר וקורא) נמרוד…

נמרוד: (מציץ מאחורי העץ) נפתלי?

נפתלי: איפה אתם?

(כולם יוצאים החוצה. ענת עוברת את הגדר, גל נתקעת כמו קודם).

ענת: אריאלה… (אריאלה וענת מתנשקות)

אריאלה: איך באתם פתאום?

(אריאלה נגשת לגל התקועה וגם הן מתנשקות. נמרוד ומיכאל מושכים את גל פנימה)

מיכאל: תעשי פו. (גל מתרוקנת והם מושכים אותה פנימה)

נפתלי: כשהלכנו, אז בדרך ענת אמרה שהיא כבר מתגעגעת ורוצה אולי לחזור וגם גל אמרה שאם ענת חוזרת אז גם היא רוצה…

ענת וגל: (יחד) אז שבאנו הביתה… (אחת לשנייה) אני רוצה לספר, תני לי…

גל: אז אמא שלי טלפנה לאבא של נמרוד והוא אמר שהוא מסכים שנמרוד ישאר ואז…

ענת: ואז…

גל: תני לי…

ענת: לא, עכשיו אני רוצה…

גל: אבל אני התחלתי…

ענת: אבל רק קצת ואחר כך תמשיכי… אז אמא של גל טלפנה גם לאמא לי ואמרה שצריך לשלוח לילדים אוכל…

נמרוד: הבאתם אוכל?

ענת: כן כי…

(ברגע זה מתנפלים הילדים הנשארים על השקיות, מוציאים מתוכם כריכים ומתחילים לזלול)

כולם: אכל… איזה מזל… תן לי גם…

אריאלה: (מוסרת כריך לדניאל שנשאר על העץ) אתה רוצה עם מלפפון או עם מיונז?

דניאל: מיונז.

נפתלי: אנחנו אכלנו אצל אמא של גל.

(מעכשיו כולם מדברים תוך כדי אכילה ובפה פחות או יותר מלא)

יונתן: (למיכאל) איזה יש לך?

נמרוד: (זולל בכל פה) לא יודע…

אריאלה: כשאומרים צנון מרגישים את הלשון…

גל: כשאומרים בצל מקבלים תאבון.

דניאל: (מהעץ) להגיד קולורבי זה כמו לצעוק.

כולם: קולורבי…

יונתן: להגיד אפונה זה כמו לשתוק.

ענת: כשאומרים תפוח הפה נהיה נפוח.

מיכאל: אחרי שאומרים פטרוזיליה צריך לנוח.

נפתלי: כשאומרים לחם מרגישים בבית.

נמרוד: כשאומרים אבטיח מרגישים קיץ.

דניאל: כשאומרים אשכוליות סמן שאין מה להגיד.

מיכאל: כשאומרים בננה מרגישים קטנים.

ענת: כשאומרים ארטישוק מתקמטים כל הפנים.

כולם: (מנסים) ארטישוק…

נמרוד: והכי מצחיק זה להגיד כרובית.

יונתן: (לקהל) שום ארוחה שאכלתי בחיים, לא לפני ולא אחרי לא היתה טעימה לי כמו הסנדויץ שהכינה אמא של גל.

ענת: וגם הבאנו עוד דבר.

גל: אה, נכון שכחנו…

נפתלי: אני יודע מה הם הביאו…

ענת: אני רוצה לתת להם…

גל: לא, אבל אני אמרתי לקחת…

ענת: אז יחד.

גל: טוב.

(הן מכניסות יחד יד לשקית ומוציאות יחד כמה טבלות שוקולד)

כולם: שוקולד…(הילדים מחלקים את השוקולד, שרים) שוקולד קטן ושוקולד גדול…

נמרוד: (טופח על כפתה של ענת, כמו במסדר צבאי) ענת, כל הכבוד. (אחר כך טופח באותה צורה על כתפה של גל) גל, כל הכבוד. (הילדים מביטים ואחר כך טופחים זה על כתפו של זה)

כולם: כל הכבוד… כל הכבוד…

נפתלי: גם אני אמרתי שצריך להביא מנה אחרונה.

נמרוד: (טופח על כתפו של נפתלי) נפתלי, כל הכבוד.

כולם: כל הכבוד… (הם מתחבקים ושרים)

 

Pages: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15