תמונה שישית
(האדם יוצא מתוך הבמה. הוא נבוך. יורד לאולם וחוזר למקומו. הוא מבחין כי אשתו אינה במקומה)
האדם: (לילד) איפה אמא?
הילד: היא שם.
האדם: שם? מה היא עושה שם?
הילד: היא נכנסה.
האדם: נכנסה. (הוא שב לאחור ומתכוון להכנס לבמה) מה פתאום היא נכנסה?
הילד: עם עוד אנשים.
האדם: איזה אנשים?
הילד: אנשים שחורים.
(האדם יוצא אל תוך הבמה. האשה נכנסת, בעקבותיה עורכי הדין)
הילד: אמא.
האשה: (מסונוורת מאור הזרקורים) איפה אתה?
הילד: אבא היה כאן לפני רגע. הוא הלך לחפש אותך.
האשה: (כנ”ל) איפה אתה? אני לא רואה אותך?
האדם: (מבחוץ) מרים?
הילד: (מן האולם) אני כאן.
האשה: אדם? (שהייה קצרה) איפה אתה?
האדם: (מבחוץ) אני כאן.
האשה: איפה כאן?
האדם: (מבחוץ) איפה את?
האשה: אני כאן. (שהייה קצרה) אדם?
הילד: אמא.
האדם: (מבחוץ) לעזאזל, אני לא רואה כלום. לאן נעלמת?
האשה: אני נעלמתי? לא אמרתי לך לא להכנס?
(יוצאת, עורכי הדין אחריה)
האדם: (נכנס) אבל אחרי זה.
האשה: (מבחוץ) מה אחרי זה?
האדם: לאן נעלמת?
הילד: אבא!
האשה: (מבחוץ) איפה אתה עכשיו?
האדם: כאן. (יוצא)
האשה: (נכנסת, בעקבותיה עורכי הדין) אני כאן. איפה אתה?
(שהייה. היא יוצאת בשעה שהאדם נכנס. הוא נתקל בעורכי הדין)
האדם: מי אתם? (שהייה) מי אתם?
האשה: (מבחוץ) איפה אתה?
(עורכי הדין מזנקים החוצה בעקבות הקול)
האדם: (צועק בעקבותיהם) מי אתם? מה אתם עושים כאן? מרים! (יוצא)
האשה: (נכנסת לבדה) אדם! איפה אתה? אנחנו מחפשים אותך כל הזמן. (יוצאת)
האדם: (נכנס) מי זה מחפשים?
האשה: (מבחוץ) אני ועוד כמה אנשים.
האדם: איזה אנשים. (יוצא)
הילד: אבא!
האשה: (נכנסת, בעקבותיה עורכי הדין) אנשים… עורכי דין.
(שהייה)
האדם: (מבחוץ) למה עורכי דין?
האשה: אני לא יודעת… כולם פה עורכי דין. (יוצאת, עורכי הדין בעקבותיה)
האדם: (נכנס, חרד) למה את מחפשת אותי עם עורכי דין?
האשה: (מבחוץ) אני לא מחפשת אותך עם עורכי דין.
האדם: אמרת.
האשה: (מבחוץ) לא הבנת.
האדם: הבנתי. אמרת עורכי דין.
הילד: אבא.
(נכנסים עורכים הדין)
האדם: מי אתם?
עורכי הדין: אני מייצג את אשתך.
האדם: איפה היא?
האשה: (מבחוץ) אדם!
האדם: איפה היא?
האשה: (מבחוץ) אדם.
האדם: (צועק) איפה היא?! (יוצא)
האשה של הכסא: (מן האולם) סליחה, עוד משתמשים בכסא? (מתקרבת לבמה) אני מרגישה נורא לא נעים שאני לוחצת עם הכסא. אפשר לחשוב שאני לא יודעת מה. אכפת לי לתת דברים? אני הרי הייתי הרבה שנים בויצו. במלחמה לא חילקתי תה לחיילים? שעות עמדנו בכביש. אמרתי מילה? אבל מה אני צריכה בשביל המושגעת הזאת לעמוד הצגה שלימה. היא גם לא יושבת בכלל. בקשת כסא – נתתי. אבל לא משתמשים. חבל על הכסא פשוט. אם היו צריכים, מילא… אבל ככה סתם שיעמוד כסא? מה, לחייל לא הייתי נותנת לשבת? או למישהו משכבות המצוקה? אבל סתם שיעמוד כסא?! חבל. אז אני לוקחת, טוב? (תוך כדי דיבור היא עולה לבמה. עורכי הדין אינם מגיבים. לקהל) אני לוקחת את הכסא. לא אכפת לי. מה, אני יעמוד כאן כל היום. (מוציאה את כרטיסה. בוקת) אוי, זה שלי. (מתכוונת לקחת את הכסא. באותו רגע נכנס קרברוס ואוחז בכסא. היא מנסה למשוך את הכסא לעצמה) לא, לא, לא, הכסא שלי. (קרברוס נוהם) לא, לא, לא, אני ישבתי על זה קודם. (קרברוס נוהם) לא, לא, לא, תראה, תשאל אותו, נו. (קרברוס נוהם) לא לא לא, עזב אותו. (קרברוס מושך מידה את הכסא)