מחזאי ובמאי

 

מיכאל: (שר) “היי אני כבר לא תינוק”
(ומיד אחר כך כולם) “כשאהיה גדול”

היי, אני כבר לא תינוק

היי, אני כבר לא תינוק!
אני מתלבש לבד 
ומתפשט לבד 
ואוכל לבד 
וצוחק לבד
ובוכה לבד
וחולם לבד 
על כל מיני דברים
שאעשה לבד 
כשאהיה גדול.

היי, אני כבר לא תינוק!
אמא אומרת שאני צריך לאכול הרבה 
כי עכשיו אני כל הזמן גדל’
אבל זה לא נכון.
כשאף אחד לא רואה –
אני עוצר 
ונח לי קצת 
ושוב גדל.

היי, אני כבר לא תינוק!

כשאהיה גדול

כשאהיה גדול אהיה נגר 
ואבנה בתים אבל לא כלוב,
כשאהיה גדול אהיה זמר 
ואשיר שיר שמח למי שעצוב.

כשאהיה גדול אהיה רופא 
שנותן זריקות לכל מי שכואב,
כשאהיה גדול אהיה אופה 
ולחם אפרוס לכל מי שרעב,

כשאהיה גדול אהיה צייר 
ואצייר עולם יפה יותר, 
כשאהיה גדול אהיה נגר 
ואבנה שולחן, כיסא ופסנתר.

כשאהיה גדול אהיה מלח 
ואשיט אוניות בלב ים גואה.
כשאהיה גדול 
כשאהיה גדול,
קודם שאהיה גדול,
ואחר כך נראה.

(בסוף השיר מיכאל משתיק לפתע את כולם)

מיכאל: ששש… תקשיבו. (נשמע קול בכי חרישי)

נמרוד: זה דניאל.

מיכאל: אמרתי לכם שהוא כאן. אני שמעתי את הבכי הזה גם אתמול. זה דניאל. הוא כאן.

נמרוד: וזה נשמע נורא קרוב. (הם מביטים סביב)

אריאלה: זה לא דניאל. (שהייה קצרה, כולם נעצרים)

גל: איך את יודעת.

אריאלה: אנחנו אף פעם לא ראינו את דניאל בוכה. דניאל לא בוכה. זה לא דניאל.

מיכאל: אבל זה כן הקול של דניאל.

נפתלי: אולי עכשיו הוא כן בוכה, כי הוא לבד. (שהייה קצרה)

אריאלה: (בקול, לכיוון הגן) דניאל! (שהייה) דניאל! (שהייה)

נמרוד: (בקול) דניאל!

כולם: דניאל! דניאל! (שהייה)

אריאלה: אני אומרת שזה לא דניאל.

נפתלי: אולי קרה לו משהו והוא לא יכול לענות לנו.

אריאלה: מה אולי קרה לו?

נפתלי: אולי חטפו אותו כמו שאולי מטפו את נמרוד ועכשיו אולי הוא לא יכול לענות לנו כי אולי הוא קשור בפה, כמו שנמרוד היה אולי.

מיכאל: וגם אולי יכול להיות שהוא מתבייש.

גל: אולי נחזור ונקרא לגדולים והם כבר ימצאו אותו.

נמרוד: לא. אנחנו נמצא אותו. כי אולי מהגדולים הוא ברח וזה אומר שהוא בכלל לא רוצה לראות אותם אולי.

אריאלה: ואני אומרת שזה לא דניאל והוא בכלל לא כאן. (שהייה קצרה)

ענת: עוד מעט לילה.

נמרוד: יש לי רעיון. (שהייה קצרה, כולם דרוכים) נעשה מארב.

כולם: מה?

נמרוד: אבא שלי סיפר לי, שאם בצבא צריך לפעמים לגלות אנשים, עושים להם מארב.

גל: מה זה מארב?

נמרוד: שמים על הראש איזה תחפושת, שקוראים לזה גם הסואה, ושוכבים מאחורי שיח ומחכים. וברגע שמישהו בא מתנפלים עליו ותופסים אותו.

נפתלי: מתחפשים?

מיכאל: ראיתי על יד המקום שמצאנו את האוצר דברים שיכולים להיות לנו טובים.

נמרוד: בואו.

ענת: אבל עוד מעט לילה.

גל: (לענת) אנחנו עוד פעם נשאר אולי כאן ונחכה להם.

אריאלה: לא. אתם תבואו איתנו עכשיו.

גל: אבל אנחנו קצת עייפות ו…

אריאלה: זה נורא מסוכן להשאר כאן, ואם תהיו איתנו, זה יהיה לכם יותר בטוח.

גל: הכי טוב זה ללכת איתם, ענת, כי לא כדאי שנשאר כאן לבד.

ענת: עוד מעט חושך.ידאגו לנו.

מיכאל: כן, עוד מעט חושך.

נמרוד: אנחנו נמצא אותו לפני החושך. בואו מהר. אחרי. (כולם יוצאים מלבד יונתן)

יונתן: לא אנחנו הבנים, מצאנו את דניאל. למרות שאם מיכאל לא היה שומע קול בכי מהגן הסגור לא היינו באים, ואם נמרוד לא היה יודע איך מחפשים, אולי לא היינו בכלל נשארים בגן. אבל את דניאל לא אנחנו מצאנו. לא הבנתי למה אריאלה לא רצתה שגל וענת ישארו. לא הבנתי למה היא אמרה שהבכי הוא לא של דניאל. רק אחר כך הבנתי, אחרי שהכל נגמר.

מיכאל: (נכנס בריצה) יונתן, בוא כבר! (הם יוצאים בריצה, הבמה ריקה. נשמע קול בכי נכנסת אריאלה. הבכי פוסק)

 

Pages: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15