תמונה חמישית
האשה של הכסא: (מן האולם) אפשר לקבל את הכסא בבקשה.
האשה: אני מוכרחה לחזור לבן שלי.
שלושתם: (שולפים נייר) הייתי רק מבקש שתחתמי לי כאן על יפוי כוח.
האשה: (מבולבלת) איך?
שלושתם: פשוט תחתמי לי כאן. זה יפוי כוח, כדי שאני אוכל להמשיך לטפל בענינים.
(שהייה)
האשה: אין לי עט.
שלושתם: (שולפים עט) בבקשה.
האשה: אבל אצלנו בעלי חותם.
שלושתם: (לא חשוב. (מתקרבים אליה)
האשה: (נסוגה) אני לא יודעת, אני מוכרחה לחזור. הבן שלי מחכה. לא חשוב. תודה רבה לכם. (מחפשת את הדרך חזרה למקומה, אך נפנית דווקא לכיוון הבמה) איפה זה? אני כבר אסתדר. זה באמת יפה מצדכם. מעניין איפה בעלי… (יוצאת, עורכי הדין אחריה)
האשה של הכסא: (באולם, לשכניה) זה באמת לא בסדר עם הכסא, בחיי. לא אכפת לי על הכסא, מה, אכפת לי הכסא? לא אכפת לי. זה לא משנה לי אם זה הכסא הזה, או הכסה הזה. הכסא בכלל לא משחק אצלי. רק אני רוצה לשבת.
(האשה שבה לבמה, בעקבותיה עורכי הדין)
האשה: התבלבלתי כנראה. אני לא מוצאת איך יוצאים. איפה אנחנו?
שלושתם: גברת, אני לא יכול לעזור לך. את מוכרחה קודם כל לחתום לי. זה עניין של אתיקה מקצועית. תביני אותי.
האשה: (לעצמה) אני מוכרחה לצאת. (יוצאת אל תוך הבמה, עורכי הדין פונים לצאת בעקבותיה)
האשה של הכסא: סלח לי…
(עורכי הדין עוצרים ופונים אליה)
המשוגעת עוד צריכה את הכסא?
(הם פונים ממנה ויוצאים בעקבות האשה)
האשה של הכסא: (לשכניה) זה באמת לא בסדר עם הכסא, בחיי. אני לא בן אדם שצריך כסא. מה אני? בן אדם שצריך כסא? אני רודפת אחרי כסאות? אני לא פוליטיקאית. אני בכלל לא אוהבת לשבת. אצלי כסא זה לא… בכלל אני לא מחזיקה מרהיטים. זה לא הבעייה הזאת. פשוט עכשיו, במקרה, הרגליים כואבות לי.