המלך מת. מקור.
העם רצה בגדים חדשים, שעצבו חייטים חדשים, תעבי כוח ובצע, והוא למרות שראה את ההונאה, הסתובב בתחתונים והעמיד פנים. עד שהתצטנן וחלה.
זהו כמובן ספורו של מחזהו השני של נסים אלוני, “בגדי המלך”, שהוצג בפעם הראשונה בבימויו ב”הבימה”. נסים עצמו לא הסכין להונאה. ספור דעיכתו של המלך הוא, אם תרצו, ספורו של התאטרון הישראלי, ספורה של החברה והתרבות הישראלית.
על ניסים אלוני היתי חולם עוד לפני שהכרתי אותו באופן אישי. אם בחלומי היה מברך אותי לשלום, התעוררתי מאושר, אם היה מתנכר לי היתי מפשפש במעשי. שום איש תאטרון בארץ ובעולם לא השפיע על תפיסת עולמי, על שאיפותי, על חלומותי כמו נסים אלוני. את ההצגות שראיתי בנעורי, כמו “הצוענים של יפו”, “דודה ליזה” “נפוליון חי או מת” ו”אדי קינג” אני נושא בלבי ובזכרוני עד היום . לתקליט ההצגה “הנסיכה האמריקאית”, שאותה לא ראיתי, האזנתי עשרות פעמים.
לימים, כשהכרתיו, זכיתי להנות מחכמתו ומנדיבותו.
ממנו למדתי עבודת תאטרון מהי, מאמץ מהו, עקשנות מהי, חתירה לשלמות מהי. בפני ידידים שבאו לראות את ההצגה האחרונה של “נפוליון חי או מת” ופגשו בו בכניסה לאולם הצטדק: “ההצגה עדיין לא מוכנה”.
בשנים האחרונות כשנתבקש לכנס את מחזותיו בספרים, התחיל לכתוב אותם מחדש.
לא כל מחזותיו שלמים ומושלמים. אבל כמו פסלים עתיקים, חסרי יד או ראש, שחוסר השלמות שלהם קורא לכוח הדמיון, והחלקים ששרדו מעידים על יופי נשגב, כך גם חוסר שלמותם של מחזותיו של נסים אלוני, והם ממתינים לדמיונו של במאי, אולי גם מעבד, שיאיר את יופיים האצילי.
ברבים ממחזותיו, ניכר נסיון הרואי להגיע למקום שמחזאים מודרניים מעטים מאד, אם בכלל, חתרו אליו. הנסיון להגיע לטרגדיה מודרנית. לעתים קרובות ניסה להבין את החיים המודרניים באספקלריה של מיתוסים קדומים. גם חייו היו טרגיים. התקופה השתנתה, הכללים השתנו, נסים, כמו דמות במחזה עתיק, סרב להשתנות.
כמו המלך במחזהו, ידע מה קורה, הבין את השינויים, אבל שלא כמו הדמות התאטרלית, הגרוטסקית, הנוגעת ללב במחזהו, סרב להכנע להם.
הקהל לא רצה יותר את מחלצות הפאר, את התפאורות הגדולות הנפלאות (של יוסל ושל אודרי ברגנר ושל שלמה ויתקין) את המילים הקסומות. הקהל רצה תחתונים וקיבל תחתונים ונסים לא כתב יותר מחזות.
גם מבקרי התאטרון לא גילו הרבה יותר שאר רוח. בראיון טלויזיה לפני כשנה, הזכיר בעצב ובעלבון בקורת שנכתבה על “אדי קינג”, לפני למעלה מעשרים שנה, שבה כונה “שרלטן”. (לכנות את נסים אלוני, שכילה את חייו באמנותו, שהיה מהסס שעות לפני שכתב מילה, ושאחרי שכתב את המילה, חיפש אחרת, מדוייקת יותר,הוגנת יותר, אותו לכנות “שרלטן”, נו באמת!). תקפו את נסים אלוני על תקופת החזרות הארוכה שלו. היום משבחים להקות, על שהן נוטלות לעצמן תקופת חזרות כפולה משל נסים. בדרך כלל אין זמן ואין כוח להתעסק בבקורת, אבל היום צריך להגיד: הבקורת הזאת, נושאת חלק לא קטן באשמת הסטנדרטיות, השגרתיות והבינוניות שבה היא מאשימה היום את התאטרון הישראלי, כמו גם במצבו של ניסים אלוני בשנות השתיקה שלו.
המלך מת, בבדידות, בעצב, כמעט במרירות. אבל המלכים, האביונים, החייטים, צייד הפרפרים והכלה, נפוליון, דמויות הקומדיה דל ארטה, הרוצחים, הזונות, המרגלים והצוענים, ואולי מעל לכולם, המורה לצרפתית פליקס ואן שואנק, מי שהיה פעם מלך בחסד אלוהים על בוגומאניה הגדולה, נסיך אוגוסטה עילית ומרקיז חבל פוק, בוניפציוס ויקטור פליקס לבית הוהנשואדן, בנו פרדיננד ואהובתו המסתורית דולי קוקומאקיס, היא הנסיכה האמריקאית, כל אלה יוסיפו לחיות לנצח. “למציאות” כמו שכתב ב”בגדי המלך” , “יש אחרי הכל, קשר כל כך קלוש לחיים”.
מיכאל גורביץ