הרומן שלי עם גאיה – טקסט המחזה

תמונה  20

רן:  (שיושב ליד גאיה, קם) דוקטור,  היא לא נושמת.

הרופא: לא נושמת.

(ניגש לגאיה)

מאגי:  אין לי מזל.

הרופא:  מהר, תעזרו לי להוריד אותה לאמבולנס.

רן: מה קרה?

הרופא: (מלמל) לא יודע מה קרה. אני יודע מה קרה?  לא הייתי צריך לשתות.

(כולם מלבד איתי מתגודדים סביב הספה, וכמו נושאים את גאיה החוצה. כשהם מפנים את הספה, היא מתגלית, יושבת. שהייה)

גאיה: באתי למסיבה לכבודך. ביקשתי מידיד שלי, רן, ללוות אותי. אמרתי לו, הבחור הזה שעוקב אחרי כבר חודשיים יהיה שם. והוא הסכים, לכבודך. חברות שלי הלבישו אותי בשמלה לבנה, לכבודך. הן חשבו שהיא תמצא חן בעיניך. רקדתי לי שם לבדי, וכשמישהו ביקש לרקוד איתי סירבתי, כי חיכיתי לך.  ועכשיו עומדים לפנות אותי לבית חולים, כי הלב שלי הפסיק לפעום.    הכל חיכה לך, ואתה לא באת.  (שהייה קצרה) רד, הם עדיין לפני הבית,  גש אלי ותן לי נשיקה ארוכה על השפתיים, אני אתעורר.

איתי: לנשק אותך?  לפני כולם?

גאיה: רק לפני כולם, אחרת אני לא אאמין.

איתי: ואם לא תתעוררי? אני אעשה צחוק מעצמי.

גאיה: סמוך על האגדות. רד, לפני שיהיה מאוחר מידי.

(איתי עושה מספר פסיעות לכיוון הדלת, נראה שהוא מתקשה להאמין)

איתי: ואחר כך…?

גאיה: מה?

איתי: אחר כך.  נניח שתתעוררי. מה יהיה?

גאיה: נעבור לגור יחד. זה לא מרגש? לעבור דירה עם מי שאתה אוהב?

איתי:  כן… שמעתי על זה. חדר מלא ארגזים, מזוודות, הלב מלא שמחה, התחלה חדשה, מרוקנים ארגזים, פורקים מזוודות,  ממלאים ארונות, ממלאים מגירות, מניחים כל דבר במקום, איפה כדאי לשים את המגבות, איפה נתלה את המעילים, איפה זה ואיפה זה. ולאן זה מגיע? שוב ארגזים, שוב מזוודות, מרוקנים ארונות, מרוקנים מגירות, איפה הנעליים, איפה  המעיל הכחול, איפה זה ואיפה זה, זה שלי, זה לא שלך, אני קניתי את זה כאן, אני נתתי לך את זה שם, הארון ריק, המגירה ריקה, הארגזים מלאים, הנשמה ריקה. סוף. עוד סוף

(שהייה קצרה)

גאיה: יהיה לנו בית.   עם מטבח קטן, ועל שולחן האוכל תהיה מפה לבנה,  ועל המפה יעמוד אגרטל קטן עם פרחים.  ויהיה ריח של מרק באוויר. ויהיה לנו חדר שינה נעים, עם וילונות כחולים שיסתירו מהשכנים בחוץ את מה שנעשה על המיטה. תמיד השכנים בחוץ מנסים להציץ.

איתי: אני יודע. אני באופן מהותי- שכן.

גאיה: ובסלון יהיה שולחן נמוך וגם עליו יעמוד אגרטל, עם פרחים צהובים, אני אוהבת פרחים צהובים

איתי: גם אמא שלי אוהבת פרחים צהובים

גאיה: כל יום שישי אתה תביא לי פרחים צהובים

איתי: אני אביא

גאיה: ויהיו שני חדרי עבודה, שלך ושלי, וחדר לילדה..

איתי: תהיה לנו ילדה?

גאיה: ברור. אבל  אם לא תרד עכשיו, זה אבוד. מכניסים אותי לאמבולנס.

איתי: מכניסים אותך לאמבולנס?

גאיה: כן. ברגע זה. אם לא תרד עכשיו לא תראה אותי.

איתי: משונה… מה שאת אומרת כל כך יפה, ובכל זאת אני פוחד לעשות מעצמי צחוק.

(גאיה קמה לאיטה,  ברקע נשמע לאונרד כהן שר Love calls you by your name, גאיה נגשת לדלת היציאה,  נעצרת)

גאיה: שלום.

(יוצאת. מבחוץ נשמעת צפירת אמבולנס מתרחק)

איתי: (לקהל) חדר, שעת אחר צהריים חורפית. הגיבור, בחור צעיר, בחדרו. הוא מדבר לקהל: “הכל התחיל כשגאיה אמרה שתבוא אלי. ההורים שלי לא היו בבית, וקבענו שגאיה תבוא אלי בחמש. זאת אומרת… היה ברור שהיא באה אלי כי הגיע הזמן שנשכב…  (הוא ניגש לספה ומתיישב) הכנסתי לכונן את  ליאונרד כהן, שכבתי על הספה וחיכיתי.”

(שוכב על הספה, בדיוק כמו שגאיה שכבה קודם)