מחזאי ובמאי

admin

1 3 4 5 6 7 17

כל הזכויות לתרגום שמורות לרבקה משולח

 

                                                גן הדובדבנים

                          מאת אנטון פאבלוביץ’ צ’כוב

                          תרגום: רבקה משולח

                                                            ספטמבר 2010

הדמויות

רנייבסקיה, ליובוב אנדרייבנה                                       בעלת אחוזה

אניה, בת 17                                                                 בתה

ואריה, בת 24                                                               בתה המאומצת

גייב, ליאוניד אנדרייץ’                                                  אחיה של רנייבסקיה

לופכין, יירמוליי אלכסיייץ’                                           איש עסקים

טרופימוב, פיוטר סרגייץ’                                              סטודנט

סימיונוב פישצ’יק, בוריס בוריסוביץ’                             בעל אחוזה

שרלוטה איוונובנה                                                        אומנת רומניה

יפיחודוב, סמיון פנטלייץ’                                              פקיד

דונישה                                                                          משרתת

פירס, בן 87                                                                  משרת

ישה, גבר צעיר                                                              משרת

עובר אורח

מנהל התחנה,

פקיד בית הדואר

אזרחים, משרתים

העלילה מתרחשת באחוזתה של רנייבסקיה.

                  מערכה ראשונה

חדר שהיה בעבר חדר הילדים ועדיין מכונה כך. דלת אחת מוליכה לחדרה של אניה. השחר עלה. השמש עוד מעט תזרח. חלונות החדר סגורים אך ניתן לראות בעדם את גן הדובדבנים הפורח.

תחילת חודש מאי, ובכל זאת בגן כפור של לפנות בוקר.

נכנסים דונישה נושאת נר ולופכין עם ספר בידו.

לופכין           הרכבת הגיעה. מה השעה?

דונישה           כמעט שתיים. (מכבה את הנר) כבר יש קצת אור בחוץ.

לופכין           אחור של שעתיים.

                     (מפהק ומתמתח) איזה חמור אני! באתי במיוחד בשביל לנסוע לתחנה לקבל אותם – ונרדמתי. בישיבה. מעצבן… היית יכולה להעיר אותי.

דונישה           חשבתי שכבר נסעת.  (מקשיבה)  הנה, אני חושבת שהם באים.

לופכין           (גם הוא מקשיב) לא… יש להם עוד להוציא את כל  המזוודות וכל ה… (שתיקה)  ליובוב אנדרייבנה… מעניין איך היא אחרי חמש שנים בחוץ לארץ… אשה נהדרת. נעימה, טובה, בן-אדם. כשהייתי בן חמש-עשרה בערך, אבא שלי המנוח – היתה לו אז חנות קטנה בכפר – הכניס לי פעם אגרוף בפרצוף, ירד לי דם מהאף… באנו  הנה לחצר, לסדר איזה  עניין, והוא כבר שתה כמה… ליובוב אנדרייבנה – אני זוכר את זה כאילו שזה קרה אתמול – היא היתה עוד בחורה צעירה, רזונת – לקחה אותי לרחוץ את הפנים, כאן, בחדר הזה, חדר הילדים. היא אמרה לי “אל תבכה, מוז’יק קטן, עד החתונה זה יעבור”… (שתיקה) מוז’יק. זה נכון – אבא שלי היה מוז’יק ותראי אותי – בווסט לבן ונעליים מבריקות, כמו אוכף לפרה. אני עשיר, יש לי כסף, המון כסף, אבל בסך הכל מה אני בעצם, מוז’יק, איכר פשוט …   (מדפדף בספר) הנה, למשל, קראתי ספר, לא הבנתי אף מילה. קראתי  ונרדמתי  (שתיקה).

דונישה           והכלבים לא ישנו כל הלילה. הם מרגישים שהגברת שלהם באה.

לופכין           דונישה, מה יש לך? את כל כך –

דונישה           רועדות לי הידיים. אני חושבת שאני הולכת להתעלף.

לופכין           מה את כל כך עדינה? מתלבשת כמו גיברת, והתסרוקת. זה לא טוב. אל תשכחי מי את.

                     (נכנס יפיחודוב עם זר פרחים. הוא לובש מעיל קצר ומגפיים גבוהים, מבריקים, שמשמיעים חריקה נוראה. כשהוא נכנס הוא מפיל את הזר)

יפיחודוב        (מרים את הזר) תשמעי, זה מהגנן. הוא אומר לשים אותם בחדר האוכל. 

(נותן את הפרחים לדונישה)

לופכין           ותביאי לי משהו לשתות.

דונישה           בסדר.   (יוצאת)

יפיחודוב        שלוש מעלות בחוץ, ועצי הדובדבן פורחים. מזג האויר אצלינו … קשה להגיד עליו מילה טובה. ואם מדברים על מזג האויר, ירמוליי אלכסיייץ’, תרשה לי רגע… שלשום קניתי לי את המגפיים האלה, ובינינו, הם כל כך חורקים שקשה להאמין… במה כדאי לשמן אותם?

לופכין           עזוב אותי, נמאסת.

יפיחודוב        כל יום  אסון  חדש. אבל אני לא מתלונן. התרגלתי,  אני אפילו מחייך.  (נכנסת דונישה ומגישה ללופכין בירה)

                     אני הולך. (נתקל בכסא והופך אותו)  הנה… למשל….(בניצחון) בבקשה. זה בדיוק מה שאני…אתה רואה? אסון . ממש לא להאמין, אין מילה אחרת.  (יוצא)

דונישה           ירמולייי אלכסייץ’, אני רוצה לגלות לך משהו … יפיחודוב הציע לי נישואים.

לופכין           אה!

דונישה           אני לא יודעת מה… הוא בן-אדם לא רע. אבל כשהוא מתחיל לדבר, אתה לא מבין מה הוא רוצה. זה נשמע יפה, ומלא … רגש, אבל  לא מבינים כלום. הוא בן אדם בסדר, והוא משוגע עליי, אבל הוא בלי מזל. כל יום קורה לו משהו. צוחקים עליו כאן. קוראים לו אסון טבע.  

לופכין           (מקשיב) נדמה לי שהם באים…

דונישה           באים! אוי, מה קורה לי? נהיה לי קר בכל הגוף.

לופכין           כן, הנה הם. בואי נצא אליהם. מעניין אם היא תכיר אותי. חמש שנים לא התראינו.

דונישה           אני מתעלפת… (נרגשת מאוד)  אוי, אני מתעלפת.

                     (נשמעות שתי כרכרות המתקרבות אל הבית. לופכין ודונישה ממהרים החוצה. הבמה ריקה. אחר-כך נשמעים קולות אנשים הנכנסים לחדר הסמוך. פירס נשען על מקל, עובר את הבמה בחיפזון. הוא היה בתחנה לקבל את פניה של ליובוב אנדרייבנה. הוא לובש מדים של משרת וצילינדר, ממלמל לעצמו. קשה להבין את תוכן הדברים. הקולות שמאחורי הקלעים מתגברים. נכנסים ליובוב אנדרייבנה, אניה ושרלוטה איוונובנה המושכת אחריה כלב [מדומה], כולם בבגדי נסיעה, וריה במעיל ומטפחת ראש, גייב, סמיונוב פישצ’יק, לופכין, דונישה הנושאת חבילה קשורה ומטריה, ומשרתים עם מזוודות)

אניה              בואו דרך כאן. אמאלה, את זוכרת איזה חדר זה?

ליובוב           (בעליצות, מבעד לדמעות) חדר הילדים!

וריה              כל כך קר. הידיים שלי קפואות.

ליובוב           החדר המתוק שלי, החדר המקסים שלי.

וריה              (לליובוב) החדרים שלך אמאלה, החדר הלבן והחדר הסגול, בדיוק כמו שהם היו. לא הזזנו כלום.

ליובוב           כאן ישנתי כשהייתי קטנה…  (בוכה)  ועכשיו אני שוב קטנה… 

                     (היא נושקת לאחיה, אחר כך לוריה ושוב לאחיה)  וריה, לא השתנית. נראית כמו נזירה. גם אותך אני מכירה, דונישה.   (נושקת לדונישה)

גייב               הרכבת אחרה בשעתיים. מה תגידו על זה? איזה חוסר אחריות.

שרלוטה         (לפישצ’יק) הכלב שלי אוכל אפילו אגוזים.

פישצ’יק        (נדהם) לא הייתי מאמין!

                     (כולם יוצאים חוץ מאניה ודונישה)

דונישה           חיכינו וחיכינו … כבר חשבנו שלא תבואו. (לוקחת את הכובע והמעיל של אניה)

אניה              כל הדרך ברכבת לא ישנתי, ארבעה לילות … אני קפואה.

דונישה           כשנסעת מכאן ירד שלג. היה  כפור, ועכשיו… מתוקה שלי… (צוחקת ונושקת לה)  כל כך חיכיתי לך, נשמה שלי, אור שלי…אני חייבת לספר לך, משהו. אני לא יכולה להתאפק…

אניה              עוד פעם משהו?

דונישה           יפיחודוב, המנהל חשבונות, הציע לי נישואים.

אניה              את תמיד עם אותו סיפור….(מסדרת את השער)

                     (אניה עייפה מאד ובקושי עומדת על הרגליים)

דונישה           אני לא יודעת מה להחליט. הוא אוהב אותי…הוא נורא אוהב אותי.

אניה              (מסתכלת לתוך החדר שלה, ברוך) החדר שלי, החלונות שלי, כאילו לא נסעתי מכאן. אני בבית!

דונישה           טרופימוב הגיע שלשום.

אניה              (בשמחה)  פטיה!

דונישה           הוא הלך לישון בחדר כביסה. “אני לא רוצה להפריע”, זה מה שהוא אמר. (מסתכלת בשעון) צריך להעיר אותו אבל ורורה  מכאילובנה לא מרשה. היא אמרה “שלא תעירי אותו”.

                     (נכנסת וריה עם צרור מפתחות תלוי לה בחגורה)

וריה              דונישה, קפה, מהר! אמא רוצה קפה.

דונישה           כבר!  (יוצאת)

וריה              תודה לאל שחזרת. שאת שוב בבית. (מחבקת אותה) המתוקה שלי חזרה. היפהפיה שלי חזרה.

אניה              מה שעבר עלי.

וריה              אני מתארת לעצמי.

אניה              כל הדרך לשם שרלוטה  לא סתמה את הפה ועשתה את הקשקושים שלה עם הקלפים. למה הדבקת אלי את שרלוטה? 

וריה              את לא יכולה לנסוע לבד נשמה שלי. את בת שבע עשרה!

אניה              טוב, מגיעים סוף סוף לפריז, קר, שלג. הצרפתית שלי איומה. מטפסים אל אמא, היא גרה בקומה החמישית. יושבים אצלה כל מיני צרפתים, כמה נשים, איזה כומר זקן, והחדר מלא עשן, לא נעים. פתאום נהיה לי כל כך עצוב על אמא.  חיבקתי אותה ולא יכולתי לעזוב…

וריה              אל תספרי לי… אל תספרי… 

אניה              זה כבר היה אחרי שהיא מכרה את הוילה ליד מנטון ולא נשאר לה כלום. שום דבר! בקושי הצלחנו להגיע הביתה, ואמא לא תופסת. יושבים לאכול צהריים בתחנה והיא מזמינה את המנות הכי יקרות, ומשאירה לכל מלצר רובל שלם. ושרלוטה אותו דבר.  וישה… הוא עכשיו המשרת של אמא. הבאנו אותו אתנו…

וריה              כן, ראיתי את המנוול הזה.

אניה              ומה קורה כאן? שילמנו את הריבית?

וריה              איך? ממה? באוגוסט ימכרו את האחוזה במכירה פומבית.

אניה              אלוהים! 

לופכין           (תוקע את הראש בדלת וגועה)   מממה…מממה…  (נעלם)

וריה              (בדמעות) הייתי מכניסה לו… (מאגרפת את היד)

אניה              (מחבקת את וריה, מנמיכה את הקול) וריה, הוא הציע לך?

                     (וריה מנידה בראש)

אניה              אבל הוא אוהב אותך. למה אתם לא מדברים על זה? למה אתם מחכים?

וריה              לדעתי לא יצא מזה שום דבר. הוא עסוק מדי, אין לו זמן בשבילי….הוא לא מתייחס אלי. שיהיה בריא. קשה לי לראות אותו. כולם מדברים על החתונה שלנו, כולם מברכים אותנו, אבל לא יצא מזה כלום. סתם חלום.

וריה              (עומדת ליד הדלת של אניה)  אם היינו יכולים למצוא לך איזה חתן עשיר. אז גם אני הייתי יותר שקטה. הייתי יכולה ללכת בלי לדעת לאן, להתבודד… הייתי הולכת ברגל ממקום קדוש אחד לשני… הייתי הולכת והולכת… חיים שקטים, מלאים. 

אניה              הצפורים שרות בגן. מה השעה ?

וריה              כבר בטח אחרי שתיים. הגיע הזמן לישון, חמודה שלי.

                     (נכנסת לחדר של אניה) חיים שקטים, מלאים…

                     (נכנס ישה נושא תיק מסעות ושמיכה קלה)

ישה               אפשר לעבור מכאן, פרדון?

דונישה           כמעט לא הכרתי אותך, ישה. נהיית פריזאי!

ישה               ומי את?

דונישה           כשנסעת מכאן הייתי כזאת.  

                     (מסמנת ביד את גובהה אז)

                     אני דונישה, הבת של פיודור קוזיידוב, אתה  בטח לא זוכר!

ישה               מלפפונת.

                     (מביט סביבו ומחבק אותה. היא צווחת ומפילה מידה צלחת. ישה יוצא מהר)

וריה              (בפתח, כועסת) מה קורה כאן?

דונישה           שברתי צלחת.  (בוכה)

וריה              סימן טוב.

אניה              (יוצאת מהחדר שלה) צריך להזהיר את אמא שפטיה נמצא כאן.

וריה              אמרתי לא להעיר אותו.

אניה              (מהורהרת) לפני שש שנים אבא, וחודש אחרי זה  אחי הקטן, גרישה  שלנו. בן שבע. ילד כל כך יפה. לא פלא שאמא לא יכלה יותר.  נסעה מכאן… עזבה הכל. (רועדת) אם היא רק הייתה יודעת כמה אני מבינה אותה! (שתיקה) ועכשיו, אם היא תראה את פטיה, המורה של גרישה…

                     (נכנס פירס, לובש מעיל קצר ווסט לבן)

פירס             (ניגש אל קומקום הקפה. שקוע בעיסוקו)

                     כבודה תשתה כאן. (שם על ידיו כפפות לבנות)

                     הקופי מוכן?

                     (בנזיפה)  איפה השמנת?

דונישה           אוי!  (יוצאת במהירות)

פירס             (ברוב עסק סביב הקפה) אה, לא שווה כלום. (ממלמל) באו מפריז … גם האדון הזקן היה נוסע לפריז…עם סוסים עד פריז. (צוחק)

וריה              פירס, על מה אתה  צוחק?

פירס             (בשמחה)  הגברת שלי חזרה הביתה! רק לזה חיכיתי, עכשיו אני יכול למות בשקט…(בוכה מרוב שמחה)

                     (נכנסים ליובוב אנדרייבנה, לופכין, גייב וסימיאונוב פישצ’יק, הלובש מעיל איכרים ארוך אסוף במותניים ומכנסיים רחבים התחובים בתוך המגפיים הגבוהים. גייב מניע את זרועותיו ואת גופו כאילו היה משחק ביליארד)

ליובוב           איך זה הולך? תן לי רגע … הצהוב לפינה… אני חותכת לאמצע!

גייב               ואז בסיבוב ישר לפינה… לפני שנים את ואני, אחותי, ישנו כאן, בחדר הזה, ועכשיו אני בן חמישים ואחת…קשה להאמין…

אניה              אני הולכת לישון. לילה טוב אמאלה.  (נושקת לה)

ליובוב           ילדה נפלאה שלי, קטנה שלי. 

                     (נושקת את ידה)

                     את שמחה להיות בבית? אני עוד לא ממש מאמינה.

אניה              לילה טוב דוד ליאוניד.

גייב               (מנשק את פניה וידיה)

                     שאלוהים יברך אותך! את כל כך דומה לאמא שלך.

                     (לאחותו)  בגילה ליובה, נראית בדיוק כמוה.

אניה              לילה טוב

                     (אניה לוחצת את ידיהם של לופכין ופישצ’יק, יוצאת וסוגרת את הדלת מאחוריה)

ליובוב           היא כל כך עייפה.

פישצ’יק        נסיעה מאד ארוכה… 

וריה              (ללופכין ולפישצ’יק) רבותי, כבר כמעט שלוש. הגיע הזמן להגיד לילה טוב.

ליובוב           (צוחקת) וריה, לא השתנית.  

                     (מושכת אותה אליה ונושקת לה)

                     אני רק אשתה את הקפה ואז כולנו נלך לישון.

                     (פירס מגיש לה קפה)

                     תודה יקר שלי. התרגלתי לשתות קפה. אני שותה קפה ביום ובלילה.  תודה זקן שלי.

                     (נושקת לפירס)

וריה              אני הולכת לראות אם הכניסו את כל המזוודות.

                     (יוצאת)

ליובוב           זאת באמת אני שיושבת כאן? (צוחקת) יש לי חשק לקפוץ, לרקוד…

                     (טומנת את ראשה בידיה)

                     ואולי אני חולמת? אוי כמה אני אוהבת את הארץ שלי. אני כל כך אוהבת אותה. ברכבת, לא יכולתי להסתכל החוצה, כל הזמן בכיתי. (מבעד לדמעות) אבל צריך לשתות את הקפה. תודה פירס, תודה זקן שלי. אני כל כך שמחה שאתה עוד חי.

פירס             כן, שלשום.

גיב                הוא לא שומע טוב.

לופכין           אני צריך לזוז. עוד מעט, בשעה חמש, אני  נוסע לחארקוב. חבל! רציתי לשבת אתך…לדבר… את מקסימה כמו שהיית.

פישצ’יק        (מתנשם בכבדות) היא אפילו עוד יותר יפה בבגדים הפאריזאיים…בחיי …

לופכין           אחיך אומר שנשארתי אכר פשוט, גס רוח. מה  איכפת לי. שיגיד. חשוב לי רק שאת תתני בי אמון כמו קודם, ושהעיניים הנפלאות שלך, ששוברות לי את הלב, יסתכלו עלי כמו פעם. אלוהים! אבא שלי היה עבד, הרכוש של סבא שלך ושל אבא שלך, אבל את היית תמיד כל כך טובה אליי, ששכחתי הכל… ואני אוהב אותך כאילו שהיית אחותי….יותר מזה.

ליובוב           אני לא מסוגלת לשבת!

                     (היא קופצת ממקומה ומסתובבת בחדר בהתרגשות רבה)

                     אני נרגשת מדי. אתם יכולים לצחוק ממני. אני טפשה…

                     הארון היקר שלי! (נושקת לארון הספרים) השולחן הקטן שלי.

גייב               כשלא היית כאן האומנת הזקנה שלנו מתה.

ליובוב           (יושבת ושותה קפה) כן, אני יודעת, שתנוח בשלום. כתבו לי.

גייב               גם אנסטאסי מת. פטרושקה הפוזל עזב אותי ועכשיו הוא בעיר, אצל איזה קצין מהמשטרה.

                     (מוציא קופסת ממתקים ומכניס ממתק אחד לפה)

פישצ’יק        גם הבת שלי, דשנקה, מוסרת דרישת שלום.

לופכין           יש לי רק עוד משהו להגיד לך. דווקא משהו משמח.

                     (מעיף מבט בשעון שלו)

                     אני כבר נוסע. אין זמן לדבר. טוב, אני אגיד את זה בקיצור. כמו שאת יודעת גן הדובדבנים שלכם עומד להימכר כדי לשלם את החובות. המכירה הפומבית נקבעה לעשרים ושניים באוגוסט, אבל אל תדאגי, יקרה שלי, את יכולה לישון בשקט, יש לי רעיון. הנה ההצעה שלי. אפשר? האחוזה שלכם היא בסך הכל עשרים קילומטר מהעיר. מסילת הרכבת החדשה עוברת ממש לידה. אם יחלקו את גן הדובדבנים ואת הקרקע שלאורך הנהר למגרשים קטנים, ויבנו עליהם בתי-קיץ, תהיה לכם הכנסה שנתית של עשרים וחמישה אלף רובל, לפחות.

גייב               איזה שטויות, תסלח לי.

ליובוב           אני לא בדיוק מבינה אותך, ירמוליי אלכסייץ’.

לופכין           בשביל חלקה של ארבעה דונם תקחו מהדיירים לפחות עשרים וחמישה רובל לשנה, ואם תפרסמו מודעה, אני מוכן להתערב אתך על כל סכום שאת רוצה, שעד הסתיו לא תשאר חתיכת אדמה ריקה. יחטפו את הכל. בעצם אני צריך לברך אותכם, ניצלתם! הקרקע נמצאת במקום מצוין, הנהר כאן מספיק עמוק לשחייה. כמובן שיצטרכו לנקות, לפנות את השטח. יצטרכו למשל להרוס את כל המבנים הישנים, כולל הבית הזה, שבין כה לא מביא תועלת לאף אחד, ולכרות את גן הדובדבנים הישן.

ליובוב           לכרות את הגן? תסלח לי יקירי, אתה לא מבין שום דבר. אם יש בכל האזור הזה משהו מעניין, מיוחד במינו, זה רק גן הדובדבנים שלנו.

לופכין           מה שמיוחד בגן זה שהוא גדול מאד. אחת לשנתיים יש יבול של דובדבנים שאין מה לעשות איתם. אף אחד לא קונה.

גייב               הגן הזה שלנו אפילו מוזכר באנציקלופדיה.

לופכין           (מציץ בשעון) טוב, אם לא נמצא פתרון ולא נגיע להחלטה, אז ב 22 באוגוסט הגן וכל האחוזה יעמדו למכירה פומבית. אתם חייבים להחליט! תאמינו לי. אין פתרון אחר. אין. אין.

פירס             בימים ההם, לפני ארבעים, חמישים שנה, היו מייבשים את הדובדבנים, משרים אותם, משמרים אותם, עושים מהם ריבה והיו…

גייב               בסדר פירס, בסדר, שמענו.

פירס             והיו שולחים למוסקבה ולחארקוב קרונות שלמים של דובדבנים מיובשים. והיה כסף! ובימים ההם, הדובדבנים המיובשים היו רכים, עסיסיים, מתוקים, היה להם ריח נפלא. אז ידעו איך לעשות את זה. היה להם איזה סוד

ליובוב           ולאן נעלם הסוד?

פירס             שכחו. אף אחד לא זוכר.

פישצ’יק        (לליובוב) ואיך היה בפריז? אכלת צפרדעים?

ליובוב           אכלתי תנינים.

פישצ’יק        לא הייתי מאמין!

לופכין           עד עכשיו גרו בכפר רק בעלי אחוזות ואכרים. אבל עכשיו באים גם הנופשים. כל עיר, אפילו הקטנה ביותר, מוקפת בתי-קיץ. אני בטוח שתוך עשרים שנה  מספר הנופשים יהיה כפול.  עכשיו הם רק יושבים על המרפסת ושותים תה, אבל יש להניח שלאט לאט הם יתחילו לעבד את החלקות הקטנות שלהם ואז גן הדובדבנים שלך שוב יתמלא חיים. זה יהיה באמת גן פורח, מלא שמחה ועושר…

גייב               (מתמרמר) איזה שטויות!

                     (נכנסים וריה וישה)

וריה              אמאלה, יש כאן שני מברקים בשבילך.

                     (בוחרת מפתח מן הצרור ופותחת ארון ספרים עתיק בקול שקשוק מפתחות)  הנה הם.

ליובוב           זה מפריז. (קורעת אותם בלי לקרוא את תוכנם) גמרתי עם פריז.

גייב               ליובה, את יודעת בן כמה הארון הזה? לפני שבוע הוצאתי את המגירה התחתונה וגיליתי שם את התאריך שנצרב בעץ. הארון הזה נבנה בדיוק לפני מאה שנה. מה את אומרת? צריך לחגוג את היובל שלו. חפץ דומם ויחד עם זה מלא חיים – ארון ספרים!

פישצי’ק        (נדהם) מאה שנה! לא הייתי מאמין!

גייב               כן…בהחלט… משהו…(ממשש את הארון) ארון יקר,  אני מצדיע לך! בעצם קיומך שרתת את הרעיונות הנעלים של עשיית טוב וצדק. במשך מאה שנה לא נחלשה הקריאה האילמת שלך לעבודה מועילה. בכל השנים האלה עודדת דורות של בני המשפחה שלנו לחיות באומץ ולהאמין בעתיד טוב יותר. טיפחת בנו את האידיאלים של טובת הכלל והנחלת לנו תודעה חברתית …

                     (שתיקה)

לופכין           כן…

ליובוב           גם אתה לא השתנית ליוניה שלי.

גייב               (קצת נבוך) אני שולח את הלבן לפינה, האדום לתוך האמצע.

לופכין           (מציץ בשעון)  טוב, אני צריך לזוז.

ישה               (מביא תרופה לאנדרייבנה) אולי תקחי עכשיו את הכדורים שלך?

פישצ’יק        אל תקחי תרופות נשמה שלי…הן לא מזיקות אבל גם לא מועילות.

                     תני לי את הכדורים גבירתי הנכבדה.

                     (לוקח ממנה את הבקבוק, שופך את כל הגלולות לכף ידו, מכניס את כולן לפיו ושוטף אותן בלגימת בירה )  זהו!

ליובוב           מה עשית?

פישצ’יק        בלעתי את כל הכדורים.

ליובוב:          השתגעת?

לופכין           איזה תיאבון בריא. (כולם צוחקים)

פירס             כבודו בא לבקר אותנו בחג הפסחא ואכל חצי דלי מלפפונים חמוצים… (ממלמל)

ליובוב           מה הוא ממלמל?

וריה              הוא ממלמל ככה כבר שלוש שנים. התרגלנו.

ישה               זקן סנילי.

                     (שרלוטה איוואנובנה נכנסת וחוצה את הבמה. היא רזה מאד, לבושה שמלה לבנה הדוקה, הלורנט משתלשל ממותניה)

לופכין           שרלוטה איוואנובנה, לא הספקתי להגיד לך שלום.  (רוצה לנשק את ידה)

שרלוטה         (מושכת את היד ממנו) אחרי שתנשק את היד תרצה את המרפק ואחרי זה את הכתף.

לופכין           לא הולך לי היום. (כולם צוחקים) שרלוטה איוואנובנה, עשי לנו איזה  הוקוס פוקוס.

ליובוב           שרלוטה, עשי לנו קסם.

שרלוטה         לא עכשיו, אני רוצה לישון. (יוצאת)

לופכין           נתראה בעוד שלושה שבועות. (נושק את ידה של ליובוב)  בינתיים שלום, אני חייב ללכת.  (לגייב)  להתראות. (מחבק את פישצ’יק) להתראות. (לוחץ את ידם של פירס וישה)  אין לי חשק לנסוע. (לוחץ את ידה של וריה) להתראות (לליובוב) אם תחליטי בקשר לבתי-הקיץ, תודיעי לי. אני אשיג לך הלוואה של חמישים אלף או יותר. תחשבי על זה ברצינות.

וריה              (ברוגז) אולי תלך כבר. לך.

לופכין           אני הולך. אני הולך… (יוצא)

גייב               גס רוח! או סליחה… וריה הולכת להתחתן אתו. הוא החתן של וריה.

וריה              דוד ליאוניד, אל תגיד דברים מיותרים.    

ליובוב           למה לא וריה? אני אשמח מאד. הוא איש טוב.

פישצ’יק        כן…איש מכובד…אין מה לדבר… גם דשנקה שלי אומרת ככה. היא אומרת כל מיני דברים…(הוא נרדם ונוחר אך מתעורר מיד)

                     ובכל זאת גבירתי הנכבדה, אולי תלווי לי…מאתיים וארבעים רובל… אני צריך לשלם מחר את הריבית על המשכנתא….

וריה              (נבהלת) לא, לא, ממש לא.

ליובוב           אין לנו, באמת שאין לנו.

פישצ’יק        יהיה, יהיה, נמצא משהו. אני אף פעם לא מתייאש.

פירס             (מבריש את בגדיו של גייב, נוזף בו) שוב לבשת את המכנסיים הלא נכונים! מה עושים אתך?

וריה              (בקול הסוי) אניה ישנה. (פותחת בשקט חלון) השמש זורחת, כבר לא קר. תראי אמאלה, תראי את העצים המקסימים האלה. ואיזה אוויר! הציפורים שרות!

גייב               (פותח חלון נוסף) הגן כולו לבן. נכון שלא שכחת ליובה? השדירה הארוכה הזאת כל כך ישרה. מתוחה כמו מיתר. את זוכרת איך היא נוצצת בלילות ירח. לא שכחת, נכון?

ליובוב           (מסתכלת על הגן דרך החלון) הילדות שלי! התום שלי! ישנתי כאן, בחדר הזה. כל בוקר הייתי מתעוררת מאושרת והעולם היה מתעורר יחד אתי. והגן  בדיוק כמו שהוא היה. שום דבר לא השתנה.

                     (צוחקת בשמחה) לבן לבן, כולו לבן! או הגן שלי, אחרי סתיו קודר וגשום, אחרי חורף קר אתה נולד מחדש. המלאכים לא נטשו אותך….אם רק הייתי יכולה להיפטר מהאבן הכבדה הזאת שמעיקה לי על הלב, אם רק הייתי יכולה לשכוח כל מה שקרה!

גייב               כן, ועכשיו הגן יימכר כדי לסלק את החובות. זה נשמע מוזר…

                     (נכנס טרופימוב, לבוש בגדי סטודנטים מרופטים, מרכיב משקפיים)

ליובוב           הגן שלי הנפלא! פריחה לבנה, ושמיים כחולים…

טרופימוב      ליובוב אנדרייבנה! (היא פונה אליו) אני רק אגיד שלום ואני כבר הולך.

                     (נושק את ידה בחום)

                     אמרו לי לחכות עד הבוקר אבל לא יכולתי להתאפק.

                     (ליובוב מסתכלת בו בתמיהה)

וריה              (בוכה) זה פטיה טרופימוב.

טרופימוב      פטיה טרופימוב, הייתי המורה של גרישה שלך. כל כך השתניתי?  

                     (ליובוב מחבקת אותו ובוכה בשקט)

גייב               (נבוך) די, די  ליובה …

וריה              (בוכה) פטיה, אמרתי לך לחכות עד מחר.

ליובוב           גרישה שלי…הילד שלי….גרישה…הבן שלי.

וריה              מה אפשר לעשות אמאלה, ככה אלוהים רצה. 

טרופימוב      (בעדינות ובהתרגשות) די, די… 

ליובוב           (בוכה בשקט) הילד שלי מת…טבע…למה, פטיה? תגיד לי למה .

                     (בשקט) אניה ישנה שם… אבל מה קרה לך פטיה? למה נעשית כל כך מכוער?  למה הזדקנת כל כך?

טרופימוב      איכרה אחת ברכבת קראה לי סמרטוט. 

ליובוב           ואז היית ממש ילד, סטודנט צעיר ומתוק. ועכשיו השיער שלך הדלדל –  ומשקפיים.

                     (הוא הולך אל הדלת) אל תגיד לי שאתה עדיין סטודנט?

טרופימוב      אני כנראה כל החיים שלי אהיה סטודנט.

ליובוב           (נושקת לאחיה, לוריה) טוב, לכו לישון…גם אתה, ליאוניד, לא נעשית יותר צעיר.

פישצ’יק        (הולך אחריה) כן, אז הולכים לישון! אני כבר אשאר כאן לישון! ובבוקר, נשמה שלי, דחוף לי…מחר בבוקר… מאתיים וארבעים רובל.

גייב               והוא, רק דבר אחד יש לו בראש.

פישצ’יק        בסך הכל מאתיים וארבעים רובל… רק בשביל לשלם את הריבית על המשכנתא.

ליובוב           אין לי כסף יקירי, אין לי.

פישצ’יק        סכום כל כך קטן.  חמודה שלי. אני אחזיר מהר.

ליובוב           טוב, טוב, ליאוניד יתן לך. תן לו ליאוניד.

גייב               בטח, אני כבר נותן לו. הנה, תכין את הכיסים.

ליובוב           מה אפשר לעשות? תן לו ודי. שמעת, הוא צריך את הכסף. הוא יחזיר.

                     (ליובוב , טרופימוב, פישצ’יק ופירס יוצאים. וריה, גייב וישה נשארים)

גייב               אחותי עוד לא ויתרה על המנהג שלה לזרוק כסף. (לישה) לך מכאן. אתה מסריח מתרנגולות.

ישה               (בלגלוג)  ואתה ליאוניד אנדרייץ’,  ממש לא השתנית. 

גייב               מה, מה? (לוריה) מה הוא אמר?

וריה              (לישה) אמא שלך באה מהכפר. היא כבר מאתמול יושבת במטבח. היא רוצה לראות אותך. 

ישה               שתחכה.

וריה              תתבייש לך.

ישה               מה אני צריך אותה עכשיו. שתעזוב אותי. היא היתה יכולה לבוא מחר. (יוצא)

וריה              אמא בדיוק כמו שהיא היתה. היא לא השתנתה בכלל. אם היו נותנים לה, היא היתה מוכנה לחלק הכל.

גייב               כן…  (שהייה) אם מציעים הרבה תרופות למחלה סימן שהיא חשוכת מרפא. אני חושב, אני שובר לי את הראש, יש לי הרבה פתרונות, הרבה רעיונות סימן שבעצם אין לי אף אחד. היה טוב אם היינו מקבלים ירושה ממישהו. או אם היינו מחתנים את אניה שלנו עם איש עשיר מאד, או אם מישהו מאתנו היה נוסע לירוסלאבל ומנסה ל דבר עם הדודה הזקנה, הרוזנת. יש לה המון כסף.

וריה              (בוכה) אם רק אלוהים היה עוזר.

גייב               תפסיקי ליילל. הדודה עשירה מאד אבל הבעיה שהיא לא אוהבת אותנו…קודם כל מפני שאחותי התחתנה עם עורך דין ולא עם מישהו מהאצולה…

                     (אניה מופיעה בפתח) היא התחתנה עם איש פשוט…והאמת, אי אפשר להגיד שההתנהגות שלה היתה מוסרית במיוחד. נכון שהיא טובה, היא נדיבה, היא נחמדה, אני אוהב אותה מאד, אבל מוכרחים להודות שהיא לא בדיוק קדושה. כל תנועה שלה זה הזמנה ל…

וריה              (בלחש) אניה עומדת בפתח.

גייב               מה? (שתיקה) מוזר… נכנס לי משהו לעין הימנית.

וריה              אניה, למה את לא ישנה?

אניה              אני לא יכולה להרדם. לא יכולה.

גייב               קטנטונת שלי. (נושק את פניה וידיה) ילדה שלי…(בדמעות) את לא רק בת אחותי, את המלאך שלי, את הכל בשבילי, תאמיני לי, תאמיני….

אניה              אני מאמינה לך דוד ליאוניד. כולנו אוהבים אותך ומכבדים אותך….אבל מה כל הדברים האלה שאמרת עכשיו על אמא שלי, על אחותך? בשביל מה כל הדיבורים האלה?

גייב               לא, לא… (לוקח את ידה הימנית ומניח אותה על פניו) זה באמת נורא. אלוהים! אלוהים! שמור עלי! והנאום שנשאתי היום לפני הארון….טפשי.  ברגע שגמרתי לדבר הבנתי כמה זה היה טפשי.

וריה              זה נכון דוד ליאוניד. אתה צריך לשתוק. פשוט תשתוק, זה הכל.

אניה              אם תשתוק, אז גם לך יהיה הרבה יותר קל.

גייב               אני שותק. (נושק את ידי אניה ווריה) אני שותק. רק עוד מילה אחת, בעניין שלנו. לפני שבוע כשהייתי בבית המשפט המחוזי, התאספה שם חבורה והתחילו לדבר.  מעניין לעניין התברר לי שאפשר להשיג הלוואה בשביל לשלם לבנק את הריבית.

וריה              אם רק אלוהים היה עוזר לנו.

גייב               ביום שלישי אני שוב אסע לשם. אני אברר את הנושא  (לוריה)  תפסיקי ליילל. (לאניה) אמא שלך תדבר עם לופכין: אני בטוח שהוא לא יסרב לה. ואחרי שתנוחי, אולי תסעי ליארוסלאבל לדבר עם הדודה הזקנה, הרוזנת, וככה נתקוף את הבעיה משלושה כיוונים ונפתור אותה. נשלם את הריבית, אין לי ספק. (שם בפיו ממתק) האחוזה לא תימכר! אני מבטיח! אני נשבע לכם בכבוד שלי, במה שאתם רוצים. (נרגש) אני נשבע באושר שלי!  אם האחוזה תמכר  תגידו שאני לא שווה כלום, שהמילה שלי לא מילה. אני נשבע לכם בכל היקר לי.

אניה              (שקטה יותר, שמחה יותר) אתה כל כך טוב, דוד ליאוניד. כל כך חכם.

                     (מחבקת אותו) עכשיו אני שקטה, נרגעתי.

                     (נכנס פירס)

פירס             (בתוכחה) ליאוניד אנדרייץ’, אלוהים אתך,  מתי תלך לישון?

גייב               עוד מעט, עוד מעט. לך פירס, לך. אני… הפעם אני אתפשט בעצמי. טוב ילדות… מחר נדבר על כל הפרטים, עכשיו הולכים לישון. אני ליברל, איש שנות השמונים….

אניה              אתה שוב מתחיל דוד ליאוניד.

וריה              אל תדבר יותר, בבקשה.

פירס             (בחומרה) ליאוניד אנדרייץ’.

גייב               אני בא, אני בא….לכו לישון. אני מקפיץ מעל לשחור, עם הדופן, הירוק לפינה.

                     (יוצא, פירס מקרטע אחריו)

אניה              עכשיו אני יותר שקטה. אני פחות מוטרדת. (יושבת)

וריה              חייבים לישון. אני הולכת. (היא ניגשת אל אניה) אניצ’קה, (שתיקה) נרדמה…(לוקחת את זרועה)

טרופימוב חוצה את הבמה. כשהוא רואה את אניה ווריה הוא נעצר)

וריה              ששש. היא ישנה… ישנה….בואי מתוקה. בואי למיטה, בואי. (מוליכה אותה משם)

                     (הן הולכות לכיוון הדלת. מרחוק, מעבר לגן, נשמעים צלילי חליל רועים.

טרופימוב      (נרעש) אניה, יפה שלי, שמש שלי, אביב שלי.

 

       מערכה שנייה

                     שדה. כנסייה קטנה שננטשה מזמן, נוטה מעט על צידה מרוב יושן. לידה יש באר, ספסל ישן ואבנים גדולות ששימשו כנראה בעבר כאבני מציבות. שביל שמוליך לאחוזה של גייב. בצד, במרחק מה, יש שורה של צפצפות כהות. כאן מתחיל גן הדובדבנים. לא רחוק משם נראים עמודי טלגרף ומאחוריהם, על קו האופק, מסתמנת במעורפל הצללית של עיר גדולה, המתגלה רק ביום בהיר מאד.

                     השמש עומדת לשקוע. שרלוטה, ישה ודונישה יושבים על הספסל. יפיחודוב עומד לידם, מנגן נעימה עצובה בגיטרה. כולם שקועים בהרהורים. שרלוטה חובשת קסקט ישן של גבר. היא הסירה מעל כתפה רובה והיא מהדקת את האבזם של הרצועה.

שרלוטה         (מהורהרת) אני לא יודעת מי אני, ואני לא יודעת בת כמה אני. כל הזמן נדמה לי שאני עוד בחורה צעירה. כשהייתי קטנה הורי היו נודדים מעיר לעיר ומופיעים בכיכרות – היו טובות ההופעות שלהם. ואני הייתי עושה סלטו מורטלה ועוד כל מיני. כשהם מתו, גברת אחת צרפתיה לקחה אותי אליה וגידלה אותי. טוב. אז גדלתי והתחלתי לעבוד בתור אומנת. אבל מאיפה אני ומי אני בדיוק, אין לי מושג. מי היו ההורים שלי…אולי הם בכלל לא התחתנו… אלוהים יודע.  (מוציאה מהכיס מלפפון ואוכלת). לא יודעת כלום (שהייה). רוצה לדבר עם מישהו ואין עם מי…אין אף אחד.

יפיחודוב        (מנגן בגיטרה ושר) מה איכפת לי מכל הסובב? מה יתנו לי חבר ואויב …?

                     כל כך נעים לנגן במנדולינה. 

דונישה           זאת לא מנדולינה. זאת גיטרה.

                     (מסתכלת בראי קטן ומתפדרת)

יפיחודוב        בשביל גבר שמשתגע מאהבה זאת מנדולינה. (שר בשקט)

                     “לוא רק חיממה את נשמתי אהבה צורבת, כגמול לאהבתי”. 

                     (ישה מצטרף)

שרלוטה         כל כך מזייפים האנשים האלה. גועל נפש. מייללים כמו תנים.

 דונישה          (לישה) ובכל זאת, בטח נפלא להיות קצת בחוץ לארץ.

ישה               נכון. בזה אני בהחלט מסכים אתך. (מפהק. מדליק סיגר)

יפיחודוב        זה ברור. בחוץ לארץ הכל מאורגן כבר מזמן.  

ישה               ברור. 

יפיחודוב        אני בן אדם תרבותי, אני קורא כל מיני ספרים מצויינים ובכל זאת אני לא מצליח להבין מה נכון בשבילי. מה אני ממש רוצה. לחיות או לירות בעצמי. אז מה שלא יהיה, תמיד יש עלי אקדח. הנה הוא.  (מראה אותו)

שרלוטה         טוב, הספיק לי. אני זזה. (מכתפת את רצועת הרובה) יפיחודוב, אתה איש חכם מאד, וגם מפחיד מאד. נשים בטח משתגעות אחריך. (תוך כדי הליכה) כל החכמים האלה הם כל כך טפשים. אין אחד שאני יכולה לדבר איתו. לבד. כל הזמן לבד. אין לי אף אחד ומי אני…בשביל מה אני? לא ברור.  (יוצאת לאט)

יפיחודוב        בעצם, בלי להתייחס לנושאים אחרים, אני, דרך אגב, חייב להגיד על עצמי,  שהגורל מטלטל אותי בחוסר רחמים. כמו איזה סירה קטנה בים סוער. אם נניח שזה לא ככה, אז למה, למשל, אני מתעורר היום בבוקר, אני מסתכל, ורואה על החזה עכביש ענק, כזה… (מגדיר בשתי ידיו את גודלו של העכביש) או שאני לוקח כוס מים וברור לי שבכוס יהיה משהו מגעיל כמו ג’וק או צפרדע…(שתיקה)  קראתם את “ההיסטוריה של הציויליזציה באנגליה”?

                     (שתיקה. לדונישה) מותר לי להטריד אותך בשתי מילים אבדוטיה פיודורובנה?

דונישה           בסדר. תטריד.

יפיחודוב        הייתי בעצם רוצה לדבר אתך בארבע עיניים. (נאנח)

דונישה           (נבוכה) בסדר… אבל קודם תביא לי את המעיל שלי… הוא על יד הארון. יש קצת לחות.

יפיחודוב        טוב, אני אביא אותו… עכשיו ברור לי מה אני צריך לעשות באקדח שלי.

                     (לוקח את הגיטרה שלו והולך. משמיע צליל תוך כדי יציאה)

ישה               אסון טבע! בינינו, ממש אידיוט.  (מפהק)

דונישה           אלוהים ישמור, הוא עוד יהרוג את בעצמו. (שתיקה) נהייתי כל כך לחוצה. כל הזמן אני מודאגת. הייתי ממש ילדה כשלקחו אותי לחיות עם האדונים, ואני כבר לא רגילה לחיים פשוטים של כפר. והידיים שלי כאלה לבנות…לבנות כמו של גיברת.  נעשיתי רגישה, עדינה. אני רועדת מכל דבר…הכל כל כך מפחיד. אם תרמה אותי ישה, אני אחטוף התמוטטות.

ישה               מלפפונית! תראי, זה ברור שבחורה צריכה לדעת להתנהג. אם יש משהו שאני לא סובל זה בחורה שלא יודעת להתנהג.

דונישה           אני כל כך אוהבת אותך ישה. אתה יודע לדבר על כל דבר.  (שתיקה)

ישה               (מפהק) כ – כן…תראי, לפי דעתי זה ככה: אם בחורה מאוהבת במישהו אז שהיא לא תתפלא עם מה שיקרה. (שתיקה)  נעים לעשן באויר הצח…

                     (מקשיב) הם באים הנה. האדונים…

                     (דונישה בלי לחשוב מחבקת אותו)

                     לכי תחזרי הביתה. תעשי כאילו הלכת להתרחץ בנהר. תלכי בשביל הזה, אחרת הם ייפגשו אותך ויחשדו שיש משהו בינינו. אני לא רוצה את זה. 

דונישה           (משתעלת קלות) כואב לי הראש מהסיגריה שלך… (יוצאת)

                     (ישה ממשיך לשבת. נכנסים ליובוב, גייב ולופכין)

לופכין           אתם חייבים להחליט סופית: אין לנו זמן.  אתם מסכימים להחכיר האדמה שלכם לבניית בתי-קיץ, או שאתם לא מסכימים? מילה אחת: כן, או לא? רק תגידו!

ליובוב           מישהו עישן כאן טבק זול.  (יושבת)

גייב               כל כך נוח עכשיו עם המסילה החדשה.  (יושב) קפצנו העירה, אכלנו צהריים… הצהוב לפינה!… אולי אני אכנס הביתה לשחק עוד משחק אחד…

לופכין           כן או לא? (מפציר בהם)  תנו לי תשובה!

גייב               (מפהק) על מה?

ליובוב           (מסתכלת בתוך ארנקה ) אתמול הארנק הזה היה מלא והיום פתאום כמעט אין כלום. וריה המסכנה שלי מאכילה את כולנו תפוחי אדמה, בשביל לחסוך, ואני מבזבזת בלי חשבון… (מפילה את הארנק ומתפזרות כמה מטבעות זהב)  אוי, הכל התפזר לי…(מרוגזת)

ישה               תרשי לי, אני אאסוף אותם ברגע.

                     (אוסף את הכסף)

ליובוב           תודה ישה. ובשביל מה לנסוע לאכול צהריים?… איזה מסעדה המונית…  מהמפות נדף ריח של סבון כביסה. ולמה לשתות כל כך הרבה? למה לדבר כל כך הרבה? היום, במסעדה, שוב דיברת הרבה… ולא לעניין. ועם מי? אתה חושב שמעניין את המלצרים לשמוע  על משוררי הדקאדנס?

לופכין           בדיוק.

גייב               (מנופף בידו) אני חסר תקנה. אין מה לעשות (לישה, בעצבנות) מה יש אתך? למה אתה מסתובב לי כל הזמן מול העיניים?

ישה               (צוחק) אני לא יכול לשמוע את הקול שלך בלי לצחוק.

גייב               (לאחותו) או אני, או הוא…

ליובוב           ישה, לך. עכשיו תלך…

ישה               (נותן לה את הארנק) אני כבר הולך. (בקושי מתאפק מלצחוק)  הלכתי… (יוצא)

לופכין           המיליונר הזה, דריגנוב, מתכונן לקנות את האחוזה שלך.

ליובוב           איפה שמעת את זה?

לופכין           זה מה שאומרים בעיר.

גייב               הדודה הבטיחה לשלוח לנו משהו, אבל אף אחד לא יודע כמה היא תשלח ומתי…

לופכין           כמה היא תשלח ? מאה אלף, מאתיים?

ליובוב           במקרה הטוב עשרת אלפים, או חמישה עשר אלף, וגם על זה אנחנו נצטרך להגיד תודה.

לופכין           תסלחו לי, אבל בכל ימי חיי לא פגשתי אנשים כל כך לא מעשיים, כל כך תלושים. אתם לא מסוגלים לקחת את זה ברצינות? מה קורה איתכם? אני אומר לכם בשפה פשוטה שאתם עומדים להפסיד את הבית שלכם ואתם לא תופסים. זה לא עושה עליכם שום רושם.

ליובוב           אבל מה אנחנו יכולים לעשות, תסביר לנו, מה?

לופכין           להסביר לכם! אני אומר לכם יום יום, אני חוזר ואומר לכם. יש רק דרך אחת. אתם חייבים להחכיר את גן הדובדבנים ואת הקרקע שמסביב, לבניית בתי-קיץ, וצריך לעשות את זה עכשיו, מיד. המכירה עומדת להתקיים בימים הקרובים. תנסו להבין. ברגע שתגידו כן, תוכלו לקחת הלוואה, כל סכום שתרצו, וככה תינצלו.

ליובוב           בתי-קיץ וקייטנים. תסלח לי, אבל זה כל כך וולגארי.

גייב               אני בהחלט מסכים אתך.

לופכין           אני תיכף אבכה… או שאני אצרח… או שאני אתעלף. אני לא יכול לסבול את זה. אתם מתישים אותי.  (לגייב)  ואתה ממש אשה זקנה! 

גייב               מה אמרת?

לופכין           אשה זקנה ! (מתחיל לצאת)

ליובוב           (מבוהלת) לא, אל תלך, תישאר איתנו יקירי, אני מבקשת. אולי נצליח לחשוב על משהו.

לופכין           מה יש כאן לחשוב?

ליובוב           אל תלך, אני מבקשת. בכל זאת הרבה יותר שמח כשאתה כאן…

                     (שהייה)

                     כל הזמן אני מרגישה שמשהו הולך לקרות…כאילו הבית עומד להתמוטט עלינו…

גייב               מאחורי הגב עם הדופן לפינה.

ליובוב           אנחנו משלמים על החטאים שלנו.

לופכין           מה החטאים שלכם?

גייב               (שם ממתק בפה) אומרים שבזבזתי את כל מה שהיה לי על סוכריות. (צוחק)

ליובוב           פיזרתי כסף בלי חשבון, כמו מטורפת. התחתנתי עם איש שלא ידע לעשות שום דבר, רק לצבור חובות. בעלי מת משמפניה – הוא היה שתיין,  ואני… מיד, לאסוני, התאהבתי בגבר אחר… הלכתי לחיות אתו וממש באותו זמן – וזה היה העונש הראשון שלי, המהלומה הראשונה – כאן, בנהר טבע הילד שלי, ואני נסעתי – לתמיד, התכוונתי לא לחזור, לא לראות שוב את הנהר הזה. עצמתי את העיניים, ברחתי… לא ידעתי מה אתי, והגבר הזה אחרי… באכזריות, בגסות. קניתי וילה ליד מנטון, כי הוא חלה שם, ובמשך שלוש שנים לא היה לי רגע מנוחה לא  ביום ולא בלילה. החולה התיש אותי. הנשמה שלי התייבשה… ובשנה שעברה, כשהוילה נמכרה כדי לסלק את החובות, נסעתי לפריז ושם הוא גזל ממני הכל, עזב אותי והלך לחיות עם אשה אחרת… ניסיתי להרעיל את עצמי…כל כך טפשי, כל כך משפיל… ופתאום הרגשתי שאני מתגעגעת, רוצה הביתה, לילדה הקטנה שלי…

                     (מקנחת את הדמעות)

                     אלוהים, רחם עלי, סלח לי על החטאים שלי!  אל תעניש אותי יותר!

                     (מוציאה מברק מהכיס) המברק הגיע היום מפריז… הוא מבקש שאני אסלח לו, הוא מתחנן שאני אחזור … (קורעת את המברק) אתם שומעים מוזיקה?

גייב               זאת התזמורת היהודית המפורסמת שלנו. את זוכרת? ארבעה כינורות, חליל וקונטראבס.

ליובוב           הם עוד קיימים? צריך להזמין אותם איזה ערב ולעשות נשף קטן.

לופכין           אתמול בתיאטרון ראיתי הצגה כל כך מצחיקה… המלט.

ליובוב           למה לכם ללכת להצגות? תסתכלו על עצמכם בראי. תראו איזה חיים אפורים אתם חיים, איזה שטויות את מדברים.

לופכין           זה נכון, מוכרחים להודות שהחיים שלנו טפשיים…(שתיקה) אבי היה מוז’יק מטומטם. הוא לא הבין כלום, הוא לא לימד אותי כלום, רק הרביץ, וכשהיה שיכור, עם מקל. בעצם אני מטומטם כמוהו.

ליובוב           אתה צריך להתחתן.

לופכין           כן… זה נכון.

ליובוב           אולי תיקח את וריה שלנו? היא בחורה טובה.

לופכין           כן.

ליובוב           היא ממשפחה פשוטה, והיא מסוגלת לעבוד מהבוקר עד הלילה, אבל העיקר, היא אוהבת אותך וגם אתה מחבב אותה.

לופכין           למה לא? אני לא מתנגד…היא בחורה טובה.

                     (שתיקה)

גייב               מציעים לי משרה בבנק, אמרתי לך?

ליובוב           אתה בבנק?

גייב               ששת אלפים לשנה…

ליובוב           זה לא בשבילך. שב בשקט…

                     (נכנס פירס עם מעיל עליון של גייב)

פירס             ליאוניד אנדרייץ’, תואיל ללבוש אותו. יש לחות.

גייב               (לובש את המעיל) נמאסת עלי.

פירס             בסדר, בסדר… נסעת הבוקר ולא אמרת לי.  (בוחן אותו)

ליובוב           הזדקנת פירס!

פירס             מה גבירתי מבקשת?

לופכין           היא אומרת שהזדקנת מאד.

פירס             אני חי כבר הרבה זמן. רצו לחתן אותי עוד לפני שאבא שלך נולד… (צוחק)  וכשבא השחרור הייתי כבר משרת ראשי.

גייב               תשתוק פירס, תשתוק.

פירס             לא רציתי אז לצאת לחופשי ונשארתי עם האדונים…(שתיקה)  אני זוכר שכולם שמחו, אבל אף אחד לא ידע למה הוא שמח…

לופכין           כן, היה נפלא בימים ההם. מותר היה להכות את המשרתים.

פירס             (שלא שמע את דבריו) נכון מאד, ומה הפלא, לאיכרים היה את האדונים ולאדונים היה את האכרים, אבל עכשיו כל אחד בנפרד ואי אפשר להבין שום דבר.

                     (נכנסים טרופימוב, אניה ווריה)

גייב               הנה הילדים באים.

אניה              הנה אמא.

ליובוב           ילדות שלי… אהובות שלי… (מחבקת את אניה ואת וריה) אם הייתן יודעות כמה אני אוהבת אותכן!

                     (כולם יושבים)

לופכין           הסטודנט הנצחי שלנו כל הזמן מטייל עם הגברות הצעירות.

טרופימוב      זה לא עניינך.

לופכין           הוא עוד מעט בן חמישים והוא עדיין סטודנט.

טרופימוב      תפסיק עם הבדיחות המטופשות שלך.

לופכין           אבל למה אתה מתרגז, איזה בחור משונה.  

טרופימוב      תפסיק להציק לי!

ליובוב           בואו שבו על ידי!

לופכין           (צוחק) תרשה לי לשאול אותך: מה דעתך עלי?

טרופימוב      יירמוליי אלכסייץ’, אני אגיד לך מה דעתי עליך: אתה איש עשיר, בקרוב תהיה מיליונר. וכמו שהטבע זקוק לחיות הפרא שטורפות כל מה שהן פוגשות בדרך, ככה העולם זקוק גם לך.  (כולם צוחקים)

ליובוב           פטיה, יותר טוב נמשיך את השיחה מאתמול.

טרופימוב      על מה דיברנו?

גייב               על הגאווה האנושית.

טרופימוב      אתמול אנחנו דיברנו בלי סוף על הגאווה האנושית. במה יש כאן להתגאות כשהאדם בנוי רע מבחינה פיסיולוגית, כשברוב המקרים הוא גס, לא חכם  ובתוך תוכו הוא אומלל. אנחנו חייבים להפסיק  להעריץ את עצמנו, אנחנו פשוט צריכים להתחיל לעבוד.

גייב               מה זה משנה? בסוף מתים.

טרופימוב      מי יודע? ומה המשמעות של המוות? אולי יש לאדם מאה חושים ורק חמשת החושים שמוכרים לנו מתים עם המוח ושאר התשעים וחמישה ממשיכים להתקיים.

ליובוב           אתה כל כך חכם פטיה…

לופכין           (באירוניה) מבריק!

טרופימוב      האנושות צועדת קדימה, משכללת את היכולות שלה. יבוא יום וכל מה שנראה לנו כעת בלתי מושג יהיה בהיר ומובן, אבל אנחנו חייבים לעבוד, לעבוד בכל כוחנו כדי לעזור לאלה שמחפשים את האמת. כאן אצלינו ברוסיה, עד עכשיו רק מעט מאד אנשים עובדים. כמעט כל המשכילים שאני מכיר לא עושים שום דבר.  כולם מסתובבים עם פנים רציניים, מלאי חשיבות, מדברים רק על דברים “עמוקים”, מתפלספים, ובינתיים, לעיני כולם, הפועלים אוכלים זבל, ישנים בלי כרים, שלושים ארבעים בחדר מעופש, מלא פשפשים, סרחון וזוהמה מוסרית. וברור לנו שכל הדיבורים היפים מיועדים רק להסיח את הדעת ממה שצריך להעשות. איפה מעונות הילדים שאנחנו מדברים עליהם כל כך הרבה, איפה הספריות? כותבים עליהם בעיתונים אבל האמת שהם לא קיימים בכלל. יש רק לכלוך, גסות ופיגור… אני מפחד מהפנים הרציניים האלה, אני לא אוהב אותם. אני מפחד מהשיחות הרציניות. במקום זה הכי טוב שנשתוק.

לופכין           תנו לי להגיד לכם משהו, אני קם כל יום לפני חמש, אני עובד מהבוקר עד הלילה. יש לי כסף ביד, כסף שלי ושל אחרים, ואני רואה בדיוק עם מי יש לי עסק. ברגע שאתה מתחיל לעשות משהו, מהר מאד אתה מגלה כמה מעטים האנשים ההגונים, הישרים. לפעמים, כשאני לא מצליח להרדם, אני חושב: אלוהים, נתת לנו יערות עצומים,  מישורים רחבי ידיים והרים עד השמיים. הרי כדי שנוכל לחיות בתוך כל אלה אנחנו בעצמנו היינו צריכים להיות ענקים…

ליובוב           למה אתה צריך ענקים? הם טובים לאגדות… במציאות הם מפחידים.

                     (יפיחודוב חוצה את הבמה ברקע, מנגן בגיטרה)

ליובוב           (מהורהרת) הנה מגיע יפיחודוב…

אניה              הנה יפיחודוב…

גייב               רבותי, השמש שקעה.

טרופימוב      כן.

גייב               (בקול הסוי, כאילו היה מדקלם שיר) או טבע נפלא, מזהיר באור נצחי, יפה ואדיש…טבע אלוהי, אתה שבקרבך חיים ומוות, אתה מעניק חיים ונוטל חיים…

וריה              (מתחננת) דוד ליאוניד.

אניה              דוד ליאוניד, אתה שוב מתחיל.

טרופימוב      יותר טוב תיקלע את הכדור הצהוב אל הפינה.

גייב               אני שותק, אני שותק.

                     (כולם יושבים שקועים במחשבות. רק פירס ממלמל חרש. לפתע נשמע מרחוק קול שמקורו כאילו בשמיים, כאילו צבט מישהו מיתר והקול גווע לאט לאט ובעצב)

ליובוב           מה זה היה?

לופכין           אני לא יודע. אולי איפה שהוא באחד המכרות ניתק דלי. אבל זה בטח רחוק מכאן.

גייב               ואולי איזה ציפור… כמו אנפה.

טרופימוב      או ינשוף…

ליובוב           (רועדת) (מפחיד) לא נעים… אני לא יודעת למה. (שותקת)

פירס             ככה היה גם לפני האסון. הינשוף צווח והסמובר זמזם בלי הרף.

גייב               לפני איזה אסון?

פירס             לפני השחרור.  (שתיקה)

ליובוב           בואו חברים, נלך, הערב יורד. (לאניה)  את בוכה… מה קרה ילדה שלי?

                     (מחבקת אותה)

אניה              סתם ככה אמא, שום דבר.

טרופימוב      מישהו בא.

                     (נכנס נווד, על ראשו כובע בלוי והוא לובש מעיל. הוא קצת שתוי)

ההלך             תרשו לי לשאול, אפשר להגיע  מכאן לתחנת הרכבת?

גייב               אפשר. לך עם השביל.

ההלך             אלף תודות, אדוני. (משתעל) מזג אויר נפלא. (מדקלם) “אחי, הו אחי הסובל! לך אל אמא וולגה הגדולה …”

                     (לוריה) גבירתי, את מוכנה לתת לאזרח רוסי רעב שלושים קופיקות?

                     (וריה צועקת, נפחדת)

לופכין           (בכעס) באמת, יש גבול לכל חוצפה.

ליובוב           (לא יודעת איך לנהוג) הנה… קח את זה… (מחפשת בתיק)

                     אין לי כסף קטן…לא חשוב, הנה… קח מטבע זהב…

וריה              (מבוהלת) אני הולכת… אני הולכת…

ההלך             תודה מקרב  לב!  (יוצא)

וריה              אמאלה, למשרתים אין אוכל ואת נתת לו מטבע זהב.

ליובוב           אני יודעת, אני כל כך טפשה.  מה אפשר לעשות אתי? כשנכנס הביתה אני אתן לך את כל הכסף שיש לי. ירמוליי אלכסייץ’, תלווה לי עוד פעם…

לופכין           מה שתגידי.

ליובוב           רבותי, בואו נלך, הגיע הזמן. וריה, בינתיים מצאנו לך בעל.

וריה              (בדמעות) אמא, זה לא מצחיק.

ליובוב           אני מברכת אותך.

ליובוב           בואו נלך. עוד מעט ארוחת ערב.

גייב               הידיים שלי רועדות. לא שיחקתי ביליארד הרבה זמן.

וריה              הוא הפחיד אותי. דופק לי הלב.

לופכין           רבותי, אני מזכיר לכם. ב 22 באוגוסט גן הדובדבנים יעמוד למכירה פומבית. קחו את זה בחשבון. תחשבו על זה…תחשבו!

                     (כולם יוצאים חוץ מטרופימוב ואניה)

אניה              (צוחקת) אנחנו צריכים להודות לקבצן הזה. הוא הפחיד את וריה. עכשיו אנחנו לבד.

טרופימוב      וריה פוחדת שאולי נתאהב והיא לא משאירה אותנו רגע לבד. במוח המוגבל שלה היא לא תופסת שאנחנו מעל לאהבה. שהמטרה שלנו היא לעקוף את הקטנוניות ואת האשליות, את כל מה שמפריע לנו להיות מאושרים וחופשיים. זאת משמעות החיים שלנו. קדימה! אנחנו צועדים בלי מעצורים לקראת הכוכב הבהיר שמאיר לנו מרחוק! קדימה! אל תפגרו חברים.

אניה              (סופקת כפיים) אתה מדבר כל כך יפה.

                     (שתיקה) נפלא כאן היום.

טרופימוב      כן, מזג אויר נהדר.

אניה              מה עשית לי פטיה? למה אני כבר לא אוהבת את גן הדובדבנים כמו שאהבתי אותו פעם? חשבתי שאין בכל העולם מקום יותר יפה ממנו.

טרופימוב      רוסיה כולה היא הגן שלנו. העולם הוא גדול ויפה ויש בו הרבה מקומות נפלאים.

                     (שתיקה) תחשבי על זה, אניה, סבא שלך ואבא של סבא שלך וכל אבות אבותייך היו בעלי עבדים. הם היו אדונים לבני אדם. את לא רואה שמכל דובדבן שבגן, מכל עלה, מכל גזע, מתבוננים בך יצורים אנושיים? את לא שומעת את הקולות שלהם? הם היו אדונים לנפשות חיות – וזה עיוות את כולכם, את אלה שהיו לפניכם וגם אותכם, אלה שחיים עכשיו. אמך, דודך, ואפילו את עצמך, אתם לא תופסים שאתם חיים על חשבון מישהו, על חשבונם של אותם אנשים שאתם לא מרשים להם להיכנס אליכם הביתה. אנחנו מפגרים לפחות במאתיים שנה. בינתיים אין לנו שום דבר. אין לנו עמדה ברורה ביחס לעבר, אנחנו רק מתפלספים, מתאוננים על השעמום או שותים וודקה. הרי ברור לגמרי שבשביל לחיות בהווה, אנחנו חייבים קודם כל לכפר על העבר ולגמור איתו אחת ולתמיד, ואת זה אפשר לעשות רק על ידי סבל, רק על ידי עבודה מאומצת ורצופה. תביני אניה.

אניה              הבית שאנחנו גרים בו, כבר בעצם מזמן לא שייך לנו. אני אשאיר הכל ואלך מכאן, אני נשבעת לך.

טרופימוב      קחי את המפתחות של הבית, תזרקי אותם לבאר ותלכי. תהיי חופשייה כמו הרוח.

אניה              (בהתפעלות) אתה אומר את זה כל כך יפה.

טרופימוב      תאמיני לי אניה, תאמיני לי, אני עוד לא בן שלושים, אני צעיר, אני עדיין סטודנט, אבל הספקתי כבר לסבול כל כך הרבה. כל חורף אני רעב, אני נעשה חולה ומיואש, עני כמו קבצן, ולאן הגורל לא טלטל אותי, איפה לא הייתי. ובכל זאת, תמיד, בכל רגע של היום והלילה אני מלא תקוות נפלאות. אני חש את האושר אניה, אני רואה אותו …

אניה              (מהורהרת) הירח עולה….

                     (נשמעת נגינתו של יפיחודוב, אותה נעימה עצובה כמיקודם. הירח עולה. ממרחק נשמע קולה של וריה המחפשת את אניה וקוראת: “אניה, איפה את?”)

טרופימוב      כן, הירח עולה. (שתיקה) הנה האושר, הנה הוא בא, הנה הוא מגיע. אני שומע את  הצעדים שלו. וגם אם לא נזכה לראות אותו, אם לא נזכה לטעום ממנו, מה זה משנה? אחרים יראו אותו!

וריה              (רק קולה נשמע) אניה, איפה את?

טרופימוב      שוב הווריה הזאת. (נרגז) מעצבן!

אניה              לא חשוב. בוא נלך לנהר, נחמד שם.

טרופימוב      כן, נלך… (טרופימוב ואניה יוצאים)

וריה              (קוראת) אניה! אניה!

 

מערכה שלישית

                     חדר האורחים בביתה של רנייבסקייה. אל החדר הזה מתחבר אולם נשפים. נשמעת נגינתה של התזמורת היהודית, שהוזכרה במערכה הקודמת. כל הנרות בנברשת דולקים. באולם הנשפים רוקדת חבורה את הרונדו הגדול. שומעים את קריאותיו של פישצ’יק: “PROMENADE A UNE PAIRE“. לאחר מכן כולם נכנסים לחדר האורחים. פישצ’יק ושרלוטה איוונובנה הם הזוג המוביל. אחריהם טרופימוב וליובוב אנדרייבנה. אניה עם פקיד הדואר, וריה עם מנהל תחנת הרכבת וכולי. וריה בוכה חרש, תוך כדי ריקוד, ומקנחת את דמעותיה. דונישה אחרונה בשורה. הם חוצים את חדר האורחים.

                     פירס, לבוש פראק, חוצה את החדר ובידו מגש עם כוסות של שתיה קלה. פישצ’יק, שרלוטה איוונובנה, טרופימוב  וליובוב אנדרייבנה נכנסים שוב לחדר האורחים.

פישצ’יק        יש לי לחץ דם גבוה  – כבר היה לי פעמיים שבץ ואסור לי לרקוד. אבל כמו שאומרים: כשאתה בין כלבים תעשה האו האו, כשאתה בין חתולים תעשה מיאו. בעצם אני בריא כמו סוס. אבא שלי, שינוח בשלום, היה ליצן גדול – הוא תמיד היה אומר שהפישצ’יק הראשון, האבא של כל הפישצ’יקים, היה הסוס שקליגולה עשה ממנו סנטור.  (יושב)  הצרה שאין לי כסף. כלב רעב חושב רק על בשר… (נרדם ונוחר אבל מתעורר מיד)  וגם אני ככה  – רק על כסף אני מדבר. כסף. כסף.

טרופימוב      באמת יש בך משהו סוסי. 

פישצ’יק        אז מה?.. סוס זה חיה טובה… סוס אפשר למכור…

                     (מן החדר הסמוך נשמע קול של משחק ביליארד. וריה מופיעה באולם הריקודים מתחת לקשת)

טרופימוב      (מקנטר אותה) הנה הכלה שלנו, מאדאם לופכין.

וריה              (כעוסה) אדון סמרטוט!  

טרופימוב      כן, אני אדון סמרטוט, ואני גאה בזה. 

וריה              (חושבת בקול רם, במרירות) העיקר ששכרנו תזמורת – ואיך נשלם להם? (יוצאת)

טרופימוב      (לפישצ’יק) עם האנרגיה שבזבזת כל החיים בשביל לחפש כסף, היית יכול להפוך את העולם.

פישצ’יק        ניטשה…הפילוסוף… הכי מפורסם בעולם… אדם בעל שכל כביר… כותב בספר שלו שמותר לזייף כסף.

טרופימוב      אתה רוצה להגיד לי שקראת את ניטשה?

פישצ’יק        אה…דשנקה סיפרה לי… ועכשיו אני כל כך בצרות, שאני מוכן אפילו לזייף כסף… מחרתיים אני חייב לשלם שלוש מאות ועשרים רובל… מאה וארבעים כבר הישגתי… (ממשש את כיסיו בבהלה) הכסף נעלם! איבדתי את הכסף. (בדמעות) איפה הכסף? (בשמחה) או, הנה הוא, נתקע בביטנה… התחלתי כבר להזיע…

                     (נכנסת ליובוב. סוגרת את הדלת)

ליובוב           זה לא היה הרגע הכי מתאים להזמין מנגנים ולעשות נשף. טוב…מה זה משנה… למה ליאוניד כל כך מאחר? מה יש לו לעשות בעיר? הכל בטח נגמר לפני שעות.

טרופימוב      המכירה בטח התבטלה.

שרלוטה         (נכנסת ואחריה וריה אניה ישה ודונישה) שימו לב! (מגישה לפישצ’יק חפיסת קלפים) תחשוב על איזה קלף שאתה רוצה.

פישצ’יק        חשבתי.

שרלוטה         איפה הקלף? חפש אותו בכיס שלך…

פישצי’ק        (מוציא את הקלף מכיס החזה של ביגדו)

                     נסיך פיק.

שרלוטה         (מחזיקה את חפיסת הקלפים על כף ידה. לטרופימוב) מהר, מה הקלף העליון?

טרופימוב      העליון? … נגיד מלכה פיק.

שרלוטה         נכון!  UN  DEUX  TROIS (היא מכה בחפיסה על כף ידה והחפיסה נעלמת. הופכת את המפה לתינוק, ומשמיעה קול בכי מהבטו.) התינוק שלי. חמוד שלי. מקסים שלי.

פישצ’יק        (מוחא לה כף) הגברת בוכה מהבטן. בראוו.

שרלוטה         שימו לב בבקשה! (היא לוקחת שמיכה קטנה מעל הכסא)

                     הנה מפה יפה – אני מציעה אותה למכירה… (מנערת אותה)

                     מישהו רוצה לקנות?

פישצ’יק        (נדהם) פנטסטי.

שרלוטה         UN  DEUX  TROIS

                     (היא מרימה את השמיכה ומגלה את אניה העומדת מאחוריה.

                     אניה קדה קידה קלה, רצה אל אימה, מחבקת אותה, ואז רצה לאולם הנשף. כולם נהנים מאד)

ליובוב           (מוחאת כף) בראוו. בראוו!

שרלוטה         ועוד פעם!   UN  DEUX  TROIS 

                     (מרימה את השמיכה, מאחוריה מתגלית וריה שגם היא קדה קידה)

שרלוטה         זהו, גמרנו את ההופעה!

פישצ’יק:       שרלוטה איוונובנה הנהדרת. אני ממש מאוהב בך.

שרלוטה         (מושכת בכתפיה) מאוהב? מה אתה יודע על אהבה? (היא משליכה את השמיכה על פישצ’יק, קדה קידה ורצה אל אולם הנשף)

פישצ’יק        (רץ אחריה) איזה שובבה…! ראיתם?…ראיתם?… (יוצא)

ליובוב           ליאוניד איננו. או שהאחוזה נמכרה, או שהמכירה התבטלה. למה הוא משאיר אותנו במתח?

וריה              (מנסה לנחם אותה) אני בטוחה שהדוד קנה אותה…

טרופימוב      (בציניות) בטח!

וריה              הדודה שלחה לו יפוי כוח לקנות את האחוזה בשמה, ולהעביר אליה את החוב.

ליובוב           הדודה שלחה חמישה עשר אלף כדי לקנות את האחוזה ולרשום אותה על שמה.  עלינו היא אפילו לא סומכת – אבל הכסף לא יספיק אפילו בשביל לכסות הריבית. (מכסה את פניה בידיה) היום כל חיי מוטלים על כף המאזניים.

טרופימוב      (לוריה, בהקנטה) מאדאם לופכין!

וריה              (כועסת) סטודנט צריך להיות חכם. כבר פעמיים זרקו אותך מהאוניברסיטה. 

ליובוב           אבל למה את כועסת וריה? הוא מקניט אותך, אז מה? אם את רוצה תתחתני עם לופכין: הוא איש טוב, איש מעניין. אם את לא רוצה אל תתחתני אתו. אף אחד לא מכריח אותך, מתוקה שלי.

וריה              אני מתייחסת לעניין הזה ברצינות, אמאלה. הוא איש טוב, הוא מאד מוצא חן בעיני.

ליובוב           אז תתחתני אתו. למה את מחכה? אני לא מבינה אותך.

וריה              אני לא יכולה להציע לו נישואים בעצמי. כבר שנתיים כולם מדברים אתי עליו, והוא  –  שותק, או שהוא מתבדח. אני מבינה, הוא הולך ומתעשר, הוא שקוע בעסקים, אין לו זמן בשבילי. (נכנס ישה)

ישה               (מנסה בקושי להתגבר על צחוקו) יפיחודוב האסון טבע שבר מקל ביליארד. (יוצא)

וריה              אבל למה הוא בכלל כאן? מי הירשה לו לשחק ביליארד? אני לא מבינה את האנשים האלה…(יוצאת)

ליובוב           עזוב אותה  פטיה. אתה רואה שגם בלי זה קשה לה.

טרופימוב      היא כל הזמן תוקעת את האף. כל הקיץ היא לא נתנה לאניה ולי רגע מנוחה. היא פוחדת שאולי יהיה בינינו רומן. מה זה עניינה? חוץ מזה, אני לא נתתי שום רמז. אני כל כל רחוק מהשטויות האלה. אנחנו מעל לאהבה. 

ליובוב           אז אני כנראה מתחת לאהבה. (בהתרגשות רבה) למה האח שלי לא חוזר? אני רק רוצה לדעת אם האחוזה נמכרה או לא. אני לא עומדת בזה…זה נראה לי כל כך לא מציאותי… אני אפילו לא יכולה לדמיין לעצמי אסון כזה . אני משתגעת…הייתי צורחת עכשיו…תציל אותי פטיה. תגיד משהו, דבר אתי!…

טרופימוב      מה זה משנה אם האחוזה נמכרה היום או לא נמכרה? נושא האחוזה נסגר מזמן, אין דרך חזרה. אל תרמי את עצמך יקרה שלי. לפחות פעם אחת בחייך תתייצבי בפני האמת.

ליובוב           איזו אמת? אתה יודע להגיד בדיוק איפה האמת ואיפה השקר… אני כנראה עיוורת,  אני לא רואה שום דבר. אתה כל כך בטוח שיש לך את כל התשובות, אבל תגיד לי פטינקה, אולי זה בגלל שאתה צעיר, שעוד לא ממש הספקת לחיות את השאלות. אתה מסתכל באומץ קדימה כי אתה לא רואה שום דבר מאיים. אתה לא מפחד מפני שאתה עוד לא ממש יודע מה מחכה לך. אז אתה אמיץ יותר מאתנו, ישר יותר, מעמיק יותר, אבל תחשוב רגע, אני מבקשת… תהייה נדיב אלי – אפילו רק קצת, תחוס עלי. זה הבית שלי, נולדתי כאן, אבי ואמי חיו כאן, וגם סבא שלי, אני אוהבת את הבית הזה – אני לא מסוגלת לתאר לי את החיים בלי גן הדובדבנים, ואם באמת חייבים למכור אותו, אז תמכרו גם אותי יחד עם הגן … (מחבקת את טרופימוב ונושקת לו על מצחו) הרי הבן שלי טבע כאן…(בוכה)  אתה יודע את זה. רחם עלי…תהיה טוב, תהיה נדיב.

טרופימוב      את יודעת שאני משתתף בצערך מכל הלב.

ליובוב           אבל לא ככה צריך להגיד את זה… (היא מוציאה ממחטה. מברק נופל על הרצפה) כבד לי על הלב, אין לך מושג כמה. הרעש הזה… כל צליל מקפיץ אותי, מרעיד לי את הנשמה – אבל אני לא יכולה ללכת מכאן, אני לא מסוגלת להיות לבד, אני פוחדת מהשקט… אל תשפוט אותי פטיה, אני אוהבת אותך כאילו היית הבן שלי.

                     (טרופימוב מרים את המברק)

ליובוב           המברק הגיע מפריז. כל יום אני מקבלת ממנו מברק…אתמול והיום. הפרא

                     אדם הזה שוב חולה, והוא בצרות…הוא רוצה שאני אסלח לו, הוא מתחנן שאני אבוא, ולמען האמת הייתי צריכה לחזור לפריז ולהיות על ידו. אל תסתכל עלי ככה פטיה, מה אני יכולה לעשות? באמת, מה אני יכולה לעשות? הוא חולה, הוא לבד, הוא אומלל, מי יטפל בו שם, מי ישמור עליו שהוא לא יעשה שטויות, מי יתן לו את התרופות בזמן? ומה יש כאן להסתיר? אני אוהבת אותו, זאת האמת, אני אוהבת אותו….הוא כמו אבן על הצוואר ואני שוקעת אתה למצולות  – אבל אני אוהבת את האבן הזאת, ואני לא יכולה לחיות בלעדיה.  (היא לוחצת את ידו של טרופימוב) אל תשפוט אותי פטיה, אל תגיד לי כלום, אל תדבר…

טרופימוב      (בהתרגשות עזה) שאלוהים יסלח לי, אבל אני חייב… הוא הרי גנב ממך הכל.

ליובוב           לא, לא, לא, אל תגיד… (אוטמת את אוזניה בידיה)

טרופימוב      הוא נוכל, ואת היחידה שלא מבחינה בזה. הוא מנוול, הוא חתיכת אפס …

ליובוב           (כועסת אך שולטת בעצמה) ואתה בן עשרים ושש או עשרים ושבע, ומתנהג כמו ילד.

טרופימוב      אז מה?

ליובוב           הגיע הזמן שתהיה גבר, בגילך היית כבר צריך להבין מה זה להיות מאוהב. אתה בעצמך צריך לאהוב… צריך להתאהב!…(כועסת) כן, כן, כן! וכל הטוהר הזה שאתה מתפאר בו, אתה לא טהור, אתה מעוות, אתה מתנשא, מפלצת…

טרופימוב      (מפוחד) מה היא מדברת?

ליובוב           “מעל לאהבה”. אתה לא מעל לאהבה, אתה לא שווה כלום, כמו שפירס שלנו אומר. פשוט לא שווה כלום. בחור בגילך שאין לו מאהבת…

טרופימוב      זה נורא! מה היא מדברת?!

                     (הולך במהירות לעבר אולם הנשף, ראשו בין ידיו)

                     זה נורא…אני לא יכול, אני הולך…אני…(הולך וחוזר מיד) הכל נגמר בינינו!

                     (יוצא מן החדר)

ליובוב           (קוראת אחריו) פטיה, חכה! די! איזה איש מצחיק. אל תיקח אותי ברצינות. פטיה!

                     (מבחוץ מגיע קול צעדים חפוזים העולים במדרגות ואחר כך קול חבטה. נשמעות צווחות מפי אניה ווריה ואחר כך צחוק)

ליובוב           מה קורה?

אניה              (צוחקת) פטיה התגלגל מכל המדרגות! 

                     (יוצאת בריצה)

ליובוב           בחור משונה הפטיה הזה.

                     (נכנסים טרופימוב, אניה ווריה)

ליובוב           נו די, פטיה…נשמה טהורה שלי… “מעל לאהבה” שלי, אני מבקשת סליחה….בוא תרקוד אתי.

                     (היא רוקדת אתו. אניה ווריה רוקדות)

                     (נכנס פירס ואחריו ישה. פירס משעין את מקל ההליכה שלו אל הדלת הצדדית, ישה מסתכל ברוקדים)

ישה               ומה נשמע אצלך סבא?

פירס             לא כל כך … בימים ההם רקדו בנשפים שלנו גנרלים, ברונים, אדמירלים – ועכשיו אנחנו מזמינים את הפקיד של הדואר ואת מנהל תחנה הרכבת ואפילו הם באים בלי חשק. יש לי איזה חולשה… האדון המנוח, הסבא, היה נותן לכולנו שעווה, בתור תרופה לכל המחלות. אני לוקח שתי כפיות שעווה יום יום, כבר עשרים שנה, או יותר. אולי זה מה שמחזיק אותי בחיים.

ישה               נמאסת עלי סבא! (מפהק) מתי תמות כבר?  

פירס             איי!…לא שווה כלום…   (ממלמל)

                     (טרופימוב וליובוב רוקדים באולם הנשף ואחר כך בחדר האורחים)

ליובוב           (יושבת) אני עייפה. MERCI.

אניה              (נכנסת נרגשת) מישהו במטבח אמר הרגע שגן הדובדבנים נמכר.

ליובוב           למי הוא נמכר?

אניה              הוא לא אמר למי. הוא הלך.

                     (היא רוקדת עם טרופימוב, שניהם הולכים לאולם הנשף)

ישה               זקן אחד. סתם קישקש. הוא לא מכאן.

פירס             וליאוניד אנדרייץ’ עוד לא חזר. הוא לבש מעיל קל – הוא יכול בקלות להצטנן. אאך…הצעירים האלה…

ליובוב           עוד רגע אני מתה. ישה לך תברר מי קנה את הגן.

ישה               איפה? הוא מזמן הלך הזקן הזה.  (צוחק)

ליובוב           (נפגעת במקצת) מה כל כך מצחיק אותך?

ישה               לא… היפיחודוב הזה ממש אידיוט.

ליובוב           פירס, אם האחוזה נמכרה, לאן תלך?

פירס             אני אלך לאן שתצווי עלי גבירתי.

ליובוב           מה קורה אתך? אתה לא מרגיש טוב? אולי תלך למיטה?

פירס             בטח…(בחיוך של בוז) אני אלך לישון. ומי יגיש כאן, מי ידאג לעניניים? רק אני בכל הבית.

ישה               (לליובוב) ליובוב אנדרייבנה, תרשי לי לבקש ממך! אם תסעי שוב לפריז תעשי לי טובה ותקחי אותי אתך. אני לא מסוגל להישאר כאן. (מסתכל סביבו ומנמיך את הקול) אני לא צריך להגיד לך, את רואה בעצמך – זאת מדינה מפגרת, כולם כאן מושחתים וחוץ מזה נורא משעמם. האוכל שנותנים במטבח מגעיל. והפירס הזה מסתובב כל הזמן וממלמל שטויות. תקחי אותי אתך, אני מתחנן!

                     (נכנס פישצ’יק)

פישצ’יק        יפהפייה שלי, תרשי לי להזמין אותך לואלס קטן… (ליובוב קמה לרקוד) גבירתי המקסימה, אני בכל זאת אקח ממך מאה ושמונים רובל, כן, בכל זאת –  (רוקדים) מאה ושמונים רובל…

                     (הם נכנסים לאולם הנשף)

דונישה           (נעצרת כדי לאפר את עצמה) הגברת הצעירה אמרה לי לרקוד: יש הרבה גברים ומעט נשים. אבל מסתובב לי הראש מהריקוד ודופק לי הלב. פירס ניקולייביץ’, הפקיד של הדואר אמר לי עכשיו משהו שעצר לי את הנשימה.

פירס             מה הוא אמר לך?

דונישה           הוא אמר “את ממש פרח”.

ישה               (מפהק ) איזה טמטום.  (יוצא)

דונישה           “ממש פרח”… אני בחורה כל כך רגישה, אני נורא אוהבת שאומרים לי מילים יפות.

פירס             מישהו עוד באמת יסובב לך את הראש.

                     (נכנס יפיחודוב)

יפיחודוב        אבדוטיה פיודורובנה, זה ברור שאת לא רוצה לראות אותי… כאילו שאני איזה שרץ. (נאנח) אאך, איזה חיים!

דונישה           מה אתה רוצה?

יפיחודוב        ואין ספק שאולי את בהחלט צודקת. אבל לעומת זאת, אם אתה מסתכל על זה מנקודת ראות מסוימת אז – אם תרשי לי להגיד לך  – ותסלחי לי על גילוי הלב – זאת את שהבאת אותי למצב הזה… אני יודע מה הגורל שלי; כל יום יש לי איזה אסון  חדש, אבל כבר מזמן התרגלתי ואני מקבל את זה בחיוך. את הבטחת לי משהו, ולמרות שאני…

דונישה           בוא נדבר אחר כך, טוב? ועכשיו תעזוב אותי במנוחה, כרגע אני חולמת.  (משחקת במניפה שלה)

יפיחודוב        כן, כל יום אסון  חדש, ואם תרשי לי… – אני רק מחייך –  אפילו צוחק בעצם.

                     (וריה נכנסת מאולם הנשף)

וריה              יפיחודוב, אתה עוד כאן? מה אתך, אין לך כבוד לשום דבר.  (לדונישה)  דונישה לכי. (ליפחודוב)  קודם אתה משחק ביליארד ושובר מקל, ואחר כך אתה מסתובב בחדר האורחים כאילו שהזמינו אותך.

יפיחודוב        את לא תגידי לי, תסלחי לי, מה לעשות. 

וריה              אני לא אומרת לך מה לעשות, אני רק אומרת לך שאתה סתם מסתובב ואתה לא עושה את העבודה שלך. אני לא יודעת בשביל מה בכלל אנחנו מחזיקים פה  מנהל חשבונות.

יפיחודוב        (נעלב) אם אני עובד, או שמסתובב, אם אני אוכל, או שאני משחק ביליארד… הוראות אני מקבל רק ממישהו שהוא מעלי, או שהוא מבין משהו.

וריה              איך אתה מעז? (מתפרצת) איזה חוצפה! אני לא מספיק מבינה בשבילך? תסתלק מכאן! הרגע!

יפיחודוב        (מפוחד) אני מבקש ממך לדבר אלי קצת יותר בנימוס…

וריה              (יוצאת מהכלים) ברגע זה! החוצה!

                     (הוא הולך אל הדלת והיא בעקבותיו)

וריה              אסון טבע. שלא תעז להופיע כאן. שאני לא אראה אותך. שאני לא אתפוס אותך מסתובב כאן. 

יפיחודוב        אני אתלונן עלייך!

וריה              (היא לוקחת את המקל שפירס הניח ליד הדלת) בוא הנה, בוא…! אני אראה לך מה זה…

                     (היא מנופפת את המקל ובאותו רגע נכנס לופכין)

לופכין           תודה רבה!

וריה              (מרוגזת, בציניות) אוי סליחה, אני נורא מצטערת!

לופכין           אין על מה! תודה על קבלת הפנים.

וריה              על לא דבר.

                     (הולכת הצידה ואז מסתכלת סביבה ואומרת בעדינות)

                     קיבלת מכה?

לופכין           לא, לא, בכלל לא… רק צומחת לי כאן קרן גדולה.

פישצ’יק        טוב לראות אותך… (מחבק את לופכין)  אני מריח קוניאק, נשמה שלי?

                     (נכנסת ליובוב)

ליובוב           מה לקח לכם כל כך הרבה זמן? איפה ליאוניד?

לופכין           ליאוניד אנדרייץ’ חזר יחד אתי, הוא כבר בא…

ליובוב           (נרגשת) אז מה קרה? המכירה התקיימה? תגיד משהו!

לופכין           (נבוך, חושש להסגיר את שמחתו) המכירה הסתיימה בשעה ארבע…

                     אחרנו את הרכבת אז היינו צריכים לחכות עד תשע וחצי. (באנחה עמוקה)

                     אוהו, קצת מסתובב לי הראש…!

                     (נכנס גייב נושא חבילות ביד ימין ומקנח את דמעותיו ביד שמאל)

ליובוב           ליוניה? נו ליוניה? מה? (בקוצר רוח ובדמעות) מהר, דבר כבר…!

גייב               (לא עונה, רק מנופף לה בידו. מדבר אל פירס, בבכי)

                     קח…יש כאן קצת אנצ’ובי ודג מלוח… לא אכלתי כלום … איזה יום עבר עלי!

                     (מבעד לדלת הפתוחה נשמעות חבטות של כדורי ביליארד וקולו של ישה האומר: “תשע עשרה ועוד שבע “. הבעתו של גייב משתנה והוא מפסיק לבכות)  אני עייף מאד. פירס, בוא עזור לי להחליף בגדים.

                     (הוא יוצא דרך חדר הנשף ופירס בעקבותיו)

פישצ’יק        מה קרה במכירה? ספר לנו כבר.

ליובוב           הגן נמכר?

לופכין           נמכר.

ליובוב           מי קנה אותו?

לופכין           אני קניתי.  (שתיקה)

                     (ליובוב היתה מתמוטטת לולא עמדה ליד שולחן וכסא. וריה לוקחת את צרור המפתחות מחגורתה, משליכה אותו על הרצפה במרכז חדר האורחים ויוצאת)

לופכין           אני קניתי. חכו רבותי, תנו לי רגע… הראש שלי לא לגמרי צלול. קשה לי לדבר…(צוחק)   הגענו למכירה, המיליונר, דריגנוב, כבר היה שם. לליאוניד אנדרייץ’ היה בסך הכל חמש עשרה אלף ודריגנוב תיכף הציע שלושים אלף מעל למשכנתא. ראיתי מה קורה אז העליתי לארבעים. הוא ארבעים וחמש, אני חמישים וחמש. זאת אומרת, הוא העלה כל פעם בחמש, ואני בעשר…ככה זה הלך. הצעתי תשעים אלף מעל למשכנתא וקניתי אותו. גן הדובדבנים הוא עכשיו שלי. שלי!   (צוחק)

                     אלוהים, אלוהים בשמיים, גן הדובדבנים הוא שלי. תגידו לי שאני שיכור, שאני משוגע, שאני חולם … (רוקע ברגלו)

                     אל תצחקו עלי! אם אבא שלי וסבא שלי היו יכולים לצאת מהקבר ולראות מה שקרה… איך ירמוליי שלהם, ירמוליי שחטף מהם מכות, ירמוליי שבקושי ידע לקרוא, ירמוליי שהיה מתרוצץ יחף גם בחורף… איך הירמוליי הזה קנה את האחוזה הכי יפה בעולם! כן, קניתי את האחוזה שבה אבא שלי וסבא שלי היו עבדים, שלא הרשו להם להיכנס אפילו למטבח! אני בטח ישן! זה רק חלום! … זה לא באמת קרה…

                     (מרים את המפתחות בחיוך רך) היא זרקה את המפתחות – להראות שהיא כבר לא בעלת הבית  – (מקשקש במפתחות)  אין דבר…

                     (שומעים את התזמורת מנגנת) הי, תזמורת! נגנו! נגנו! אני רוצה לשמוע אותכם! בואו כולכם תראו איך ירמוליי לופכין מניף גרזן על גן הדובדבנים, איך העצים נופלים! נבנה כאן בתי קיץ, שלילדים שלנו ולנכדים שלנו יהיו כאן חיים חדשים… מוסיקה, נגנו!

                     (התזמורת מנגנת, ליובוב צנחה על כסא והיא בוכה מרה)

                     (בתוכחה) למה? למה לא שמעת בקולי? למה לא הקשבת לי? מסכנה שלי, יקרה שלי. אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. (ברגש רב) הלואי שהיינו יכולים לגמור עם זה מהר, לשנות איכשהו את החיים המעוותים האלה, החיים האומללים האלה!

פישצ’יק        (מחזיק בזרועו ומדבר אליו בשקט)  היא בוכה. בוא נלך לאולם, ניתן לה להיות  לבד…  (מוליך אותו מן החדר אל האולם)

לופכין           הי מה קורה? תזמורת, הי, אתם שם, נגנו! עכשיו הכל צריך להיות כמו שאני רוצה. (באירוניה) הנה בא האדון החדש. הבעלים של גן הדובדבנים!

                     (הוא דוחף בטעות שולחן קטן וכמעט מפיל את המנורה עם הנרות)

                     טוב, מה… (יוצא עם פישצ’יק)

                    

                     (מלבד ליובוב יוצאים כולם. היא נשארת יושבת בכסא, בוכה מרה. התזמורת ממשיכה לנגן בשקט. אניה וטרופימוב נכנסים במהירות. אניה ניגשת אל אמה וכורעת לצידה. טרופימוב נשאר עומד ליד הפתח לאולם)

אניה              אמא!…אמא, את בוכה. אמא יקרה שלי, מתוקה, טובה, נפלאה שלי, אני כל כך אוהבת אותך, אני מברכת אותך. זה נכון שגן הדובדבנים נמכר, שהוא כבר לא שייך לנו. זה נכון… אבל אל תבכי אמא, כל החיים שלך עוד לפנייך, נשארה לך עוד הנשמה הטובה והטהורה שלך. בואי אתי, בואי יקרה שלי, ניסע מכאן. בואי ניטע גן חדש, יותר יפה מהגן הזה – את תראי אותו, את עוד תביני; ותהיה לנו שמחה, שמחה שקטה, עמוקה, כמו השמש לפנות ערב, ואת שוב תחייכי, אמא…בואי אמאלה, בואי.

 

מערכה רביעית

                     אותה תפאורה כמו במערכה הקודמת. הקירות עכשיו עירומים, ללא תמונות, ומהחלונות הוסרו הוילונות. רהיטים אחדים נערמו בפינה כאילו למכירה. בחדר שוררת תחושה מדכאה של ריקנות. בחלקה האחורי של הבמה, ליד הדלת, נערמו מזוודות וחפצי-מסע אחרים, כאילו לקראת טיול. קולותיהן של אניה ווריה נשמעים מבעד לדלת השמאלית, הפתוחה. לופכין עומד מחכה. ישה מחזיק מגש עמוס כוסות שמפניה. במסדרון, יפיחודוב קושר קופסה גדולה. מאחורי הקלעים מגיעים קולות עמומים של הכפריים שבאו להיפרד. נשמע קולו של גייב. “תודה אחים. תודה מעומק הלב”.

ישה               (ללופכין) הכפריים באו להיפרד. הם אנשים טובים, אבל מטומטמים.

                     (הקולות השתתקו. ליובוב וגייב נכנסים מהמסדרון. ליובוב לא בוכה אבל פניה חיוורים ורוטטים. נראה כאילו היא לא מסוגלת לדבר)

גייב               ליובה, מה נתת להם את הארנק שלך? את צריכה להפסיק עם זה. אי אפשר ככה. 

ליובוב           לא יכולתי אחרת.

                     (שניהם יוצאים)

לופכין           (קורא אחריהם מבעד לדלת)

                     בבקשה, אולי קצת שמפניה לפני הנסיעה? אם הייתי יודע לא הייתי קונה… טוב, גם אני לא אשתה. (ישה מניח את המגש בזהירות על כסא)  אז תשתה אתה ישה.

ישה               לכל מי שנוסע ולמי שנשאר. (שותה) השמפניה הזאת היא לא בדיוק…

                     סמוך עלי.

לופכין           שמונה רובל בקבוק. (שתיקה) קר פה לעזאזל –

ישה               לא הדליקו את התנורים כי בין כה נוסעים. (צוחק)

לופכין           מה אתה צוחק?

ישה               טוב לי.

לופכין           כבר אוקטובר ובכל זאת עוד יש שמש ונעים כמו בקיץ. מזג אויר טוב לבנייה.

                     (מסתכל בשעון ואחר כך ניגש אל הדלת)

                     רבותי, הרכבת שלכם יוצאת בעוד ארבעים ושבע דקות. אז תוך עשרים דקות צריך לצאת לתחנה. תזדרזו בבקשה.

                     (טרופימוב במעיל, נכנס מבחוץ)

טרופימוב      אני חושב שצריך לזוז. הסוסים כבר מוכנים. איפה הערדליים שלי לעזאזל? (צועק לעבר הדלת) אניה, הערדליים שלי לא כאן! אני לא מוצא אותם!

לופכין           ואני נוסע לחארקוב. אני אסע ברכבת שלכם. אני אשאר בחארקוב כל החורף: מספיק הסתובבתי כאן, נמאס לי להתבטל. אני לא יכול לחיות בלי עבודה. אני לא יודע מה לעשות עם הידיים. תלויות עלי כאילו הן לא שלי.

טרופימוב      אנחנו כבר נוסעים ואתה תוכל להמשיך לעשות כסף. 

לופכין           שתה קצת שמפניה.

טרופימוב      לא רוצה.

לופכין           אתה נוסע למוסקבה?

טרופימוב      אני אלווה אותם העירה ולמחרת אני אסע למוסקבה.

לופכין           כן… ועד אז כל הפרופסורים בטח לא מלמדים, הם יושבים ומחכים עד שתגיע.

טרופימוב      זה לא עסקך. 

לופכין           כמה שנים אתה כבר סטודנט?

טרופימוב      אולי תמציא כבר בדיחה חדשה?

                     (מחפש את הערדליים) אתה יודע, אולי לא ניפגש יותר: אז תרשה לי לתת לך עצה, לפני שאנחנו נפרדים. כדאי שתפסיק לנפנף בידיים. אני מייעץ לך להיפטר מהמנהג הזה  –  ותרד מהנושא של בניית בתי-קיץ, ומכל התכנונים איך להפוך את  הנופשים לבעלי בתים. גם כל החישובים האלה זה רק איזה “נפנוף” … ויחד עם זה, ולמרות הכל, אני אוהב אותך. יש לך אצבעות דקות, עדינות, כמו של אמן, יש לך נשמה עדינה, רגישה…

לופכין           (מחבק אותו) שלום יקר שלי ותודה על הכל. קח כסף לנסיעה.

טרופימוב      בשביל מה? אני לא צריך.

לופכין           אבל אין לך.

טרופימוב      יש לי, תודה. קיבלתי משהו בשביל איזה תרגום. הנה כאן, בכיס. (בדאגה) אבל איפה לעזאזל הערדליים?

וריה              (מהחדר השני) הנה, קח את הסמרטוטים המגעילים האלה!

                     (משליכה לתוך החדר ערדלי גומי)

טרופימוב      אבל למה את כועסת, וריה? הממ…הם בכלל לא שלי.

לופכין           באביב שעבר זרעתי ארבעת אלפים דונם פרג ועשיתי עליהם ארבעים אלף נקי. וכשהפרג שלי פרח… איזה מראה… אז כמו שאמרתי, הרווחתי ארבעים אלף ואני מציע לך הלוואה כי אני יכול להרשות לעצמי. אז  מה יש כאן להרים את האף? אני מוז’יק…אני אומר מה שאני מתכוון.

טרופימוב      אבא שלך היה מוז’יק ואבא שלי היה רוקח. אז מה? זה לא אומר שום דבר.  

                     (לופכין מוציא את הארנק)

                     עזוב, עזוב… אפילו אם היית מציע לי מאתיים אלף, לא הייתי לוקח. אני בן אדם חופשי, וכל הנושא הזה של כסף, שכולכם כל כך רודפים אחריו, גם העשירים וגם העניים  – לא עושה עליי שום רושם –  כמו נוצות ברוח. אני לא צריך אתכם, אני אקדים את כולכם, אני חזק, יש בי גאווה. האנושות צועדת לקראת האמת הנעלה ביותר, לקראת האושר הנעלה ביותר שייתכן בכלל בעולם הזה, ואני בשורות הראשונות.

לופכין           אתה באמת חושב שתגיע?

טרופימוב      כן. (שתיקה) אני אגיע. אני אגיע. או שאני אראה לאחרים את הדרך.

                     (מרחוק נשמע קול גרזן מכה בעץ)

לופכין           אז שלום לך יקר שלי, הגיע הזמן לנסוע. אנחנו עומדים אחד מול השני ועושים פרצופים ובינתיים החיים חולפים. כשאני עובד יום שלם בלי לנוח, המחשבות שלי בהירות יותר ונדמה לי שאני יודע בשביל מה אני חי. טוב, לא משנה. שמעתי שליאוניד אנדרייץ’ קיבל משרה בבנק, ישלמו לו ששת אלפים לשנה… אבל הוא לא יחזיק מעמד. הוא עצלן …

אניה              (בפתח) אמא מבקשת שלא תכרות את הגן כל זמן שהיא כאן. 

טרופימוב      באמת! אין לך מספיק טאקט

                     (יוצא דרך המסדרון)

 לופכין          כבר, אני כבר מטפל בזה…איזה אידיוטים, באמת. (הולך אחרי טרופימוב)

אניה              לקחו את פירס לבית חולים?

ישה               אמרתי להם הבוקר. כבר בטח שלחו אותו.

אניה              (ליפיחודוב, שעובר דרך אולם הנשף)

                     (סמיון פנטלייץ’), תברר בבקשה אם לקחו את פירס לבית חולים.

ישה               (נעלב) אמרתי להם הבוקר. באמת, בשביל מה לשאול עשר פעמים?

יפיחודוב        הגרוטאה הזקנה הזאת – פירס. אם אתם שואלים אותי, שום דבר כבר לא יעזור לו. ואני יודע מה אני אומר. הגיע הזמן שלו. ואני מצידי יכול רק לקנא בו.

                     (הוא מניח מזוודה על קופסת כובעים ומקמט אותה)

                     הנה, אתם רואים! …ברור, איך לא…(יוצא)

ישה               (בציניות) אסון טבע!

וריה              (מבחוץ) לקחו את פירס לבית חולים?

אניה              כן.

וריה              אז למה לא לקחו גם את המכתב לרופא?

אניה              אז צריך לשלוח אותו אחריהם… (יוצאת)

וריה              (מהחדר הסמוך) איפה ישה? (נכנסת) אמא שלך הגיעה והיא רוצה להיפרד ממך. (יוצאת)

ישה               (מנופף בידו) מעצבנות אותי .

                     (בזמן ההתרחשות הזאת דונישה מתעסקת במזוודות. כשישה נשאר לבדו היא ניגשת אליו)

דוניה             לפחות תסתכל עלי רגע, ישה! אתה נוסע…אתה עוזב אותי…

                     (היא בוכה ומחבקת את צוארו)

ישה               מה יש כאן לבכות? (שותה שמפניה) עוד שישה ימים אני אהיה שוב בפריז. מחר נעלה על האקספרס ונעוף מפה…אני ממש לא יכול להאמין. ויו לה פראנס…המקום הזה לא בשבילי. מה אני יכול לעשות? כולם פה מטומטמים… הספיק לי מזה. (שותה) למה את בוכה? תתנהגי כמו שצריך, אז לא תהיה לך סיבה לבכות.

דונישה           (מתבוננת בראי היד ושמה פודרה על האף)

                     תכתוב לי מפריז, ישה, אתה יודע כמה אהבתי אותך. אני בחורה עדינה…

ישה               הם באים. (מעמיד פני עסוק במזוודות, שר לעצמו חרש)

                     (נכנסים ליובוב, גייב, אניה, שרלוטה)

גייב               צריך לנסוע. (מביט בישה) מי כאן מסריח מדג מלוח?

ליובוב           בעוד עשר דקות צריך לצאת…

                     (מעיפה מבט בחדר)

                     שלום בית יקר שלי. סבא זקן. החורף יחלוף, האביב יבוא, אבל אתה כבר לא תהיה כאן. יהרסו אותך.      (מנשקת את בתה בחום) אוצר שלי, נשמה שלי,  העיניים שלך נוצצות כמו שני יהלומים. את שמחה?

אניה              מאד. מתחילים חיים חדשים אמא.

גייב               (בעליצות) כן, נכון. עכשיו הכל בסדר. לפני שהגן נמכר היינו מודאגים, סבלנו, אבל ברגע שההחלטה נפלה כולנו נרגענו, אפשר אפילו להגיד שנעשינו עליזים… אני עכשיו פקיד. בנקאי. הצהוב לאמצע…גם את ליובה, נראית הרבה יותר טוב.

ליובוב           כן, אני הרבה יותר רגועה, זה נכון. (מישהו עוזר לה בלבישת המעיל והכובע) אני גם ישנה טוב. ישה, תוציא את המזוודות, הגיע הזמן. (לאניה) ילדה שלי, נתראה בקרוב… זהו, קדימה, לפריז – אני אחיה שם מהכסף שהדודה שלחה כדי לקנות את האחוזה. שתהיה בריאה הדודה. אבל הכסף לא יספיק להרבה…

אניה              את תחזרי…בקרוב, אמא… בקרוב, נכון? אני אעבור את הבחינות ואז אני אמצא עבודה ואני אעזור לך.  תחזרי בקרוב אמא, נכון שתחזרי?

ליובוב           אני אחזור, אוצר שלי. (מחבקת אותה)

                     (נכנסים לופכין ושרלוטה ששרה לעצמה בשקט)

גייב               שרלוטה מרוצה. היא שרה!

                     (שרלוטה מרימה חבילה שנראית כמו תינוק מחותל)

שרלוטה         (נשמע קול כתינוק בוכה) תינוק שלי, מקסים שלי. (זורקת את החבילה)  תמצאו לי בבקשה מקום עבודה. אני לא יכולה להמשיך ככה.

לופכין           אל תדאגי, שרלוטה איבנובנה, נמצא לך.

גייב               כולם עוזבים אותנו, וריה הולכת… פתאום אף אחד כבר לא צריך אותנו.

שרלוטה         גם בעיר אין לי איפה להיות, אני חייבת לעזוב… (מפזמת) טוב, מה זה משנה?

                     (נכנס פישצ’יק)

לופכין           תראו מי הגיע!

פישצ’יק        (קצר נשימה) אוה!…תנו לי לנשום…אני הרוג…חברים יקרים, תני לי קצת מים…

גייב               בטח מחפש כסף, אה? תסלחו לי…(יוצא)

פישצ’יק        מזמן לא הייתי כאן…גבירתי הנפלאה… 

                     (ללופכין) וגם אתה כאן…טוב  לראות אותך…איש בעל שכל כביר… כן…הנה…קח…

                     (נותן ללופכין כסף) ארבע מאות רובל…אני עדיין חייב לך שמונה מאות וארבעים…

לופכין           (מושך בכתפיו, מבולבל) אני כנראה חולם…מאיפה לקחת?

פישצ’יק        חכה רגע…חם לי… קרה משהו לא רגיל. הופיע פתאום איזה אנגלי ומצא מין חימר לבן באדמה שלי…(לליובוב) וארבע מאות בשבילך, הנפלאה…המקסימה… (נותן לה את הכסף) היתר אחר כך. (שותה לגימת מים) עוד מים!

לופכין           איזה אנגלים בדיוק?

פישצ’יק        נתתי להם זיכיון לעשרים וארבע שנים, ועכשיו תסלחו לי, אין לי זמן, אני מוכרח לרוץ הלאה. אל זנויקוב …אל קדמנוב…אני חייב לכולם… (שותה) תהיו בריאים…אני אבוא ביום חמישי…

ליובוב           אנחנו בדיוק נוסעים העירה, ומחר אני נוסעת לחוץ לארץ…

פישצ’יק        מה אמרת? (נרגש) למה העירה? בגלל זה  ראיתי… רהיטים, מזוודות… (בדמעות) אין דבר … אנשים בעלי שכל כביר – האנגלים האלה – אין דבר….שיהיה לכם טוב! אלוהים יעזור לכם… לכל דבר בעולם יש סוף.  (מנשק את ידה של ליובוב) וכשתשמעי שבא הסוף שלי, תחשבי על הסוס המפורסם ותגידי: “היה היה פעם איש כזה …סימיאונוב פישצ’יק מנוחתו עדן”. איזה מזג אויר נפלא. כן… (יוצא, נבוך מאד, אך חוזר מיד ומתייצב בפתח) דשנקה שולחת דרישת שלום. (יוצא)

ליובוב           אז אפשר לצאת לדרך. אני נוסעת ושני דברים מדאיגים אותי. זה  שפירס חולה (מציצה בשעון) יש לנו עוד חמש דקות…

אניה              אמא, שלחו את פירס לבית חולים, ישה שלח אותו הבוקר.

ליובוב           הבעיה השנייה היא וריה. היא רגילה לקום מוקדם ולעבוד. בלי עבודה היא כמו דג בלי מים. היא רזתה, היא חיוורת, היא בוכה כל הזמן, מסכנה… (שתיקה) אתה הרי יודע ירמוליי אלכסייץ’, רציתי מאד שתתחתנו… והכל העיד שזה מה שיהיה. (לוחשת לאניה שרומזת לשרלוטה והן יוצאות) היא אוהבת אותך, ואתה מחבב אותה…ואני לא יודעת, אני לא יודעת, למה אתם  עושים הכל כדי להתחמק אחד מהשני. אני לא מצליחה להבין את זה.

לופכין           גם אני בעצמי לא מבין. אני מודה. זה כל כך מוזר… אם יש עוד זמן אני מוכן אפילו עכשיו… בואו נגמור עם זה  ו – בסטה ! אבל בלעדייך, אני מרגיש שאני לא אציע לה.

ליובוב           רעיון מצוין! זה בסך הכל לוקח רגע. אני אקרא לה מיד.

לופכין           ויש גם שמפניה לכבוד הארוע. (מסתכל בכוסות) מישהו כבר שתה אותה. (ישה משתעל) הייתי אומר שמישהו חיסל אותה. 

ליובוב           (בחיוניות) אנחנו נצא. ישה,  ALLEZ אני אקרא לה…(מבעד לדלת) וריה, תעזבי את כל מה שאת עושה ובואי הנה. בואי.  (יוצאת עם ישה)

לופכין           (מציץ בשעון)  כן… (שתיקה)

                     (מעבר לדלת נשמעים לחישות וצחוקים מאופקים ולבסוף נכנסת וריה ומתחילה לבדוק את המזוודות. אחרי זמן מה היא אומרת:)

וריה              מוזר, אני פשוט לא יכולה למצוא…

לופכין           מה את מחפשת?

וריה              אני בעצמי ארזתי ואני לא זוכרת….

                     (שתיקה)

לופכין           לאן תלכי עכשיו, מה התוכניות שלך, ורורה מיכאילובנה?

וריה              אני? אל משפחת רגולין. הסכמתי להשגיח על הבית שלהם… אני אהיה מנהלת המשק או משהו כזה.

לופכין           זה  בערך מאה קילומטר מכאן, נכון? (שתיקה) אז זה סוף החיים בבית הזה.

וריה              (בודקת את המזוודות) אבל איפה זה? ואולי שמתי את זה בארגז?…כן, החיים בבית הזה נגמרו…לא יהיו כאן יותר חיים.

לופכין           ואני נוסע לחארקוב… יש לי שם הרבה עניינים. אני משאיר כאן את יפיחודוב… שכרתי אותו.

וריה              טוב מאד!

לופכין           בשנה שעברה, אם את זוכרת, בזמן הזה כבר ירד שלג, ועכשיו שקט, השמש זורחת. אבל כבר קר… בערך שלוש מעלות…

וריה              לא בדקתי. (שתיקה)  חוץ מזה המדחום שלנו נשבר… (שתיקה)

                     (נשמע קול מבחוץ: “ירמוליי אלכסייץ’!)

לופכין           (כאילו ציפה לקריאה מזמן) אני כבר בא!  (יוצא במהירות)

                     (וריה יושבת על הרצפה, ראשה על חבילת בגדים, והיא מיבבת חרש. הדלת נפתחת וליובוב נכנסת בשקט)

ליובוב           אז מה? (שתיקה) צריך לזוז.

וריה              (מפסיקה לבכות ומוחה את עיניה) כן, הגיע הזמן, אמאלה. אם לא נאחר לרכבת אני אצליח להגיע אל הרגולינים עוד היום.

ליובוב           (קוראת) אניה, תלבשי את המעיל.

                     (נכנסת אניה ואחריה גייב ושרלוטה. גייב לובש מעיל כבד וקפושון. נכנסים משרתים ואכרים. יפיחודוב מתעסק במזוודות)

                     זהו, אפשר לצאת לדרך.

אניה              (בשמחה) כן, לדרך.

גייב               ידידי! ידידי היקרים, הטובים! כשאנחנו עוזבים את הבית הזה לעולמים, איך אני יכול לשתוק, איך אני יכול להתאפק ולא לבטא את הרגשות העמוקים שמפעמים בקרבי…

אניה              (בתחנונים) דוד ליאוניד!

וריה              דוד יקר! בבקשה, לא.

גייב               (מדוכדך) אני שותק… (נכנסים טרופימוב ואחריו לופכין)

טרופימוב      רבותי, הגיע הזמן לנסוע.

לופכין           יפיחודוב, המעיל שלי.

ליובוב           אני אשב כאן עוד רגע… אני מרגישה כאילו אף פעם לא ראיתי את הקירות בבית הזה, את התקרה, ועכשיו הייתי רוצה להביט בהם עוד ועוד…

גייב               כשהייתי בן שש – אני זוכר – זה היה יום השילוש הקדוש, ישבתי על החלון הזה, והסתכלתי באבא שהולך לכנסייה…

ליובוב           הוציאו כבר את הכל?

לופכין           אני חושב שכן.  (ליפיחודוב, כשהוא לובש את המעיל)

                     יפיחודוב, שים לב שהכל יהיה בסדר.

יפיחודוב        (בקול מעובה) אל תדאג ירמוליי אלכסייץ’.

לופכין           מה קרה לקול שלך?

יפיחודוב        שתיתי קצת מים ואני חושב שבלעתי משהו.

ישה               (בבוז) איזה טמטום…

ליובוב           אנחנו נוסעים, לא תישאר כאן נפש חיה…

לופכין           עד האביב.

טרופימוב      רבותי, בואו נצא… הגיע הזמן. הרכבת צריכה להגיע כל רגע.

וריה              פטיה, הנה הם, הנה הערדליים שלך. (בדמעות) כל כך מלוכלכים, ישנים…

טרופימוב      (נועל אותם) רבותי, נלך…

גייב               (נבוך מאד וחושש לפרוץ בבכי) הרכבת, התחנה… הצהוב לפינה…

ליובוב           נלך.

לופכין           כולם כאן? אין שם אף אחד? (נועל את הדלת השמאלית) נשארו שם חפצים, צריך לנעול אותם. זהו. הולכים!

אניה              שלום לך בית! שלום לכם חיים ישנים!

טרופימוב      לקראת החיים החדשים!  (יוצא עם אניה)

                     (וריה מעיפה מבט בחדר ויוצאת לאיטה. אחריה ישה, שרלוטה והכלב הקטן)

לופכין           אז זהו, עד האביב. רבותי, החוצה….להתראות!  (יוצא)

                     (ליובוב וגייב נשארו לבדם. נראה שציפו לרגע זה. הם מתחבקים ובוכים חרש, מאופקים, כדי שלא ישמעו)

גייב               (יש יאוש בקולו) אחותי, אחותי היקרה…

ליובוב           או, הגן המסכן שלי, הגן הנפלא שלי, היפהפה שלי! החיים שלי, הנעורים שלי, האושר שלי… שלום לכם…שלום!

אניה              (מבחוץ, בעליצות) אמא!

טרופימוב      (מבחוץ, שמח ונרגש) בואו!

ליובוב           עוד מבט אחד בקירות האלה, בחלונות האלה… אמא אהבה להיות בחדר הזה…

גייב               אוי אחותי, אחותי….

טרופימוב      (מבחוץ) נוסעים!

אניה              (מבחוץ) אמא! 

ליובוב           אנחנו באים. (שניהם יוצאים)

                     (הבמה ריקה. שומעים רעשי דלתות ננעלות ואז רעשי כרכרה נוסעת. נעשה שקט. הדממה מופרת רק על ידי חבטות עמומות של גרזן. הן נשמעות אובדות ועגומות. נשמעים צעדים ופירס מופיע בדלת הימנית. הוא לבוש כרגיל בז’קט ווסט לבן ונועל נעלי בית. הוא נראה חולה)

פירס             (ניגש אל הדלת הראשית ומנסה את הידית)

                     נעול. הם נסעו… (יושב על הספה) שכחו אותי, לא חשוב… אני אשב פה קצת… ליאוניד אנדרייץ’ בטח לא לבש את מעיל הפרווה שלו, נסע במעיל הקל…

                     (גונח, מוטרד) ואני לא שמתי לב… הצעירים האלה! (ממלמל משהו בלתי מובן) החיים חלפו, כאילו לא חייתי… (שוכב) אני אשכב קצת. לא נשאר לך כוח, לא נשאר כלום, שום דבר…אה….לא שווה כלום…  (שוכב בלי נוע)

                     (מבחוץ נשמע קול היוצא כאילו מן השמיים, כאילו צבט מישהו מיתר, והקול גווע לאיטו בעצב. הדממה חוזרת לשרור והיא מופרת רק על ידי חבטות הגרזן המכה בעצי הגן, הרחק משם)

ביום ד’ בכסלו תשע”ב
סינט האוניברסיטה העברית בירושלים חלק כבוד
למיכאל גורביץ’

מיכאל גורביץ’ הוא מן המחזאים והבמאים החשובים שקמו לתיאטרון הישראלי. הפקותיו ובימויו העמיקו את חוויית הצפייה ושינו את פני התאטרון בישראל. יצירתו נעשית בסגנון המיוחד לו, היוצא מן הדיבור היום-יומי וחוזר אליו. הוא מצליח להרטיט את הלב ומותיר חותם גם כשהמסך יורד.

מיכאל גורביץ’ נולד בישראל בשנת 1951 וגדל בתל אביב. בן לאם רקדנית ולאב צייר ומעצב תפאורות, נחשף לאמנויות הבמה בעודו ילד. את מחזותיו הראשונים יצר בתאטרון הבובות הקטן ובפנס הקסם שבנה לו אביו. הוא שירת בלהקת פיקוד הצפון, ולאחר שירותו הצבאי למד בסטודיו למשחק ניסן נתיב ויצא להשתלמות בלונדון בבימוי ובחינוך. בנערותו התוודע לנסים אלוני, מחזאי שליווה את דרכו בעולם התאטרון והיה לו לחונך ולאב רוחני. בראשית שנות השמונים ביים בתאטרון הבימה את “חקירה חוזרת בעניין מותו המוזר של אנרכיסט מפוקפק”. עד מהרה מונה לבמאי הבית של התאטרון, תפקיד שנשא בו שש שנים. באותה עת לא חדל ללמוד וללמד, הוא כתב, יצר וביים עשרות מחזות ובהם: מלאכים הם לא לנצח, מסע לכיוון הים, האבן והשושנים, המרחק הזעיר בין האהבה לגוף, צל חולף. אחרי פרשיתו מהבימה ביים בכל התאטראות בארץ, מהקאמרי ועד באר שבע. משנת 2001 הוא משמש מנהלו האמנותי של תאטרון החאן. מאז, כבמטה קסם, העלה גורביץ’ את רמתו האמנותית של התאטרון לפסגה שלא נודעה כמותה. בד בבד גברה הפופולריות של התאטרון, עד כי נחשב לטוב ולמאתגר בתאטרוני ישראל. מחזות רבים ביים בתאטרון החאן ובהם: צל חולף, מילה של אהבה, חיל פרשים אנו, אושר, אהובת הדרקון, מלחמה על הבית, בגדי המלך, החיים הם חלום, אותלו וגן הדובדבנים.

בעולם הניזון מגירויים מתחלפים, השכיל גורביץ’ לקשור את הקהל הירושלמי בעבותות של אהבה לתאטרון וליצור תאטרון קהילתי. אפשר שהאמון שנטע בקהל הוא יצירתו האמתית של מיכאל גורביץ’ מעבר להיותו מחזאי-במאי. הוא דבק באמונתו כי היצירה נאמנה לשורשי התרבות הקדומים שלה וכי מקור הנביעה שלה אינו אלא המקום שבו היא מוצגת: הקהילה והעיר, הזמן והסביבה. על עושר יצירתו זכה מיכאל גורביץ’ בפרסים ובתוארי כבוד לרוב ובהם: פרס א.מ.ת, פרס לנדאו, פרס פינקל, פרס מוזיאון תל אביב ופרס מרגלית, ונבחר לבמאי השנה שלוש פעמים במסגרת פרס התאטרון הישראלי.

מתוך הערכה עמוקה על תרומתו המיוחדת להרחבת גבולות התאטרון הישראלי ולאות תודה על העשרת חיי התרבות בישראל ובירושלים החליט סינט האוניברסיטה להעניק למיכאל גורביץ’ תואר

דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד
של האוניברסיטה העברית בירושלים

ובזאת הוא מוכתר בכל הזכויות והיקר הכרוכים בתואר זה.

Слова любви

Михаил Гуревич

 

Драматург
Девушка / Принцесса
Михаэль
Высокий солдат
Низкий солдат
Директор театра / Король
Костюмерша / придворная 3
Ахмад
Граф премьер-министр
Наоми
Служанка / придворная 2
Врач
Ализа Розен

 

 

Действие пьесы разворачивается на сцене театра и в

зрительном зале во время спектакля

 


Пролог – Драматург
Драматург: Добрый вечер.

Жизнь – это жизнь, а сон – сон.
(вспоминая) Простите. Очень приятно, я – драматург.
Жизнь начинается при свете, потом постепенно
опускается тьма.

А у нас все наоборот, как во сне:сначала – тьма, потом –
свет.

Но случается, что уже во сне понимаешь, что это лишь сон.

И не просыпаешься.

И сон все продолжается, он говорит: «Я – сон».

До тех пор, пока проснешься.

Потом ты рассказываешь свой сон: мне снился сон, а во сне
мне привидилось…

Смотрите, эти слова, что я говорю вам,я написал для
себя.

Каждое слово.

Я говорю это, чтобы не вводить вас в заблуждение.
Кроме этого, я сам работал над этим текстом.

То есть, я сам спланировл для себя стиль
произношения, то, когда повысить голос, когда
поторопиться, когда улыбнуться (улыбается)…

Если выразиться точнее, то, что я сейчас вам говорю
идет, как бы это сказать… идет от всего сердца. На
самом деле – это игра.

Вы обратили внимание на то, как я произнес – «идет
от всего сердца»?

Ведь я-то знал, что собираюсь сказать «от всего
сердца», но все равно произнес фразу – «Как бы это
сказать? От всего сердца». Я хотел, чтобы это
выглядело непринужденно, чтобы вы ошибочно
подумали, что я существую.

Значит так, как в том сне, в котором сон признается,
что он – сон, мы хотим предложить вашему
вниманию спектакль, после которого зритель скажет
себе: «Это спектакль».

Абсолютно откровенно.

Не создавать иллюзий, не околдовывать вас. Как бы
получше выразиться…

Сейчас я скажу – «притягивающие внимание»…


Я вам уже сказал, что я собираюсь сказать
«притягивающие внимание»?!

Я знал, что собираюсь сказать«притягивающие
внимание»!

И все равно притворялся, будто подыскиваю слова:
«Как получше выразиться… притягивающие
внимание».

Но самое страшное, что я знал, что буду притворятся
и стану подыскивать слова.

Я говорю с вами абсолютно искренно: я ничего
сейчас не придумываю, все написано.

И эта фраза, что я произношу сейчас«все написано», тоже
написана.

Ладно, достаточно. Сейчас я скажу «темнота», и свет
погаснет.

Через две минуты свет зажжется.

На сцену выйдет красивая девушка. Она попросит
добровольца из зала. Сами увидите.

Если кто-то откликнется на приглашение,милости
просим. А нет – тоже не беда.

Но все по плану. Без сюрпризов. Все по плану. Итак,
темнота.

(темнота)


Картина 1. Девушка просит о любви.

(сцена. Свет направлен на красивую девушку)

Принцесса: (улыбается) Здравствуйте.

Я хочу попросить… смельчака из зала.

Мужчину. Красивого. Молодого. Того,кого я смогу
полюбить.

(на сцену вырываются из зала трое солдат. Они становятся
напротив девушки)

Трое… Еще и солдаты.

Низкий солдат: Ты где сидишь?

Михаэль: Меня туда посадили, (указывает на место, где
сидел)

Принцесса: Но мне нужен только один.

Кто откажется?

Что будем делать? В спектакле только одна роль.

То никого, а сегодня вдруг… Вы из артиллеристов?

Солдат А: Разведывательный отряд МИФХАЦ.

Высокий солдат: Разведывательный отряд ПАШЛАЦ.
Низкий солдат: Разведывательный отряд КАШПАЦ.

Девушка(удивленно): Все из боевых частей, (улыбается)

Ну и кто из вас откажется?

(солдаты смущенно улыбаются, переглядываются между
собой и смотрят на девешку.

Она обращается к солдату А)

Ты действительно меня хочешь?

Солдат А:Да.

Девушка (к высокому солдату): И ты меня хочешь?

Высокий солдат: Конечно.

Девушка (к третьему солдату): А ты?

Низкий солдат: Не то, чтобы просто хочу. Умираю, как
хочу.

Девушка: Какой замечательный ответ. У тебя уже есть

маленькое преимущество. Но ты говоришь правду?

Ты готов умереть? Ради меня?

(молчание)

Вот мой вопрос к вам: кто из вас готов умереть ради меня?

Я задала вам вопрос.

Солдат А: Что это должно означать?

Девушка: Я спрашиваю вас, готовы ли вы гипотетически
отдать свои жизни за меня?

Гпттттят А- Что значит гепотетически?

Девушка: Это то, о чем я спросила.

Высокий солдат: Гепотетически?

Девушка: Именно гепотетически.

Низкий солдат: Я бы смог.

Девушка: Ты бы мог гепотетически умереть за меня?
Высокий солдат: И я тоже.

Солдат А: И я.

Девушка: (радостно) Вы трое готовы умереть за меня.

Г епотетически. (пауза) А реально?

Солдат А: Что это значит?

Девушка: Я спрашиваю, смог бы ты умереть ради меня?
Высокий солдат: Не гепотетически?

Девушка: Не гепотетически.

Поймите. Вас трое. Мне нужен лишь один.

Я спрашиваю простую вещь: до какой степени вы готовы
подвергать себя опасности ради меня?

Низкий солдат: Умереть я не готов.

Девушка: Прощай.

Солдат: Прощай?

Девушка: Прощай.

Солдат: Прощай. Пока, (возвращается в зал)

Высокий солдат: И я не смогу.

Девушка: И ты прощай.

Высокий солдат: Это последний мой визит в театр.

Картина 2. Михаэль

Девушка: (приближается к солдату А) Остался лишь ты.

(обнимает его, целует) Как тебя зовут?

Солдат А: Михаэль.

Девушка: Михаэль… И ты?..

Михаэль: Что?

Ты готов умереть ради меня? Не отвечай.

 

(смотрит в зал, он за ней)

Посмотри на них. Они пришли увидеть кровь, (с улыбкой,
грустно)

Но… ты же понимаешь… речь идет об искусстве.

Картина 3. Смена костюмов
(входит директор театра)

Директор: (девушке) Можно?

Девушка: Можно.

Директор: Сегодня солдат?

(зрителям) Каждый вечер беспокоится,что никто не
выйдет. Но всегда находятся четверо.

(принцессе) Где Мирьям? (кричит за кулисы) Мирьям!
Девушка: Мирьям!

Директор: (Михаэлю) Вот, на что способны красивые ноги,
(смотрит на ноги девушки) Ай-ай! Ни колонны

Акрополиса, ни один обелиск, ни Триумфальная арка
не способны сравниться хотя бы с одной ножкой.
Костюмерша: (входит) Простите, извините, извините.

Директор: А вот и Мирьям.

Костюмерша: (принцессе) Не знаю, что со мной произошло.

Села отдохнуть на минутку и уснула.

(пожимает руку Михаэлю) Сегодня у нас солдат?!

Очень приятно. Мирьям, костюмерша.

Директор: Во что мы его оденем?

Михаэль: А то, что на мне, не годится?

Костюмерша: (оглядывает его) Мы найдем что-нибудь
другое…

Михаэль: А это кто?

Костюмерша: Директор.

(выходят)

Директор: Мы вернемся через минуту. А сейчас я вновь с
удовольствием приглашаю Драматурга!

Отступление Драматурга.
Драматург: (входит) В то время, как наш герой

переодевается, позвольте мне маленкое отсупление.
Песня, которую я закончил писать всего пять минут
назад: Песня об уходящем времени.

Время уходит, уходит, уходит
Мчится, мчится, мчится, как лошадь
Мне так хочется запрыгнуть
на спину этой лошади,
будто ковбой в фильмах.

Ты была такой красивой девочкой,
у тебя были маленькие мягкие губы.

Мы играли вдвоем во дворе.

Как жаль,что я
не сказал тебе ни слова.

Время ужасно летит.

Твой сын уже заканчивает службу в армии.

Я обедаю,стоя.

У твоего мужа
есть две машины.

Вечер опускается, опускается.

Меня знобит, знобит, знобит,
будто я обнял тебя только что.

Все могло бы быть по-другому -фантастическим.


Картина 4. Споры о месте.

(высокий и низкий солдаты возвращаются в зал. На их
месте сидит Ахмад)

Высокий солдат: Извините, но это наше место.

Драматург: (со сцены) Что происходит?

Высокий солдат: На вашем месте сидели мы.

Ахмад: У меня есть билет.

Низкий солдат: Господин, быстренько вставайте, я вам
говорю.

Мы сидели тут. Это наше место. Ну же,вставайте.
Драматург: (к ним) Что там происходит? Кто-нибудь может
подойти? Где распорядитель?!

Ахмад: Я же говорю, что это мое место.У меня еть билет.
Оставь меня в покое, о-кей?!

Низкий солдат: Выражайся прилично.Слышишь меня,
выражайся прилично.

Мы тут сидели еще до тебя. Ты меня понял?

Мы тут сидели раньше. С начала спектакля. Даже раньше.
Еще до того, как ты пришел, понял?

Мы поднялись на минуту на сцену.

Теперь мы вернулись на свое место, а ты тут сидишь.
Ахмад: Покажи свой билет.

Высокий солдат: Скажи-ка, ты что,распорядитель? Ты
распорядитель? Скажи-ка!

Чего это ты просишь билеты посреди спектакля?

Тебе сказали встать. Так встань и дай нам сесть.

Низкий солдат: Встань.

(Ахмад не реагирует)

Встань, я тебе сказал.

(Ахмад не реагирует)

Высокий солдат: (другому) Он начинает раздражать меня.
(Ахмаду)

Я тебе последний раз говорю – встань. Или это тебе будет
дорого стоить.

Ахмад: Подождите распорядителя.

Высокий солдат: Подождать распорядителя? (берет Ахмада
за шиворот и сбрасывает с места)

Вот тебе и распорядитель, (он трясет его, выталкивает в
конец ряда) Теперь хорошо тебе?

А сейчас иди и ищи своих друзей.

Низкий солдат: (высокому) Хватит уже.Пожалей свои
нервы. Он этого не стоит.

Высокий солдат: Они понимают только один язык.

(они усаживаются)

Низкий солдат: Не стоит тратить на это нервы, поверь мне.

Картина 5. Первая загадка.

(девушка-Принцесса возвращается с Михаэлем, одетым в
Принца)

Принцесса: Пойдем, не бойся.

Михаэль: (смущенно) Я выгляжу смешно в этой одежде?

Принцесса: Теперь мне очень легко представить, что ты мой

возлюбленный принц.

Михаэль: Принц?

Принцесса: Картина первая – бал в замке.

(звучит музыка. На сцену выходят король и
танцующие пары. Михаэль и девушка
присоединяются к ним. Танец заканчивается)

Граф премьер-министр: Дорогие друзья,сегодня у нас есть

причина для праздника – в замок прибыл еще один
принц, который будет просить руки нашей
любимой принцессы.

Придворная 1: Как он красив.

Придворная 2: Как он молод.

Придворная 3: Как жаль, что он умрет.

Граф премьер-министр: Согласно древней традиции, наш
король предложит вам разгадать три загадки.

Михаэль: Это-то я могу!

Граф премьер-министр: Если ты их разгадаешь, получишь
принцессу. Если же ошибешься хотя бы в одной из них
– умрешь.

Михаэль: (смеясь, к свои друзьям в зале) Ой, мамочка…

Граф премьер-министр: При появлении Его Величества
Короля всех присуствующих просят преклонить
колено.

(присутствующие преклоняют колено)

Король: (входя, ко всем) MEDAMES ET MESSIURS, LEVEZ VOUS S’ILS VOUS PLAIT

(принцу) Порядочность обязывает меня спросить тебя
вновь и в последний раз: ты действительно просишь
руки моей дочери?

(короткая пауза)

Михаэль: Да. А почему бы и нет?

(короткая пауза)

Король: Загадка первая:

(напряженная тишина)


Многоцветный ветер
витает над нами.
Рождается с рассветом,
вечером угасает.
Без него мы будем блуждать во тьме.

В темноте он сверкает, словно далекая звезда,

словно мелодия
в сердце.

(тишина)

Михаэль: Вы не могли бы повторить это вновь?

Король: Многоцветный ветер…

Михаэль: А-а-а, я знаю. Ветер…

Рождается… блестит… в сердце,

Надежда?

(короткая пауза)

Король: Да, это надежда. Верный ответ.

(крики удивления и аплодисменты)

Придворная 1: Как же он умен.

Придворная 2: Как же он эрудирован.

Придворная 3: Как жаль, что он умрет.

Граф премьер-министр: Дамы и господа,остались еще две
загадки.

Король: Загадка вторая!

Вторая загадка!

(барабанный бой)

Горит, словно пламя,
но не огонь.

Течет, струится,

но не река.

На её горизонте маячат вожделение и сила,

любовь и исступление.

Когда умрешь, она остынет.

Когда завладеешь, она закипит.

В моменты страха услышишь её голос,
при закате увидишь её цвет.

(молчание)

Михаль: Кровь!

(пауза)

Король: Кровь. Верный ответ.

(короткая пауза)

Король: Ответ верный.

(крики удивления и аплодисменты)


Мужчины: Молодец. Верный ответ.
Придворная 1: Как же он умен.
Придворная 2: Как эрудирован.
Придворная 3: Как жаль, что он умрет.

Картина 6. Беженец.

(растерянный Ахмад, стоящий до сего момента в зале,
направляется к сцене и поднимается на нее)

Ахмад: Остановите спектакль.

Все: Что происходит? Кто это? Что это? Что это за
поведение?!

Граф премьер-министр: Где директор?

Директор театра: (входит, испуганно) Что случилось?

(Ахмаду) Что происходит на сцене?

Ахмад: Меня выкинули с моего места.

Директор: С какого места? Кто выкинул?

Ахмад: Вон те два солдата, (вытаскивает билет) Вот мой
билет.

(отдает директору билет)

Директор: Можно немного света?

(считает глазами ряды в зале,к солдатам)
Солдаты, почему вы не даете господину сесть на
место?

Высокий солдат: (встает) Извините, но мы сидели на этих
местах.

Мы поднялись на сцену к девушке, а потом вернулись, но
он занял наши места.

Директор: Ну, в самом деле… (Ахмаду) Как вас зовут?


Ахмад: Ахмад.

Директор: Послушай, Ахмад, они пришли сюда на спектакль.

Наказать их за это?

Ахмад: Но они сидели не на своих местах.

Директор: (другим артистам) Извините,не могли бы вы
подождать снаружи?

(все выходят, кроме директора, Ахмада и девушки)
Директор: (солдатам) Где ваши места?

Высокий солдат: Нас пригласили от имени городского
офицера. Сказали, что мы можем сесть на свободные
места.

Ахмад: Они меня избили.

Директор: Избили? Кто?

Ахмад: Вон тот. Он схватил меня и выкинул с места,
толкнул и пнул меня.

Высокий солдат: Извините, но мы несколько раз просили
его по-человечески.

Сказали ему, что это наши места. Мы сидели тут раньше.

Он сказал мне, чтобы я привел распределителя.

Принцесса: (директору) Разрешите мне. (солдатам) Вы не
могли бы подняться на сцену?

Высокий солдат: Зачем?

Принцесса: Пойдемте, пожалуйста.

(солдаты встают с мест и подходят к сцене)

Я прошу, чтобы вы извинились перед этим парнем, пожали
друг другу руки и забыли об этом.

Низкий солдат: За что извиняться?!

Пусть он извиняется, это он сидел на наших местах.

Принцесса: Хорошо, ты извинишься, что сидел на их
местах, а они – за то, что ударили тебя.

Ахмад: Я не сидел на их местах. Это мое место.

Высокий солдат: (принцессе и директору) Вы теперь
понимаете?

Директор: Ну же, мы должны продолжать.Что здесь
происходит?

Люди ждут. Пожмите друг другу руки, и покончим с этим.

Низкий солдат: Почему мы должны жать друг другу руки?

За то, что он занял наши места и наглеет? Чего нам руки
пожимать?

Принцесса: Прошу прощения, но ты ведь ударил его.

 

Высокий солдат: (пытаясь смягчить ее) Что значит
ударили?! Мы напали на него на улице?

 

Вот мы возвращаемся на наши места,так? Где мы сидели
перед тем, как ты нас позвала.

Это были наши места. Я должен объяснять тебе, что значит
привыкнуть к месту?

А мы тут теперь застряли, как неизвестно кто. Зрители
смотрят на нас…

Извини, еще кое-что. Вспомни ситуацию.

Мы спустились со сцены пристыженные,

потому что не смогли соответствовать твоим критериям.

И тут перед нами сидит этот, который не готов подвинуть
свою задницу.

Я еще раз повторяю. Мы говорили с ним по-хорошему.

Объяснили ему, что мы сидели на этих местах, поднялись
на минутку на сцену.

Не просто так поднялись, потому что захотелось вдруг, а
потому что нужно было для спектакля.

Это же не наш каприз?

Ну так он мог понять и уступить место.Нет. Не с кем было
говорить.

«У меня билет-шмилет. Приведите распорядителя-

шмараспределителя.»

(Ахмаду) Пошел вон! Ты, тряпка.

Ахмад: Пошел ты сам.

Высокий солдат: (девушке) Ты слышала, как он
разговаривает?!

Принцесса: (директору) Я не понимаю,что здесь
происходит.

Директор: (Ахмаду) Ладно, я понял,пойдем. Жаль времени.
Оставь их в покое, мы найдем тебе другое место.
Пошли.

Ахмад: (перебивая его, к девушке) Я пришел на этот
спектакль из-за тебя.

Я прихожу сюда каждый вечер. Из-за тебя.

Мне нравится смотреть на тебя. Ты красивая.

Я прошу тебя, не дай мне почувствовать себя человеком
второго сорта.

Я хочу сидеть на своем месте.

Низкий солдат: (Ахмаду) Ты не будешь сидеть на твоем
месте, понял?

Мы сидим на твоем месте. Все. И точка.Вбей это себе в
голову.

Что ты станешь делать? Приведешь сюда свою деревню?

Ахмад: Я не живу в деревне.

Высокий солдат: Заткнись, пес!

Низкий солдат: Сиди спокойно, псина! И дай нам
посмотреть спектакль.

Принцесса: (директору) Я не могу вынести такие разговоры.

Низкий солдат: Я прошу у тебя прощения за то, что мы
вынуждены так говорить.

(Ахмаду) Я никогда не прощу тебе того,что ты вынудил
меня так говорить с тобой. А сейчас катись отсюда,
(высокий солдат кидается на Ахмада, к нему

присоединяется низкий солдат. Они жестоко избивают
Ахмада. Директор пытается что-то сказать, девушка
стоит ошеломленная. Ахмад остается обездвиженным
на полу)

Высокий солдат: Я тоже прошу прощения.

Но иногда не остается выбора, и ты должен делать то, что
должен.

А иначе от чести не останется и следа.

(они спускаются и возвращаются на свои места)

Картина 7. Врач.

(Принцесса и директор беспомощно смотрят на лежащего
на полу Ахмада)

Директор: (зрителям) Извините, среди вас есть врач?

Врач: (из зала) Я окулист.

(поднимается на сцену, подходит к Ахмаду)

Врач: Где у вас болит?

(Ахмад не отвечает)

Вы слышите меня?

(Ахмад кивает)

Вы можете пошевелить руками?

(Ахмад медленно двигает рукой)

Хорошо. А ногами?

(Ахмад медленно двигает ногой)

Переломов нет. Давайте я помогу вам подняться…

(врач помогает Ахмаду подняться)

(принцессе и директору)

Где можно его уложить?

Директор: В моей комнате, пожалуйста.

(директор выходит вместе с врачом и Ахмадом)
Принцесса: (врачу) Что с ним?

Врач: Я думаю, что ничего серьезного.

(врач, Ахмад и директор выходят)

Принцесса: (зрителям) Ничего страшного, продолжим.

 

Картина 8. Ничего не произошло.

 

(музыка. Танцуют, будто ничего не произошло. В конце

танца)

Граф премьер-министр: Дамы и господа,у нас осталась еще
одна загадка.

При появлении нашего Короля просьба преклонить
колени.

(все преклоняют колени. Входит Король)

Король: MEDAMES ET MESSIURS, LEVEZ VOUS S’ILS VOUS PLAIT
(все встают)

Загадка третья!

(барабанный бой)

Она рождает в тебе надежду,
она эхом отзывается в тебе.

Она превращает тебя в огонь,
в пылающий факел вожделения.

Если отошлет тебя – станешь рабом,

Возьмет в рабство – станешь королем.

Михаэль: (девушке, тут же) Это ты.

(королю) Это она.

Любимая превращает тебя в раба. А когда ты порабощаешь
ее, становишься королем.

(принцессе) Это ты. (королю) Это она. (зрителям) Это моя
любимая.

Король: Ответ правильный. Принцу удалось разгадать все
три загадки.

(восторженные крики и аплодисменты. Король в гневе
выходит. Присуствующие с удивлением глядят ему
вслед)

Принцесса: Сцена вторая. Принц в комнате Принцессы.

(все выходят. Входит костюмерша,немного подкрашивает

Михаэля)

Костюмерша: А сейчас сцена…

(подходит к Принцессе, подправляет ее грим. Берет ее
туфли и выходит. Другие вносят «Спальню
Принцессы»)


Сцена 9. В комнате Принцессы.

(брачная постель. Комната затемнена и полна теней.)

Михаэль: (испуганно) Что это?

Принцесса: Королевские аппартаменты.Спальня
Принцессы.

(тишина. Принц оглядывается, смотрит на Принцессу. Она
ему шепотом)

Ты меня хочешь?

Михаэль: (тихо, няпряженно) Что?

Принцесса: (подходит к нему) Ты так красив и притягателен.

Ты угадал три загадки. Теперь ты можешь просить моей
руки.

(пауза)

Михаэль: Я прошу твоей руки.

Принцесса: Отнесись ко мне с уважением. Преклони
колено, хотя бы.

(Принц преклоняет колено)

Принцесса: Извини…

(она целует его и укладывает на кровать, расстегивая замок
брюк. Он пугается)

Принцесса:УОИЬЕ2 УОШ РАЖ Ь’АМОЖ АУЕС М01

Михаэль: Я не понял.

(до того, как он успевает среагировать, она снимает с него
брюки. Вдруг она слышит что-то снаружи и пугается)
Принцесса: Быстрее, быстрее, прячься.

Михаэль: Что случилось?

Принцесса: (заталкивает его под кровать) Не задавай сейчас
вопросов. Быстро!

(Принц залезает под кровать)

Картина 10. Король.

Король: (входит) Доченька, моя любимая доченька.

(Принцесса встает, он подходит и обнимает ее)

Девочка моя. (отстраняется от нее)Прощай!

(собирается выходить)

Принцесса: Папа!

Король: Иди спать, уже поздно!

(собирается выйти)

Принцесса: Подожди. Что случилось?

Король: (останавливается) Принц…

Принцесса: Что?!

Король: Он тебя не любит.

Принцесса: Дай ему время.

(пауза)

Король: Ты еще молода и не способна отличить желание
любить от желания влавствовать.

Прнцесса: Зачем ты говоришь мне это?

Король: Потому что иногда в любовь просачивается, как
яд, сила.

Потому что иногда сила притворяется любовью.

Принц не любит тебя.

Принцесса: Откуда ты знаешь?


Король: Единственная его страсть – это желание влавствовать.

А ты – средство достижения этой цели.

Принцесса: Папа…

Король: (грустно) Моя любимая несчастная девочка… Не
верь ни одному его слову.

(собирается выходить, она его останавливает)

Принцесса: Подожди! Ведь Принц разгадал все три
загадки. И поэтому по закону я обязана выйти за него.
Король: Если по закону я обязан предать свою дочь,
пусть он катится к черту!

(Король выходит)

Принцесса: Папа! (выходит за ним)

(Принц появляется ошарашенный. Одевает брюки.

Вдруг он обнаруживает ножны на поясе.Вытягивает
оттуда стилет. Входит служанка. Принц прячет стилет в
чехле за спиной)

Служанка: (загадочным голосом) Так передала
Принцесса: Жди меня, любимый, на рассвете, возле
западной ограды королевского сада.

(собирается выходить)

Михаэль: А где это?

(служанка вытаскивает зеленые и желтые листья и
раскидывает их по сцене. Остальные персонажи
убирают плакат «Спальня принцессы»)

Картина 11. Наоми.

(раннее утро. Михаэль ждет возле ограды.
Появляется Наоми верхом на лошади)

Наоми: (поет)

Не жди принцессу, мой любимый.

Ведь если она и придет, будет плохо.
Пожалуйста, не забудь, как на весенней улице
рядом с тобой появилась девушка.

Она обняла тебя и сказала:

У меня нет никого на всем белом свете.

Твой голос был теплым, а прикосновенье руки –
мягким.

Скажи мне, куда это все исчезло?

Как ты мог уйти от меня, мой дорогой,
вот так, посреди обеда?

Ведь все тут иррационально,
как оставшаяся на плите курица.

Ты ушел просто так, не сказав, куда.

Как будто я вдруг надоела тебе.

Я услышала скрежет калитки в саду,
тогда разверзлась подо мной бездна…


Тот день, когда я найду тебя, мой любимый,
не будет праздничным днем, не будет радостным.

Я тебя обниму, укрою своим телом.

Омою тебя своими слезами.

Как ты мог уйти от меня, мой дорогой,
вот так, посреди обеда?

Ведь все тут иррационально,
как оставшаяся на плите курица.

(выходит. Входит Принцесса)

Принцесса: (целует его в щеку) Доброе утро.

Михаэль: А вот и ты. Куда ты исчезла?

Принцесса: (глубоко вдыхает) А-а-а,это час запаха
жасмина.

Михаэль: Кто была эта девушка?

Принцесса: Девушка на благородном коне?

Михаэль: Это был конь?!

Принцесса: Это Наоми, моя близкая подруга. Вы
поговорили?

Михаэль: Нет.

Принцесса: (подозрительно) Между вами что-то есть?

Почему ты так смущен?

Михаэль: Что?!

Принцесса: Ты что-то скрываешь от меня.

Михаэль: Ты в своем уме?!

Принцесса: Пообещай только, что никогда не причинишь
мне боль.

 

Картина 12. Сообщение о смерти короля.

 

(слышен крик за кулисами. За этим вновь крик и стоны.

Входят граф премьер-министр и Драматург)

Принцесса: Граф, что за весть вы принесли мне?

Граф премьер-министр: (поет) Моя госпожа, моя принцесса,
это плохая весть.

Принцесса: Говорите! Что случилось?

Г раф: (поют) Наш король пал, сломлен.

Принцесса: А-а-а!

Г раф и Драматург: Беда на наши головы, на мою голову,

Ой нашему королевству, ой нашим душам,

Наш король- наш отец,

Наш отец -король
Убит.

Принцесса: О, мой Бог!

Граф: Сразу после бала

он ворвался в его покои,
охотник притаился там.

Тот, кто собрался убить его.

Мерзавец вонзил нож
глубоко в его спину
и сбежал, пропал.

Подлец все еще жив.

Беда на наши головы, беда на мою голову,


Ой нашему королевству, ой нашим душам,

Наш король- наш отец,

Наш отец -король
Убит.

Принцесса: О, мой Бог!

Михаэль: Я ни слова не понял. Что случилось?

Принцесса: Король мертв! Убит!

Михаэль: Что?!

Граф: Кто-то вонзил стилет в его спину.

Принцесса: О-о-о… (она падает на руки принцу и заливается
слезами)

Граф: Я обещаю вам, наша принцесса,что мы сделаем все,
чтобы найти убийцу.

Но перед нами стоит сейчас большая проблема.

У нашего королевства нет короля.

У нашего короля не было сыновей,принцесса – его
единственная дочь.

По закону женщина не может занять трон.

И поэтому принцесса обязана немедленно выйти замуж,
(принцесса медленно поворачивается к принцу)

Принцесса: Ты должен жениться на мне.Наше королевство
в опасности.

Граф и драматург: Замечательно.

(выходят)

7ТГШИ ПП :П1ГШП

Принцесса: Что ты наделал?

Михаэль: Что я наделал?

Принцесса: Ты убил моего отца? Короля?

Михаэль: Что ты сказала?!

Принцесса: Ты услышал наш разговор с отцом там, под
кроватью.

Ты вытащил стилет. Тебя видели.

Ты не должен был этого делать.

(Принцесса выходит в слезах)

Михаэль: (за ней) Я не убивал твоего отца, слышишь?! Я не
убивал его!

Картина 13. Предупреждение.

(входит Наоми. В ее руках солдатская рубашка
Михаэля. Она следит за принцессой и Михаэлем)
Наоми: Быстро забирай свою рубашку и иди домой…
Михаэль: Что?

Наоми: Уходи отсюда. Быстро. А то будет слишком поздно.
Михаэль: Это ты была тогда на коне?

Наоми: (улыбается, подходит к нему) Ты меня помнишь?

Михаэль! (целует его) Как я выглядела?

Михаэль: Это было как на картине…

(она снова целует его)

Михаэль: (отвечая на поцелуй) О-о-о.

(Наоми ведет его вперед на сцену)

Наоми: Ты думаешь, что сможешь полюбить меня?
Михаэль: Что?

Наоми: Я вижу, что нет. Если так, то уходи, быстро.

(расстегивает поговицы на его рубашке)

Михаэль: Что ты делаешь?

Наоми: Они будут здесь через минуту.

Михаэль: Кто?

Наоми: (снимает с него королевскую одежду)

«Артисты», играющие роли певцов и придворных.

Они коронуют тебя.


В тот момент, когда корона окажется на твоей голове, ты
потерян.

Уходи отсюда.

Михаэль: Минутку, вы смеетесь надо мной?

Наоми: Нет тут никакого смеха.

Этот спектакль запутается.

Я играю в нем каждый вечер.

Это кошмар. А ты такой замечательный…

Михаэль: Что здесь происходит?!Принцесса…

Наоми: Она опутала тебя сетью, из которой ты не сможешь
выбраться…

(протягивает ему солдатскую рубашку)

Михаэль: (сердится) Кто ты такая?

Наоми: Я Наоми.

Михаэль: Очень приятно.

Наоми: А я должна любить тебя, (короткая пауза) И
попробовать спасти тебя.

Михаэль: От чего?

Наоми: От смерти.

Михаэль: Как?

Наоми: Это первая попытка.

Пойдем со мной, сбежим, вдвоем,сейчас, пока не слишком
поздно.

(слышны звуки похоронной процессии.Они
застывают.)

Михаэль: Что это?

Наоми: Слишком поздно.

(она обнимает его. Входит слуга, в ее руках черный венок.
Она останавливается. Наоми отрывается от Михаэля. Слуга
передает ей венок)


Картина 14. Похороны и коронация.

(Церковная музыка. Вносят лежащего на кровати короля,
руки на груди, вокруг цветы. Входят придворные,
принцесса, прнц и т.д.)

Наоми: (Михаэлю) Остерегайся короны.

Принцесса: (к Наоми) Наоми… Мой отец мертв.

(Наоми обнимает ее)

Граф: В это день, самый мрачный день в нашей жизни, мы
хороним нашего любимого короля.

(Принцесса рыдает. На сцену выходит,словно воровка,
костюмерша. В ее руках пурпурная подушка, на
которой корона)

Костюмерша: Извините, извините,извините.

(она кладет корону на грудь короля.Она хочет выйти,
но, увидев мертвого короля, начинает плакать и
остается со скорбящими)

Наш король, глава государства, оплот нашей жизни,
стена безопасности нашей, храм нашей скорби,
(женщины вздыхают. Входит врач.)

Врач: Извините…

(все смотрят в его сторону)

Тот парень, которого я проверил…

Граф – министр иностранных дел(он же Драматург): Тс-с-с.
(показывает ему на выход)

Граф премьер-министр: Что мы скажем нашему королю
сегодня…

Врач: Простите, но это опасный человек…

Граф: Ты руководил нашим государством тридцать два
года, твои руки были чистыми, а сердце –
светлым.

Врач: Он угрожал мне ножом…

Драматург: Тс-с-с…

(костюмерша подходит к врачу)

Граф: После смерти жены вы стали для дочери и отцом, и
матерью.

Врач: У него есть нож…

Драматург: Мирьям, выведи его,пожалуйста.

Граф премьер-министр: Символично то, что вы ушли от нас
именно в тот день, когда нашелся жених для
вашей дочери,

тот, кто унаследует ваше государство,кто станет нашим
королем…

Врач: Он просил меня передать вам,чтобы вы остановили
спектакль.

Граф: С болью и сожалением…

Врач: Он сказал: «Передай им, что если они не остановят
спектакль, они пожалеют о том моменте, когда
начали его.» (напряженная тишина)

Граф: (себе) Твою мать! (врачу)

Передай ему, что мы не остановим спектакль. Никогда.
Пусть не угрожает нам.

Да, наши ножи из пластика, но души -из стали.

Мы не боимся его.

Скажи ему, что ни один нож не остановил пока ни один
спектакль, и что наши костюмы несгораемы.

А сейчас, с твоего позволения, мы продолжим нашу
скромную церемонию.

Директор театра: (играющий Короля,шевелится, пожимает
руку графу) Исключительно, Васерман. (врачу) Исчезни
сейчас же.

Костюмерша: Я же тебе говорила.

(врач выходит. За ним костюмерша.Директор вновь
ложится. Г раф снимает корону с головы короля и
водружает ее на голову Принца. Он преклоняет колено,
остальные за ним)

Граф: Виват, Король.

Все: Виват, Король.

Граф: Виват, Король.

Все: Виват, Король.

Граф: Виват, Король.

Все: Виват, виват, виват!

Картина 15.Черные тучи.

(снаружи слышится крик костюмерши. Входит врач, левой

рукой поддерживающий окровавленный платок на
правой руке. За ним входит костюмерша)

Врач: Здесь случится беда, я вас предупреждаю!
Костюмерша: Подождите, я наложу вам повязку.

Врач: Не нужно повязки.

(собирается спуститься в зал)

Король: (директор театра) Что случилось?

Костюмерша: Он ранил его.

Король (директор театра): Кто ранил? Кого ранил?

Врач: Этот человек опасен.

Костюмерша: (Директору) Я сижу там, за кулисами, не
одна.

(персонажи встают)

Врач: Поговорите с ним.

Король: Где он?

Врач: Он ждет в гримерной.

Он попросил меня дать ему руку.

Я дал ему руку. Он с силой схватил ее и хладнокровно
порезал меня.

Костюмерша: Ранил его ножом.

Врач: Именно так.

И сказал мне: «А сейчас иди к ним и скажи, чтобы

остановили спектакль. Я хочу поговорить с ними.»

Костюмерша: Я не останусь там ни на минуту. Я что,
сумасшедшая?

Врач: Поговорите с ним, это опасный человек, я вам
говорю.

Михаэль: Минутку, (к солдатам в зале)Идите сюда.
Поднимайтесь.

Высокий солдат: Мы?

Михаэль: Да, идите сюда.

(соолдаты поднимаются на сцену. Персонажи напуганы)

Михаэль: (врачу) Передайте ему, что мы готовы
переговорить с ним.

Врач: Я – нет.

Михаэль (врачу)? Передай ему, что мы хотим поговорить с
ним.

Врач: Я ничего ему не скажу.

Если хотите с ним поговорить, идите к нему сами.

Я закончил. Я возвращаюсь на свое место.

(врач спускается в зал. Михаэль смотрит на костюмершу)

Костюмерша: (как к сумасшедшему) Я?!

Михаэль: (королю) Вы готовы позвать его?

(король ложится, притворяясь мертвым.Тишина)

Высокий солдат: (персонажам) Не волнуйтесь. Мы все
уладим.

Низкий солдат: Мы служим в армии, (пауза) Принести
оружие снаружи?

Михаэль: Не нужно.

(тишина)

Высокий солдат: Продолжайте спектакль, (пауза) Может,
споете что-нибудь?

Низкий солдат: А почему бы и нам не спеть?

Высокий солдат: Мы будем петь?

Михаэль: Почему бы нет? Спойте нам что-нибудь.

(низкий солдат начинает петь. Высокий присоединяется к
нему. За ним и Михаэль. Песня становится жестокой и
распущенной. Постепенно персонажи покидают сцену)

Мы двое давно уже друзья,
по меньшей мере года полтора.

Верно, что когда стреляют, нет времени поговорить,

нет времени и на всякие нежности

Но в сердце всегда горит,
скажем без стыда, огонь,

отсюда и до самой крыши.

Если кто-то попытается

паг* паолоптутт!

Мы не промолчим,

Уж мы-то ему покажем
Короче, покажем ему, откуда растет кое-что.

(они прыгают вокруг напуганных персонажей)

Мы трое уже с давних времен друзья.

Была война и еще множество препятствий.
Верно, что когда стреляют, нет времени поговорить,
и нет времени на глупости и всякий вздор.

Но в сердце есть…

(они коронуют принцессу, остальные
персонажи скрываются со сцены)

Мы трое уже давно друзья,
как минимум – два года.

Дорогуша, если хочешь отношений с нами,

Хоп, быстренько опускайся на колени,
(принцесса выходит. Они бегут и подпрыгивают)
Но в сердце есть…

(они падают друг на друга на сцене. Освещение меняется.

Опускается ночь. Идет снег.Солдаты, сидящие спиной к

зрителям, смотрят вглубь сцены)

Картина 16. На улице.

(Ночь. Снег. На сцену выходит довольная служанка.
За ней под зонтом – Директор театра. Солдаты и
Михаэль наблюдают за ними)

Служанка: Снег…

Директор театра: Да…

Служанка: Белый воздух…

Директор: Розет…

Служанка: Не как во дворце…

Директор: Укройся под зонтом.

(закрывает ее зонтом, она уворачивается)

Служанка: Снег…

Директор: Поцелуй меня, Розет.

Служанка: Где этот господин премьер-министр?

Директор: Сейчас придет.

Служанка: Ты сказал ему?

Директор: Я сказал ему, что ты видела. Поцелуй меня до его
прихода… А, вот и он…

(входит Премьер-министр)

Директор: (зовет его) Господин граф премьер-министр.

Граф премьер-министр: Господин директор театра.

(пожимают руки)

Премьер-министр: Мы не встречались.

Директор: И не говорили.Познакомьтесь, пожалуйста,
Розет. Работает у принцессы. Служанка.
Служанка: (обиженно) Секретарь.

Директор: (служанке) Расскажи, Розет,господину Премьер-
министру, что ты видела.

Служанка: Это было после полуночи. Я вошла к ним в
комнату для того, чтобы…

Директор: Не важно.

Служанка: Он был один, потому что принцесса ушла к
своему отцу, как всегда.

Директор: Не важно…

Прислуга: Когда увидел меня, сразу его лицо побледнело,
прямо как этот снег.

Он спрятал руку за спину и так посмотрел на меня,
будто я застала его во время совершения преступления.
Граф премьер-министр: Спрятал руку за спину?

Директор театра: Скажи господину Премьер-министру, что
у него было в руке, (не сдерживается) Стилет.
Служанка: Стилет.

Премьер-министр: Стилет?

Директор: Это был он. Он вонзил стилет в спину Короля и
скрылся, (пауза) Не так ли?

Премьер-министр: Я слышал, (смотрит на служанку)
Вы… вместе?

Диреткор: (смущенно) Иногда. Когда холодно.
Премьер-министр: А когда не холодно?

Директор: Но она меня не хочет. Один поцелуй надо
клянчить все лето.

(приближается к служанке) Ах, Розет, Розет, Розет.
(поет) Ах.

Над замком идет
снег.

Над площадью идет
снег.

Над городскими крышами –
снег.

Над домами,
в окнах,
во дворах,
в парках
снег, снег, снег.

Мамочка – мама,
мамочка – мама,
мамочка – мама,

мамочка – мама.

Картина 17. Верховное собрание.

(Входит Ахмад. За ним осторожно следуют персонажи.
Михаэль и его телохранители поднимаются. Михаэль
становится напротив Ахмада, солдаты – за Михаэлем.
Пауза)

Михаэль: (Ахмаду) Твое кресло свободно. Ты можешь
вернуться на свое место.

(пауза)

Ты можешь сесть на свое место.

Ахмад: Слишком поздно.

(пауза)

Михаэль: Что ты сказал?

Ахмад: Слишком поздно.

Михаэль: Что слишком поздно?

Ахмад: Возвращайся ты на свое место.

(общее недоумение. Ахмад обращается к принцессе)
Каждый спектакль ты спрашиваешь, кто готов умереть
за тебя.

Я готов умереть за тебя.

А меня бьют и выбрасывают со сцены.

Сейчас мне мало моего места. Я хочу тебя.

Директор: Смотри-ка, стоит ли так говорить?

Умереть или не умереть? Это же текст.Нужен юмор. Ведь
что здесь у нас?

У нас тут Колизей? Это же театр. Разве мы гладиаторы?
«Сказала, не сказала.» Ну, сказала. Спектакль.

Ахмад: Я знаю, что это спектакль. Я не дурак.

Я понимаю, что это спектакль. Я хочу быть причастным к
спектаклю.

(общее недоумение)

Низкий солдат: (новому королю) Позволь мне, я его
обработаю.

Михаэль: Стой спокойно. (Ахмаду)Вернись на свое место.

Высокий солдат: Зачем ты разрешаешь ему вернуться? Он
помешает снова.

Михаэль: Подожди. (Ахмаду) Давай пожмем друг другу
руки и покончим с этим. Спокойно.

Ахмад: Слишком поздно.

(низкий солдат бросается в сторону Ахмада, Михаэль
останавливает его)

Низкий солдат: Вали быстро отсюда,пока я не покончил с
тобой. Маленький нахал!

Вали отсюда, да побыстрее. Я тебя предупреждаю!

Михаэль: Хватит! Достаточно, я тебе сказал! (Ахмаду)
Послушай, я не могу нести за тебя ответственность.

Я предлагаю тебе спокойно вернуться на свое место, без
проблем.

После ты пожалеешь, что не послушал моего совета,
(тишина)

Ахмад: Вы все пожалеете. Мы все пожалеем.

(спускается со сцены и выходит из зала)

Михаэль: (окружающим) Территория свободна. Можно
продолжить спектакль.

(Михаэль и двое солдат возвращаются на свои места на
сцене)


Картина 18. Все написано.

Михаэль: Что дальше?

Драматург: Сейчас, Его величество король решит,
(показывает знако персонажам выйти и собирается выйти
за ними)

Михаэль: Постой-ка. Что это значит«Его величество
решит»?

Разве ты не говорил в начале, что все написано?

Драматург: Да, все написано.

Михаэль: Так что же ты говоришь «Его величество решит»?
С этого места уже не написано?

Драматург: Почему нет?

Михаэль: Написано?

Драматург: Все.

Михаэль: Если я Король и «Его величество решит», как же
тогда написано? Где?

Драматург: (вытаскивает из кармана текст) Существует
пьеса.

Михаэль: Покажи мне.

Драматург: Не стоит.

Михаэль: Почему это?

Драматург: Нехорошо.

Михаэль: Покажи мне.

Драматург: Нехорошо, Ваше величество,поверьте мне.
Михаэль: Так что это за спектакль такой?

Драматург: Спектакль. Что значит«какой»?

Михаэль: О чем спектакль?

Драматург: Не скажу.

Михаэль: Не скажешь?

Драматург: Не скажу.

Михаэль: А я кто?

Драматург: Король.

Михаэль: Ты надо мной смеешься?

Драматург: Нет. Вовсе нет. Вообще нет. Смех? С чего это
вдруг? Почему смех?

Михаэль: Ты надо мной смеешься.

Драматург: Не в большей степени, чем жизнь смеется над
нами.

Михаэль: (драматургу) Так все написано?

Драматург: Все-все написано.

(пауза)

Михаэль: А если я отступлю от написанного?

Драматург: Я не думаю, что Ваше величество «отступит» от
написанного.

Михаэль: Как это нет?

Драматург: Как это да?

Михаэль: Я сделаю, что захочу. Я изменю твой сюжет.

Я прогоню принцессу. Я пересплю с прислугой…

Высокий солдат: Скажи, что его повесят.

Михаэль: Я велю, чтобы тебя повесили.

Драматург: Его величество сделает лишь то, что написано.
Высокий солдат: Этот наш разговор тоже написан?
Драматург: Написан.

Высокий солдат: Покажи.

(драматург просматривает текст,вытягивает из него
один лист и протягивает принцу)

Михаэль: (читает) Я изменю твой сюжет.Я выгоню
принцессу.

Я пересплю с прислугой; скажи, что его повесят; я скажу,
что тебя повесят…

(режиссеру) Прекрасно! (раздражаясь)Что это должно
означать? Исследование какое-то?

Драматург: Исследование? Нет. Не исследование. С чего это
вдруг? Не какое не исследование.

Михаэль: Ты немного раздражаешь. Тебе это уже говорили?
Драматург: Да. Говорили. Именно. Говорили. Не совсем так.

Но говорили.

Низкий солдат: Дай-ка мне, я его обработаю.

Михаэль: Минутку. Дай-ка мне эти листы.

Драматург: Зачем?

Михаэль: (громко) Дай сюда, сказано тебе.

(драматург протягивает ему листы.Михаэль рвет их на
клочки)

Михаэль: Что ты теперь будешь делать с твое пьесой?
Больше ничего не написано.

Драматург: (вытягивает еще одну стопку листов,

вытаскивает из нее лист и протягивает Михаэлю)
Есть дополнительные копии.

Михаэль: (читает) Что ты теперь будешь делать с твоей
пьесой?

Больше ничего не написано. Есть дополнительные копии.

(рвет лист, выхватывает у драматурга листы и рвет их тоже)
Есть еще?

Драматург: Есть, и много, Ваше величество.

Михаэль: Где они?

Драматург: Разбросаны.

Михаэль: Ты знаешь, для чего они нужны мне?

Драматург: Да.

Михаэль: Не только для того, чтобы разорвать их…

Драматург: (перебивает его) Но и для того, чтобы быть

уверенным, что Ваше величество делает не то, что
записано.

Но Ваше величество никогда не будет уверенным, что он не
делает то, что записано.

Никогда.

Михаэль: (солдатам) Давайте отыщем эти листы, по всему
театру, за кулисами, в гримерных, в зале.

Все эти листы соберем здесь.

(все трое собираются выйти. Входят Г раф премьер-министр
и принцесса)

Принцесса: Где он?!

Граф премьер-министр: Ваше величество,король покинул
замок.

Принцесса: Когда?

Граф премьер-министр: Несколько минут назад.

Принцесса: Куда?

Граф премьер-министр: Он одел форму.

Принцесса: Ушел на войну?

Граф премьер-министр: Иногда на войну уходят, а иногда на
нее сбегают.

(выходит)

Принцесса: (за ним) От чего он бежал?!

(выходит)

Михаэль: Листы.

(двое солдат выходят)

Картина 19. Сон костюмерши.

(костюмерша вскрикивает во сне и просыпается)
Драматург: Что случилось?

(костюмерша смотрит на драматурга,Михаэля,
испуганно осматривается вокруг, смотрит на пол, на
потолок, понимая, что уснула на сцене)
Костюмерша: (стыдливо улыбаясь) Ой, я уснула. Уснула
прямо на сцене…

(собирается выйти)

Драматург: Ты кричала.

Костюмерша: (вспоминает) Мне приснилось…

(короткая пауза)

Драматург: Что тебе приснилось?

Костюмерша: Мне приснилось, что я уснула…

Драматург: Это тебе не приснилось. Ты спала.
Костюмерша: Нет. Я спала. А во сне приснилось.
Драматург: Что приснилось?

Костюмерша: Рассказать?

Драматург: Да.

Костюмерша: Мне приснилось, что я на сцене пою. (с
улыбкой) Прямо как актриса.

А на сцене Принцесса, Наоми и(сомневаясь в имени)
Михаэль?

(Михаэль кивает)

Мертв.

Михаэль: Я умер?

(входят солдаты, несущи стопки листов)

Низкий солдат: Есть еще уйма таких листов.

Михаэль: (указывает на центр сцены)Выкиньте их сюда.
Низкий солдат: Их бесчетное количество.

Михаэль: (высокому солдату) Давайте попробуем найти тут
продолжение.

(низкий солдат выходит, высокий солдат и Михаэль
роются в текстах)

Костюмерша: Принцесса стоит, Наоми на полу, обнимает
лежащего Михаэля. Михаэль мертв. А я пою.
(пробует вспомнить) Какую же песню я пела?..

(входит низкий солдат, выкидвает бумаги на сцену и
выходит)

Костюмерша: И тогда, во сне, я проснулась и увидела
Михаэля стоящим на сцене и держащим в руке
лист бумаги…

(высокий солдат передает Михаэлю лист,тот

ошеломленный просматривает его. Низкий солдат
вновь входит, выбрасывает листы на сцену и
выходит. Костюмерша видит лист бумаги в руках
Михаэля)

Я говорю ему: «Михаэль, Михаэль, мне снилось, что ты
мертв.» Аты говоришь мне: «Я мертв?!»


А я говорю тебе, так мне приснилось, и тогда ты говоришь
мне: Скажи…

Михаэль: (смотрит на нее с подозрением) Скажи, ты
актриса?

Костюмерша: (удивляется) Что ты сказал?..

Михаэль: Ты актриса?

Костюмерша: (себе) ОЕМ УИ (Такова судьба) (Михаэлю)
Я костюмерша.

Михаэль: (перебивает ее) А тот рассказ, что ты рассказала
сейчас… Кто тебе его дал?

Костюмерша: (испуганно) Что значит«кто дал»? Мне
приснилось…

Михаэль: (смотрит на лист) Это тут написано, (солдатам)
Рассказывает мне сказки… Выучила наизусть то, что
тут написано.

Костюмерша: Что значит «написано»?

Михаэль: Ты говоришь мне то, что здесь написано.
Костюмерша: Как может быть написано, если я уснула тут
на сцене, сам видел…

Михаэль: Все тут написано.

Костюмерша: Можно посмотреть? (читает с листа в руках
Михаэля)… принцесса стоит, Наоми на полу,
обнимает лежащего Михаэля. Михаэль мертв.

Михаэль: (высокому солдату) Устраивает нам тут
представление. Ты понял, что тут происходит?!
(костюмерше) Кто написал тебе эти слова? Этот психопат?!
(показывает на драматурга)

Он велел тебе сказать, что тебе приснилось, что я
мертв?!

(костюмерша выхватывает из его рук лист и читает)
Михаэль: (драматургу) Ты что, пытаешься нас испугать? Ты
думаешь, что мы дети?!

Каждый день в нас стреляют,забрасывают гранатами,
мы прыгаем с вышек в горящие здания,
бежим в масках через газовые облака, наши люди
взрываются на улицах,
друзья теряют руки и ноги.

А ты думаешь, что мы здесь, в твоем театре, вдруг
испугаемся?

Костюмерша: (с ним вместе, читает)Наши люди

взрываются на улицах, друзья теряют руки и ноги.
А ты думаешь, что мы здесь, в твоем театре, вдруг
испугаемся? (пауза)

Вы пытаетесь свести меня с ума?!

Михаэль: (вместе с ней) Вы пытаетесь свести меня с ума?!
(костюмерше)

Кто дал тебе эти слова?

(выхватывает лист из ее рук)

Костюмерша: (пугается, почти плача)Никто, никто. Я

уснула тут на сцене, ты сам видел. Мне снился сон… Я
только что проснулась…

Михаэль: (читает) Я уснула тут на сцене, ты сам видел. Мне
снился сон… Я только что проснулась…

(входит низкий солдат, в его руках лист)

Низкий солдат: Послушай. Тут написано, что низкий солдат
вносит бумаги.

(все четверо смотрят на лист в руках низкого солдата. Они
читают. Музыка. Михаэль немного удаляется и
смотрит на них со стороны)

Низкий солдат: Мне снится все происходящее?

Высокий солдат: Какой сон?! Это актриса, понимаешь?!
Двойной агент.

Низкий солдат: Двойной агент?!

Высокий солдат: То, что у нас сейчас в руках, это просто
список ее заданий.

Костюмерша: Мне нужно идти.

Высокий солдат: Куда это ты идешь?

Костюмерша: Ай-ай-ай, оставь меня…

Низкий солдат: Кто дал тебе эти слова?Говори сейчас же
или я сломаю тебе руку.

(вдруг трое обнаруживают, что они читают с листа. Они
останавливаются. Музыка остнавливается.
Костюмерша пятится со сцены)

Костюмерша: Я должна идти.

Высокий солдат: (держит ее) Куда это ты идешь?
Костюмерша: (борется) Ай-ай-ай, оставь меня…

Низкий солдат: Кто дал тебе эти слова?Говори сейчас же
или я сломаю тебе руку.

Михаэль: Хватит! Оставьте ее! Что вы делаете?!

(двое оставляют костмершу. Она бьет высокого солдата.

Солдаты возвращаются к рассыпанным по полу
листам и рвут их на кусочки. Михаэль прыгает к
ним)

Послушайте меня. Не двигайтесь. Просто не двигайтесь.

Перестаньте двигаться.

Поверьте мне, что этого вы не найдете написанным нигде.
(Солдаты застывают на месте. Пауза. Они
смотрят на драматурга, и говорят, не шевелясь)
Низкий солдат: Но как он узнал, что я принесу бумаги…
Высокий солдат: Может, у них есть здесь быстрый,
быстрый компьютер… Я слышал, что по
времени…

Низкий солдат: Все может быть, но там написано то, что мы
скажем до того, как сказали.

Высокий солдат: Это то, что я тебе говорю. Относительно
времени.

Ведь что такое время по Эйнштейну: Оно движется не по
прямой.

Вот предположим, ты отправляешься в космос.

Низкий солдат: Ну.

Высокий солдат: Ты попадешь туда, если преодолеешь
скорость света?

Низкий солдат: Ну.

Высокий солдат: Ты пребываешь туда более молодым, чем
перед отправлением.

Низкий солдат: Я понял.

Высокий солдат: Очень может быть, что у них тут есть
компьютер, имитирующий скорость света,
понял?

Низкий солдат: Все понял. Это оно самое.

Нужно найти этот их компьютер и разобрать его.

(собирается выйти)

Михаэль: Не двигаться!

(солдаты снова застывают)

способны просто не двигаться?

(входит директор театра, смотрит на застывших Михаэля,
солдат и костюмершу)

Директор: (драматургу) Долго это будет продолжаться?
(пауза)

Ведь зрители сидят тут.

(пауза)

Зрители сидят, а сцена стоит. Это нехорошо. Людям нужно
действие.

(пауза. К зрителям)

Извините. Извините, пожалуйста.

(собирается выходить. Видит костюмершу)

Мирьям… Мирьям…

(выходит)

Костюмерша: (драматургу) Извините.Что, вправду, все
написано?

Драматург: Да, все написано.

Костюмерша: Так я немного актриса?

Драматург: Да. Немного.

Директор: (снаружи) Мирьям.

Костюмерша: (собирается выйти, останавливается,
возвращается к драматургу)

Мне очень хочется спеть.

(собирается выйти)

Михаэль: Не двигайся, не двигайся!

(костюмерша замирает)

Низкий солдат: У меня нога затекла.

Костюмерша: Какую же песню я пела?..

Михаэль: Тс-с-с!

Низкий солдат: Скажем, что я попал в космос. Но ведь
может быть, с другой стороны, я еще в пути?

Высокий солдат: Почему это в пути?

Возможно, ты еще вообще никуда не отправился.

Низкий солдат: Но наоборот тоже хорошо?

Высокий солдат: Конечно. Возможно, что отсюда ты еще не
вышел, но ты уже там.

Михаэль: (погруженный в свои мысли)Интересно, есть ли
конец у этого спектакля…

Высокий солдат: Как это нет конца? У всего есть свой
конец.

Михаэль: У этого садиста ничего нельзя знать.

Низкий солдат: Скажи-ка. Может в этот момент, когда мы
тут сходим с ума, в другом месте нам очень
хорошо.

Высокий солдат: По Эйнштейну это вполне возможно.

Мы, к примеру, говорим, а в космосе уже давно перестали
говорить. Мы в другом месте в другое время.

Низкий солдат: Это хуже или лучше?

Высокий солдат: По Эйнштейну неважно.Возможно, что по
Эйнштейну мы уже мертвы.

Михаэль: Вопрос, написан ли где-нибудь финал.

Низкий солдат: Если я понял, скажи мне, верно ли, что по
Эйнштейну, возможно,^финал уже был.
Костюмерша: Кто-то идет.

Михаэль: Не двигайтесь. Слышали?!Чтобы никто не
двигался!


Картина 20. Слова любви.

| (входит принцесса, за ней – Г раф премьер-министр)

Принцесса: (драматургу) Мой муж король исчез. Сразу

после коронации он исчез. От меня что-то скрывают?
(обращается к графу премьеру-министру)

Я требую от вас рассказать мне всю правду!

Драматург: Что вы скрываете, господин Г раф премьер-
министр?

(пауза)

Граф премьер-министр: (драматургу) Позовите служанку.

(драматург выходит. Она становится очень близко к
Михаэлю, застывшему на месте)

Принцесса: Он разгадал все три загадки, по закону я должна
выйти за него замуж.

Но он какой-то скользкий.

Он ни разу не сказал мне слова любви.Ни разу не коснулся
меня.

Как-то я спросила его, сможет ли он пожертвовать жизнью
ради меня?

Он не ответил.

Мой отец перед смертью сказал мне, что его единственная
страсть – это королевский трон.

(входит испуганная служанка, за ней драматург)


Граф премьер-министр: Розет, расскажи нам, что ты видела.

Служанка: Это было на утро после того,как ночью он убил
короля.

Графиня Наоми тихо вошла, будто не хотела, чтобы кто-то
услышал.

Я сразу поняла, что тут что-то есть. Я превратилась в

зрение, прямо как телефонная трубка, и увидела,
как она говорит ему: «Убежим, вдвоем, быстро,
пока не стало слишком поздно.»

Она сняла с него форменную одежду и хотела, чтобы он

надел простую рубашку, чтобы не быть узнанным
при побеге из дворца.

Он сначала боялся, но она обняла его,и я увидела, что она
прямо вся зажглась…

Граф премьер-министр: (перебивает ее)Ладно, этого
достаточно.

(короткая пауза)

Граф премьер-министр: (драматургу)Приведите её.

(драматург выходит)

Принцесса: (в слезах) Он убил отца! Он убил короля!

Граф премьер-министр: Ваше величество,никто не видел
этого.

Был некто, кто видел руку, а в ней -стилет.

(входит беременная Наоми. За ней драматург)
Принцесса: Лучшая моя подруга, Наоми… Мы обе родились
во дворце.

Мы вместе играли в королевских садах. Вместе взрослели.
Мы всегда рассказывали друг другу о нашей любви, о
наших мечтах, о днях радостных и грустных.
Наоми, Наоми… как ты могла?! Ты предала меня!

Граф премьер-министр: Говори.

Наоми: (поет) Как это случилось, когда пришло,

не знаю я.

Как память или озарение
внезапно.

Ты ведь знаешь, ты другая,
ты это понимаешь.

Скорбь любви,
страшную грусть,
страх…
любви.

Он пришел ко мне, словно луч света,
очень нежный.

Прошел через тело,
проник в душу.

Растворился, заставив кипеть мою кровь.

Это не кончалось.

Радость любви,
огромное счастье,
страсть…

Любви.

Граф премьер-министр: Я думаю, ты говоришь о нашем
короле.

Наоми: Я говорю о Михаэле.

Принцесса: (графу премьер-министру)Смертный приговор
ему!

Наоми: (принцессе) Это моя вина. Я соблазнила его. Я
уговаривала его бежать.

Он не убивал. Прости меня.

Принцесса: Это никогда не простится ему. Никогда не
простится тебе.

Проклятье на твою голову. Проклятье на твоего сына.
Проклятье на его отца.

(выходит)

Граф премьер-министр: (Наоми, тихо) А он? Он любит
тебя?

Наоми: Он ни разу не сказал мне слова любви.

Наоми: (держитживот) А-а-а…

Граф премьер-министр: Что произошло?

Наоми: Ах…

Драматург: Это родовые схватки.

Граф премьер-министр: Давай, мы уложим тебя на кровать.
Драматург: (приближается к ней, держит за руку) Наоми…

Ты скоро родишь дитя…

Наоми: (обнимает его) Да…

Граф премьер-министр: (Наоми) Пойдем,я тебе помогу,
(прислуге) Иди позови акушерку.

(Граф премьер-министр и прислуга поддерживают
метущуюся Наоми и выходят)

Граф премьер-министр: (снаружи) Розет!

(служанка пересекает сцену, в ее руках стопка простыней)
Драматург: (застывшему Михаэлю) Почему ты так
сопротивляешься?

Время проходит. Жизнь проходит.Спектакль подходит к
концу. А ты все никак не шевелишься.

Мы останемся вне действия.

Михаэль: (почти не двигаясь) Я не люблю манипуляций. Я
свободный человек.

Драматург: Ага, я понял. Это ведь от избытка свободы ты и
твои друзья застряли тут без движения.

Михаэль: Как только появится причина для движения, я
пошевелюсь.

(входит прислуга)

Прислуга: Господин Михаэль. Господин Михаэль, графиня
Наоми просит вас зайти к ней.

(Михаэль не двигается)

Ей больно.

(Михаэль не двигается)

Она сказала, чтобы я передала вам, что она любит вас.
(Михаэль не двигается)

Она сказала: «Скажи ему, если он придет и произнесет
только одно слово о любви, вся моя боль тут же
пройдет.»

(Михаэль смотрит с улыбкой победителя на
драматурга)

Драматург: Да здравствует свобода!

(слышится плач ребенка. Все оборачиваются в
сторону двери. Прислуга выбегает. Михаэль
смотрит на драматурга)

Драматург: Твой ребенок.

Картина 21. Торг о теракте.

(в зале Ахмад подходит к Ализе, подставляет нож к ее

горлу. Ализа кричит)

Ахмад: Вставай! Вставай!

(солдаты, Михаэль и костюмерша выходят из оцепенения)
Низкий солдат: Что такое?

Высокий солдат: Что там происходит?

Директор театра: (входит взволнованный) Что-то произошло?
Что на этот раз?

(Михаэль смотрит со стоноры)

Низкий солдат: Что-то там, в зале.

Директор театра: Можно свет в зал?

(зажигается свет в зале)

Ахмад: (подставляя нож к горлу Ализы)Двигайся!

Двигайся!

Костюмерша: (директору) Ох, это там Ализа Розен, чтобы
мне так было хорошо!

Низкий солдат: Кто это?

Высокий солдат: Это снова карлик.

(Ализа встает с места. Он тянет ее к сцене. Входит
драматург)

Костюмерша: Это Ализа. (Ализе) Что, ты была на
спектакле?

(Ахмад приближается с Ализой к сцене)

Ахмад: Приведите девушку.

Директор: Какую девушку?

Высокий солдат: (низкому)Давай принесем оружие.

Директор: (за ними) без оружия, без оружия!

(двое солдат выходят из зала)

Ахмад: Приведите сюда принцессу.

Драматург: Чего тебе надо?

Ахмад: (Ализе) Поднимись на сцену, (остальным)

Вы – назад.

(двое поднимаются на сцену, остальные отступают назад)

Приведите сюда принцессу. Передайте ей, что я хочу
поговорить с ней.

Драматург: (директору) GO AND CALL THE POLICE
(Идите и вызовите полицию).

Ахмад: I UNDERSTAND ENGLISH AND IF YOU CALL
THE POLICE I WILL KILL HER. (Я понимаю английский.

Если вы вызовите полицию, я убью ее).

Драматург: GO AND BRING THE PRINCESS (Идите и
приведите принцессу).

(директор театра выходит)

Костюмерша: Ализа, милая,принести тебе чего-нибудь
выпить?

Ахмад: (костюмерше) Отойди отсюда. Все, выйдите вон.

Я хочу видеть здесь только принцессу.

Костюмерша: (драматургу на выходе)Что, и вправду все
написано?

Драматург: Да, все написано.

(все выходят)

Ахмад: Не двигайся.

Ализа: Извините, я могу сказать вам кое-что?

Ахмад: Чего тебе?

Ализа: Знайте, что я на вашей стороне…

Ахмад: Хорошо, спасибо большое.

Ализа: Я лишь хочу, чтобы вы знали, что я придерживаюсь
абсолютно левых взглядов и понимаю все ваши требования.
Ахмад: Что за левизна у тебя в голове?!

Ализа: Я видела, что они вам сделали.

Ахмад: Ладно, достаточно.

Костюмерша: (входит) Ализа,милая, немного воды?..

Ализа: (приближается к ней)Ой, спасибо…

Ахмад: Куда ты пошла?! (костюмерше) Уйди отсюда!

Ализа: Дайте мне возможность попить чего-нибудь.
Костюмерша: Дай ей, милок, напиться. Ты тоже чего-
нибудь хочешь?

(Ализа пьет)

Ахмад: (костюмерше) Выйди отсюда, быстро.

Костюмерша: (Ализе) Я принесу тебе еще стаканчик.

(выходит)

Ализа: (пьет и говорит) Скажу вам правду, что я была
уверена, что вы один из спектакля…

Ахмад: (раздраженно) Ладно…

Ализа: И снова говорю про себя -тумаки выглядели
абсолютно натурально. Вы проделали это
замечательно.

Ахмад: Ну все, хватит.

Ализа: (зрителям) Сейчас существует особое направление в
искусстве, когда стираются границы между жизнью и
произведением автора.

Ализа: Вы знаете, что я актриса этого театра, а?

Ахмад: И ты актриса? На этом спектакле нет зрителей?

Ализа: (очень удивляясь, что он не знает ее) Я Ализа Розен,
я актриса в этом театре уже много лет.

Ахмад: Хорошо, сиди спокойно сейчас.

Ализа: Я была в «Курочках», если вы слышали…

Ахмад: Не слышал.

Ализа: В любом случае вы молодец, что воюете за свои
права…

Ахмад: Послушай, если ты не заткнешься сейчас же, я
перережу тебе главную артерию.

Ализа: Окей, только чтобы почувствовать себя участницей
происходящего я должна знать – это что то типа
торга, не так ли?

Ахмад: Хватит болтать, слышала?! (кричит за кулисы) Где
принцесса?

Директор: (входит) Извините, она уже идет…

(из входа в зал врываются по направлению к сцене двое
солдат, в руках которых автоматы)

Высокий солдат: Брось нож, подними руки.

Низкий солдат: (одновременно) Подними руки, быстро, или
я тебя кончу!

Директор: Нет! Что вы делаете?!

Ахмад: (прячется за Ализу) Тогда вы убьете и её тоже.

Ализа: (солдатам) Осторожно, не стреляйте!

Низкий солдат: Брось нож.

Ахмад: Опустите автоматы или я зарежу ее.

Ализа: Что это значит «ты меня зарежешь»? Как ты
разговариваешь?

(тянет ее от сцены)

Высокий солдат: Эй ты, куда ты направляешься?

Низкий солдат: Иди сюда.

(выходят за Ахмадом)

Директор: (за солдатами) Идите сюда оба! Одну минутку!

Директор: Васерман!

Дорогие зрители, еще минутку.

(входит граф премьер-министр)

А вот и он. (Графу) Иди сюда, иди сюда.

А пока, до того, как его поймают.Только сейчас, в
качестве интермедии, этот тот момент, который
нужен театру.

Именно из-за положения безопасности, а может и
наоборот. Хотя я не думаю наоборот, наоборот – я
думаю, что не следует. Ведь если бы положение
было наоборот, мы бы тоже сказали наоборот?
Конечно нет.

(входит драматург)

О! Иди сюда и ты, со всеми…

(драматург присоединяется к ним. К зрителям)

Я говорю, что это момент истины,потому что сейчас
– именно то_, но ведь завтра будет нечто другое. И
что мы скажем тогда, что это тоже именно то?

Куда мы попадем?! Несомненно именно то и куда мы
попадем! Как будто и не несомненно, но все-таки да.
(графу премьер-министру и драматургу)

Сейчас мы поём! (музыканту) Дай-ка нам звук.

(поют. Во время песни идет погоня.Проходят: солдаты,
Ахмад с Ализой, костюмерша, принцесса, Михаэль,
прислуга)

Припев: Еще чуть-чуть и станет здорово, здорово.

Все скоро закончится.

Нужно взглянуть на это философски.

Такой взгляд разрешит почти все.

У меня был депрессивный друг,
он видел все в черном свете.

У него был деффект зрения.

Короче говоря, без луча света.

Как-то в ясный день он встретил Бридокиту,
такую же сумасшедшую, как он сам.

Без искорки, без всякой живости,
они стали друг другом.

И с тех пор он уже не депрессивный,
и уже не видит все в черном свете.

У него все еще деффективная физиономия,
но несомненно полный света взгляд.

Припев: Еще чуть-чуть и станет здорово, здорово.

Все скоро закончится.

Нужно взглянуть на это философски.

Такой взгляд разрешит почти все.

Я был молодым и оптимистичным,
бегал вприпрыжку по берегу моря,
бесконечно приударял за девушками,
не думал и не видел конца.

В один светлый день я женился на Пнине,
и все в минуту закончилось в моей жизни.

Так далек берег, так далеко море,
но близки мой конец и Пнина.

Ну ладно, я не типичный пример,
потому что у меня все закончилось, ай-ай-ай.

У меня есть Пнина, мне плохо и горько.
Но так не всегда в жизни, ей богу.

Припев: Еще чуть-чуть и станет здорово, здорово.

Все скоро закончится.

Нужно взглянуть на это философски.

Такой взгляд разрешит почти все.

 

Картина 22. Погоня.

 

Высокий солдат: Пропал.

Низкий солдат: Пропал.

Высокий солдат: (кричит за кулисы)Двора, если ты
слышишь меня, закричи.

Директор: Кто такая Двора?

Низкий солдат: Кто такая Двора?

Высокий солдат: Как зовут эту толстуху, которую он
захватил? Разве не Двора Рацон?

Низкий солдат: Неважно, (директору) Её зовут Двора?
Директор: Кого?

Низкий солдат: Неважно, (высокому солдату) Пошли,
(выходят из левой двери. Принцесса выглядывет из-за
правой двери)

Принцесса: Можно спросить,что…

Директор: Не волнуйтесь, не волнуйтесь. Скоро все
образуется.

(директор выходит из левой двери.Ахмад и Ализа входят в
среднюю дверь)

Ахмад: (оставляет Ализу, к принцессе) Ты здесь.

Принцесса: Что это? Что ты делаешь с ножом?

Ахмад: Не бойся. Тебе я никогда не причиню зла. Я только
прошу, чтобы ты пошла со мной.

Принцесса: Куда? Ализа, что такое?..


(солдаты входят в среднюю дверь)

Низкий солдат: А вот и он!

(Ахмад садится, хватает Ализу и подставляет нож к ее
горлу)

Высокий солдат: Брось нож.

(Ахмад разворачивает Ализу в сторону солдат и
пятится к правой двери)

Ализа: Чего ты таскаешь меня по всему театру? Отнесись ко
мне с чуть большим уважением.

Низкий солдат: (высокому) Пошли.

(выходят в правую дверь)

Принцесса: (за солдатами) Что вы делаете с вашими
винтовками?!

(директор театра входит в среднюю дверь)

Директор: Где они?

Принцесса: (директору) Он замечателен,этот маленький с
ножом.

Директор: Где солдаты?! Вышли отсюда или отсюда?
Принцесса: Такая чуткость!..

(принцесса выходит через правую дверь,за Ахмадом и

солдатами. Ахмад входит с Ализой в среднюю
дверь)

Директор: Ализа!

Ализа: (директору) Тот, кто не хотел занять меня в этом

спектакле в качестве актрисы,увидел меня в
нем в качестве заложницы.

(выходят в правую дверь)

Директор: Ализа!

(Михаэль входит в левую дверь)

Михаэль: Исчезла.

Директор: Кто исчезла?

Михаэль: Неважно.

(солдаты входят в среднюю дверь)

Высокий солдат: А вот и ты.

Низкий солдат: Где ты был?

Михаэль: Вы все еще не поймали его?

Высокий солдат: (директору) Как ее зовут?

Директор: Кого?

Высокий солдат: Двору Рацон.

Директор: Ализа Розен.

Низкий солдат: Я же тебе говорил.

Высокий солдат: (кричит) Ализа! Ализа!Если ты слишишь
меня, закричи!

Низкий солдат: Пошли.

(солдаты выходят в правую дверь. Наоми входит в

среднюю дверь, в ее руках ребенок. Директор

театра отступает от средней двери,плача как
ребенок)

Михаэль: (с иронией) Ребенок? Мы ведь только
встретились…

Наоми: (с улыбкой) У нас, на сцене,время…

(драматург проходит сзади)

Драматург: Время проходит, проходит,проходит…
(выходит)

Наоми: (приближается к нему) Это твой ребенок.

Михаэль: (отдаляется) Что у тебя там,кукла?

Наоми: Какой же ты трус, Михаэль!

(Ахмад входит с Ализой в левую дверь,пересекает сцену)
Михаэль: (за Ахмадом) Иди сюда!

Наоми: Не ходи! Подожди! Послушай меня, Михаэль,
послушай сейчас, потому что…

Ты видишь вон ту дверь, в зале? Я пойду за тобой.
Михаэль: Как я могу сейчас, посередине… Мои друзья
гонятся…

Наоми: У твоих друзей есть ружья. Ты им не нужен. Я и
твой ребенок у меня на руках тут.

Михаэль: Я понимаю, о чем ты говоришь. Возможно, ты
права. Но пойми, я не способен поверить…

Наоми: Во что?

Михаэль: Во что?

Наоми: Во что ты не можешь поверить?

Михаэль: Например, в то, что ты держишь на руках
ребенка, я не верю.

Мне кажется, что это кукла. Это глупо.

Ты так прекрасна с ребенком на руках,но мне логика не
дает покоя.

Я не верю тебе. Я не могу заставить себя поверить тебе.
Наоми: Как жаль…

Михаэль: Очень жаль. Но может после спектакля выпьем
вместе кофе?

Наоми: (обреченно) После спектакля?

Михаэль: (Наоми) Я уже иду.

(Михаэль выходит из правой двери,входит драматург)
Наоми: Он дурак или что?

Драматург: Это не совсем дурачество,это отсутствие
воображения.

Наоми: Еще можно что-нибудь изменить?

(пауза)

Ты можешь посмотреть за ребенком?

(драматург берет из ее рук ребенка,Наоми выходит за
Михаэлем. В правую дверь входит директор)
Директор: Так нехорошо.

через правую. Ализа входит через левую дверь,
директор за ней)

Ализа: Сбежал.

Директор: Что будем делать.

Ализа: Наверное, я его вывела из себя.

(раздается выстрел за кулисами)

Директор: Что это?

(через среднюю дверь входят солдаты)

Низкий солдат: Я был уверен, что видел его.

Высокий солдат: Где ты его видел?

(выходят через правую дверь)

Директор: Они стреляли.

Драматург: (быстро, Ализе) Возьми ребенка, (передает ей
ребенка) (директору) Заприте ее в своей комнате.
Директор: А что с вами?

Драматург: Идите, быстро.

(директор выходит через правую дверь.
Возвращаются солдаты)

Низкий солдат: Исчез.

Высокий солдат: Куда тут можно исчезть?!

(драматургу)

Скажи, это ты тоже написал?

(драматург не отвечает)

А? (пауза) А? (пауза) А?

Низкий солдат: Почему ты не отвечаешь,с тобой же
говорят.

Драматург: Почему вы так себя ведете?

Низкий солдат: Ведь все написано,разве не так?

Драматург: Мы позвали вас на сцену поучаствовать в

нашем спектакле…

Низкий солдат: (пытается его перебить)Мы еще и виноваты?!

Драматург: У вас нет никаких причин вести себя с такой

жестокостью.

(высокий солдат толкает его, и парик падает с головы
драматурга. Солдаты смеются)

Драматург: (испуганно и стыдливо хватается за голову) Что
вы наделали?! Что наделали?! Что вы наделали?!

Низкий солдат: Что с тобой? Ведь все написано, не так?

Драматург: Отдай мне это.

(драматург пытается забрать парик, но солдаты
кидают его от одного к другому)

Высокий солдат: Там не написано, что с твоей головы
падает парик?

(низкому солдату) Видел, какое зеркало у него на голове?

Драматург: Отдай мне его, я прошу тебя.

Низкий солдат: (задыхаясь от смеха)Зеркало…

Высокий солдат: Дай-ка посмотреться, я должен подправить
свою прическу.

Низкий солдат: Дай-ка посмотреться, хорошо ли я выбрит.

(позади слышен крик, входят граф премьер-министр и
директор театра. Солдаты застывают на месте.

Входит испуганный директор)

Директор: Спасите! Спасите! Ранили Васермана!
Высокий солдат: Что такое?!

(солдаты выходят)

Директор: (драматургу) Мы стояли,разговаривали. Вдруг
он прыгает из-за кулисы, вот так, удар в живот и
убегает.

(директор театра и драматург выходят)

Картина 23. Переговоры о разоружении.

(Ахмад выходит на сцену, за ним принцесса)

Принцесса: Ахмад… Мой дорогой… Ты делаешь ужасные
вещи…

Ахмад: Я знаю. Но человек ведь не железный.

Принцесса: Ты ранил графа премьер-министра.

Ахмад: Со мной несправедливо поступили.

Принцесса: Мы должны продолжить спектакль.

Ахмад: Меня обидели…

Принцесса: В следующей картине я и король…

Ахмад: Меня избили…

Принцесса: У меня есть монолог.

Ахмад: Меня унизили…

Принцесса: Отдай мне нож.

Ахмад: Как я могу отдать тебе нож?!Меня убьют.
Принцесса: Но что ты сделаешь с ножом? Ахмад, милый, ты
запутался.

Нельзя, чтобы нож был на сцене, а еще это – умереть за
меня?

Я только спросила… Кто так серьезно относится к словам?

А нож?!

У нас ножи из плас… Мы не можем держать настоящий
нож…

Это мешает освещению! Отдай мне нож.

Ахмад: Поцелуй меня…

Принцесса: Если ты отдашь мне нож.

(они приближаются друг к другу. Он пытается сначала
поцеловать, она пробует отобрать нож)

Ахмад: А поцелуи у вас настоящие?

Принцесса: У нас все настоящее.

(Ахмад пытается поцеловать ее)

Принцесса: Сначала нож.

Ахмад: Ты только дотронься до ножа, но я оставлю его в
своей руке.

Принцесса: Дай мне подержать за ручку.

Ахмад: Только за самый край. Пальцами.

Принцесса: Нет, нет, всей рукой.Ахмад, я прошу… Как

только нож полностью окажется у меня в руке, я тебя
поцелую.

Ахмад: Только за самый кончик внизу.

Принцесса: Ахмад, глубина поцелуя против глубины ножа,
(они целуются, нож медленно переходит в руки
принцессы. Входит Михаэль. Ахмад выхватывает
нож из рук принцессы)

Принцесса: (кричит) Нет!

Картина 24. Смерть.

(Ахмад кидается на Михаэля, пытаясь ранить его. Они
борются. Нож падает из рук Ахмада, оба устают все
больше и больше, в конце концов они будто танцуют
в ритме вальса. Входят солдаты. Они направляют
винтовки на спину Ахмада. Слышится выстрел.
Михаэль и Ахмад поворачиваются, и пуля попадает в
спину Михаэля. Входит Наоми. Торопится к
Михаэлю, который падает ей на руки. Ахмад бежит
через дверь в зале, солдаты за ним)

(Михаэль лежит распластанный в середине сцены, он
мертв. Наоми плачет над ним, принцесса смотрит со
стороны. Драматург входит сзади, директор через
левую дверь. Костюмерша выглядывает сзади)

Наоми: (драматургу, с испугом) Где ребенок?!

Директор: Я принесу его.

(выходит)

Костюмерша: (входит, смотрит,драматургу) Мой сон…
(входит директор, за ним Ализа, несет ребенка. Она
передает его Наоми. Ализа и директор театра выходят.
Наоми выходит с ребенком, за ними драматург)
Костюмерша: (за Наоми) Мой сон…

(слышны звуки пианино)

Песня…

(она поет)

Слезы здесь из воды,
нож из картона.

И все равно тишина
звенит как беда.


Снег падает на
бумажные деревья.

И все такое застывшее,
как нарисованный экран.

Спи спокойно, милый принц.

Картина отдаляется,
только чувство одиночества
и сказка о принцессе,
которую слышал в детстве.

Как это искусственно,
смешно и преувеличенно.

Все ненастоящее,
настоящая лишь кровь.

Спи спокойно, милый принц,
(костюмерша собирается выходить. Драматург
выглядывает из-за задней двери. Костюмерша
останавливается, возвращается. Михаэль садится,
смотрит вокруг, на зрителей, встает, выходит через
заднюю дверь. Костюмерша выходит за ним.
Драматург выходит в центр сцены.)

Драматург: Темнота…

Темнота

תכניה | תמונות | טקסט | וידאו

היוצרים:

מאת מיכאל גורביץ’ ובבימויו
מוסיקה: יוני רכטר
תפאורה: סבטלנה ברגר
תלבושות: יהודית אהרון
תאורה: רוני כהן
תנועה: שרון שטרק

 

משתתפים:
תמר אלקן, אורית גל, יואב היימן, אריאל וולף, כרמית מסילתי-קפלן, יהויכין פרידלנדר, עירית פשטן, ניר רון, ארז שפריר, יואב בבלי / אלון פרלמוטר

תקציר ההצגה:
אישה מגיעה לחוקר פרטי ומבקשת ממנו למצוא את בעלה שנעדר מביתו זה חמישה ימים. די מהר מגלה החוקר, כי האישה הסתירה ממנו פרטים הדרושים לו, כדי להשלים את חקירתו. למען האמת הוא מגלה, כי הוא עצמו מסתיר פרטים הקשורים לחקירה. על כל פנים הקשר בין האנשים שהוא פוגש ורצף האירועים שהוא חושף, מוזר מכדי להיות מקרי. כמו שהוא אומר: “זה לא צירוף מקרים גברת ויצמן היקרה, זהו הערפל שאופף את התודעה הקטנה והמוגבלת שלנו. כשהתעלומה הזאת תיפתר, יתפזר הערפל”.

הכבש הששה עשר

מאת: מיכאל גורביץ’

עפ”י שירים וסיפורים של יהונתן גפן

 

מערכה ראשונה

(על הבמה גן, במרכזו עץ גדול רב עפאים. בצד ימין, גדר)

יונתן: (נכנס לגן, מביט סביב, אחר כך פונה לקהל)
שלום.
הכל התרחש כאן,
ביום האחרון של הסתיו
שבוע אחרי שחבר שלנו, דניאל, נעלם.
היינו בכיתה א’ או ב’, אני כבר לא זוכר
אבל את אותו יום אני לא אשכח אף פעם.
(מביט לכיוון הגדר)
הם באים.
(נכנסים מיכאל, ענת, אריאלה ונפתלי)

 

Continue reading

האבן והשושנים 

אגדה

מאת מיכאל גורביץ’

 

הדמויות:

 המספר

האבא

פילי – אבר המין של האבא

הילדה

האמא

מפקח המשטרה

אשתו

מפקד המשטרה

הנסיך- בנו

3 זונות

פילי- בתו של מפקח המשטרה

המכשף

  

 

Continue reading

הרומן שלי עם גאיה

מאת מיכאל גורביץ

המחזה נכתב במהלך עבודה עם שנה ג “סטודיו ניסן נתיב” 2010


הדמויות:

איתי- מאוהב בגאיה

יפתח- חבר של איתי

ליאל- חברה של יפתח

ג’ייסון- בחור אופטימי

רועי- בחור פסימי

יעל- חברה של גאיה

יערה- חברה של גאיה

מאגי- בחורה חסרת בטחון

אמא -של איתי

אבא -של איתי

רן- ידיד של גאיה

גאיה- נערה, מאוהבת באיתי

הענק

נערה

גל- מפלרטט עם ליאל

אריאל- בחורה או בחור עם בעיה של מיניות נזילה

רופא

המחזה מתרחש בחדר אחורי במחסן תלבושות, בזמן מסיבה הנערכת באולם הראשי.

 

Continue reading

א ו ת ל ו

 

מאת ויליאם שייקספיר 

נוסח עברי: נסים אלוני

 

פרסום הטקסט באתר באדיבותו של עילם אלוני

   

הנפשות:

אותלו- שחור אציל בשירות מדינת ונציה.

בראבאנציו- סנטור של ונציה, אביה של דזדמונה.

קאסיו- המישנה לאותלו.

יאגו- שליש לאותלו.

רודריגו- אדון ונציאני.

מונטאנו- קודמו של אותלו בממשל קפריסין.

לודוביקו- קרוב משפחה לבראבאנציו.

דזדמונה- בתו של בראבאנציו ואשתו של אותלו.

אמיליה- אשתו של יאגו.

ביאנקה- זונה, ידידה של קאסיו.

נגנים וסנטורים.

 

המחזה מתרחש בונציה ובקפריסין. 

   

Continue reading
ochlim_poster
תכניה | תמונות | טקסט | וידאו

היוצרים:

מאת: יעקב שבתאי
בימוי: מיכאל גורביץ’
עיצוב במה ותלבושות: פרידה קלפהולץ-אברהמי
תאורה: רוני כהן

משתתפים:
אריאל וולף, אריה צ’רנר, נילי רוגל, לירון ברנס, יהויכין פרידלנדר, יוסי עיני

תקציר ההצגה:

“…כרם היה לנבות היזרעאלי אשר ביזרעאל אצל היכל אחאב מלך שמרון: וידבר אחאב אל נבות לאמר תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק כי הוא קרוב אצל ביתי ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו אם טוב בעיניך אתנה לך כסף מחיר זה”

משל פוליטי רב עצמה ואקטואלי להחריד, שגיבוריו התנכיים הם המלך אחאב, אשתו איזבל ונבות היזרעאלי, שאת כרמו חומד המלך.

יעקב שבתאי (1934-1981) מחשובי הסופרים העבריים, פזמונאי פורה, מתרגם ומחזאי. מספריו: זכרון דברים וסוף דבר. ממחזותיו: נמר חברבורות וכתר בראש.

תכניה| תמונות | טקסט | וידאו

היוצרים:

תרגום: רבקה משולח
בימוי: מיכאל גורביץ’
תפאורה: סבטלנה ברגר
תלבושות: יהודית אהרון
מוסיקה: רועי ירקוני
תאורה: רוני כהן
תנועה: מרינה בלטוב

 

משתתפים:
לאורה ריבלין, פלורנס בלוך, לירון ברנס, אורית גל, שמרית לוסטיג, יוסי עיני, אבי פניני, ויטלי פרידלנד, אריה צ’רנר,ניר רון, נילי רוגל, ארז שפריר

תקציר ההצגה:

יצירת מופת זו, היא מחזהו האחרון של צ’כוב, אותו כתב בערוב ימיו.
סיפורה של בעלת אחוזה קטנה וכושלת, העומדת בפני פשיטת רגל. איש עסקים ממולח מציע לעקור את גן הדובדבנים היפהפה והבלתי רווחי, להפוך אותו למגרש לבנייה ולנכס כלכלי, וכך לחלץ את האחוזה מן החובות המעיקים.
לנפשות הפועלות לא נותר אלא להשלים עם השינוי המתחייב ולראות כיצד תפארת העבר מפנה את מקומה לעידן החומרני, שבו קובעים שיקולים כלכליים בלבד.

1 3 4 5 6 7 17