הרומן שלי עם גאיה – טקסט המחזה

תמונה 15

(רן מוביל פנימה את הרופא, שמחזיק בידו תיק)

רן: השכבנו אותה כאן.

הרופא: (לאיתי) שלום! (לרן) כמה זמן היא מחוסרת הכרה?

רן:  (מביט בשעונו) כבר רבע שעה.

הרופא:  רבע שעה זה כלום.

(הרופא מתיישב לצידה של גאיה שולף מתיק הרופאים שלו סטטוסקופ ושר  הוא מרכיב אותו על צוארו ומאזין לנשימתה)

הרופא:  חברה שלך?

רן:  (מבט לאיתי, לרופא) ידידים.

הרופא: ידידים, שיהיה ידידים. היא לא מחוסרת הכרה.

רן: לא?

הרופא: היא ישנה.

רן: אפשר להעיר אותה?

הרופא:לא, לא, לא. תן לה לנוח. דרך אגב, מאוד עליזה.

רן: עליזה?

הרופא: מאוד עליזה.

רן:  אתה שומע את זה בסטטוסקופ?

הרופא: בודאי. אני מקשיב ללב שלה, לא?

רן: אפשר לשמוע?

הרופא: איפה אפשר לשטוף ידיים?

(איתי מצביע על דלת השירותים. הרופא נכנס לשירותים ומעביר את הסטטוסקופ לרן שמאזין. על פניו של רן מתפשט חיוך גדול, כמעט צוחק, נראה שהוא נרגש)

רן: (לאיתי) היא צוחקת. רוצה לשמוע? (איתי מסמן –לא)

הרופא:  התופעה הזאת ידועה בשם “השינה שלפני השינוי”.  היא מתרחשת אצל אנשים צעירים, כשהם מרגישים שמשהו משמעותי בחייהם  עומד להשתנות. הגוף והנפש נסוגים לתוך השינה, כדי לאגור כוח.  כמו אצל הדובים בחורף. חכו שהיא תתעורר וקחו אותה הביתה.

רן:  חכה איתנו קצת. אולי נצטרך אותך. אתה רוצה לשתות משהו?

הרופא: למה לא?  אם אני כבר כאן?

רן: בוא.

(הרופא ורן פונים לצאת)

רן: אל תדאג.

איתי: מה?

רן: אתה רואה שהיא עליזה. היא מחכה לך.  (לרופא) בוא.

Pages: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21