admin
את יהושע קנז הכרתי בשנת 1987, במסעדה של חיים וחנה ברחוב בזל בתל אביב.
אני הייתי בן שלושים ושש, הוא היה בן חמישים.
היו שם גם עלי מהר הפזמונאי והעיתונאי, גם הקולנוען איתן גרין וגם הסופר חיים לפיד, שבעצם הביא אותי למקום והכיר לי את יהושע. נדמה לי שעד אז קראתי מספריו רק את מומנט מוסיקלי ואת התגנבות יחידים, שפתחו בפני שפה חדשה, מדוייקת, עשירה וחפה מכל זיוף, שדומה לה פגשתי רק כשהגעתי לקרוא את כרכי בעקבות הזמן האבוד של מרסל פרוסט בתרגומה של הלית ישורון, יצירה שקנז העריץ ושקרא פעמיים ברצף, בצרפתית. בגלל אהבתו לפרוסט שנא את אנדרה ז’יד, מפני שזה סרב להדפיס את הכרך הראשון בהוצאת גאלימר, ולא סלח למרות שלימים ז’יד התחרט על כך מאד.
בכלל היו ליהושע אהבות ושנאות כמו לילד, שנהג לבטאן בשיחות מלאות אירוניה מעודנת, עם שני חבריו הוותיקים יורם ברונובסקי ואברהם יבין, שהיה עורכו. מעל שולחנם התעופפו תדיר גיצי לעג שנשמעו כמחמאות לאוזן בלתי מיומנת, ורק הזיק המבודח בעיניהם הסגיר את תכנם האמיתי. במשך שנים רבות מאד, נפגשנו מידי צהריים במסעדה, שעם מותו של חיים הפכה למסעדה של קובי בנו. בימי שישי, בהן לא פעלה המסעדה, מצאנו לנו מסעדה נוספת, והמסעדות הללו היו לנו מעין בית נוסף, שבו פגשנו, מידי יום, כמה מבני המשפחה שלנו, שלא היו אלא חברינו.
בפגישות היומיומיות האלה שמענו ממנו מיהושע על אשה מבוגרת, שגרה קומה מעליו, ברחוב עאמדן 5 ושלמרות סלידתו ממנה, מטיפשותה ומצרות עולמה, היה נוהג לעלות אליה מידי יום שישי, לקחת אותה לספר שיצבע את שיערה, שלא תבצבץ בו חלילה שערה לבנה שתסגיר את גילה, הביא לה אוכל מן המרכול הסמוך ועשה עבורה את כל הסידורים והשירותים שאשה מבוגרת זקוקה להם, והיא מוגבלת בתנועותיה. כשאושפזה בבית חולים נסע לבקר אותה וגם שם המשיך לדאוג לכל צרכיה. על כל הדברים הנוגעים לאותה אשה, סיפר בדרך כלל בלעג, באירוניה, כמעט בכעס. על כן כה גדולה היתה הפתעתנו, השתאותנו, לקרוא את ספרו החדש בדרך אל החתולים, שעסק כולו באותה אשה, אלא שהפעם היה תיאורו מרגש, עטוף חמלה אינסופית ותובנה עמוקה לנפשה ולרגשותיה. כמו היו שני יהושע קנז: האחד- שאינו רואה אלא את הטרחה שאותה אשה חסרת התחשבות עומסת על כתפיו (למרות שאיש מעולם לא אילץ אותו לעשות למענה דבר), והשני- הסופר הגדול, הרואה בבהירות חדה את מה שמעבר לדברים, המזהה במקרה הפרטי את המשל האוניברסלי ואינו מאבד לרגע את היומיום על אינסוף גרגיריו הקטנים.
רבות משבחים את התגנבות יחידים, בעיני בדרך אל החתולים הוא יצירת המופת של יהושע.
קנז כתב לא מעט על ילדות והתבגרות. לפעמים כשהייתי מתבונן בו מתרחק ממני אחרי שנפרדנו בפינת הרחוב, נדמה היה לי שאני רואה בהחזקת הגוף שלו, בהליכתו הנמרצת, בנפנוף הידיים, את הילד שגדל בפתח תקווה ושהמשיך לחיות בו עד זיקנה.
היה בו יושר של ילד תמים. לא פעם נאלצתי להפציר בו לחצות את הכביש, כשנעצר באור אדום של הולכי הרגל, אף שלא נראתה מכונית במרחק רב, אף שטיילנו ביום כיפור.
הייתה בו יושרה של אדם טהור. היתה בו שמחת קיום אמיתית.
במסעדה שלנו הזמין תמיד בקבוק מיץ אשכוליות עם בקבוק סודה, מזג את שניהם לכוס אחת, טעם ואמר בהנאה מבודחת: אהה, השמפניה של הטבע.
הוא אהב את הכתיבה אף שייסרה אותו לא מעט, הוא אהב את פריס אף שחי בעיקר בארץ, הוא אהב את חבריו אף שהבדידות היתה אהובתו. ואנחנו אהבנו אותו מאד, אף שמעולם בעצם לא היכרנו אותו.
מיקי גורביץ
שיר ישן רחוק
מאת מיכאל גורביץ
הדמויות:
מרטין- שחקן ותיק
אילנה- מלצרית
איתי- שחקן צעיר
אביגיל- שחקנית צעירה
גיא- שחקן צעיר
אנטון- שחקן ובמאי ותיק
אריאל- חברו של גיא
המחזה מתרחש בלילה אחד אחרי הצגה ומסתיים בעלות השחר
המילים לשיר “על פני שדה על שביל עפר” יורם טהר לב, עפ”י מנגינה עממית רוסית.
לפני חצות- תמונה ראשונה
(בית קפה ממורטט שיש בו גם משהו פיוטי. שלושה שולחנות, דלפק, קטן. הקיר האחורי עשוי זכוכית, דרכו נראית הסמטה המובילה לכניסה. ממול קיר אבנים שבתוכו דלת, למחסן התלבושות של התיאטרון. בצד שמאל דלת חצי שקופה המובילה לשירותים. השעה קרובה לחצות. המלצרית, אילנה, ממתינה ליד הפתח. מציצה בשעונה. נכנסת, סוגרת את הדלת. מתחילה להפוך את הכסאות על השולחנות. מרטין נכנס ברחוב, נראה מעבר לקיר הזכוכית, במן ריקוד עליז. זר פרחים מוסתר מאחורי הגב שלו. פותח את דלת המסעדה ונכנס)
מרטין: ערב טוב.
אילנה: חשבתי כבר שביטלתם.
מרטין: לא לא, לא ביטלנו. רק עכשיו נגמרה ההצגה.
(אילנה חוזרת ומניחה את הכסאות על הרצפה)
מתלבשים ובאים. (מגיש לה את הפרחים)
אילנה: (ביובש) תודה. אתה יכול לשים באגרטל.
(מרטין שם פרחים באגרטל הניצב בקדמת הבמה, במרכז)
מרטין: אפשר קפה?
אילנה: שחור?
מרטין: כרגיל.
(אילנה מכינה קפה)
מרטין: (לקהל) החלטנו לעשות הצגה חדשה. היינו במצב רוח קצת שפוף בגלל כל מה שקורה, וחרדים מפני מה שיבוא וכולנו הסכמנו שצריך לעצור את התכניות הקודמות ולעשות משהו שיעלה את המורל לקהל שלנו ולעצמנו. קבענו להיפגש ערב אחד אחרי הצגה, בבית הקפה הקבוע שלנו, שממש נמצא מול מחסן התלבושות של התיאטרון.
אילנה: הקפה שלך. (מניחה כוס קפה על השולחן שמימין)
מרטין: תודה.
(מתיישב לשולחן)
אילנה: אתה רוצה לאכול?
מרטין: בינתיים לא.
(אילנה מתיישבת מולו)
אילנה: אני רוצה לשאול אותך משהו.
(שהייה קצרה)
מישהו יודע שישנתי אצלך?
מרטין: לא.
אילנה: מישהו יודע ששכבנו?
מרטין: לא סיפרתי לאף אחד.
אילנה: אני מבקשת שזה יישאר ככה.
מרטין: טוב.
(שהייה קצרה. אילנה קמה)
אילנה: זאת היתה טעות.
(פונה למטבח. איתי נכנס עם גיטרה, מנופף לה)
איתי: מרטין, יש לי רעיון. אתה זוכר את השיר אהבה הרוסי הזה שלימדתי אתכם?
מרטין: איזה שיר?
איתי: השיר שסבתא שלי שרה לי לפני השינה.
מרטין: אה. כן…
איתי: הוא יכול להיות בהצגה.
מרטין: כן. יכול. אולי.
איתי: (לכוון המטבח) אילנה, אפשר כוס מים? (למרטין בהתנצלות נבוכה) אין לי גרוש.
(איתי מנגן, שניהם כמו נזכרים בשיר)
על פני שדה, בשביל עפר
נוסעת עגלה
ובה אהובתי שלי
יפה מכל כלה.
(אילנה נכנסת עם כוס מים, ומניחה אותה על השולחן משמאל. איתי מכוון את השיר אליה.)
אהובתי יפה שלי,
הסבי את ראשך,
אמרי נא רק שלום אחרון,
אמרי לאהובך.
אילנה: (תוך כדי יציאה, ביובש) מקסים.
(גיא ואביגיל נכנסים)
אביגיל: אני לא מבינה מה אתה רוצה.
גיא: (מעט נסער) אני לא סובל את התפקידים האלה.
אביגיל: למה?
גיא: נמאס לי למות משחפת. נמאס לי להיות עדין, רגיש, פגיע, פגוע, אסתמטי, רוב ההערות בסוגריים אצלי זה נפעם נרגש מפוחד…
אביגיל: אז מה כן?
גיא: מה כן? להרוג. לרצוח. להתגלגל בחרא.
אביגיל: לי דווקא הייתה הצגה טובה הערב. (למרטין ואיתי) איפה כולם?
מרטין: כולם יגיעו, אל תדאגי.
אביגיל: (לאילנה) אילנה, אפשר כוס תה? (למרטין) אתה חושב שנצליח למצוא רעיון להצגה?
מרטין: בטוח נמצא.
(אביגיל מבחינה בפרחים שבאגרטל, וניגשת אליהם. מרטין לקהל)
אביגיל חדשה בלהקה.
(שהייה קצרה)
אביגיל: (מתבוננת בפרחים. מהורהרת) ראית פעם פרח שחור?
מרטין: אני לא חושב.
אביגיל: אבא שלי נתן לי פעם פרח שחור. בחלום. אבל שחור זה לא צבע.
מרטין: לא?
אביגיל: לא. שחור זאת תחושה.
(אנטון נכנס, מנופף במוט שעליו דגל ישראל)
אנטון: יש!
כולם: או!!!!!
מרטין: אנטון! איפה אתה?
אנטון: עד שמצאתי דגל… אזלו הדגלים במדינה. בסוף מצאתי אצל ערבי אחד באבו טור, שמאז שיצא החוק הוא מייצר דגלים מסביב לשעון. (מתיישב על כסא, מתנשף)
מרטין: (לוקח את הדגל, לקהל) בדיוק התקבל החוק של שרת התרבות מירי, שצריך להיות דגל בכל מוסד תרבות ובאמת נוצר מחסור חמור בדגלים.
(ניגש לאגרטל שבמרכז הבמה ושולף ממנו את הפרחים.)
(לאיתי) תחזיק רגע.
(מעביר את זר הפרחים לאיתי, מניח את הדגל באגרטל ואת האגרטל מעביר לשמאל במה, ליד הכניסה לשירותים. אילנה נכנסת מביאה כוס תה לאביגיל)
איתי: (מגיש לאילנה את הפרחים) אילנה, באהבה.
(אילנה מביטה על האגרטל. מביטה בפרחים. מביטה בגיטרה שמונחת על השולחן)
אילנה: תוריד גם את הגיטרה מהשולחן. (מפנה את גבה ומסתלקת.)
איתי: (מושך בכתפיו, מבקש להחזיר למרטין את הפרחים) קח.
מרטין: שים אותם איפשהו.
(איתי יוצא מבית הקפה ומשליך את הפרחים מאחור, מחוץ לימין במה)
מרטין: איפה גיזלה?
אנטון: (כמעט נבהל) אוי שכחתי. שתי דקות אני חוזר.
מרטין: איפה היא?
אנטון: נו איפה היא?!
(יוצא)
גיא: (מתקרב למרטין) מרטין, אני מרגיש מה זה תקוע עם התפקידים האלה שאני כל הזמן מקבל כאן, של המאהבים המתוקים, המקסימים, הרכרוכיים. בא לי לעשות שינוי.
מרטין: אם אתה רוצה לעשות שינוי, תעשה שינוי. אין לנו מחזה. תכתוב את התפקיד שלך.
(קול האורלוגין נשמע מהקומה השנייה)
מרטין: (לקהל) זה האורלוגין מהקומה השנייה. חצות. אנטון חזר עם גיזלה.
אנטון וגיזלה
(ברחוב, מאחורי הזכוכית משמאל, מתגלה אנטון , נכנס. בפתח)
אנטון: הגענו! (החוצה) נו, גיזלה, בואי כבר!
(גיזלה נכנסת מהרחוב, אחרי אנטון. נכנסת)
כולם: ערב טוב!
גיזלה: ערב טוב!
(גיזלה מתיישבת על כסא שאיתי מפנה לה)
אנטון: היה לנו ויכוח קטן.
גיא: על מה התווכחתם?
אנטון: גיזלה רוצה לעזוב.
אביגיל: מה?
גיא: (עם אביגיל) מה?
מרטין: (עם גיא ואביגיל) מה פתאום לעזוב?
אנטון: תגידי להם.
גיזלה: זה לא כל כך דחוף עכשיו. (לאילנה) אפשר לקבל איזו עוגיונת.
אילנה: נשארו עוגיות חמאה ועוגיות ריבה.
גיזלה: אז אחת חמאה ואחת ריבה. וקפה הפוך, חזק חזק עם חלב סויה ושהקצף יגיע עד הקצה של הספל. (לאנטון) ואחר כך אני הולכת.
אנטון: בסדר. (למלצרית) ובשבילי כוסית יין בבקשה.
(אילנה יוצאת)
מרטין: למה את רוצה לעזוב, גיזלה?
אנטון: מהצהריים אני יושב איתה ועד עכשיו לא הבנתי.
גיזלה: אתה הבנת יפה מאד אנטון, אל תעמיד פנים.
אנטון: נו אז תספרי להם. נשמע מה הם אומרים.
(שקט. אילנה חוזרת עם צלחת עוגיות לגיזלה. כוסית יין לאנטון)
גיזלה: תודה רבה אילנית.
אילנה: לא קוראים לי אילנית, קוראים לי אילנה.
גיזלה: סליחה.
איתי: (לאילנה) את צריכה עזרה?
(אילנה יוצאת)
מרטין: למה גיזלה?
(שהייה קצרה)
אנטון: כי אנחנו לא עושים העונה את “האחיות” של סמוברסקי.
גיזלה: (עם עוגיה בפיה) לא לא לא אנטון. אל תסלף. זה לא כי אנחנו לא עושים את “האחיות” של סמוברסקי, אלא כי הבטחת שנעשה את “האחיות” של סמוברסקי, והודעת לציבור במסיבת עיתונאים שנעשה את “האחיות” של סמוברסקי והודעת קבל עם ועדה, וכולם שמעו כאן, שאני אשחק את אירינה פָּשְתָנקיָה, וכשמבטיחים לי אנטון, אני, מה לעשות, מצפה שיקיימו. כזאת אני. (אנטון מנסה להגיד משהו, וגיזלה לא מאפשרת.) וכשלא מקיימים אנטון, אני, מה לעשות, מתאכזבת ויוצא לי החשק.
אנטון: ואני מנסה להסביר לך כבר מהצהריים…
גיזלה: הגעת אלי בשש בערב…
אנטון: עשרים וחמישה לשש.
גיזלה: עד שעשיתי לך קפה ועד שהתיישבנו היה שש.
אנטון: רבע לשש.
גיזלה: זה בכל זאת לא מהצהריים.
אנטון: לא חשוב, באמת, מה את יושבת לי כאן עם סטופר. עכשיו שתיים עשרה בלילה. כל מה שאני מנסה להגיד לך שתיאטרון זה דבר חי, וכשהבטחתי- התכוונתי. וגם עכשיו אני אומר לך שנעשה את “האחיות” של סמוברסקי בעונה הבאה…
מרטין: (במקביל) בטח שנעשה!
אנטון: …אבל כרגע, בגלל המצב, כולנו חושבים שצריכים לעשות משהו אחר.
מרטין: (לקהל) לגמרי הסכמתי עם אנטון.
(על דבריו, אילנה נכנסת, מביאה קפה לגיזלה. לקהל)
למי יש סבלנות עכשיו, עם כל מה שקורה, לראות מחזה של שלוש וחצי שעות על איזו אירינה פשתנקיה שמאוהבת בבן שלה.
גיזלה: מתחשק לי עוד משהו קטן. איזה סנדוויצ’ים נשארו לכם?
מלצרית: יש סנדוויץ’ סלמון וגבינת עיזים.
גיזלה: סלמון בבקשה. (לאנטון) ואחר כך אני הולכת.
אנטון: בסדר. (לאילנה) ובשבילי עוד כוסית יין, מותק.
אילנה: (לוקחת ממנו את כוס היין הריקה) אל תקרא לי מותק. מותק קוראים לבנות בקומה השנייה. קוראים לי אילנה. (פונה לצאת)
אנטון: סליחה אילנה.
(אילנה יוצאת.)
אביגיל: גיזלה, אני רוצה להגיד לך משהו, ואני בטוחה שאני מדברת בשם כל השחקנים הצעירים בלהקה. את ההשראה שלנו. בגללך החלטתי ללכת ללמוד משחק. כשראיתי אותך בפעם הראשונה ב”נפש הרדומה”…
גיזלה: אוי זו הייתה הפקה…
אביגיל: אני לא אשכח את ההצגה הזאת ואני אף פעם לא אשכח אותך. אמרתי לעצמי, אני אהיה שחקנית. אני קוראת לך בשם כל הלהקה לשקול שוב את ההחלטה שלך. תפקיד אחד, כזה או אחר, לא יוסיפו ולא יגרעו מהקריירה המפוארת שלך. גיזלה, תשארי.
(מחיאות כפיים של כולם)
מרטין: בראבו! (יוצא לרחוב לבדוק אם מישהו מגיע)
גיזלה: תודה רבה אלישבע.
אביגיל: (מתקנת אותה) אביגיל.
גיזלה: הדברים שאמרת עכשיו מאד מרגשים אותי, ואני… (מבחינה בשמלה של אביגיל) אוי, זו השמלה שלי מחשמלית ושמה תשוקה. אתה זוכר את החרא הזה?
אנטון: זוכר את החשמלית. פחות את התשוקה.
(אילנה נכנסת עם סנדוויץ סלמון לגיזלה וכוסית יין לאנטון)
אילנה: סנדוויץ סלמון. (לוקחת את צלחת העוגיות) אפשר לקחת?
גיזלה: כן אילנ- (מהססת ואז נזכרת) אילנית?
אילנה: אילנה.
גיזלה: נכון. אילנה. אני לא יודעת למה דווקא השם שלך לא נכנס לי לראש, בדרך כלל יש לי זכרון פנומנלי לשמות.
(מרטין חוזר. אילנה יוצאת, ואז חוזרת לדלפק)
מרטין: טוב, לא נחכה ליואב. חברים, דיברנו הרבה על זה שאנחנו צריכים להתגייס ולעשות הצגה בכוחות עצמנו. אמרנו שהמחזות שעומדים לרשותנו, לא משקפים את המצב הלא פשוט שבו נמצאת החברה שלנו בתקופה האחרונה…
גיא: מצב לא פשוט זה understatement.
מרטין: בכל אופן, אנחנו לא יוצאים מכאן הלילה בלי שנבין מה אנחנו הולכים לעשות. רעיונות!
יואב
(אילנה נעצרת כשפניה אל הכניסה. היא פולטת צעקה שלקוחה היישר מתוך סרטי אימה ישנים)
מרטין: מה קרה?
(נכנס יואב, בגדיו קרועים, כולו מכוסה דם. מתמוטט)
מרטין: יואב!
כולם: (צועקים בבהלה, מתרוצצים)
אביגיל: תזמינו אמבולנס!
מרטין: (ליואב) לאט לאט. (מובילים את יואב לכסא)
יואב: (כמעט מתעלף, חלש, מבולבל) התקיפו אותי.
גיא: מי? איפה?
יואב: ברחוב. הייתי עם עוד שלושה, רק אני הצלחתי לברוח.
אביגיל: מה קרה לאחרים? הם מתו?
יואב: אני לא יודע.
מרטין: (לקהל) פתאום הבנו כולנו שהמציאות פולשת לנו אל תוך היצירה…
(מושיבים את יואב)
אילנה: דקרו אותך?
יואב: אני לא חושב. היו להם מקלות, אבנים, קיללו אותי בערבית… נהמו כמו חיות…
אילנה: הם חיות!
אביגיל: צריך לנקות לו את הפצעים.
אנטון: (לאביגיל) תביאי איזה מגבת רטובה.
(אביגיל רצה לכיוון המטבח)
אילנה: אין מגבת נקייה. עוד לא הגיע מהכביסה.
אביגיל: (עוצרת. לאילנה) חייבים לנקות לו את הדם!
אנטון: אפשר לבקש מאיזה שכן?
אילנה: יש בית זונות בקומה השנייה, אולי הם יתנו לך איזה סדין נקי. תדברי עם בֶּבָּה.
(אביגיל יוצאת בריצה)
מרטין: (לאיתי) תביא לו כוס מים. (ליואב) איפה כואב לך?
יואב: הכל כואב לי.
(אנטון מנסה להפריד מעט את הצוארון מהעור. יואב זועק מכאב)
אח אח אח…
גיזלה: (למלצרית) סליחה, יש לכם קצת מיונז?
אילנה: (נדהמת) מה זה?
גיזלה: זה ממרח על בסיס ביצים.
אילנה: כן, אבל עם סלמון?
גיזלה: בטח. זה נותן לסלמון טעם של המבורגר.
(איתי מביא כוס מים. אילנה נגשת לדלפק, לוקחת בקבוק מיונז)
גיא: אתה מרגיש שיש לך איזה שבר, או משהו כזה?
יואב: אני לא יודע. (לוגם מעט מים)
אילנה: על זה תעשו הצגה, אף אחד לא עושה כלום. תסתכלו עליו!
(אביגיל נכנסת. אילנה נותנת לגיזלה מיונז)
בבקשה, מיונז.
גיזלה: תודה.
אביגיל: כל המיטות שם תפוסות. אין סדין אחד מיותר.
אילנה: איך שהולך להם שם, הלוואי על התיאטרון שלכם. יש לי רעיון.
(רצה לדגל ומסירה אותו מן המוט. מוסרת אותו לאביגיל)
תרטיבי אותו במים חמים.
מרטין: (חוטף מאביגיל את הדגל) בשום אופן לא עם הדגל. את רוצה שיסגרו את התיאטרון?! תכנסי למחסן תלבושות. אני חושב שהגיעה שקית עם כביסה נקייה.
(אביגיל יוצאת לכיוון חדר התלבושות. איתי לוקח את הדגל ממרטין ומשחיל אותו חזרה על המוט)
אנטון: (אחרי אביגיל) באותה הזדמנות תביאי לו איזה בגד להחלפה.
(אנטון מפשיט מיואב את החולצה, שמתחתה טי שירט שגם היא מוכתמת בדם)
יואב: (נאנק מכאבים) אח, אח אח….
אנטון: עוד רגע, עוד רגע.
גיא: (ליואב) אולי נקח אותך לבית חולים?
יואב: (מתיישב) לא לא לא, לא בית חולים.
(אביגיל חוזרת עם מגבת נקייה)
אביגיל: (לאילנה) מים חמים?….
אילנה: (מצביעה למטבח) בברז השמאלי.
(אביגיל נכנסת למטבח. אילנה מתיישבת ליד השולחן)
. אני כבר שנים אומרת- פחות דיבורים יותר חיסולים.
גיא: מה זה יותר חיסולים? איך את מדברת? סתם לחסל? צריך לתפוס את מי שעשה את זה.
(אביגיל חוזרת מהמטבח עם קערה ובה מים חמים, אנטון מוציא ממנה את המגבת ומתחיל למחות בזהירות את הדם מיואב)
יואב: אח…
אנטון: כואב לך?
יואב: שורף.
מרטין: בוא נקח אותך לבית חולים. (לגיא) תזמין לו מונית. (נותן לו טלפון)
יואב: אני לא הולך לבית חולים.
מרטין: למה?
יואב: דודה שלי התאשפזה עם ניתוח קטן באף ובטעות כרתו לה רגל.
גיא: זה מקרה חד פעמי…
גיזלה: לא, לא, אני נכנסתי עם פוליפ בעור התוף, ויצאתי בלי חצוצרה.
יואב: לבית חולים אני לא הולך.
(איתי מלטף את כתפה וגבה של אילנה)
אילנה: אנחנו פשוט יושבים, ונותנים להם להרוג אותנו. חוסר אונים כזה… במקום ליזום… לאפשר לצבא… לחלק נשק לאזרחים…
(לאיתי) זה מאד מפריע לי.
(איתי חדל מליטופיו. לכולם)
ואני גם בעד להיכנס לכפרים שלהם. כל לילה לכפר אחר ולעצור אנשים. כן עשו לא עשו, לא מעניין. שיתחילו לפחד. אם הם מתנגדים- להרוג.
אביגיל: (נדהמת) איך את מדברת!
אילנה: את בעצמך סיפרת לי שאבא שלך היה נותן לך כל בקר סטירה, למקרה שתתאהבי. (אביגיל מפנה לה גב) סטירת מנע.
גיזלה: סליחה שאני אומרת, אבל בימים כאלה צריך להזהר מאד איפה מסתובבים.
יואב: גיזלה צודקת. בחיים אני לא הולך יותר למשחקים של בית”ר.
(שקט)
מרטין: היתה התקפה על האצטדיון?
יואב: האצטדיון התקיף אותנו. ישבנו ביציע של הפועל, וכשיצאנו, התנפלו עלינו איזה עשרים אוהדים של ביתר במקלות ובאבנים, קיללו אותנו בערבית, אינעל אבוק, יא כאלב, יא הומו (לגיא) סליחה…
גיא: (ממלמל במבוכה) לא, זה בסדר…
יואב: (ממשיך) שיאנסו אותך סודנים… ועוד כל מיני דברים שאסור להגיד בתיאטרון, כי זה יכול להתפרש כמו פגיעה בסמלי המדינה.
(קם)
קצת פחות כואב.
מרטין: יופי.
איתי: בוא, ניכנס למחסן תלבושות ונמצא לך בגדים נקיים.
(איתי ויואב יוצאים לכיוון מחסן התלבושות. יואב שחולף על פני גיא שוב מתנצל.)
יואב: (לגיא) סליחה.
גיא: לא, זה בסדר…
אנטון: (אחריהם) כשאתה מחליף לו את הבגדים, תראה שאין פצע פתוח שלא ראינו…
(יואב ואיתי יוצאים. שהייה)
מלצרית: (לאנטון) עוד כוס יין?
אנטון: מאד.
אילנה: אני כאן רק הקהל, אבל אני אומרת לכם- על זה תעשו הצגה. (יוצאת)
גיזלה: אין טעם לעשות הצגה על דברים שרואים כל יום בטלויזיה. תיאטרון צריך להיות…
(מנסה לגייס שאר רוח, מבחינה באנטון המתבונן בה, מוותרת בנפנוף יד מבטל ובפנים המביעות שאט נפש.)
מחשבות על הצגה
גיא: (מחזיר למרטין את הנייד) הטלפון שלך.
אנטון: יש לי רעיון.
גיזלה: או!
אנטון: (למרטין) אתם זוכרים שפעם היו טלפונים ציבוריים?
מרטין: בטח!
גיזלה: מה אתה מדבר! את כל הרומנים הגדולים שלי ניהלתי בתאי טלפון ציבוריים. (לגיא) פעם הרי אפילו לא היו טלפונים בבתים.
אנטון: ואתם זוכרים שהטלפונים הציבוריים האלה עבדו על אסימונים?
גיזלה: נכון. לי היתה תמיד בתיק שקית מלאה…
אנטון: (לוקח מטלית שמונחת על שולחן ומשליך על גיזלה) גיזלה ימח שמך, תני לי רגע. את קוטעת לי את חוט המחשבה. סליחה.
(אביגיל מרימה את המטלית ומניחה אותה על הדלפק)
גיזלה: זה מה שקורה אצלו אחרי הכוס השלישית.
אנטון: בכל אופן, פעם נשארתי בלי אסימון והייתי צריך להתקשר למישהו באופן דחוף. מצאתי טלפון ציבורי וחיכיתי שהבחור שבפנים יסיים את השיחה. כשהוא יצא ביקשתי ממנו אסימון. הוא הוציא ארנק ונתן לי. כשרציתי לשלם לו הוא אמר: אל תשלם לי, אבל אם פעם מישהו יבקש ממך אסימון, גם אתה- תן לו.
(אילנה חוזרת עם כוס יין.)
אילנה: יין.
אנטון: תודה.
(אילנה יוצאת)
גיזלה: נו?!…
אנטון: הייתי אז מאד צעיר, אבל עכשיו, כשאני רואה את יואב, שכולו מלא דם, אני מבין שאנחנו חיים בתקופה הפוכה.
גיזלה: (קמה) נו, אז מה הרעיון? (לגיא) איך קוראים לבחורה המלצרית?
גיא: אילנה.
גיזלה: זה לא נכנס לי. כל הזמן נדמה לי שקוראים לה איבון. (מחפשת את אילנה. קוראת למטבח.) אלונה, נשאר לכם עוד מהקובה?
מרטין: (לקהל) אני אוהב את אנטון. יש לו לב חכם.
אנטון: כשהבחור הזה נתן לי בחינם את האסימון שלו, אני התמלאתי בחום ובאהבה, אפילו בתקווה. והיום אנחנו מעבירים אחד לשני, בחינם, אסימונים של שנאה. אנחנו מתמלאים בכעס בתסכול במצוקה בייאוש…
(אילנה מביאה צלחת קובה לגיזלה)
גיזלה: תודה! (גיזלה נושאת צלחת לשולחן משמאל) אני כל כך אוהבת את המנה הזאת.
מרטין: אז מה אתה מציע? מה אנחנו עושים עם זה? איך אנחנו עושים מזה הצגה?
אנטון: אין לי מושג.
מרטין: זה חבל.
אנטון: (לאילנה) אפשר עוד כוסית יין בבקשה?
גיזלה: שתית מספיק. די עכשיו.
(אילנה יוצאת)
אתה כבר שיכור.
(שהייה)
אנטון: (מתיישב ומתבונן בגיזלה) איי, גיזלה גיזלה…
אריאל וגיא
(ברחוב מופיע אריאל. הוא נעצר ומביט פנימה לתוך בית הקפה. גיא מבחין בו ויוצא אליו. הסצנה הבאה היא אילמת מפני שהיא מתרחשת ברחוב והיושבים בפנים לא שומעים דבר רק רואים את תנועות הפה ושפת הגוף. היושבים בפנים מרותקים למתרחש)
גיא: מה אתה עושה כאן?
אריאל: למה אתה לא חוזר הביתה?
גיא: יש לנו כאן ישיבה. תראה, כל השחקנים כאן. אנחנו מדברים על ההצגה הבאה שנעשה.
(אריאל מנשק את גיא. גיא מתמסר לנשיקה. אחרי הנשיקה גיא מלטף את הפנים של אריאל, ומוביל אותו לכוון הרחוב. אריאל מנסה למשוך את גיא הביתה. גיא מתנגד. אריאל מפשיט את הגופיה של גיא. מפשיל גם את מכנסיו. גיא דוחף אותו. אריאל נשען אומלל על סולם חירום שמחובר לקיר ברחוב. גיא מרים את מכנסיו ולובש את הגופיה, ניגש לאריאל. מניח יד על כתפו. אריאל מניח ראש על הכתף של גיא. שוהים לרגע במצב. גיא מתרחק קצת. מלטף את הראש של אריאל. נפרד ממנו. פוסע לכיוון בית הקפה. אריאל מנסה לתפוס לגיא את הזרוע. גיא מתחמק, ונכנס לבית הקפה. הולך לשירותים. אריאל יוצא לרחוב)
גיזלה: מרטין…
מרטין: אילנה… (אילנה נכנסת) אפשר קפה?
(אילנה חוזרת אל מאחורי הדלפק ומכינה קפה. אביגיל ניגשת למרטין ומחבקת אותו.)
מרטין: (לאביגיל) מה?
אביגיל: (תוך כדי חיבוק) הפרח השחור. הצבע של הפרח השחור.
מרטין: מה?
אביגיל: ההרגשה הזאת שאין לנו מחזה, שאנחנו לא יודעים למה נקום בבקר, היא נוראית.
מרטין: אנחנו נמצא. לא לדאוג.
אביגיל: נמצא?
אנטון: ברור שנמצא.
מרטין: תיכף איתי ויואב יחזרו ונמשיך.
אילנה: (למרטין) הקפה שלך.
(גיא חוזר מהשירותים, מתיישב ליד שולחנה של גיזלה)
גיזלה: (לגיא) מי זה הבחור היפה הזה ששוחחת איתו שם בחוץ?
גיא: חבר שלי.
גיזלה: הוא מעניין…
יואב חוזר בבגד של כלב
(אילנה נכנסת. מזמזמת את מוסיקת הנושא של ההצגה. נותנת לאריה יין.)
אילנה: יין.
(מפנה ספל קפה ומיונז של גיזלה. נעצרת, פורצת בצחוק. היא רואה את איתי נכנס, מלווה פנימה את יואב, שלבוש בבגדי כלב)
מרטין: מה זה?
איתי: (צוחק) זאת התלבושת היחידה שהוא הסכים ללבוש.
מרטין: (ליואב) לא חם לך?
איתי: היתה דווקא התלבושת היפה שלו מגן הדובדבנים, אבל הוא רצה מכלב חוצות. (ליואב) בוא, שב.
יואב: (נשען על הקיר) יותר נוח לי כאן.
סיפור המוות של אביגיל
מרטין: (לקל) זה היה מוזר. אבל אז אביגיל שאלה:
(אביגיל מוציאה מתיקה מספר דפים)
אביגיל: אפשר לספר לכם את סיפור המוות שלי?
(שהייה קצרה)
אנטון: סיפור המוות שלך?
אביגיל: בגלל המוות שלי רציתי להיות שחקנית. כתבתי אותו כי חשבתי שאולי אם נציג אותו… (שהייה)
אנטון: מה?
אביגיל: הוא יקרב אותנו… לרעיון שאנחנו מחפשים.
(שהייה קצרה)
אנטון: נשמע ברצון.
אביגיל: הורי מתו כשהייתי תינוקת. מי שגידל אותי היה בעצם, בן דודה של אמי שהתחתן עם אחותה הצעירה שגם היא מתה זמן קצר אחרי שהגעתי… לא חשוב. אני קראתי לו אבא, ורציתי לבקש ממך אנטון, שתסכים לשחק אותו.
(היא נותנת לאנטון שניים מן הדפים שבידה. הוא מעיין בהם)
אתה מסכים?
אנטון: (לוגם מכוס היין. למרטין, בחיוך) ברצון רב.
אביגיל: וממך גיא, רציתי לבקש שתשחק את אהובי.
(נותנת לו שלושה דפים) אני בטוחה שהתפקיד ימצא חן בעיניך.
(גיא לוקח את הדפים ומעיין בהם)
גיא: חייל?! סוף סוף. אני אוכל להתלכלך קצת?
אביגיל: ועוד איך.
(ממשיכה בסיפור) למרות שאבא שלי החורג היה גבר גדול ומפחיד, הוא אהב אותי ודאג לכל מחסורי עד שיום אחד…
אנטון: רק רגע. (לגיא) בוא נשים על עצמנו משהו…
גיא: (לאביגיל) אם חייל אז חייל.
(תאורה משתנה. מוסיקה. אנטון וגיא יוצאים. השחקנים האחרים מפנים שולחן ומסדרים את הבמה ל”הצגה”)
מרטין: בזמן שאביגיל סיפרה לנו את הסיפור, החלטנו לנסות להפוך אותו להצגה. חשבנו שדרך סיפור המוות שלה נצליח להבין משהו.
אביגיל: ערב אחד, אבא שלי חזר מהעבודה. שמעתי את קול צעדיו במדרגות. (אנטון- אבא, נכנס. הוא לובש פיאה או מעיל, המבדילים אותו מ”אנטון”. אביגיל מחבקת אותו.)
אבאל’ה… הכנתי לך את תבשיל הבשר והעדשים שאתה כל כך אוהב.
אבא: איזו ילדה נפלאה. שבי, אני רוצה לשוחח איתך.
אביגיל: כן אבא.
(אביגיל מתיישבת.)
אבא: בתי היקרה, מעולם לא שוחחתי איתך על רגשותיי, אבל דעי לך שאני לא מאושר.
אביגיל: לא?
אבא: לא. מאד לא מאושר. קשה לגבר לחיות כל כך הרבה שנים לבדו, ולגדל את בתו החורגת היחידה בלי כל עזרה.
אביגיל: אני מבינה.
אבא: ועכשיו החלטתי שהגיע הזמן לעשות שינוי. אני רוצה לשאת אשה.
אביגיל: אבא יקר שלי, אני חושבת שזה רעיון נפלא. יש מישהי שאתה חושב עליה. מישהי שאתה אוהב?
אבא: ישנה אחת. אני מכיר אותה לא מעט שנים, ואני אוהב אותה בכל לבי.
אביגיל: אני כל כך מאושרת בשבילך אבא. מי זאת?
(שהייה קצרה)
אבא: את.
(שהייה קצרה)
אביגיל: לא הבנתי.
אבא: זו את.
אביגיל: (ל”קהל”) לא ידעתי מה לומר. המילים נעתקו מפי.
אבא: אני יודע שזה לא נהוג, ויכול להיות שלא נוכל להתחתן בארץ…
אביגיל: אבל אבאל’ה תחשוב בהגיון. אבא לא יכול להתחתן עם הבת שלו. זה אפילו לא חוקי.
אבא: כמו שאמרתי, לא בארץ.
אביגיל: אז איפה?
אבא: במיקרונזיה.
(מוסיקה “מיקרונזית”)
על אחד האיים במדינה המופלאה הזו, חי שבט אצילי, שבו נוהגים אבות לשאת את בנותיהם.
אביגיל: אני מאד אוהבת אותך אבא, אבל אני לא רוצה להתחתן איתך.
אבא: למה? אם תחשבי רגע, תביני שאין דבר יותר טבעי מזה. אפילו דיברתי עם היועץ המשפטי בחברה שלי…
אביגיל: אבל בת לא מתחתנת עם אבא שלה. איפה שמעת על דבר כזה?!
אבא: במיקרונזיה לדוגמה.
אביגיל: אני אביא את האוכל.
אבא: אין לי תיאבון.
אביגיל: אין לך תיאבון?
אבא: את כפויית טובה.
אביגיל: אבל אבאל’ה…
אבא: תזרקי את האוכל לאסלה.
אביגיל: מה????!
אבא: (בצעקה) את כל האוכל לאסלה!
אביגיל: כן אבא.
(אביגיל יוצאת עם סיר אוכל דמיוני. נשמע קול הורדת המים באסלה. אביגיל חוזרת)
יואב: כמה נורא.
(אנטון יוצא)
אביגיל: מאותו יום אסר עלי אבא שלי לצאת מהבית. הייתי בסגר, כלואה יום ולילה, ואם הייתי צריכה לצאת לקנות משהו, לטיפול רפואי או לכל מטרה אחרת, נזקקתי לאישורים מיוחדים, וכמובן שאף אחד לא הורשה לבקר אותי. לא חברה, ובטח לא חבר.
יואב: אבא שלך היה רודן מטורף.
אביגיל: נכון. אבל הקשה מכל עוד היה לפני. תמונה שנייה.
(איתי מציב שולחן לרוחב, והוא משמש כ”אדן חלון”. היא נותנת לו את התיק שלה.)
בקר בהיר אחד, ישבתי לי ליד החלון, בוכה על מר גורלי. את השמיים הגבוהים, שהיו נקיים מענן, חצה מטוס,
(איתי חוצה את הבמה עם מטוס שהוציא מתיקה של נטלי)
ואני עקבתי אחריו במבטי. פתאום ראיתי דמות קופצת מהמטוס
(מרטין אוחז מצנח קטן שאליו מחוברת דמות אדם, המתקרבת לאט אל “החלון” של נטלי)
ומעליה נפתח מצנח. המצנח ריחף לו בשמים התקרב לאט לכיווני.
(איתי מוריד את בובת צנחן לאיטה על “אדן החלון”)
ואז קרה דבר שלא ייאמן: הצנחן נחת על אדן החלון שלי.
(גיא קופץ פנימה, על השולחן. הוא לבוש מדים, כומתה אדומה על ראשו, כנפי צניחה על חזהו ודרגות קצין על כותפותיו. הוא חגור במצנח)
גיא: שלום.
אביגיל: שלום.
גיא: קראת לי?
אביגיל: איך שמעת?
אילנה: באמת קראת לו?
אביגיל: (לאילנה) כל לילה התפללתי לאלוהים שישלח לי מישהו שיציל אותי מאבא שלי המפלצת.
אילנה: איזה סיפור!!!
גיזלה: (נגשת אל גיא) אתה מקסים. כשנעשה את ה”אחיות” אני רוצה שתשחק את הבן שלי.
גיא: תודה גיזלה. (קופץ מהשולחן)
אביגיל: (מחבקת את גיא) היה לו שיער בהיר ועיניים תכולות וכל בקר, כשאבא שלי הרשע יצא מהבית, היינו נכנסים למיטה, מתכסים בסדין צחור ולומדים את רזי האהבה.
(מרטין וגיזלה מרימים את בד המצנח, וצלליותיהם של אביגיל ושל גיא נראים בעדו כשהם מתפשטים ומתנים אהבים. הבד יורד לחצי הגובה ואביגיל מתגלה בחצי גופה העליון)
אביגיל: סיפרתי לו כמובן על אבא שלי המפלצתי והוא הבטיח להציל אותי.
(היא יורדת, גיא עולה)
גיא: אני מבטיח להציל אותך. אנחנו נקים מחתרת…
(גיא יורד אביגיל עולה)
אביגיל: הוא אמר שנקים מחתרת ושנארגן מטען חבלה.
(אביגיל יורדת גיא עולה)
גיא: אנחנו נטמין אותו מתחת למזרון שלו…
(גיא יורד אביגיל עולה)
אביגיל: ובלילה, כשילך לישון….
(גיא עולה אליה)
שניהם: נפוצץ אותו.
(אבא צץ בין שניהם.)
אבא: את מי?
אביגיל: אבא, לא! !
אבא: אבא לא?!
(אנטון- האבא סוטר לאביגיל, היא נופלת על הרצפה. גיא מתעטף בסדין. נסוג מאבא. אבא מכסה את גיא בסדין. חושף אותו שוב. גיא צועק בלי קול. אבא עוטף את גיא בסדין ונושא אותו החוצה. נשמע קול המים היורדים באסלה)
אביגיל: אתם מאמינים?! אבא שלי המפלצתי השליך את אהובי לבית השימוש והוריד את המים.
גיזלה: טרגדיה קלאסית.
אילנה: (לאביגיל) אני כל כך מזדהה איתך. לבת דודה שלי היה סיפור מאד דומה.
מרטין: אני לא חושב שנוכל להציג את זה. (לאיתי) זאת לא פגיעה בחיילי צה”ל? מבחינת התמיכה העירונית.
איתי: ברור. להוריד צנחן בבית שימוש?!
יואב: תנו לה לגמור! ומה קרה אחרי זה?
אביגיל: קפצתי אחרי אהובי אל תוך האסלה וצללתי בעקבותיו.
אילנה: איזו גיבורה.
אביגיל: זה היה מעשה של ייאוש.
יואב: אבל הרי היית עלולה לטבוע… למות.
(שהייה קצרה)
אביגיל: טבעתי. מתתי.
(שהייה קצרה)
מרטין: טבעת?… מתת?… בכל זאת את כאן… איתנו.
אביגיל: כן. כאן, איתכם. החלטתי להיות שחקנית, כדי לגלות את הצבע של הפרח השחור.
מרטין: שוב הצבע של הפרח השחור?
אביגיל: שחור זה לא צבע. זאת תחושה.
מרטין: אולי תספרי לנו מה קרה אחרי שקפצת לתוך האסלה.
אביגיל: שחיתי ושחיתי, באפילה מוחלטת, עד שהגעתי לקצה צינור הביוב ושם גיליתי את הממלכה של אבא שלי- ממלכת הדיכוי והרשע.
מרטין: (לקהל) כששמענו את דבריה של אביגיל קפאנו במקומנו מרוב אימה. לכן ביקשנו מהכוריאוגרפית שלנו לעצב קטע בתנועה על פי הסיפור שסיפרה לנו אביגיל, רק כדי שנוכל להמשיך ולחפש ולחקור את סיפור ההצגה שרצינו לעשות. כיוון שלא היו לנו תלבושות מתאימות במחסן, ביקשנו מהבנות את גרבי הניילון שלהן, כדי למחוק לעצמנו את האינדיבידואל.
(מוסיקה. השחקנים רוקדים את ממלכת הדיכוי והרשע. במרכזו איבגיל וגיא המותקפים על ידי יצורים חסרי פנים שמלכם הוא אנטון {האב}. בסופו של דבר נלכד גיא, והאב כורת את ראשו. הראש מתחלף בידיו של האב לפרח שחור, אותו הוא מגיש לאביגיל.)
תקועים?
(בסוף הריקוד עולה האור על השחקנים ועל אביגיל. גיא יואב ואילנה מחוץ לבמה)
מרטין: (לקהל) ראש כרות, פרח שחור… (לאביגיל) תגידי היית בטיפול?
אביגיל: הייתי בטיפול, הייתי בדיקור והייתי אצל אסטרולוגית. כל אחד פירש את הסיפור שלי אחרת, אבל אף אחד לא הצליח להחזיר אותי לחיים. באותה תקופה החלטתי להיות שחקנית.
מרטין: למה?
(שהייה קצרה)
אביגיל: (כמובן מאליו) רציתי לחיות.
מרטין: (לקהל) בכל זאת היתה לנו לרגע הרגשה שעלינו על משהו.
גיא (נכנס כעוס, לאילנה) אפשר וודקה?!
מרטין: (לקהל) לא לגיא.
גיא: שתי כוסות.
(אילנה יוצאת. גיא מתיישב בשולחן ליד גיזלה.)
גיזלה: (לגיא) למה אתה כל כך מצוברח?
גיא: שוב אני משחק סמרטוט.
גיזלה: לא, אל תגיד…
גיא: גיזלה, כרותים לי את הראש, מורידים אותי בבית שימוש…!
אביגיל: אמרת שאתה רוצה להתלכלך… להתגלגל בחרא….
גיא: אלוהים אדירים, דיברתי על יאגו, דיברתי על מקבת. איך אני אזמין את אמא שלי להצגה הזאת?
איתי: אל תיקח את זה ככה אחי. זה סימבולי.
גיא: מה?
איתי: לא?
גיא: לא הבנתי.
איתי: החרא לא סימבולי?
גיא: את רוצה צנחן? שיהיה צנחן. אז תנו לי להציל חבר בשדה הקרב. לגרור אותו פצוע, שותת דם…
גיזלה: (קמה. לאנטון ולמרטין) אני חושבת שהוא צודק. עושים לו עוול. ואני אומרת את זה בכל ישיבה שלנו. לבחור הזה יש פוטנציאל, ואנחנו מתייחסים אליו כמו לנייר טואלט. (לגיא) סליחה, כן…
גיא: (באותו חיוך נבוך, ממלמל) זה בסדר…
גיזלה: (לאנטון) הצעירים צריכים להתחיל להתמודד עם קלאסיקה. (לכוון המטבח) איפה הבחורה? אילונה!
אילנה: (מבחוץ) אילנה.
גיזלה: אפשר כוס יין בבקשה?
אילנה: (מבחוץ) על האש.
גיזלה: תודה.
(שהייה)
איתי: (מתיישב בכסא של גיזלה.) מה? אנחנו תקועים?
(התשובה באה מכולם, עולים אחד על השני.)
אנטIן: לא…
מרטין: מה פתאום…
אביגיל: בכלל לא…
אנטון: בשום אופן לא.
גיזלה: (לאיתי) תן לי לשבת מותק, הרגליים הורגות אותי.
איתי: (מפנה לה את הכסא) בבקשה, בבקשה, בבקשה.
אילנה: (נכנסת עם שני שוטים של וודקה) שתי כוסות וודקה.
(גיא שותה ברצף את הוודקה)
עוד מישהו רוצה משהו? (מפנה ספל קפה מהשולחן של גיזלה)
אנטון: לא תודה.
איתי: (עם אנטון) לא עכשיו אולי אחר כך.
אביגיל: (עם שניהם) עוד מעט. לא עכשיו.
מרטין: (במקביל) לא, אני לא רוצה כרגע כלום.
גיזלה: יש לך עוד מהתבשיל כבש?
אילנה: תגידי יש לך חור בבטן?
גיזלה: זאת דיאטה חדשה יקירתי. לא אוכלים שום דבר כל היום ואז בלילה אפשר לאכול מה שרוצים.
אילנה: התבשיל כבש נגמר בצהריים.
גיזלה: אז עוגת שוקולד. אבל עם הרבה הרבה קצפת.
איתי: (לאילנה) לעזור לך?
אילנה: לא, אמרתי לך. תודה.
(יוצאת. שהייה)
אנטון: טוב, בואו נעשה חמש דקות הפסקה. אני יוצא לעשן. (נעצר. לאביגיל) אביגיל, יש המשך לסיפור שלך?
אביגיל: לא אין המשך.
אנטון: תחשבי על המשך.
(יוצא)
איתי ואילנה
(אילנה חוזרת עם כוסית יין לגיזלה.)
אילנה: יין. העוגה תיכף תגיע. (מחזירה שולחן למקום. איתי ממהר לעזור לה. מעבירה מטלית על השולחן)
איתי: אני יכול להגיד לך משהו? (מוציאה פנקס ועפרון)
אילנה: מה?
איתי: אני אוהב אותך.
(שהייה קצרה)
אילנה: עוד משהו?
איתי: זה לא עושה לך כלום?
אילנה: זה עושה לי.
איתי: מה זה עושה לך?
אילנה: זה מכניס אותי לנרווים.
איתי: למה?
אילנה: (מתחממת לאט) תקשיב, אני לא מבינה מה הולך כאן ומה אתם חושבים לעצמכם. מה נראה לכם, שבגלל שאני מלצרית אז אין לי אתיקה?! שמלצרית זה מישהי שאפשר להתחיל איתה מתי שרוצים ואיפה שרוצים ולא משנה המקום ובאיזה פורום עושים את זה?! (בכעס) אז אני אומרת לך שזה לא ככה.
(אילנה מפנה צלחת וסכום מהשולחן של גיזלה)
גיזלה: אל תשכחי את העוגת שוקולד.
אילנה: לא שכחתי.
(יוצאת. חוזרת. מגישה עוגת שוקולד לגיזלה)
איתי: על מה את מדברת? את בכלל לא מבינה אותי. את בכלל לא מבינה מה אני מרגיש. אני אומר לך שאני אוהב אותך,
(אילנה מנקה ומארגנת שולחנות)
שאני חושב עלייך מהרגע שאני פותח עיניים בבקר עד שאני נרדם בלילה. וכשאני נרדם, אני חולם עלייך. הלילה חלמתי, מעניין מאד, שאת מצילה אותי מאיזה בחור גבוה שניסה להרוג אותי. וכשהתעוררתי הייתי כל כך מאושר ואמרתי לעצמי שהיום אני אגיד לך.
אילנה: מה תגיד לי?
איתי: שאני אוהב אותך.
אילנה: או קיי. אמרת.
איתי: אז מה זה עושה לך?
אילנה: אמרתי לך. נרווים.
איתי: למה את אף פעם לא באה להצגות שלנו? אם תראי אותי על הבמה, תתאהבי בי. על הבמה אני הרבה יותר יפה.
אילנה: היופי זה לא הבעיה.
איתי: אז מה?
אילנה: אתה נמוך.
איתי: על הבמה אני הרבה יותר גבוה.
אילנה: איך זה?
איתי: האישיות שלי גבוהה.
אילנה: אבל זאת אשליה. בחיים אתה נמוך.
איתי: לא, החיים הם האשליה. הבמה היא הדבר האמיתי, אני מאד גבוה.
אילנה: גם ערימת הכלים בכיור מאד גבוהה.
(יוצאת. יואב נכנס ומתמקם בפינה שלו. שהייה קצרה)
מרטין: שמע, אני מבין אותך. גם לי יש משיכה עצומה למלצריות.
איתי: למה זה בעצם?
מרטין: מלצרית היא קצת כמו אמא. כמו שמסעדה זה קצת כמו בית. היא דואגת לך, מאכילה אותך…
איתי: כמו אמא אתה אומר… מעניין. אולי אני בעצם ילד. אתה חושב שאני ילד?
אילנה: (נכנסת) מישהו השתין ליד הירקות?
מרטין: מה זה?
אילנה: מישהו עשה פיפי ליד הירקות.
מרטין: מי יכול לעשות דבר כזה?
אילנה: אני שואלת אותך!!!
איתי: אני יעזור לך לנקות. אמא שלי תמיד אוהבת שאני עוזר לה. איפה הסמרטוט? (יוצא)
אילנה: (תוך כדי יציאה) אמנים גדולים!
(יוצאת)
גיזלה: (קמה) אני באמת צריכה לבדוק משהו בנוחיות.
(יוצאת מדלת השרותים. גיא נרדם על שולחן)
אביגיל: (למרטין) המלצרית הזאת טיפשה.
(יוצאת לסמטה)
הכלב
מרטין: יואב, איך אתה מרגיש?
יואב: לא טוב.
מרטין: מה אתה מרגיש?
יואב: אני לבד. לגמרי לבד. אני לא יכול לתאר לך כמה אני לבד. הרגשה שכל העולם קם עלי, ושאין לי מקום בטוח. אפילו לא כאן, איתכם.
מרטין: זה נורא. בטח בגלל המכות שחטפת. בוא נשב. (מושיב אותו, ויושב לידו) מה אני יכול לעשות בשבילך?
(שהייה)
יואב: אולי תאמץ אותי?
מרטין: מה?
יואב: תאמץ אותי.
מרטין: איך לאמץ אותך?
יואב: תדאג לי.
מרטין: לדאוג לך? מה זאת אומרת לדאוג לך?
יואב: לאוכל, למים, תלטף אותי, תראה לי שאכפת לך ממני.
(שהייה)
אין לך כלב, נכון?
מרטין: לא, יש לי שני חתולים.
יואב: וזה בעיה?
מרטין: למה שזאת תהיה בעיה?
יואב: הם יסכימו לקבל כלב?
מרטין: (מבין) אה. אני כבר חוזר. (קם ממקומו, ניגש לפתח בית הקפה וקורא לאנטון) אנטון! (אנטון נכנס) יואב קצת מזדהה יותר מידי עם הדמות.
אנטון: מה קורה, יואב? (יושב לידו)
יואב: הכל בסדר.
מרטין: יואב ההרגשה הזאת תעבור. אתה לא כלב.
יואב: אז אתה לא רוצה לאמץ אותי! (לאנטון) אתה יכול לאמץ אותי?
אנטון: אני אלרגי. אם ינשרו לך שערות על השטיח, אני עלול להחנק.
מרטין: לא אמרתי שאני לא רוצה לאמץ אותך. אני רק חושב, שבשבילך, חשוב מאד שתראה את הדברים באירוניה מסויימת. אתה לא כלב. אתה יואב.
יואב: זה לא סותר.
מרטין: בוא נוריד את הבגדים האלה ונמצא לך משהו אחר.
יואב: (לאנטון) אני יכול לשים עליך קצת את הראש ותלטף אותי?
אנטון: בטח.
(יואב מתיישב על הרצפה, ומניח את ראשו על ברכי אנטון. אנטון מהסס, נבוך אבל מלטף את ראשו)
מרטין: בוא, נלך למחסן תלבושות ונמצא לך בגד אחר.
(יואב נצמד לאנטון)
אנטון: (ליואב) אתה רוצה שאני אבוא איתכם?
(יואב אינו מגיב, רק נצמד חזק יותר)
מרטין: תן לי להוריד לך את הבגד הזה.
(יואב נוהם. מרטין מנסה להסיר מיואב את בגד הכלב, יואב נוהם ונושך את מרטין)
אח, הוא נשך אותי. (ליואב, כמו לכלב) לא! (לאנטון) אני מקווה שיש לו חיסון.
אנטון: (מלטף את יואב) אני חושב שכן. הוא היה בתאילנד לפני שנה. הוא עשה את כל החיסונים.
מרטין: צריך לקחת אותו לרופא.
אנטון: (מתבדח) אולי לוטרינר.
מרטין: נו באמת… אולי צריך לאשפז אותו.
יואב: לא בית חולים.
אנטון: בוא נוציא אותו קצת, שינשום אויר.
מרטין: אולי נקח אותו הביתה, שישן?
אנטון: לא לא. הוא יתאושש. אנחנו מוכרחים להמשיך.
מרטין: אני כבר לא יודע אם אני אתאושש. זה קצת יותר מידי בשבילי.
אנטון: (קם) בוא יואב, נצא קצת. (יואב נצמד לו לרגל) בוא. נעים בחוץ.
(מרטין שורק. יואב קם, באיטיות)
יואב: אני בא איתכם כי אני לא רוצה להשאר כאן לבד.
אנטון: בוא.
(יוצאים. בדרך יואב מאבד לרגע שיווי משקל, וממשיך לצאת.)
השינה העמוקה של גיא
(אריאל נכנס למסעדה. הוא לא שקט, נואש, בקבוק יין בידו, שתוי. גיזלה נכנסת מדלת השרותים)
אריאל: גיא! (לגיזלה) הוא ישן? (נגש לגיא, מניח יד על כתפו, מנסה לעורר אותו) גיא. (שהייה קצרה. מטלטל את גיא. בקול) גיא!
גיזלה: תן לו לישון.
אריאל: גיא! (לופת את גיא, מרים אותו מהכסא, ומנסה לגרור אותו לכיוון הפתח) שישן בבית.
גיזלה: למה אתה צריך אותו בבית?
אריאל: אני לא יכול לישון לבד. (מנסה לייצב את גיא על רגליו) גיא!
(גיא קורס אל הרצפה. אריאל כורע לצידו)
גיזלה: אני מוכנה לישון איתך.
אריאל: את זקנה מידי.
גיזלה: (כמו מופתעת) אני לא זקנה. אני רק נראית ככה. (לוקחת בקבוק של אריאל)
גם אתה שחקן?
אריאל: אני רקדן. (לוקח בקבוק, לפני שמספיקה לשתות. לוגם. מניח את הבקבוק על רצפה)
(איתי נכנס מהמטבח)
גיזלה: רקדן עם שחקן?! קטסטרופה! לא פלא שהוא ישן כל כך עמוק!
איתי: מה הוא עושה על הרצפה?
גיזלה: בורח מהבית.
אריאל: גיא! (מושך את גיא אליו, כמנסה להושיבו) גיא תתעורר. נלך הביתה. ברחוב שלנו כל החלונות מוארים, בחדרים יושבים אנשים לארוחת ערב.
גיזלה: (לאיתי) צ’כוב היה חכם. חי לו בזוגיות נפלאה: אשתו במוסקבה והוא בקרים.
אריאל: נשב לנו על הספה, מול הטלויזיה, ניכנס למיטה, נרדם מחובקים.
(גיא לא מתעורר. נואש) גיא!
(מתיישב ליד השולחן ולוגם מבקבוק היין. איתי עולה על השולחן שמשמאל)
גיזלה: (מסירה מאצבעה טבעת) זאת טבעת שסבתא שלי נתנה לי. לא מזמן, כשהייתי בת שמונה עשרה. כשתפגשי גבר, היא אמרה, תנסי עליו את הטבעת. כשפגשתי את בעלי, היא לא עלתה לו אפילו על הזרת. אבל הוא כל כך מצא חן בעיני שהתעלמתי. מהר מאד הבנתי שלא רק הטבעת לא התאימה. (פתאום, כמו רעיון) רוצה לנסות אותה? (היא עונדת לאריאל את הטבעת והיא מתאימה) מתאימה.
אריאל: טבעת יפה. את נותנת לי אותה?
גיזלה: אם תרקוד איתי. (לאיתי) תמיד היתה לי משיכה לרקדנים. (אריאל קם. מוסיקה)
(הם רוקדים. אריאל פונה מגיזלה אל איתי, מנסה לחבק את רגליו. איתי הודף אותו, אריאל אינו מרפה. איתי מצליח להתחמק ונמלט החוצה, לרחוב. אריאל וגזילה מביטים בו מבפנים. בסמטה נושבת רוח המבדרת את שערו וחולצתו של איתי. הוא צועד לאחור, ואז לפתע כמו מתרומם ומרחף באויר איזה זמן. אריאל משעין את ראשו על גיא השוכב. איתי “נוחת” באיטיות, מבולבל, יוצא. אריאל קם, לוקח את בקבוק היין ויוצא בעקבותיו.)
גיא וגיזלה ואירינה פשתנקיה
(גיא מתעורר בהדרגה, מתיישב באיטיות. גיזלה מתיישבת לצידו)
גיזלה: סלח לי אנדרי סמיונוביץ. אני אשה חוטאת. מהיום שבאת אל בית בעלי, מהיום שהציג אותי בפניך, והרי רק ילד היית, יצאה נפשי אליך. ומיום ליום, לנגד עיני, בגרת, וכאבי נתעצם בי כמו סם של מוות. כן אנדרי סמיונוביץ, אהבתי אותך היא אהבת מותי.
גיא: (קם) טקסט ממש יפה.
גיזלה: (אוחזת בו) כאן היא מחבקת אותו, בהתחלה הוא מנסה להנתק ממנה, אבל היא תופסת אותו בחוזקה, דמעות זולגות מעיניה. היא צועקת: אני אוהבת אותך! אני אוהבת אותך! הוא אומר: אסור שאבא ידע. היא אומרת: אני יודעת, אסור. בוא נברח מכאן, אנדריושה. הוא אומר: איך נוכל אירינה פשתנקיה, אבי ירדוף אחרינו, הוא יהרוג את שנינו. ואז בא הרגע היפה ביותר במחזה: הוא מרים אותה בזרועותיו… אתה חושב שתוכל להרים אותי?
גיא: לא נראה לי שזאת הבעיה.
(קופצת לזרועותיו. גיא מחזיק אותה.)
גיזלה: וככה נגמרת המערכה הראשונה – הוא מנשק אותה.
(מנשקת אותו. האורלוגין מכה 3 פעמים. אנטון ומרטין נכנסים, גיזלה וגיא מבחינים בהם, נפרדים. מוסיקה. גיזלה מתחילה לרקוד, ספק באושר, ספק במבוכה. גיא מתיישב ליד השולחן שמשמאל)
חוזרים לעבודה
מרטין: שלוש. עוד מעט בוקר. (לכוון המטבח) אילנה, יש לך שקית ניילון? יואב עשה קקי על השביל.
אנטון: טוב, אנחנו צריכים לחזור לעבודה. איפה כולם?
מרטין: (קורא החוצה) אביגיל, ממשיכים.
(אילנה מביאה שקית למרטין)
מרטין: (לאילנה) תודה! (יוצא)
אנטון: אפשר עוד כוסית יין?
גיא: אפשר קפה?
(אילנה יוצאת. אביגיל נכנסת)
אנטון: איפה איתי?
גיזלה: יצא לשאוף אוויר. אני אקרא לו.
(אילנה יוצאת למטבח. מרטין מוליך את יואב פנימה, יואב חוזר ל”פינתו”)
מרטין: (מתקרב לגיא. בשקט) אתה יודע שאנטון וגיזלה נשואים?
(גיא מביט בו נדהם.)
גיא: מה?
מרטין: נשואים. הם גרים בנפרד כבר הרבה שנים, אבל כשהוא בסביבה, אל תתן לה לעשות איתך דברים כאלה. זה כואב לו.
גיא: לא ידעתי….
מרטין: (קוטע אותו) אני יודע, אני יודע. זאת הסיבה שאני מספר לך.
אילנה: (נכנסת. מגישה יין לאנטון) יין. (מגישה קפה לגיא) קפה. (מפנה כלים ויוצאת.)
גיזלה: (נכנסת) נעלם.
מרטין: מי?
גיזלה: איתי. (יוצאת לחדר תלבושות)
אנטון: רבותי, אני מזכיר לכם שעדיין אין לנו רעיון להצגה. הזמן עובר. עוד מעט בוקר. (שהייה קצרה) אביגיל, חשבת על המשך לסיפור שלך…
(גיזלה חוצה את הבמה למטבח)
אביגיל: חשבתי על משהו, אבל… אני לא יודעת… אתה חושב שהסיפור שלי יכול להיות בסיס לסיפור שלנו?
אנטון: אני לא יודע. הסיפור שלנו כנראה מכוסה אבק.
אביגיל: אז איך נדע?
אנטון: נדע כשנדע.
אביגיל: אבל איך נדע?
אנטון: (מחייך, שהייה קצרה) נדע כשנגלה את הדמעות. (שהייה קצרה) אנחנו כנראה זקוקים לדמעות כדי לשטוף את האבק.
אביגיל: אתה מתכוון לעצב?
אנטון: לא עצב. בכלל לא עצב. כשנגלה את הדמעות תהיה בנו שמחה. אז נדע.
אביגיל: איך נדע?
אנטון: נדע כמו שחולה יודע כשהוא מוצא תרופה לכאבים שלו.
אביגיל: מה יכולה להיות התרופה?
אנטון: אני לא יודע. אני לא יודע. אולי משהו שאיבדנו מזמן. כמו שיר ישן, רחוק…
אביגיל: חשבתי על המשך לסיפור שלי…
יואב: איתי מגיע.
(איתי נכנס, מבולבל מעט, נבוך, לבוש בפיג’מה של ילד)
(גיזלה נכנסת מהמטבח עם כוס יין)
גיא: הנה אתה. נעלמת לנו.
איתי: לא נעלמתי. אני פשוט כבר צריך ללכת לישון. מזל שמצאתי את הפיג’מה הזאת במחסן תלבושות. כבר מאד מאד מאוחר. (מתיישב על הריצפה.)
אביגיל: (כורעת. מנסה לחבק אותו) איתי!
(איתי הודף אותה ומתיישב על הרצפה)
גיזלה: אתה חיוור… אולי תשתה איזו כוסית קוניאק.
איתי: ההורים שלי לא מרשים לי קוניאק.
גיזלה: (למלצרית) יש לך שוקו?
אילנה: (מתקרבת אל איתי) מה קרה לך?
איתי: אני לא יודע.
(אילנה מנסה ללטף אותו. הוא נרתע מידה)
אילנה: אני אבדוק אם יש שוקו.
(אילנה יוצאת. אביגיל שבה ומתקרבת לאיתי, אוחזת בידו אבל הוא שוב נסוג ממנה. היא קמה, נסוגה מעט. יואב נגש לאיתי, מתיישב לידו, מניח את ראשו על ברכיו של איתי, איתי מלטף אותו, אחר כך איתי נשכב לצידו של יואב , יואב מחבק אותו, איתי פורץ בבכי. שניהם שוכבים כך זמן מה.)
גיזלה: (לאנטון ולמרטין) לא כדאי בכל זאת לשקול לחזור לרפרטואר המקורי? עם הצגה אנחנו לא נצא מכאן.
אנטון: אביגיל, מה חשבת על המשך הסיפור שלך?
אביגיל: ככה?
אנטון: ככה.
אביגיל: כמו שסיפרתי לכם, הייתי מתה. לא הרגשתי שום רצון לחיות. נמשכתי רק אל המשחק, מפני שהיתה לי הרגשה שרק על הבמה… אצליח לגלות מהו הצבע של הפרח השחור. ככה הגעתי, לא מזמן, אליכם.
מרטין: הצבע של הפרח השחור?
אביגיל: שחור זה לא צבע, שחור זאת תחושה.
(שהייה קצרה. אילנה נכנסת מהמטבח עם שקית זבל. יוצאת לרחוב לזרוק)
לילה אחד, אחרי איזו הצגה, התחבאתי בחדר ההלבשה וחיכיתי שכולכם תלכו הביתה. כשנשתרר שקט מוחלט, עליתי לבמה החשוכה.
אילנה: (מבחוץ) מה זה?! (נכנסת מחזיקה בידיה את זר הפרחים שהוצא בתחילת ההצגה מן האגרטל. עכשיו הפרחים נבולים) תראו מה קרה לפרחים שהוצאתם מהאגרטל בשביל הדגל שלכם. קח.
(אילנה מטיחה במרטין את זר הפרחים הנבול)
מרטין: (אוחז בזר הנבול. הבמה מאפילה לאט במהלך דבריו. לקהל) ברגע הזה עברה בי המחשבה, שאולי גיזלה צודקת. שלא נצליח לצאת מכאן עם הצגה. (ניגש לשולחן שמימין ומתיישב) פתאום הרגשתי לבד. כמו יואב. כמו כלב. כמו ילד. הרגשתי ששום דבר כאן לא מתחבר לכלום.
(גיזלה באה מתוך האפלולית, עומדת לידו, מלטפת את ראשו.)
גיזלה: (בחום) מה קרה, מרטין?
מרטין: (כמו נאנח) גיזלה! למה לנו כל העניין הזה?
גיזלה: טוב, אנחנו מנסים למצוא את הדבר האמיתי, לא?
מרטין: הדבר האמיתי?
גיזלה: בטח שאת הדבר האמיתי. החיים הם אשליה. של שעמום, של בנאליה, של המובן מאליו. אנחנו מנסים לפרק את המרצפות של הבית, לחטט בחול שמתחת, למצוא עפרון שבור, מצית ישנה, מטבע של גרוש. אוצרות של ילדות. עולם שלם כיסינו בריצוף של האחים גינדי.
מרטין: (לקהל) אבל אני הרגשתי שכל אלה מותרות. (לגיזלה) בתקופה כזאת, לחפש אוצרות בחול?… צריך להלחם.
גיזלה: מותרות הן עניין חיוני. בלי מותרות בן אדם חי חיים של בהמה. גם אהבה זה מותרות?!
מרטין: אהבה? ממי?
(גיזלה מצביעה על הקהל. מרטין מביט על הקהל.)
אני לא מכיר אותם. מי הם? יושבים שם בחושך ומביטים בי.
גיזלה: זה העניין. המבט.
מרטין: איזה מבט?
גיזלה: המבט שלהם מאיר אותנו. הוא האור שנופל עלינו עכשיו. בלעדיו נהיה כמו זר הפרחים הנבול הזה.
(במרכז הבמה עולה קרן אור. בשמחה:)
קרן אור…
(היא קמה ממקומה, נכנסת לקרן האור, כמו שוטפת בה את פניה. אנטון נכנס, ניגש אליה)
אנטון: גיזלה… אני מבקש סליחה.
גיזלה: על מה, אנטון?
אנטון: סליחה על זה שהצעתי לך נישואים. סליחה על זה ששכבתי איתך.
גיזלה: למה סליחה?
אנטון: לפני כן הכל היה כל כך יפה… (בוכה)
גיזלה: (מחבקת אותו) נכון. הכל היה כל כך יפה. גם הנישואים הם מין בלטות של גינדי. אבל אני סולחת לך אנטון.
(מתנשקים. גיזלה יוצאת. אביגיל נכנסת. אנטון מתיישב)
מרטין: (לקהל) ואנטון אמר שוב:
מרטין ואנטון: אביגיל, תמשיכי בסיפור שלך.
אנטון: חיכית, אחרי הצגה, שכולנו נלך ועלית לבדך לבמה החשוכה…
(מוסיקה, הדי צעדים)
אביגיל: היה בי פחד גדול. הבמה היתה קרה. היה נדמה לי שאני שומעת מאחורי הקלעים לחישות והדי צעדים. רק אור חיוור, ירקרק, משלט ה”יציאה” האיר את האולם הריק. במרכז הבמה הבחנתי באגרטל סדוק ובתוכו פרח שחור. שחור כמו הפרח שאבא שלי נתן לי בחלום. ביד רועדת הוצאתי את הפרח השחור מהאגרטל.
(אביגיל שולפת פרח דמיוני מאגרטל דמיוני)
מרטין: בזר הפרחים הנבול, שאילנה הטיחה בי, גיליתי פתאום פרח אחד חי.
(מרטין ליד שולחנו, מגלה בתוך הזר הנבול, פרח שחור, הוא שולף אותו מן הזר. מתבונן בתדהמה בפרח השחור)
אביגיל: קול בתוכי אמר: אם תצליחי לגלות את צבעו של הפרח השחור, לא תראי יותר את אביך המרושע לעולם.
מרטין: אבל איך? איך יכולת לגלות את צבעו של הפרח השחור?
אביגיל: לא ידעתי. לא הבנתי. לא הרגשתי. לא חשבתי. נשארתי לבדי על הבמה הריקה, החשוכה ובידי הפרח השחור. אני לא יכולה לומר כמה זמן עבר. שעות ארוכות, ימים, לילות…
מרטין: (לקהל) ואני הרגשתי איך צבעו השחור של הפרח מתפשט בתוכי,
אביגיל: הדם שלי הפך שחור, הגוף שלי הפך שחור, במת העץ הפכה שחורה…
מרטין: וגם קירות בית הקפה הפכו שחורים.
אביגיל: ואז שמעתי פתאום קול שירה.
(נשמע גיא, השר את השיר שסבתו של איתי נהגה לשיר לו לפני השינה. הוא מתקרב לאביגיל מתוך החושך)
גיא: (שר) על פני שדה, בשביל עפר
נוסעת עגלה
ובה אהובתי שלי
יפה מכל כלה.
אהובתי יפה שלי,
הסבי את ראשך,
אמרי נא רק שלום אחרון,
אמרי לאהובך.
אביגיל: (לקהל) מרחוק, כמו מחוץ לתיאטרון, שמעתי זעקה גדולה.
(נשמעת זעקתו של האבא, כזעקתו של אדם הנופל לתהום)
באותו רגע ידעתי שיצאתי לחופשי. שלעולם לא אראה עוד את אבי המרושע.
גיא: (שר) בשדה זהב, בשביל הזה,
פסענו באביב
וזר פרחי מרגניות
קלעת בשערי.
אהובתי יפה שלי,
הסבי את ראשך,
אמרי נא רק שלום אחרון,
אמרי לאהובך.
אביגיל: אהובי… (מתבוננת בפרח) תראה.
(הפרח שבידו של מרטין הופך לאדום)
מרטין: (קם. לקהל) הפרח שמצאתי בין הפרחים הנבולים הפך לאדום. (נותן לאנטון את זר הפרחים הנבול)
אביגיל: זה הצבע של הפרח השחור.
(מרטין מניח את הפרח שהפך אדום בידה של אביגיל)
(ספק לגיא ספק ל”קהל”) הכל השתנה.
(גיא ואביגיל מתבוננים בפרח האדום ואחר כך נושקים זה לזו)
מרטין: לרגע היה נדמה שנפתחה בנו אהבה. לרגע היה נדמה שהסיפור של אביגיל…
(מבחוץ נשמעות צעקותיו של איתי, הקוטעות את דבריו של מרטין)
איתי: (מבחוץ) לא, לא, לא….
מרטין: אבל אז שמענו מבחוץ צעקות.
(מבחוץ נשמע קולו של איתי. כולם ממהרים לפתח)
הכלב עוזב
(יואב ואיתי נכנסים מבחוץ, יואב זוחל על ברכיו)
איתי: אבל אנחנו נראה מה אנטון אומר, טוב? אנחנו נראה מה אנטון אומר.
יואב: זה לא יעזור.
איתי: זה כן יעזור. אל תגיד שזה לא יעזור. תקשיב לאנטון.
אנטון: מה קרה?
איתי: תגיד לו.
(שהייה)
יואב: אני צריך ללכת.
איתי: אתה לא צריך ללכת. (לאנטון) הוא ממציא את זה. (ליואב. לוקח את האזניים של הכלב.) אתה סתם אומר.
יואב: אתה ילד עכשיו, בגלל זה אתה לא מבין. אבל אני יודע את זה.
איתי: (לאנטון) אנטון, תגיד לו לא ללכת. אני לא רוצה שהוא יעזוב אותי.
יואב: אתה ילד עכשיו, ובגלל זה אתה לא מבין. כלבים תמיד עוזבים. ובגלל זה כל כך כואב לך. אבל עוד מעט אתה כבר שוב לא תהיה ילד, ואתה תתגבר. ההצגה נגמרת.
מרטין: יואב, על מה אתה מדבר?
יואב: אני אומר שההצגה נגמרת.
מרטין: עוד לא.
יואב: נכון אבל כלבים תמיד גומרים קודם. נכון?
מרטין: אתה לא כלב.
יואב: אני כלב.
איתי: אנטון, תגיד לו.
(שהייה. בצעקה, כמעט בבכי)
תגיד לו. (שהייה קצרה. ליואב) אתה פשוט המצאת את זה כי ראית את הבחור הזה שוכב שם מת בחוץ ונבהלת.
יואב: לא נבהלתי בכלל. הבנתי.
איתי: מה הבנת?
יואב: הבנתי שאני צריך ללכת. כואב לי מאד.
איתי: מה כואב לך?
יואב: בפנים. הרביצו לי. אתה זוכר?
איתי: אני זוכר, אבל אתה התגברת. וגם אנחנו חברים עכשיו. אתה החבר הכי טוב שלי.
יואב: כן.
(עיניו של יואב נעצמות לאט)
איתי: יואב! יואב!
יואב: (פוקח את עיניו. בעצב) אני עוד כאן.
איתי: (לאנטון) הוא ממציא את זה. הוא לא באמת צריך ללכת. הוא ראה את הבחור הזה ונבהל.
אנטון: איזה בחור?
איתי: החבר של גיא שוכב שם,
(גיא ממהר החוצה. אביגיל יוצאת בעקבותיו)
הלכנו לטייל קצת וראינו אותו. ואחרי זה יואב אמר שגם הוא צריך ללכת.
מרטין: (לקהל) פתאום, בבת אחת הבנתי הכל. גם את הביטוי- הדם קפא בעורקי.
(למלצרית, בצעקה) אילנה, צלצלי לאמבולנס!!!
אילנה: (נכנסת, מבוהלת) מה קרה?!
מרטין: צלצלי לאמבולנס, מהר!
יואב: (בעצב) לא בית חולים.
מרטין: מה אתה מרגיש?
יואב: מרטין, אני מרגיש מאד חלש. תסביר לאיתי. החיים מטפטפים ממני. גם אתם מתרחקים ממני לאט. תסביר לאיתי, הוא ילד והוא לא מבין. אני מאד עצוב, אבל אני לא מצליח לבכות. אני פשוט… מתרחק…
(סירנה של אמבולנס מבחוץ)
מרטין: (לאיתי) יש לו כנראה בכל זאת איזו פגיעה פנימית, שלא יכולנו לראות. בוא תעזור לי לקחת אותו לאמבולנס. זה ילך יותר מהר.
(הם עוזרים ליואב לצאת.)
איתי: הוא המציא את זה. הוא נבהל, כי הוא ראה את הבחור הזה שוכב מת על השביל.
(הם מוציאים את יואב. גיזלה נכנסת מהשירותים. אנטון נשאר ליד הדלת בפנים. אחרי רגע גיא נכנס בריצה, נכנס למטבח. אביגיל נכנסת אחריו לבית הקפה)
גיזלה: (אחריו) מה קרה?
(גיא חוזר בריצה עם קנקן מים ויוצא. אביגיל יוצאת אחריו)
גיזלה: (אחריו) מה קרה?
(אנטון מתיישב על כסא משמאל, מרוקן. שהייה)
(לאנטון) בוא, קח אותי הביתה. כבר בקר. אם היינו עושים את “האחיות” של סמוברסקי, ברגע זה היה קורא התרנגול.
אנטון: רצינו לדבר על החיים, אבל פתאום אני לא מבין מה זה. דברים שהתרחשו?… מה בעצם התרחש?!… הדבר היחיד שאני זוכר עכשיו זה סירנה של אמבולנס. (שהייה קצרה) הגענו לכאן בלילה כל כך טעונים… כל כך מלאים בעצמנו… במה בעצם?! בחלומות… ברגשות, בשאיפות, בכמיהה… בדברים שהיינו רוצים להיות ולא היינו…? אולי. אולי החיים באמת הם החיים שאנחנו לא חיים אותם…
גיזלה: והאהובים באמת הם אלה שאנחנו לא אוהבים… בוא אהובי.
(היא מושיטה לו ידיים. הוא קם אליה. מניח יד על כתפה, הם מתחילים ללכת. נשמע קול האמבולנס שמתרחק. אילנה נכנסת. אנטון וגיזלה יוצאים מחובקים. אילנה יוצאת למטבח. אביגיל נכנסת. דפי טקסט ביד. לוקחת תיק ומכניסה לתוכו את דפי הטקסט. יוצאת. הבמה ריקה לרגע. אילנה חוזרת. היא מביאה מטאטא מהמטבח ומתחילה לטאטא)
מרטין: (נכנס) אפשר קפה? (מתיישב ליד השולחן)
(אילנה נגשת להכין קפה. לקהל)
כשהגענו לאמבולנס, כבר לא היה לו דופק. הם מנסים לעשות לו החייאה… איתי נסע איתו. הוא לא היה מוכן להרפות ממנו. (שהייה) ניקינו את הדם שבחוץ, לא ראינו את הפגיעה שבפנים.
בוקר
אילנה: (מניחה ספל קפה על שולחנו של מרטין) קפה. (ניגשת לדלת. מביטה החוצה) בוקר.
מרטין: (מדוכדך) כן. בוקר.
(שהייה)
אילנה: בכל זאת… היה ערב… לילה… מעניין. לא?
מרטין: לא יודע… קיוויתי שנצא עם איזה רעיון… ברור.
אילנה: כן… (שהייה) יש בכלל רעיון ברור? מה ברור?! החיים ברורים?! (כמעט כמו טענה) אני בכלל הייתי בסך הכל קהל אבל בגללכם אני מרגישה פתאום שהחיים שלי זה גם איזו הצגה קטנה, רק בלי מחזה. ובעיקר אף אחד לא אומר איזה תפקיד אני בכלל משחקת.
מרטין: את המלצרית, לא?
אילנה: לזה אתה קורא תפקיד?
תראה.
(מבחוץ נראה גיא כשהוא גורר את אריאל לאורך הסמטה. אריאל עדיין מחזיק בידיו את בקבוק הוודקה)
מרטין: הוא קיבל את התפקיד שהוא רצה: לגרור פצוע בשדה הקרב…
אילנה: (שהייה קצרה) אולי תחייך קצת
מרטין: עייף מידי.
אילנה: אני לא.
(היא מתחילה לפנות את השולחנות. מוסיקה. לאט נכנסת למן ריקוד, שהופך להיות יותר ויותר אקסטטי. היא עולה על השולחן במרכז. מרטין קם אליה, מושיט אליה את זרועותיו. היא מושיטה את זרועותיה אליו. הוא מחבק את בטנה. היא מחבקת את צווארו וראשו. הוא נושא אותה מן השולחן אל הרצפה. אט אט הם מתחילים לרקוד וגם הריקוד המשותף שלהם הופך להיות סוער יותר ויותר. הם רצים בבית הקפה, אוחזים ידיים, כמו שני ילדים שהשמחה גואה בהם. הם רוקדים ורוקדים עד שנרגעים זה בזרועות זה. המוסיקה מסתיימת כשהוא מניח את ראשו על כתפה)
חושך
“שלוש תמורות אשר לרוח אשמיעכן: איך יהיה הרוח לגמל והגמל לאריה ולבסוף האריה לילד” – כה אמר זרתוסטרא/ פ. ניטשה (עברית: ישראל אלדד)
“אדם בן החורין, תוקיר תמיד הים!…
…כי בגעשו איתן תשמע קול לבתך,
המית גליה היא וכיסופי נדודיך” פרחי הרע/ בודלר (עברית: א. מייטוס)
מסע לכיוון הים
מאת: מיכאל גורביץ
הנפשות:
בן האדם, המכנה עצמו המלך צער
העלמה ערב
זקן
ילד
קולו של הרופא
מקום ההתרחשות: עיר ואחד המוסדות הלבנים.
תמונה ראשונה
(העלמה ניצבת בקרן אור של פנס רחוב, מוקפת מעגל של אור. סביב, אפילה מוחלטת. היא שרה שיר ערש חרישי)
בן האדם: (מן האפילה, רק קולו נשמע) ערב טוב.
(העלמה נחרדת, חדלה לשיר)
בן האדם: (מן האפילה) ערב טוב.
העלמה: מי שם?
בן האדם: (מן האפילה) מותר להיכנס אל תוך האור שלך?
העלמה: אני לא מכירה אותך.
בן האדם: (מן האפילה) לא. תפס אותי חושך כבד באמצע הדרך. לא הייתי מוכן. חשבתי שאני יכול להיכנס אלייך לאור, עד שיפסיק החושך.
העלמה: מי אתה?
בן האדם” (מן האפילה, מהסס) סתם… מלך.
העלמה: מנין אתה בא?
בן האדם: (מן האפילה) מהארמון.
העלמה: לאן אתה הולך?
בן האדם: (מן האפילה) אני מחפש את חוף הים.
העלמה: אין אצלי הרבה מקום. (שהייה) האור שלי קטן.
בן האדם: (מן האפילה) לא נוכל להסתדר? אני לא גדול ולא צריך הרבה מקום. פשוט חשוך לי.
העלמה: (מהססת) אני לא יודעת…(שהייה) אני לא מכירה אותך.
בן האדם: (מן האפילה)נוכל להכיר באור. (שהייה) אני נכנס.
(נכנס למעגל האור. נראה כאדם אשר בילה זמן ממושך בדרך)
העלמה: (מביטה בו מפוחדת) לא היית צריך בלי רשות.
בן האדם: (נבוך) אני מבקש סליחה. את רואה, אני לא… כל כך חשוך. לפחות לנוח קצת ואני הולך.
העלמה: אתה פרצת. אין לך רשות. צא מכאן.
בן האדם: אני מבקש. זמן קצר. נורא שם.
העלמה: אתה בא מהארמון אמרת?!
בן האדם: ברחתי. אנחנו נסתדר.
העלמה: אני לא רגילה. אתה נושם עלי. לך.
בן האדם: בבקשה…
העלמה: לך!
(היא דוחפת אותו מן האור בכוח רב. הוא נעלם. נשמעת זעקה עמוקה וגדולה, כשל אדם הנופל אל תוך תהום. היא נחרדת)
אין לי אמון במלכים שנוטשים ארמון לטובת פנס רחוב. באנשים שבאים מהחושך שם. למה דווקא אלי, מכולן, אם הוא מלך? אני לא נסיכה. ואם הוא משקר ולא מלך- אין לי אמון בשקרנים. ואם הוא קבצן- אני רוצה יותר. (שהייה קצרה) אבל האור נעשה גדול עלי ולא נכון שאין מקום. ומי יודע מתי יעבור כאן עוד מישהו. ישנם הרבה אנשים בחושך. גם הרבה אורות ישנם. הייתי צריכה לנסות. אולי באמת חשוך לו. ואולי היה נשאר. (שהייה) תמיד פרידות וציפייה וגעגועים נודדים כל הלילה.
(האור יורד על העלמה ועולה על בן האדם)
תמונה שנייה
(בן האדם כפות בחליפת כפייה לבנה, בחדר לבן)
בן האדם: איך נראה המוות, דוקטור?
קול הרופא: כמו חושך.
בן האדם: אז זה בדיוק מה שאני רואה. חושך. חושך שוקע בעולם. חושך בחלונות, חושך ברחובות, על כל העיר חושך. חושך בשפתי, חושך על עיני, על עיני האשה באור-חושך, בגנים הציבוריים, בשדרות, על ענפי העץ בחלון, חושך עוטף פרחים צהובים, אופף ילדים, מכסה גגות. חושך, חושך, חושך, חושך.
קול הרופא: (כמו מהרהר) חושך…?
בן האדם: לא כמו לילה. בלי כוכבים או ירח. בלי עננים אפורים. בלי שום אורות מרחוק. לא כמו צל שמאחוריו יש אור. נרות שחורים של חושך מאירים תהום שחורה. שמש שחורה על ים שחור. שחור שחור וחושך. חושך מוות.
(שהייה)
קול הרופא: תישן עכשיו.
(חושך. שהייה. קול בריח נפתח. אור. בן האדם כמו בתמונה הקודמת)
קול הרופא: בקר טוב.
(בן האדם אינו עונה, פניו קפואות)
קול הרופא: הלילה שוב צעקת.
(בן האדם אינו עונה)
קול הרופא: מה כואב לך?
בן האדם: ישנו קשר של העולם נגדנו. אתה מודה, דוקטור?
קול הרופא: איזה מין של קשר?
בן האדם: היתממות לא תעזור לנו. נגמור עם השקרים.
קול הרופא: איזה מין של קשר.
בן האדם: איזה מין של קשר?! אני קשור וכפות כמו עגל עקוד, עם הר געש של דמעות בחזה ואתה שואל אותי איזה מין של קשר?!
קול הרופא: אתה יודע למה אתה כפות…
בן האדם: מתי ראית את השמים בפעם האחרונה?
קול הרופא: אני רואה את השמים כל יום. בדרך לכאן. גם כשאני יוצא.
בן האדם: מה שלומם?… (שהייה) אני רוצה לים.
קול הרופא: להפליג?
בן האדם: לראות. להריח את המלח. למדוד את המרחק.
קול הרופא: זאת הפעם הראשונה שאתה מזכיר ים. (שהייה) מה פתאום ים?
בן האדם: יש לי הר געש של דמעות והן רוצות לים. (שהייה) נחל של דמעות. (שהייה) גם אם תתיר אותי עכשיו, גם אם אני אצא מבעד לדלת הזאת… הרי ישנו המסדרון ואחר כך עוד דלת. ועוד אולם. ועוד דלת. יש לך מפתחות לכל הדלתות האלה?
קול הרופא: אין לי מפתחות.
בן האדם: תשכח מהים. (שהייה) אתה רוצה לשמוע חלום?
קול הרופא: הלילה?
בן האדם. הלילה. מה זה היה? איכשהו היתה לי הרגשה שהימים מתקצרים והלילות מתארכים. כנראה איזו תקלה במערכת השמש. מין תהליך שנמשך שנים. ואז בסופו של דבר, מגיע הערב ההוא האחרון. הלילה הבא עתיד להיות נצחי אם להתחשב במספר השנים המוגבל של בני האדם. מכל מקום, ספק אם אלה שחיים היום, יזכו לראות את השחר שיעלה בסופו. אתה עוקב?
הרופא: תמשיך.
בן האדם: הרחובות הומים אנשים. בעיקר נוהרים לכיוון שפת הים, ועל החוף ובטיילת כמעט ואי אפשר לזוז. הפנים ניבטות לכיוון השמש השוקעת, שכמו מאטה דרכה, כדי לתת סיפק לעינינו לבלוע אותה אל תוכינו, לחוש אותה תחושה אחרונה, שתמשיך להאיר בזכרונינו, בחלומותינו, אם גם לא ברקיע. אני זוכר את התחושה. גם גגות הבתים מכוסים בני אדם, שמביטים לרחובות ולשמש. בכיכר הטיילת, על במה קטנה מקושטת דגלים ופרחים, נואם ראש העיר. מבטיח שהעירייה נקטה בכל האמצעים הדרושים לקבל את פני הלילה הארוך ובין היתר נמתחו כבלי חשמל ונבנו ארבע תחנות כוח חדשות, שיוכלו לספק די מאור לכל אזורי העיר. כמו כן הוקמו כמה גני אור ציבוריים, שיאירו יומם ולילה, לנחם בדידות ומועקה של אנשים בחשיכה המתמדת. אחר כך קורא משורר מקומי מין שיר או תפילה שחיבר לכבוד דרכה האחרונה של השמש, ככה הוא קרא לשקיעה. בסוף משתתקים כולם ומצמידים מבטם אל השמש, שנראית כמו כדור אדום, נופל אט אט, אל ים עמוק מאד.
(אורי יורד)
תמונה שלישית
(הזקן יושב על ספסל בשדרה ציבורית. הוא עיוור חבול וזב דם, לבוש סחבות. הוא אוחז בזרועו של בן האדם)
הזקן: אני שואל אותך אם אתה אוהב פשטידת תפוחים? (שהייה) מה? (שהייה) אני שואל אותך אם אתה אוהב פשטידת תפוחים?!
בן האדם: (מעט המום) כן.
הזקן: כבר חמש?
בן האדם: (מביט בשעונו) כבר אחרי שש.
הזקן: מתקדמים מתקדמים. הייתי מאד רעב ועכשיו יש לי בחילה.
(שהייה. בן האדם מנתק ידו מיד הזקן)
אבל הייתי רוצה פשטידת תפוחים עם סוכר. מנה אחרונה.
בן האדם: אני מצטער, אין לי כסף. הכיסים שלי ריקים.
הזקן: לא ביקשתי. פעם הייתי מאד עשיר. (שהייה) אתה עוד כאן?
בן האדם: כן. (שהייה. מבקש ללכת) אתה צריך רופא.
הזקן: רופא?! (צוחק) אמרת שכבר אחרי חמש?
בן האדם: אחרי שש.
הזקן: אתה רואה מישהו בסביבה?
בן האדם: (מביט סביב) אין כאן אף אחד.
הזקן: (נחרד) מלבד שנינו.
בן האדם: כן.
הזקן: אז תגיד.
בן האדם: כן.
הזקן: תגיד. תגיד!
בן האדם: מלבד שנינו.
(שהייה)
הזקן: בקר או ערב?
בן האדם: בקר.
הזקן: (נדהם) בקר?! לפי החישוב שלי ערב. שאלה אם מיהרתי או איחרתי.
בן האדם: למה זה חשוב?
הזקן: אני מקווה שלא מיהרתי.
בן האדם: אני צריך ללכת. (שהייה) אתה צריך רופא. (שהייה) שלום לך. (יוצא)
תמונה רביעית
(בן האדם ניצב בקרן רחוב, מואר בצמצום)
בן האדם: איך הולכים לים? איפה האדמה כאן? הכל מרוצף וסלול. מוקף בתים וגגות. איזה בקר אפור. כמו ערב. (מבחין מעליו) אור בחלון! (שהייה קצרה) כבה. איפה הדרך לים? העיר הזאת חונקת דוקטור…
תמונה חמישית
הילד: (מרחוק) בנג!
(בן האדם פונה לאחור. אור עולה על הילד הניצב על איזו מרפסת או חומה ומכוון אליו חץ וקשת. הוא לבוש במכנסיים קצרים ויחף)
בן האדם: מה יש לך?
הילד: זה הורג.
בן האדם: אין לך מה לעשות?! (שהייה) לך מכאן ילד, אתה מפריע לי.
(הילד אינו זז ממקומו ורק מוסיף לכוון את החץ לחזהו של בן האדם. בן האדם מנסה להסתלק)
הילד: אל תזוז.
בן האדם: (עוצר) בן כמה אתה?
הילד: אתה?
בן האדם: אני שאלתי קודם.
הילד: מי מכוון את החץ?
בן האדם: אז בן כמה אתה?
הילד: אתה?
בן האדם: שמונים.
הילד: אני אלף.
בן האדם: (צוחק) לא, אני לא מאמין לך.
הילד: אל תאמין.
בן האדם: אז תגיד את האמת.
הילד: אלפיים.
בן האדם: תוריד כבר את החץ הזה. זה מסוכן.
הילד: מאד מסוכן.
בן האדם: אז תוריד אותו.
הילד: ואם לא?
בן האדם: אני אעלה למעלה ואשבור לך את הקשת.
הילד: אתה לא יכול לעלות.
בן האדם: למה?
הילד: אני אוציא לך עין.
בן האדם: ואם תפספס?
הילד: ואם אני אקלע?
שב.
(האור עולה על הספסל שעליו ישב קודם הזקן)
בן האדם: (מתיישב במהירות) תפסיק כבר. אני מוכרח ללכת. אתה מעכב אותי עם השטויות שלך.
הילד: אתה ממהר?
בן האדם: כן, אמרתי לך.
הילד: אני לא. לאן אתה?
בן האדם: זה לא עסקך.
הילד: למה?
בן האדם: (צועק) תוריד כבר את הקשת הזאת!
(הילד נעלם)
איזו עיר….
(חושך)
תמונה שישית
(העלמה ניצבת בקרן האור שלה)
העלמה: אתה…?! ידיים… זיפים… שפתיים, זיפים, לחיים… היו דלתות נפתחות. היו צעדים בחשיכה. (מקשיבה) הילד שלנו בוכה. שש… תישן, תישן… אילו ידעת כמה געגועים קשים. אילו ידעת מה זו צפייה. כמה ארוך יכול להיות לילה. כמה דממה יכולה מוות… קח אותי מכאן למעלה, אל האדמה, אל השדות, אל הטל, לך ישר, אל תפנה מבט, אני צועדת, אני אחריך, אל תדאג, אני שומעת מנגינה, מנגינה אני עוד שומעת, אל תפנה לאחור, לא נפנה לאחור, ישנה סכנה בתהום, ארץ המוות הזאת, נעלה, נעלה… בכי, בכי… תפסיק את הבכי, תפסיק את הבכי, הבן שלנו לא ישן… כבר שומעים צעדים? כבר רואים ירוק? רודפים אחרינו. אני שומעת דהרות סוסים. אתה שומע דהרות סוסים?!
תמונה שביעית
(בן האדם יושב בחדר הלבן, כפות)
בן האדם: רימו אותי. רימו אותי. רימו. כמו שמרמים עכבר אל המלכודת ואחר כך סוגרים. בעטו אותי לעולם וקלאק- סגרו… העיר הזאת היא מלכודת עכברים. כיסו לי את האדמה במרבדים של אבן ואספלט, ואני מחליק, מחליק, מחליק… יש לי שורשים להיאחז באספלט?! מי? אני יודע מי?! אבותי. אבות אבותי. נמלטו ממני אל האדמה וסכרו את הדלת בעדי. השאירו אחריהם הר געש של דמעות. אני רוצה לחוף. לים. קח אותי לים. (משחרר יד אחת) לך! (שהייה) לך. פשוט לך. אתה רוצה לים, אז לך. (משחרר יד שנייה) פשוט ככה? (שהייה) פשוט ככה.
תמונה שמינית
(העלמה ניצבת בתוך קרן האור)
בן האדם: (מתוך האפילה) ערב טוב.
העלמה: אתה?!
בן האדם: אני עובר כאן.
העלמה: היתה צעקה גדולה אחרי שדחפתי אותך. (שהייה) תכנס?
בן האדם: (נכנס לתוך האור) רק לזמן קצר.
העלמה: אני מצטערת על הפעם הקודמת.
בן האדם: (מחייך) אם ככה, שנינו כבר מצטערים.
העלמה: (מחייכת) כן.
בן האדם: אנחנו עוד נכסה את העולם בצער.
העלמה: (צוחקת) העולם גדול מאד.
בן האדם: לא כמו שחושבים ולא יחסית לצער. מה שמך?
העלמה: ערב.
בן האדם: סליחה?
העלמה: שמי ערב.
בן האדם: (מחייך) העלמה ערב?
העלמה: זה שמי.
בן האדם: כמה יפה. לא הכרתי שם כזה. אני אוהב ערב. הכל אפור, ערפילי, חלומי. אני אוהב ערב.
העלמה: ושמך?
בן האדם: אני מלך.
העלמה: מלך?
בן האדם: מלך. יש קוראים לי המלך צער.
העלמה: מי?
בן האדם: מי קורא?
העלמה: כן.
בן האדם: בעיקר אני. אני לעצמי. כולנו. כל האניים.
העלמה: (מחייכת) כמה אתה?
בן האדם: הרבה.
העלמה: לאן אתם הולכים?
בן האדם: לים.
העלמה: הים לא רחוק. (שהייה) המלך צער הראשון?
בן האדם: אה, לא. לא הראשון. אנחנו נצר לשושלת ארוכה מאד של מלכי צער. לא הראשון. אולי האחרון. (שהייה) חמימות נעימה כאן.
הכלמה: כן? (שהייה) איפה אתה חי?
בן האדם: בארמון.
העלמה: עם מי?
בן האדם: אני לא מכיר אף אחד. רק את הרופא ואת הבדידות שלי.
העלמה: (מחייכת) הבדידות שלך…?
בן האדם: כן. יש לי אחת. את בטח לא מכירה. הייתי חושב עלייך לפעמים, העלמה באור… אבל את תמיד אינך. היא ישנה. תמיד. הבדידות. אני מחבק אותה אלי, נושם אותה, נושק אותה. היא משיבה לי אהבה. תמיד. היא תמיד ישנה. כשאני קורא, היא באה. בין הסדינים הקרים היא רוכנת אלי, מלטפת, מחייכת, מחבקת, מרגיעה. היא חמה הבדידות שלי ואוהבת אותי מאד. אני מחבק אותה אלי, נושם אותה, נושק אותה, עוצם עיניים ורואה אותך. נושם אותך, נושק אותך, פוקח עיניים- ושוב זו הבדידות.
העלמה: (מסירה טבעת מאצבעה ומגישה לו) אבל אני כאן. תמיד.
בן האדם: (נוטל את הטבעת) כן?
העלמה: כן. (שהייה) והוא?
בן האדם: מי?
העלמה: הרופא?
בן האדם: רופא. פעם היה לכל מלך נביא- היום רופא.
העלמה: אתה חושב שיכול להיות שהבדידות שלך מבקרת אצלי לפעמים כשהיא הולכת ממך?
בן האדם: (מחייך) יכול להיות.
העלמה: היא בכל זאת מוכרת לי.
בן האדם: היא דומה לך. (שהייה. הוא פונה לצאת) תודה.
העלמה: על מה?
בן האדם: על האור.
העלמה: אתה הולך?
בן האדם: אני בדרך. עברתי.
העלמה: כשתמצא את הים, תחזור?
בן האדם: לחזור עם הים?
העלמה: מחייכת) אני אכין רפסודה.
בן האדם: לשניים?
העלמה: לשניים.
בן האדם: ואם הבדידות שלי עוברת כאן, טפלי בה יפה. (יוצא)
העלמה: שוב פרידה.
תמונה תשיעית
(הזקן יושב על ספסל, לופת את זרועו של בן האדם, שאך זה נתקל בו)
בן האדם: (מבוהל) אה, זה שוב אתה? איפה הדרך לים?
הזקן: זה שוב אתה? אתה רואה כאן מישהו?
בן האדם: (מביט סביבו) לא, אין כאן אף אחד.
הזקן: (נחרד) מלבד שנינו.
הן האדם: כן.
הזקן: אז תגיד.
בן האדם: כן.
הזקן: תגיד. תגיד! בן האדם: מלבד שנינו.
הזקן: בסוף יבואו. זה לא אתה, מה?
בן האדם: אני לא מי?
הזקן: לא חשוב. אם אתה לא יודע, אז זה לא אתה. כבר חמש?
בן האדם: כבר אחרי שש.
הזקן: אחרי שש?! בקר או ערב?
בן האדם: בקר.
הזקן: בקר?! משהו מתבלבל אצלי. שאלה אם הקדמתי או אחרתי.
בן האדם: איפה אתה גר?
הזקן: מה זאת אומרת גר?
בן האדם: גר. איפה אתה גר. פשוט. גר.
הזקן: למה אתה מתכוון- “גר”?
איפה אתה ישן? בן האדם: איפה אתה אוכל?
הזקן: מה פירוש איפה?
בן האדם: אין לך מקום שלך?!
הזקן: אתה מתכוון למשהו כמו קירות, או דבר כזה?
בן האדם: כן.
הזקן: לא. זה אין לי.
בן האדם: איפה אתה ישן?
הזקן: אני לא ישן. אני מחכה. אתה רוצה שיבוא אלי בשינה?
בן האדם: מי? איפה אתה מבלה את הלילה?
הזקן: כאן.
בן האדם: מה זה כאן?
הזקן: מה אני יודע? לא יכול לדעת. אני רק יודע שזה כאן. פעם אני חושב ידעתי מה זה, אבל לא ידעתי שזה כאן. ידיעות מגיעות בנפרד.
בן האדם: אתה זב דם.
הזקן: אתה שומע צעדים?
בן האדם: (מקשיב) לא, אף אחד לא בא וגם אני צריך ללכת.
הזקן: לאן?
בן האדם: אני מחפש את הים.
הזקן: אתה משוגע. החוף חסום.
בן האדם: חסום?
הזקן: חסום. חסום. אפשר לראות את הים מאיזה מצפה במרכז העיר. לא אני. אתה עוד רואה?
בן האדם: מה? כן.
הזקן: טוב לך. לא הייתי בונה על זה לטווח ארוך. אבל בכל אופן, קודם צריך להגיע למצפה.
בן האדם: מה הכיוון לים?
הזקן: כיוון אבוד. בזמני היו הרבה שרצו לים. אבל כבר אז היה סגור. עכשיו כולם עורכי דין (צוחק)
בן האדם: זאת הפעם השנייה שאני מגיע אליך.
הזקן: (מרצין. נרגז) פעם שניה? פעם שניה שאתה עוצר. אני יושב כאן כבר שנים. כמה פעמים עברת על פני ולא עצרת.
בן האדם: אני לא עובר כאן.
הזקן: שקר! כמה פעמים?! ואם לא אתה אז אחרים כמוך. אני מכיר צעדים. חושבים שאם אני עיוור אני גם חרש. אני מכיר צעדים. ואתם לא מבינים שאני יושב פה בשבילכם. כמו אזהרה אני. אני שומע אנשים עוברים על פני ולא שומעים אזעקות. לא שומעים סכנות. עוברים וחושבים- לי זה לא יקרה. אני סופר ימים. אני סופר שעות. ואני אגיש לו חשבון משלי. על הכל הוא יקבל ממני חשבון מפורט. ויצטרך לענות אחד אחד. והוא יענה. פעם לתמיד בשביל כולנו הוא יענה. ואני רוצה שינסה לענות לי בתנ”ך. אני מכיר את איוב בעל פה. למדתי. והפעם הוא לא יברח ממני.
בן האדם: אתה לא מדבר על אלוהים?
הזקן: אז על מי?
הן האדם: אלוהים?
הזקן: אז מי?
בן האדם: אז מי מה?
הזקן: אחראי.
בן האדם: (מנסה להינתק מאחיזתו של הזקן) אתה משוגע. עזוב אותי. עזוב אותי.
הזקן: תישאר. אני צריך עדים.
בן האדם: (תוך כדי מאבק) עדים למה?
הזקן: לכמה שעות אני כבר יושב ושום דבר לא קורה. לכמה ימים! לכמה שנים! הוא לא נותן לי למות, הערטילאי הזה!!
בן האדם: מחכים לי.
הזקן: לא הים.
בן האדם: מחכה לי אשתי.
הזקן: לא הים. הים לא מחכה.
בן האדם: אשתי אני אומר לך.
הזקן: מעבר לבנינים ולחומות ולמלונות לתיירים הוא נח. ונושם. עוטף את העיר שבסוף תטבע בו, אבל לא מחכה. אפשר לומר- קיים. לא מחכה. אולי גם זאת נחמה. אבל אמרתי לך- לא תגיע לשם. זה חסום.
בן האדם: (מנסה להינתק. לשווא) מי הכה אותך?
הזקן: מי הכה אותי?
בן האדם: אני שואל.
הזקן: מה?
בן האדם: מי הכה אותך?
הזקן: הכו אותי?
בן האדם: ככה זה נראה.
הזקן: מה?
בן האדם: מה מה?
הזקן: מה זה זה?
בן האדם: מה פירוש “מה זה זה”?
הזקן: מה “נראה”? מה זה “זה נראה”?
בן האדם: אתה.
הזקן: אני ל א “זה”. אני אני. (שהייה) מה איתי?
בן האדם: אני אומר שאתה נראה כמו מישהו שהיכו אותו.
הזקן: אה. (שהייה קצרה) אדם צריך לשמור על מה שיש לו. בייחוד שהוא לא רוצה ולא יכול להיות בטוח שהוא עוד קיים. אתה מבין אותי?! גם השעות מבלבלות. מה אני יודע? אדם צריך לשמור על מה שיש לו. ואם צריך אז גם לעמוד על שלו.
בן האדם: לא התכוונתי לפגוע בך. (מנסה להוציא את ידו בעדינות מיד הזקן. הזקן אינו מרפה) הייתי רוצה ללכת עכשיו.
(שהייה)
הזקן: תחכה איתי קצת. תהיה עד. כבר שומעים צעדים?
בן האדם: לא שומעים כלום ולא רואים כלום.
הזקן: לא בטוח שיבוא בצעדים. אולי צריך לצפות להפתעה. אני שונא את זה. בוא, תתקרב אלי (מושך את בן האדם אליו, כאילו מבקש ללחוש סוד באוזנו. בן האדם רוכן אליו. הזקן נושך את צווארו. דם ניגר משפתיו)
בן האדם: (זועק מכאב, מניח ידו בבעתה על צווארו) מה איתך?! אתה נשכת אותי.
הזקן: גם על זה הוא ישלם.
בן האדם: (מנסה לשהתחרר בפראות אך ללא הצלחה) עזוב!
הזקן: גם נשים מאחרות לפגישות.
בן האדם: כואב לי. עזוב אותי.
הזקן: יש לך פצעים?
בן האדם: אתה נשכת אותי ואתה שואל אם יש לי פצעים?!
הזקן: איזו רגישות… יהיה לך קשה בחיים. אתה כבר לא מאד צעיר. מרגישים את זה בבשר שלך.
בן האדם: אתה נושך אנשים כדי לבדוק אם הבשר שלהם צעיר?!
(שהייה)
הזקן: אני רעב. אילו ידעת כמה אני רעב. (נושם עמוקות) בכל זאת יש בך איזה ריח של חיים. תספר לי סיפור.
בן האדם: אתה לא עושה רושם של חלש במיוחד. עזוב אותי. אני אחזור. אבל עכשיו עזוב אותי.
הזקן: הבטחות הבטחות. חמור מי שמאמין להבטחות. אני צריך עד.
בן האדם: אתה מנצל שהיו לי רחמים עליך. שאני לא רוצה להכות אותך. אני מכבד את הזיקנה שלך. אבל אם לא תשאיר לי ברירה, אני אצטרך להפעיל כוח.
הזקן: אתה גבר, מה? חבל. (צוחק) אולי לא בשבילך חבל, אבל בשבילי חבל. (תופס את אשכיו של בן האדם המנסה להחלץ אך לבסוף נכנע בכאב) דפקו בדלת שני אנשים צעירים. יפים. עם כנפיים לבנות. אשתי פתחה. ירו לתוך הפה שלה שני כדורים מאקדח. שוחטים אותנו. אתה לא מרגיש? שוחטים אותנו. מנקרים אותנו ניקורים ניקורים. צפרים קטנות. לבנות. יפות. מהגדולות המכוערות אפשר להיזהר, אבל היופי, היופי גומר אותנו. בלילה בחלום באה לי ציפור קטנה, לבנה, יפה, כשישנתי, ונכנסה לי בעיניים. בבקר קמתי עיור. ציפור קטנה, לבנה, יפה. ראיתי אותה בחלום. קודם עין ימין אחר כך עין שמאל. היתה לי אשה. היו לי שני ילדים. היה לי כסף. באו ציפורים קטנות, יפות, לבנות וניקרו את הכל. שני אנשים צעירים, יפים, עם כנפיים. אתה חושב שבאו מאלוהים? (מרפה מאשכי בן האדם)
בן האדם: לא. (שהייה) כן. (שהיייה) אני לא יודע.
הזקן: עומד לך?
בן האדם: לא.
הזקן: חבל. אני צריך מאד אהבה עכשיו. פתאום. (שהייה) בכל זאת הייתי רוצה לדעת אם באו מאלוהים. ((שהייה) אני זוכר את העיניים שלהם. כחולות. יפות. שקטות כמו אחרי צהריים. אתה חושב שזה משמעותי.
בן האדם: איזה עיניים?
הזקן: של הצפרים. (שהייה) אתה חושב שזה משמעותי?
בן האדם: לא. (שהייה) כן. (שהייה) למה זה חשוב?
הזקן: (צוחק) למה זה חשוב? אתה באמת… למה זה חשוב! זה העיקר. זאת השאלה.
בן האדם: מה השאלה?
הזקן: אם הם באו מאלוהים. (שהייה) אילו ידעת כמה אני רוצה לחבק מישהו עכשיו.
(בן האדם מלטף את הזקן, מחבק אותו ואז משתחרר ממנו בתנועה חדה)
לאן?!
בן האדם: אני צמא. (שהייה) לשתות! (יוצא)
הזקן: (שאינו מבחין שהאיש יצא) כבר חמש? אתה אוהב פשטידת תפוחים?
(חושך)
תמונה עשירית
(בן האדם מתפרץ אל תוך החדר הלבן)
בן האדם: דוקטור! רופא! חזרתי! אני רוצה את חליפת הכפייה שלי. (שהייה) רופא! דוקטור! איפה הוא? אני צמא. אני גווע! (קורא) המלך חזר! עייף וצמא! מישהו שימלא את הגביע! אני רוצה את חליפת הכפייה שלי. רופא! (החדר מתחיל להחשיך בהדרגה) מה זה? משהו השתנה כאן. זה לא הארמון. זה כבר לא הארמון. מישהו הכניס לכאן חושך. בגידה! בגידה! אני רוצה את הקירות שלי. הקירות הלבנים שלי. רופא! דוקטור! רמאים! שקרנים! גנבים! גנבים! מרד! מרד! מישהו לקח את חליפת הכפייה שלי! מישהו משתלט על הארמון! מישהו הביא לכאן חושך. מישהו רוצה להרוג את המלך! (נמלט)
תמונה אחת עשרה
(העלמה ניצבת התוך קרן האור שלה. בן האדם מתפרץ פנימה. שהייה
בן האדם: חיכית לי?
(שהייה)
העלמה: כן.
בן האדם: באתי. אני בא אלייך. (שהייה) …כמו אל מנוחה גדולה.
העלמה: שרתי לי…
בן האדם: תשירי עוד. אני… (שהייה)
העלמה: מה?
בן האדם: אני מביט בך… אני… כשאני רואה אותך, אני פתאום חושב שיש תקווה…
העלמה: אתה אומר כאילו אין.
בן האדם: יש?
העלמה: כשאתה בא אלי אני יודעת שכן.
בן האדם: איך עבר הזמן אצלך?
העלמה: בגעגועים בציפייה. מצאת את הים?
בן האדם: לא. החוף חסום. אבל פה מריחים את המלח.
העלמה: הים קרוב.
בן האדם: אולי אני מאד קרוב. אולי יותר קרוב ממך אי אפשר. (שהייה) אני… (מניח ידו על צוארה) את כל כך יפה. (שהייה. מחייך) ידי כמו גרדום על צווארך.
העלמה: כמו רביד.
בן האדם: כמו גרדום.
(הם מתחבקים)
העלמה: הייתי שרה שירי ערש לילד שאין לי. אתה לא תלך יותר לחפש ים, נכון? (שהייה) הייתי ממציאה שירים. הייתי מדמיינת לי אותו. לפעמים הייתי מרגישה אותו צועק בדם שלי. ולא הייתי ישנה בלילות. הלילות היו געגועים וציפייה. לפעמים הייתי טובעת בו. החיים עברו מעלי כמו ענן בלי גשם, כמו צל, ואני כל כך רציתי ילד. עזוב את הים. (שהייה) עזוב את הים. (שהייה)
(הוא מתנתק ממנה)
עזוב את הים.
בן האדם: מה?
העלמה: אני אוהבת אותך עכשיו מאד. (שהייה) איזה ירח יפה.
בן האדם: (מביט) זו השמש.
העלמה: (מחייכת) אתה צוחק. כל כך מלא ועגול ובהיר…
בן האדם: זו השמש. והיא חיורת וחולה. כמו מטיף שחצב להבות ועכשיו אין לו דבר להגיד.
העלמה: איך אתה מוצא שמש באמצע הלילה.
בן האדם: עכשיו יום. רק שאפור וערפילי.
העלמה: אבל השמים כהים.
בן האדם: מכוסים עננים.
העלמה: עננים? באמצע הקיץ?!
בן האדם: עכשיו סתיו וקר.
העלמה: לא חשוב. חבק אותי.
(מנסה לחבקו, הוא עוצר בעדה)
נישן.
בן האדם: הרי כרגע התעוררנו.
העלמה: (חרדה) לא.
בן האדם: (מתנתק ממנה) שוב לישון?
העלמה: נשק אותי.
בן האדם: לא.
העלמה: אני פוחדת פתאום.
בן האדם: אני פתאום כבר לא.
העלמה: למה אתה מתכוון?
בן האדם: אני הולך (פונה לצאת מן האור)
העלמה: (לופתת את זרועו) רק באת.
בן האדם: (מנסה להשתחרר) וכבר הולך.
העלמה: רק מפני שעכשיו לילה? רק מפני שעכשיו יום?
בן האדם: מפני שאני כלוא בתוך מעגל אור מתוק וחיבוק חם. מפני שממתין לי חושך גדול ואני רוצה לים.
העלמה: אמרת שאתה פוחד שם.
בן האדם: אמרתי שכבר לא.
(הם נאבקים. היא נהדפת בכוח רב אל מחוץ למעגל האור. נשמעת זעקה עמוקה וגדולה, כשל אשה הנופלת אל תוך תהום)
תמונה שתיים עשרה
בן האדם: (לבדו במעגל האור שהחויר. דממה גדולה. נחרד) שוב לילה. איך הכל מתבזבז לו. מתמסמס לו. סיפרו לנו על החיים דוקטור, איפה הם?! זה הזמן! הזמן שדוחף קדימה, אל העתיד. דוחף, דוחף, דוחף. וכשאתה מושיט יד לאחוז, או לנוח, לעגון לרגע, כבר עבר וגעגועים. העלמה ערב, הזמן הוא נחש. הישמרי לך מן הזמן, אני אוהב אותך. מה פשר הטלטולים האינסופיים בין אור לחושך. למה לעזוב חליפת כפייה וארמון לבן. אני מוכרח לשרוט בחושך הזה איזו שריטה. איזו שריטה עמוקה או קלה, אבל זבת דם. שהחושך הזה יחוש בי. לא רוצה להיות נוצה שבאה עם הרוח והולכת עם הרוח, מפרפרת בין אור לחושך ונעלמת כמו גרגיר אבק, כמו יריקה בנהר. לא רוצה להמתין למוות על ספסל בשדירה הציבורית. איך שורטים בחושך הזה איזו שריטה, שידען- בן אדם חי ומת. איך מרעידים איזה מיתר בלילה הזה השחור. ואיך שוכחים איזה אור מתוק, קטן, מפתה, משעבד, אוסר בעבותות געגועים. איך אני אוהב אותך עכשיו ואיך אני פוחד. כמו ילד מהחושך, כמו תינוק שנולד- מהאור. כמו גבר מהסוף. איך את התחלה ואיך את סוף. איך את אור ואיך את חושך. איך את נחמה ואיך מועקה, איך את החירות ואני עבד. ואיך אני אוהב אותך ואיך אני פוחד. ואיך שונא, ואיך רועד. מפלצת מתוקה שלי, אור שלי, כאב שלי, אור שלי. העלמה ערב, איפה את?! העלמה ערב!!! חשוך לי, קר לי! אהובתי!
תמונה שלוש עשרה
ילד: (מתוך האפילה) אל תזוז.
(האור עולה על הילד. הוא מכוון אל בן האדם את קשתו, כבתמונה חמש)
תרים את הידיים.
בן האדם: (מרים את ידיו באיטיות. פונה לאחור, אל הילד) שוב אתה.
ילד: אה, זה אתה.
בן האדם: אתה מרשה לי להורדי את הידיים?
ילד: תוריד.
בן האדם: אתה גר כאן בסביבה?
ילד: כן, ואתה?
בן האדם: לא, אני מטייל.
ילד: מה המקצוע שלך?
בן האדם: (מהסס) אני מלך.
ילד: איך?
בן האדם: מלך.
ילד: שקרן.
בן האדם: למה?
ילד: אתה לא נראה כמו מלך.
בן האדם: איך נראה מלך?
ילד: (מהסס) למלך יש כתר.
בן האדם: רק כשהוא בתפקיד.
ילד: בגדים מלכותיים.
בן האדם: רק כשהוא בתפקיד.
ילד: טבעת גדולה.
(בן האדם תוחב את ידו לכיס מכנסיו ושולף טבעת. מראה לילד)
ילד: אתה מלך?
בן האדם: כן אומרים לך.
ילד: יש לך מלכה?
בן האדם: (מהסס) כן.
ילד: וילדים? (ויורשי עצר)
בן האדם: לא.
ילד: איפה המלכה?
בן האדם: בארמון.
ילד: ואיפה הארמון?
בן האדם: אני לא יודע. איבדתי את הדרך.
ילד: לארמון?!
בן האדם: כן. אני… אני אמצא אותו. אל תדאג.
ילד: יש לך משרתים.
בן האדם: לא.
ילד: לא?
בן האדם: לא.
ילד: אז איזה מין מלך אתה?
בן האדם: היום כבר אין משרתים. אין גינוני מלכות. הכל פשוט יותר. פעם מלך היה אלוהים, היום כבר לא.
ילד: אתה עשיר.
בן האדם: לא.
ילד: חזק?
בן האדם: לא.
ילד: אתה מכובד?
בן האדם: לא.
ילד: אז מה אתה מבלבל לי את המוח?! אתה סתם בן אדם.
בן האדם: סתם מלך.
ילד: אתה מכיר איזה אבירים?
בן האדם: איזה אבירים?
ילד: אבירים. אתה מכיר את דון קישוט?
בן האדם: (מחייך) לא אישית.
ילד: אתה רוצה לשחק איתי בדון קישוט?
בן האדם: איך?
ילד: אני ארכב עליך ונציל את הנסיכה שלי. אתה תהיה הסוסה. תתכופף. (קופץ על גבו)
בן האדם: מי זאת הנסיכה שלך?
ילד: אתה לא מכיר. (חובט בו) דיו רוזיננטה!
בן האדם: נאנק) אאו! פעם חלמתי שאני דון קישוט.
ילד: ו…?
בן האדם: התעוררתי על אחת הכנפיים של טחנת הרוח.
ילד: הויסה!
בן האדם: מה קרה?
ילד: אני אתן לך כתר. (שולף מכיסו דף נייר, מקפל אותו בצורת כתר. מניח את הכתר על ראשו של בן האדם) עכשיו אתה כבר קצת מלך. נראה אותך מצווה משהו.
בן האדם: מה?
ילד: מה שאתה רוצה.
בן האדם: (מהרהר) טוב, אני מצווה עליך לספר לי סיפור.
ילד: (מעווה את פניו) לא, לעשות משהו.
בן האדם: לעשות משהו? כמו מה?
ילד: משהו גבורתי.
בן האדם: לא עולה לי שום דבר בראש.
ילד: למלך יש תמיד פקודות מוכנות סימן שאתה לא מלך.
בן האדם: אני מלך בלי פקודות. שכתי את הפקודות. חוץ מאחת.
ילד: נו?
בן האדם: סיפור.
ילד: אין לי.
בן האדם: איך אני יכול ככה? כשהמלך מצווה, אומרים כן הוד מלכותו וממלאים את הפקודות, אחרת… הורגים אותך (מסמן תנועת עריפה)
ילד: אבל אין לי סיפור.
בן האדם: תמציא. אני מצווה. (שהייה) תספר לי על דון קישוט.
ילד: אתה מכיר אותו.
בן האדם: אני מכיר אחר.
ילד: טוב. מוכן? (מספר) דון קישוט יצא לשחרר אותה על סוסתו האבירה רוזיננטה, עם נושא כליו האמיץ סנשו פנשה. הם יצאו לשחרר את הנסיכה דולמינאה שהיתה שבויה בידי האביר השחור, בעמק המוות. רכבו כמו סופה. עברו הרים וגאיות, נחלים ושדות עד שהגיעו לעמק המוות. כשהתקרבו, ראו מרחוק שדולצינאה קשורה לגלגל של טחנת רוח והאביר השחור יחד עם מאה החיילים שלו, התכוונו לאנוס אותה.
בן האדם: הו הא…
ילד: אל תדאג. דון קישוט היה ערום מאד. הוא נתן פקודה לסנשו להקיף את עמק המוות ולהתקיף את השחורים מאחורה, בזמן שהוא מתקיף חזיתית. סנשו רכב מסביב וכשדון קישוט צעק “עליהם!” הם התקיפו. בקיצור, תוך כמה שניות היו כל החיילים מתים חוץ מהאביר השחור שנמלט אל תוך טחנת הרוח. אתה יודע, אפשר להכנס לתוכו..
בן האדם: כן כן…
ילד: דון קישוט לא הבחין בו ובדיוק כשהוא ניגש לשחרר את דלצינאה, הפעיל השחור את הטחנה ודון קישוט נשאר תלוי על אחת הכנפיים. מה הוא עשה?
בן האדם: מה הוא באמת עשה?
ילד: תוך כדי סיבובים הוא קפץ על הכנף שעליה היתה קשורה דולצינאה ושחרר את הכבלים מהידיים שלה. אחר כך הוא אמר לה, תמעי דולצינאה, כשהכנף מגיעה לאדמה, אני אומר הופ1 ואנחנו קופצים. וככה היה. הם קפצו ודון קישוט המשיך מיד פנימה אל תוך המחנה בזמן שסנשו שמר על דולצינאה בחוץ, למקרה של סכנות חדשות. בפנים נערך קרב איום. אתה יודע סיף?
(מסתייפים)
טוב, אתה לא יודע, לא חשוב. הם הסתייפו והסתייפו עד שבסוף דון קישוט הגיע לעמדה כזאת, שהחלון היה מאחוריו והאביר לפניו. מה הוא עשה? (כשאני אגיד לך לרוץ- תרוץ) הוא העמיד פנים שהחרב נפלה לו מהידיים. כשהאביר השחור ראה את זה, הוא כיוון את החרב ללב של דון קישוט ורץ קדימה. דון קישוט נתן קפיצה קטנה הצידה והאביר השחור עף החוצה מהחלון והתרסק על האדמה. רוץ!
(בן האדם רץ מול הילד שזז הצידה ובן האדם מעמיד פנים כאילו הוא נופל ומתרסק על הקרקע)
דון קישוט וסנשו פנשה לקחו את דולצינאה חזרה אל הארמון שלה ואל המלך והוא, המלך, אבא של דולצינאה, נתן אותה לדון קישוטו לאשה וככה הם חיים עד היום באושר ובעושר.
בן האדם: (מוחא כפיים) יופי של סיפור!
ילד: היכרת אותו?
בן האדם: צוחק) בשינויים קלים.
ילד: דון קישוט זה אגדה, לא? הוא לא היה באמת?!
בן האדם: כשאתה צעיר אתה מאמין באגדות, כשאתה מגיע לגילי אתה יודע שהכל נכון.
ילד: כשהיית קטן היית נסיך?
בן האדם: כן. הייתי נסיך. אבא שלי היה מלך ואני הייתי נסיך.
ואז היו לכם משרתים?
בן האדם: כן, אז היו.
ילד: מה יותר טוב להיות? נסיך או מלך?
בן האדם: נסיך.
ילד: למה אין לך ילדים? (שהייה) אז אין לך יורש עצר?
בן האדם: הייץ רוצה להיות יורש העצר שלי?
ילד: כן.
בן האדם: טוב.
ילד: אבל איך אני יכול? אתה לא אבא שלי.
בן האדם: היית רוצה להיות הבן שלי?
ילד: אבא שלי יעלב. (שהייה) אני לא יכול. (שהייה) אני צריך ללכת.
בן האדם: למה?
ילד: אני צריך. מחכים לי.
בן האדם: (לופת את ידו של הילד) תן לי רגע להביט לך בעיניים. (מביט ארוכות בעיני הילד)
הילד: מה אתה עושה? אני צריך ללכת.
בן האדם: אל תלך עוד.
ילד: אמא שלי אמרה לי לחזור מוקדם.
(שהייה) הילד מנסה להשתחרר מאחיזתו של בן האדם, אך אינו מצליח. עזוב, נו…
בן האדם: אני רוצה שתשאר עוד קצת. עכשיו אני אספר לך סיפור.
ילד: (נאבק) אני לא יכול עכשיו.
בן האדם: אתה נמצא כאן הרבה?
ילד: כל יום.
בן האדם: מחר תהיה כאן?
ילד: לא. אנחנו נוסעים.
בן האדם: איך זה שלא ראיתי אותך אף פעם?
ילד: אני צריך ללכת עכשיו.
בן האדם: תראה, שב עוד קצת.
ילד: לא אני מוכרח ללכת עכשיו. (מנסה להשתחרר) עזוב לי את היד. מה אתה רוצה? (מרפה ומתיישב) יש לך סיגריה?
בן האדם: לא. אתה מעשן?
ילד: לא.
(שהייה)
בן האדם: מה ץעשה כשתבוא הביתה? (שהייה) אתה כועס עלי?
(שהיייה)
ילד: אני אוכל ארוחת ערב.
בן האדם: מה אוכלים אצלכם לארוחת ערב?
ילד: ביצה רכה.
בן האדם: אצלנו אכלו ביצה רכה לארוחת בקר.
ילד: יופי.
בן האדם: מה עוד?
ילד: אבא שלי אוכל נקניק.
בן האדם: מה עושה אבא שלך?
ילד: הוא בצבא.
בן האדם: מה עוד אתה אוכל?
ילד: רק ביצה ופרוסת לחם.
בן האדם: עם חמאה?
ילד: מעווה פניו בגועל) איכס.
בן האדם: (מחייך) ואחר כך?
ילד: למיטה.
בן האדם: איך זה?
ילד: (אינו מבין. כמעט בכעס) מה איך זה?
בן האדם: איך אתה הולך למיטה? תספר לי איך. מה אתה עושה? (שהייה) אתה אוהב ללכת למיטה?
ילד: ככה… לא.
בן האדם: (מופתע) לא?
ילד: לא. אני אוהב לראות טלויזיה
בן האדם: ואבא לא מרשה.
ילד: אמא לא מרשה.
בן האדם: ואז?
ילד: (בקוצר רוח) אני הולך לחדר שלי ומתפשט. לפעמים אני צריך לעשות אמבטיה, אבל לפעמים לא. אחר כך אני נכנס למיטה. אמא באה לנשק לי לילה טוב. אחר כך, בדרך כלל, אבא נכנס ומתיישב לידי במיטה. אם הוא בבית. הוא אומר לי לילה טוב ומנשק…
בן האדם: איך הוא אומר את הלילה טוב? באיזה קול?
ילד: מה?
בן האדם: באיזה קול הוא אומר את הלילה טוב? בקול נמוL שקט?
ילד: (מחייך) כן. כמעט בלחש. ומנשק לי במצח. ואחר כך אומר חלומות מתוקים ומכבה את המנורה. הוא יוצא בשקט ולא סוגר אחריו את הדלת.
בן האדם: כדי שהאור במסדרון יכנס פנימה.
ילד: כן, אני שונא חושך.
בן האדם: ואתה יכול לשמוע אותם מדברים מהחדר השני?
ילד: רק אם הם בסלון. אבל לא מה שהם אומרים, רק את הקולות. ()שהייה) אתה גר בארמון?
בן האדם: כן.
ילד: איך הוא?
בן האדם: לבן. אבל אני לא חוזר לשם.
ילד: שם נמצאת המלכה?
בן האדם: מה?… לא. המלכה נמצאת במקום אחר.
(שהייה)
ילד: תן לי ללכת בבקשה. (שהייה) אתה לא תעשה לי משהו?
(שהיייה ארוכה מאד)
בן האדם: אתה פוחד?
ילד: קצת.
בן האדם: אני לא אעשה לך שום דבר. אני רק רוצה שתשב איתי קצת. (שהייה) אתה אוהב לחלום בלילה?
ילד: לפעמים. כשהחלומות טובים. אבל לפעמים הם מפחידים. אתה?
בן האדם: לא. אני שונא לחלום. אני שונא את הלילה.
ילד: למה?
(שהייה)
בן האדם: למה?…אני שוכב בין הסדינים ושומע את הדם שועט לי בעורקים.
ילד: (צוחק)
בן האדם: יש לי כאן (מצביע על בטנו) אש קטנה ובלילה היא הופכת ללהבה איומה. יש לי כל הזמן דקירות קטנות, אתה יודע, אבל בלילה הן הופכות לנעיצות פגיונים של המורדים במלך. בלילה בוער הגוף שלי ואתה יודע מה עולה באש? החלום שלי. החלום הגדול… היחיד שלי… בוער.
ילד: איזה חלום?
בן האדם: (מהרהר) לא חלום. תקווה. לא תקווה. לא משאלה. סיכוי. אבוד. לחפור ערוץ חדש לדם שלי, לפני שיחלחל באדמה. מנהרה- להבקיע איזו דרך בתוך הלילה שבו אני שוכב בין הסדינים, מעבר לחיים שלי. מעבר למלכודת הזמן שאורב. חיים חדשים. המשך השושלת המלכותית. יורש עצר. אתה יודע מי זה האביר השחור הזה שלך? זה הזמן. הערמומי מכל נחשי הלילה. נחש. נחש הזמן. ראית פעם נחש? הוא זוקף ראש מולך, מאיים, מתפתל, יורק אש וכשאתה מפנה את הפנים ממנו, בורח ובורח, הוא, הזמן, רודה בך מאחור. שורק. יורק ארס. אתה צעיר. הפנים שלך צעירות, הגוף שלך צעיר, הרגליים קלות. אתה רץ מהר. עובר הרים ויערות ושדות ונחלים, מבלי עצור, אתה שועט קדימה, עלמות חולפות על פניך, מוקפות מעגלי אור חמים, אבל לך אין זמן לנשום את ניחוח עורן, לשמוע באוזניך את נשימתן החמה, לא לא, אתה ברכב ובאניות נמלט, מסתתר במלונות קטנים, רחוק מדרך המלך, שלא ילכוד אותך הזמן העובר. בסוף אתה לאט לאט עוצר. אתה מביט אחורה וטנדמה לך שהוא אבד לך ואתה לו, ומכל מקום אין לך עוד נשימה ואתה לא יכול לרוץ עוד. ואז אתה מבחין שבמשך כל אותן שנות ריצה, לא ברחת אלא אל המקום שהוא בחר, הזמן, ללכוד אותך. ישר אל המלכודת, כמו אילה שבורחת מכלבי הציד. ישר אל המקום שבו המתין לך בסבלנות כל השנים. הוא כבר לא מאחוריך, ועכשיו גם לוחש בך הספק הרע ואתה לא בטוח עוד אם בכלל היה. יכוללהיות שברחת מצל? או מגבעול של פרח שחשבת אותו לנחש? מהדמיון של עצמך? ככה אתה מהרהר לך, אבל הוא כבר מהדק את הטבעות שלו סביב גופך חסר האונים, שתשוש מכל ריצת החיים שלך המפרכת, סביב עצמות החזה הדקיקות שעוד רגע יתפוקקו להן ובמנגינה האחרונה שעולה באוזניים שלך, נדמה לך שאתה שומע את שירת העלמות שעל פניהן חלפת בריצתך חסרת השחר, את קולות הילדים על דרך המלך ממנה ברחת ואת זמזום הערים שלאורך גבולן, אף פעם לא אל תוכן, דהרת. אז מתרסקות העצמות שלך בטבעות הזמן והנשמה, הנשמה המלכותית שלך שהיתה כלואה בן, פורחת לה ממך אלא אויר העולם, והגוף, שהוא הארמון היחיד שלך בכל העולם הזה, נטמן בין האבנים. ואפילו הדם נוטש אותו לטובת האדמה החמה, בה הוא נספג ומחלחל ונמזג במי התהום. אפילו הדם שלך.
(שהייה)
ילד: אני אלוף הכיתה בריצה לשישים מטר.
(שהייה)
בן האדם: אם אני אשחרר אותך, אתה מבטיח למלא פקודה אחת שלי?
ילד: כן הוד מלכותו.
בן האדם: מבטיח?
ילד: מבטיח הוד מלכותו.
בן האדם: תשבע לי.
ילד: בחיי אלוהים ספר התורה.
בן האדם: (משחרר את ידו של הילד) קח את בול העץ הזה (מצביע לעבר בול עץ המונח על הארץ)
ילד: (נגד אל בול העץ ונוטלו) די כבד.
בן האדם: (כורע על ברכיו) בוא הנה.
(הילד מתקרב כשבול העץ בידיו)
אני רוצה שתתן לי עם זה אחת על הראש.
ילד: מה?
בן האדם: חזק. בכל הכח שלך.
ילד: ירד לך דם.
בן האדם: לא. אני מחוסן.
ילד: אני לא יכול לעשות את זה.
בן האדם: הבטחת. נשבעת.
ילד: אבל זה יפתח לך את הראש.
בן האדם: (ברוגז) לא לא. אני מחוסן אני אומר לך. אני רוצה להראות לך כמה הראש שלי חזק. זה ישבור את הבול עץ ולי לא יקרה כלום.
ילד: אתה בטוח?
בן האדם: (בקוצר רוח) כן אני בטוח.
ילד: אני מפחד.
בן האדם: אל תפחד. על אחריותי, אני מבטיח לך. אני מצווה עליך, תרים את זה!
(הילד מרים את בול העץ ומיף אותו מעל ראשו)
כשאני אוריד את הראש תרביץ כאן. (מסמן על ערפו) חזק. בכל הכוח.
(בן האדם מרכין את ראשו. הילד מהסס, אחר משליך את בול העץ ומתרחק מבן האדם)
ילד: אני לא יכול. אני מפחד. ירד לך דם. (שהייה) אני מוכרח ללכת עכשיו.
בן האדם: (מפנה אליו את מבטו) לפני שאתה הולך… (שהייה) אני רוצה לתת לך נשיקה.
ילד: לא. אתה תתפוס לי את היד. אני יודע.
בן האדם: אני מבטיח שלא. אני אשלב את הידיים שלי מאחורה (משלב את ידיו מאחורי גבו) אני מבקש. נשיקה אחת ואז תלך.
ילד: אני לא אוהב נשיקות.
בן האדם: אחת. אני מבקש. על הברכיים אני מבקש. נשיקה אחת.
ילד: איפה?
בן האדם: על הלחי.
ילד: רטובה או יבשה?
בן האדם: יבשה.
ילד: אני יודע, אתה תתפוס לי את היד. אני לא יכול. אני מוכרח ללכת. יכעסו עלי.
בן האדם: נשיקה אחת.
ילד: אתה לא משוגע, מה?
בן האדם: מה?
ילד: יש אצלנו בשכונה משוגע אחד, שמנשק לילדים לפני שהם מצליחים להרגיש. הוא מתקרב אליהם בשקט מאחורה ומנשק.
בן האדם: איך אתה יודע שהוא משוגע?
ילד: אמא שלי אמרה לי. הוא היה בשואה. אתה היית בשואה?
בן האדם: כולנו בשואה.
ילד: אני מוכרח ללכת (יוצא)
(בן האדם זועק זעקה ארוכה)
תמונה ארבע עשרה
(ברקע נשמעת זעקה נוספת, כמו הזעקה שבסוף תמונה ראשונה. האור יורד על בן האדם ועולה על הזקן והעלמה. הם רוקדים. ברקע נשמעת זעקה ארוכה נוספת, זו של העלמה. הזקן מקרב את פיו אל עורפה ונושך. דם זב מפיו ומן הפצע. היא מנסה להינתק ממנו, אך הוא איננו מרפה. הוא מאלצה להמשיך לרקוד, תוך שהוא מגפף ומנשק אותה ונושך בבשרה עוד ועוד. האור יורד)
תמונה חמש עשרה
(קול בריח נפתח. אור עולה. בן האדם יושב בחדר הלבן, גביע מלא בנוזל אדום בידו השמאלית. ידו הימנית שמוטה מעבר למסעד הכסא. הוא מבוסם)
קול הרופא: בקר טוב. (שהייה) מה החגיגה?
בן האדם: לחיים דוקטור.
קול הרופא: על הבקר? יין?
בן האדם: (מחייך, כמו מדקלם) המשקה שאני שותה לחיי הוא לא יין. הפעם האחרונה שעליתי באש פרחה מזכרוני, אבל רק עכשיו כבים האודים האחרונים. אני מנסה לדלות מתוך עצמי את השרידים הנכונים.
קול הרופא: מניין השגת את הייין הזה?
בן האדם: (עדיין, כמו מדקלם טקסט שחיכה להישמע) המשקה שאני שותה לחיי הוא לא יין. הוא נועד להכאיב ולכן הוא אדום. אני מנופף בו לנגד לבי, שכל הכידונים שננעצו בו עד היום, לא הצליחו לבלום אותו. לבי שקורע את גופי בפעימותיו.
קול הרופא: שפוך את זה, אתה כבר שתוי לגמרי.
בן האדם: (בזעם חרישי) המשקה האדום שאני שותה לחיי הוא לא יין. (שהייה) הוא נועד להמיס את שכבות הקרח שמכסות אותי. תקופת הקרח האחרונה עברה מזמן, אבל עדיין אני לא מצליח לחוש בקצות אצבעותי ולטעום את האויר האמיתי בנחירי. לא, המשקה שאני שותה לחיי איננו יין.
(הוא מרים את ידו הימנית שהיתה שמוטה עד עתה מעבר למסעד הכסא ומראה אותה לרופא. דם זב מן הורידים הפתוחים. הוא מניח לדם לטפטף אל תוך הגביע)
קול הרופא: לעזאזל. דם!
(פעמון אזעקה מתחיל לצלצל ברקע)
בן האדם: (בדמעות) לילותי מכוסים אבק ואהבותי ניצבים מולי במרחקים קטנים בלתי ניתנים לכיבוש. אני יושב בחדר לבן, מוקף קירות ועיר, חרוך וקפוא ודרכי הנסיגה מנותקות. אני שותה לחיי. (הוא מרים את הגביע ולוגם את הדם עד תומו. אור יורד)
סוף
 |
| תכניה | |
היוצרים:
נוסח עברי: נסים אלוני
עיבוד ובימוי: מיכאל גורביץ’
תפאורה ותלבושות: סבטלנה ברגר
תאורה: רוני כהן
מוסיקה: דניאל סלומון
משתתפים:
ארז שפריר, ניר רון, יוסי עיני, יואב היימן,כרמית מסילתי קפלן, איתי שור
תקציר ההצגה:
ההצגה המתרחשת במילאנו היפה, שבאיטליה היפה, היא על ימינו היפים בכלל.
ברקע נשמעים הדי פצצות המתפוצצות בתחנות רכבת, במסעדות ובסופרמרקטים. קולות עמומים אך מוכרים של שביתות, עיצומים, הדלפות, השמצות ושיקוצים בכלל, ורעש כללי ברור של חבטות והתכתשויות בין כל מי שיש לו יד או רגל- באיטליה כמובן.
מטורף המשוגע על תחפושות, מתחפש לשופט-חוקר וחושף בחקירה חוזרת בעניין מוות מאוד מוזר של אנרכיסט-טרוריסט די מפוקפק את:
שחיתות המדינה (באיטליה כמובן)
טמטום השוטרים (רק באיטליה, כמובן)
הגל הגואה של ניאו פשיסטים וניאו נאצים (באיטליה ובסביבותיה)
ואת חוסר האונים המסורתי והבולט של מתקני החברה המתונים למיניהם (שם, פה, ובכל מקום)
מחזהו הנודע של דריו פו, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1997.
 |
| | |
היוצרים:
משתתף:
יהויכין פרידלנדר
תקציר ההצגה:
מחזה-יחיד סאטירי, כמעט דוקומנטרי, העוסק בהחזרה בתשובה ובכיוון האלים והחתרני אותו מאמצים פלגים מסוימים ביהדות הלאומנית.
חומרי הגלם להצגה נאספו בסמינרים להחזרה בתשובה, בכתב עת של המחזירים ומתוך שעות רבות וארוכות של האזנה לקלטות-הטפה. לעתים קשה להאמין, אך החומרים, רובם ככולם, אותנטיים לחלוטין.
בהצגה מתחזקים השחקן הוא “המחזיר בתשובה”, כלומר “המחזק”, והקהל הוא הציבור שבא להתחזק.
הגירסה הנוכחית עודכנה לימינו אלה ולהצגת החאן.
גירסה של המחזה עלתה לראשונה במסגרת פסטיבל ישראל 1987 בשם “ברוורס”, בביצועו של שלמה ניצן.
עד כה לא הצליח המחזה להחזיר בתשובה, או “לחזק”, אפילו אדם אחד. לעומת זאת יש מלעיזים הגורסים שהוא החזיר קומץ אנשים בשאלה, או “החליש” אותם במקום לחזקם. המחזאי מכחיש.