תמונה 11: לפני הדלת של היועצת האמנותית
(דלת חדרה של היועצת האמנותית. הדלת סגורה. לפני הדלת עומדים
המנהל ובתיה. בצד עומדים חזי, בתחתונים, ורובי, בבגדים קצרים. המנהל
מקיש על הדלת)
המנהל: דולי, את שומעת אותי. (שהייה) דולי. (שהייה) דולי אני מבקש ממך להיות הגיונית ולפעול בהגיון. (שהייה) דולי.
(קולה של דולי נשמע מבעד לדלת)
דולי: (מבפנים) מה אתה רוצה.
המנהל: צאי החוצה ונדבר כמו שני בני אדם מבוגרים.
דולי: (מבפנים) אין לי מה לצאת ואין לי מה לדבר. תראה מה הם עשו לחדר שלי, השני חזירים האלה.
חזי: מה חזירים…?!
המנהל: דולי, אני מבטיח לך שאנחנו נסדר הכל והחדר יחזור אלייך ו… עשינו טעות נו, מה לעשות. אני מתנצל בשמי ובשם משפחת התיאטרון.
חזי: סליחה סליחה סליחה, מה זה החדר יחזור אלייך… שילמנו לשנה מראש.
(המנהל לוקח את חזי הצידה)
המנהל: (בלחש) אתה לא רואה שיש פה מצב חרום ממדרגה ראשונה. חזי, בחייך, אני צריך להסביר לך מה קורה כאן. יש פה אישה משוגעת על כל הראש.
דולי: אני משוגעת?! אני משוגעת?! הנה משוגעת!!
(מבפנים נשמע קול נפץ זכוכית אדיר)
המנהל: (מבוהל) מה זה היה? מה היה לכם שם בפנים? ואזה?
חזי: (לרובי) רוביל’ה, מה זה היה?
רובי: תראה אבא, מים.
(מתחת למפתן הדלת זורמים מים)
המנהל: מה היה לכם שם, ואזה?
(נשמע מפתח פותח מנעול. הדלת נפתחת, ידה של דולי מציצה, ומשחררת
דג זהב קטן שנופל על הרצפה. הדלת מיד נטרקת וננעלת. רובי מתקרב
לדלת ומרים את הדג)
רובי: היא שברה את האקוואריום. תראה אבא, לאסי.
חזי: היא שברה את האקוואריום. היא רצחה את הדגים של הנער.
המנהל: (מבוהל, שולף ארנק) קח לך בבקשה, תקנה לו אקוואריום חדש, ברור, אנחנו נפצה אתכם באופן מלא.
חזי: מה אתה נותן לי כאן?
המנהל: סליחה, לא רציתי להעליב אותך. חשבתי שמגיע לכם פיצוי.
חזי: מאה שקל?
המנהל: לא?
חזי: מאה שקל?
המנהל: אז כמה?
חזי: רק הגוף חימום עולה מאה חמישים.
המנהל: כמה?
חזי: (לרובי) רובי, תראה לו את הדג.
(רובי מראה למנהל את הדג)
אתה יודע כמה עולה חתיכה כזאת?
המנהל: כמה?
חזי: וזה בלי העוגמת נפש שנגרמה לנער.
המנהל: כמה?
חזי: למה שבשבילו הדגים זה כמו בשביל המשוגעת החדר.
המנהל: כמה?
חזי: שלוש מאות חמישים שקל.
המנהל: הדג הקטן הזה?
חזי: מה, זה הולך לפי גודל?
המנהל: כמה היו?
חזי: שתי זוגות.
המנהל: אלף ארבע מאות שקל?
חזי: והאקוואריום?
המנהל: כמה?
חזי: עוד אלף ארבע מאות. קנינו לילד לבר מצווה.
המנהל: אלפיים שמונה מאות.
חזי: והגוף חימום.
המנהל: אלפיים תשע מאות חמישים.
בתיה: (ליד הדלת) דולי, את שומעת אותי? (שהייה) דולי, את שומעת אותי? (שהייה) דולי, את שומעת אותי? (שהייה) דולי, את שומעת אותי?
(מושכת בכתפיה, למנהל) היא לא שומעת אותי.
פשוט חולת נפש.
דולי: (מבפנים) איתך בתיה, אני אגמור את החשבון לחוד. נבלה.
(בתיה והמנהל מביטים זה בזה בהפתעה מפוחדת)
המנהל: (בלי קול, רק שפתיו נעות) היא שומעת הכל.
דולי: (בפנים) הכל אני שומעת, כל מילה.
בתיה: דולי, את יכולה לשאול את חביבי…
דולי: (מבפנים) אם היא לא מסתלקת מפה, אני לא מנהלת יותר משא ומתן.
המנהל: דולי את עושה לבתיה עוול גדול.
דולי: (שרה כדי לא לשמוע את דבריו של המנהל) לה דונה אה מובילה….
המנהל: דולי אני מבקש ממך, אני מתחנן… (דולי ממשיכה לשיר. צץ לו רעיון. פונה לבתיה, תוך כך קורץ לה) בתיה, אני מבקש ממך לפנות את המקום.
בתיה: (קורצת חזרה) בסדר בסדר. להתראות. (צועדת בקול כדי ליצור רושם שהיא מתרחקת. מיד חוזרת על קצות האצבעות)
המנהל: זהו, היא הלכה. את רוצה לצאת?
דולי: היא הלכה?
המנהל: כן כן, היא הלכה.
(בתיה והמנהל קורצים זה לזה שוב)
דולי: אפשר לדבר חופשי?
המנהל: בוודאי. אף אחד לא שומע אותנו.
דולי: תודה רבה. בתיה, מעניין אותי לדעת, למה את רוקדת כל לילה עירומה עם ערבים בכיכר השבת?
בתיה: סליחה?
(המנהל לא מספיק להשתיק אותה. בתיה תופסת את עצמה)
דולי: הלכה מה? שני רמאים, גנבים! הנה לכם הנהלה של תיאטרון רפרטוארי.
חזי: מה עם הכסף על האקוואריום.
(מן האולם נכנסים גולי ומריה)
מריה: זה תיאטרון החאן?
גולי: הו-הא, אנחנו באמצע הצגה. לא חשוב. ניכנס.
(אוחז בידה ומוביל אותה במהירות לבמה. הדמויות על הבמה מביטות
לכיוונם. גולי ומריה עולים לבמה)
המנהל: מה זה? מי זאת?
גולי: זאת מריה. אתה זוכר?
המנהל: מריה, כן, ברור. (לוחץ את ידה) יופי של דמות. תכירו, זה מר חזי חזן…
גולי: (קוטע אותו) עזוב אותה עכשיו. אנחנו צריכים את אלבום התמונות של השחקנים מהחדר של דולי.
המנהל: אי אפשר עכשיו החדר של דולי. היא נעלה את עצמה בפנים.
גולי: מה? (ניגש לדלת) דולי, זה גולי, תפתחי לי בבקשה, זה דחוף.
דולי: לך לעזאזל גם אתה. איפה היית כשלקחו לי את החדר?!
גולי: דולי, אני מצטער, אני…
דולי: שמעת אותי? לך לעזאזל. גם כן, מנהל אמנותי!
(גולי חסר אונים)
חזן: אני מתרשם רע מאד מיחסי העבודה במקום הזה.
מנהל: למה?
מריה: אנא מכם, השאירו אותי לבד עם האישה הזאת. אמנם אינני מכירה אותה, אך בטוחה אני, כי אם אדבר על לבה, בשקט, באינטימיות, אצליח לגעת ברגש הרחמים אשר בקרבה.
מנהל: מה היא אמרה, לא הבנתי?
חזי: מרינה, את יכולה לחזור על זה…
גולי: בואו נצא מכאן. תנו לה לדבר עם דולי בשקט.
(הוא כמעט הודף אותם החוצה. מריה נשארת לבדה על הבמה. היא ניגשת
לדלת, ודופקת בעדינות)
מריה: גברתי.
דולי: מי זה?
מריה: גברתי אינה מכירה אותי. שמי מריה. באתי הנה מארץ רוסיה לפני חמישה ימים. תלאות רבות עברתי בחיפושי אחרי אבי. שמו לב אנטולוביץ צ’ורני. האם מכירה את את האיש?
דולי: (אחרי שהייה קלה) מוכר לי השם.
מריה: יש לי יסוד להאמין כי היה שחקן בתיאטרון הזה וגולי אמר כי אולי אוכל למצוא את תמונתו בספר השחקנים אשר בחדרך.
דולי: נו?
מריה: התוכלי לפתוח לי את הדלת?
דולי: את לבד שם?
מריה: לבד. אין כאן איש.
(שהייה. הדלת נפתחת, דולי מציצה, מושיטה למריה את הספר)
מריה: כל כך אני מודה לך.
(מריה נוטלת את הספר ומדפדפת בו בבהילות. דולי מציצה מאחורי כתפה)
דולי: אם הזיכרון שלי לא מטעה אותי, ראיתי או שמעתי את השם הזה. אבל אם [זה באמת הוא], אז הוא היה כאן הרבה שנים לפני שהגעתי.
מריה: מישהו תלש דף מן הספר!
דולי: נכון. תלשו כאן דף. (מביטה הצידה) מישהו בא.
(נכנסת במהירות וסוגרת את הדלת. נכנס צ’רנר. שהייה. צ’רנר ומריה
מביטים זה בזו)
צ’רנר: את… הבחורה מרוסיה?
מריה: כן.
צ’רנר: מריה?
מריה: כן.
צ’רנר: ואת מחפשת את אביך.
מריה: כן.
צ’רנר: מה היה שמו, לב?
מריה: לב אנטולוביץ’. האם אתה מכיר אותו?
צ’רנר: הוא היה חבר שלי.
מריה: האם יודע אתה היכן אוכל למצאו? כל רגע חשוב. אני יודעת כי הוא עומד למות.
(שהייה קצרה)
צ’רנר: (כמעט בחיוך ציני) הוא כבר מת.
מריה: מה?
צ’רנר: מזמן.
מריה: כיצד… מהיכן אתה… מניין לך? מניין לך כי הוא מת?
צ’רנר: בת כמה את?
מריה: עוד מעט בת עשרים.
צ’רנר: הוא דיבר עלייך הרבה.
מריה: מה הוא סיפר לך?
(שהייה)
צ’רנר: הוא נבהל.
מריה: מה פירוש נבהל?
צ’רנר: הוא היה צעיר מאד כשנולדת. בגיל כזה, בן אדם לא יודע מה חשוב.
הוא היה אמן. כשאשתו, אמא שלך, עזבה אותו והשאירה אותו עם תינוקת קטנה, הוא נבהל, את מבינה? אז הוא עשה את הדבר הראשון שקפץ לו לראש. הוא השאיר אותך אצל חבר שלו.
מריה: ד”ר פוזניק.
צ’רנר: הוא חשב שכל החיים לפניו… והאמנות… (שהייה קצרה) אז הוא ברח. ולאן?! (צוחק בייאוש) לאן?! לארץ שהזונות שלה כוכבות טלוויזיה והסרסורים פילוסופים והאמנים מקבצי נדבות.
(שהייה קצרה)
לפעמים אני כל כך מתגעגע אליו.
(שהייה קצרה)
נפגשנו כאן, בתיאטרון הזה. בתחילה בערה בו אש. אבל לאט לאט, עם הפשרות ועם הגסות, המקום הזה מחק אותו. מחק את הנשמה שלו. הוא הפך לצל. וכשהוא הרגיש בזה הוא ניסה להילחם. אבל לא נתנו לו. הוא קיבל תפקידים עלובים, שיחק בהצגות איומות. ואז… הוא ויתר. לא סתם ויתר, הוא החליט לגמור… הוא לא סלח לעצמו על זה שעזב אותך, על זה שעזב את עצמו… לחינם באת. תחזרי לרוסיה.
מריה: האם תוכל בבקשה להגיד לי היכן הוא קבור, אבא שלי?
(מן האולם עולה על הבמה שמוליק)
שמוליק: שלום.
גולי: (ספק לעצמו ספק למריה) מה עושה כאן השרץ הזה?!
שמוליק: אז כאן זה התרבות…
גולי: (בחיוך של בוז) זה לא המקום שלך! לך מכאן!
שמוליק: (למריה) מותק את חייבת לי כסף.
גולי: (מגחך) איזה כסף? על מה היא חייבת לך כסף?
שמוליק: (מוציא את הפנקס שלו) הסעה משדה התעופה לירושלים. ארוחת ערב חגיגית פלוס סדר פסח, חדר ללילה. אני לא לשכת סעד, תבינו גם אותי.
מריה: כמה אתה רוצה?
שמוליק: אלף חמש מאות שקל.
מריה: אין בידי סכום כזה.
גולי: את לא צריכה לתת לו אגורה.
מריה: (לשמוליק) אבל אני מבטיחה לך כי …
שמוליק: סליחה מותק, אין מבטיחה. אין סכום, בואי לעבוד.
(המנהל ובתיה נכנסים)
המנהל: דולי יצאה מהחדר?
גולי: רק הוא חסר לי עכשיו.
המנהל: (לוחץ את ידו של שמוליק) נעים מאד.
שמוליק: (לוחץ את ידו של המנהל) שמוליק.
המנהל: אפשר לעזור?
שמוליק: חייבים לי אלף חמש מאות שקל.
המנהל: (הצידה לבתיה) הבחור מהביוב.
(המנהל ובתיה מפשפשים בכיסיהם)
(מחטט בארנק) אני… במקרה אין עלי מזומן כרגע…
בתיה: יש לי רק כסף קטן… ( סופרת מטבעות)
שמוליק: אני רואה שהגעתי למקום עם הרבה הצלחה.
(ניגש למריה, אוחז בידה)
בואי חמודה שלי, הולכים.
גולי: (כמעט צוחק) בוא הנה בוא הנה, אתה קצת מגזים לא…?
צ’רנר: שלא תעז לגעת בידיים המטונפות שלך במלאך של לב אנטלוביץ’.
מנהל: צ’רנר צ’רנר…
שמוליק: לא שמעתי מה אמרת, איכפת לך לחזור.
גולי: (מושך את מריה ומרחיק אותה משמוליק) אל תדאגי.
שמוליק: (מנסה להתקרב למריה) בואי הנה.
(צ’רנר הודף אותו אחורה, מרחיק אותו ממריה)
צ’רנר: תסתלק מכאן.
שמוליק: איי, במי נגעת?
מנהל: רגע אחד…
צ’רנר: קח את הפרצוף המכוער שלך מכאן! זה תיאטרון, לא בית זונות.
שמוליק: מה ההבדל? חוץ מזה שאצלנו מרוויחים כסף.
מנהל: תתפלא, אנחנו בדיוק עובדים על הפקה קופתית: שירים, ריקודים… (פונה לפסנתרן) תן לי… (פסנתרן מתחיל לנגן “לחיי העם הזה”)
צ’רנר: תסתלק מכאן. (לופת את גרונו)
(שמוליק מתרחק ממנו, בידו נראית עכשיו סכין שלהבה מוכתמת בדם.
שמוליק פונה אל היציאה. למריה)
אנחנו עוד נתראה מתוקה שלי.
(שמוליק יוצא. צ’רנר אוחז את בטנו)
צ’רנר: (בתדהמה) הוא דקר אותי.
גולי: (ממהר אליו) אריה! זה דם?
המנהל: הוא דקר אותו!
מריה: הזמינו אמבולנס!
(המנהל ובתיה יוצאים. צ’רנר קורס, גולי ומריה ממהרים אליו. הוא שוכב
על הבמה, היא כורעת לידו, אוחזת בידו. גולי לידה. צ’רנר מניח את ידו על
חזהו)
צ’רנר: מריה… כאן…
(הוא מת)
גולי: (קם, מבוהל ומבולבל) לא ככה תכננתי את זה. (רוכן אל אריה) מה יש לו כאן?
(מסלק בעדינות את ידו של צ’רנר ושולף מן הכיס צילום. מביט בו. קם)
מריה: מה הדבר?
גולי: מריה, זו התמונה של לב אנטולוביץ צ’ורני.
מריה: הוא תלש אותה מספר השחקנים.
(היא נוטלת את הצילום ומביטה בו. נדהמת)
אתה יודע מה עולה בדעתי, גולי שלי, כל-כך מצחיק ועצוב, אילו לא נסעתי לירושלים, לב אנטולוביץ’, שאתם קראתם לו אריה – אבא שלי – לא היה מת.
(האור יורד לאט)
תמונה 12: מועדון לילה
(חדר ההנהלה. שולחן וכסאות כמו בתמונה הראשונה אלא שאיש אינו
יושב עליהם. משני עברי השולחן עומדים חזי, בחליפה, סיגר בידו, ורובי,
גם הוא בחליפה)
רובי: אז כאן זה היה?
חזי: כאן. בדיוק כאן. (בחיוך עצוב) ואף אחד כבר לא מחכה לצ’רנר.
רובי: לב אנטלוביץ צ’ורני. מוזר. ואיך בכל זאת קיבלת את הניהול של התיאטרון.
חזי: הסברתי לך. (בחיוך שובב) ההשכרה הזאת של החדר עלתה להם המון כסף.
רובי: חוץ מהאקוואריום?
חזי: ברור. ממה אתה חושב שילמתי את הפנימייה שלך באנגליה. המשוגעת הזאת לא רק פרצה לנו לחדר וגרמה לנו הפסדים חומריים, אנחנו גם הוכחנו שהיא גרמה לך נזק נפשי בלתי הפיך.
רובי: מה אתה אומר?!
חזי: לא אני, בית המשפט.
רובי: ובכל זאת אני לא מבין איך עשו אותך מנהל?
חזי: אחרי כל הבלגן שהיה, הוועד המנהל זרק את הקודם וחיפשו מישהו שיחליף אותו, אז פנו אלי.
רובי: למה? מה אתה מבין בתיאטרון?
חזי: מה יש להבין?! כבר גרתי פה אז זה חסך להם נסיעות.
רובי: מעניין שאני לא זוכר כלום.
חזי: טוב, גם היית ילד, וגם עברת טראומה.
רובי: ועכשיו מה?
חזי: עכשיו אפשר להגיד שיש לנו שלאגר.
רובי: אני יודע. בחוץ תור לאורך כל הרחוב.
חזי: בסופו של דבר הבנתי שאנחנו תקועים עם הקונספציה.
רובי: איזו קונספציה?
חזי: הקונספציה הזאת של התיאטרון. למה מוכרחים להיות תיאטרון?! למה לא לפתוח את הראש לעוד אפשרויות. אז עכשיו אנחנו עושים פיוז’ן …
רובי: פיוז’ן?
חזי: קצת תיאטרון, קצת שירה בציבור, קצת קריוקי, קצת חשפנות, קצת חזנות ומחר בערב מתחיל פה מופע שישבור את הקופה.
רובי: מה?
חזי: קוסם שמוחק מחשבות.
רובי: בקיצור, עשית פה מועדון לילה.
חזי: בשידור חי! אנחנו גם אולפן טלוויזיה!
(נכנס בני, במאי הטלוויזיה)
במאי: התחלנו. Roll VTR. חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחד, אקשן!
(מוסיקה. נכנסת מיטל, עולה על השולחן ומתחילה לשיר)
טיפה זונה
חשפנית (מיטל):
אישית אני גברת הגונה,
רק פה ושם טיפה זונה,
לי יש חנות קטנה ומטריפה [הכוונה למה שיש לה בין הרגליים]
פה קרוב,
כן אני קצת זונה
לא רק מטעמים של הכנסה
אני גברים פה מכניסה,
לבי מלא חמלה והבנה
לכל מי
שמוכרח (לו) קצת זונה
(פזמון)
וככה
אני חיה קצת משונה:
חזי מלא באידיאלים
ובלבי תמצא
תחושת שליחות!
טיפה זונה!
גם התחשבות!
ואמונה
שדרוש סיוע
לכל גברבר פרוע.
יש לי בלב ציפור קטנה –
והציפור הזאת זונה.
גולי:
גם לי יש בנשמה איזו פינה
שבה אני טיפה זונה,
פינה ממש קטנה שבה אני
קצת זונה,
לא נורא, זה, לא נורא
מנהל:
פינה שבה אני מוכר הכל,
אבל ביוקר, לא בזול.
בלי כסף אין תורה ואין תרבות
אז צריך
לעסוק (פה) קצת בזנות
(פזמון)
וככה
אני חיה קצת משונה,
ראשי מלא באידיאלים,
ובלבי תמצא
הרבה תרבות!
טיפה זונה!
תחושת שליחות!
ואמונה
שצריך פה שלגר
בכל מחיר, וככה
יש לי בלב ציפור קטנה –
והציפור הזאת זונה!
שמוליק:
אני שומר מצוות באמונה
נוטל למקווה כל זונה
אצלי כל הבנות באחריות
נקיות
ושומרות על צניעות
מלכה:
תמיד יש סיר מרק על השולחן
כזאת אני, הלב הוא חם.
הייתי במקצוע מנעורי
ולבנות
אני אומרת: “אחריי!”
מלכה + שמוליק:
וככה, אני חיה קצת משונה!…
מלכה:
אני אם סרסור…
שמוליק:
ואני בן זונה…
גולי:
הזנות שלנו לא שלילית,
המטרה היא אצילית:
פיתוח היצירה המקורית
ותרבות
איכותית
חזי:
פותחים את הרגליים במידה,
גם מקבלים בעמידה,
מכל ההכנסות ניצור דבר-מה
לנשמה, לנשמה
כולם:
אצלנו הנשמה היא העיקר,
לכן התחת קצת מופקר,
בלי כסף אין תורה ואין תרבות
אז צריך
לעסוק (פה) קצת בזנות
כולם:
(פזמון)
וככה
אני חיה קצת משונה,
ראשי מלא באידיאלים
ובלבי תמצא
הרבה תרבות!
טיפה זונה!
תחושת שליחות!
יש לי בלב ציפור קטנה –
והציפור הזאת זונה!
(חושך)