תמונה רביעית
(נכנס קרברוס. הוא נגש לדלת ומתכוון לשאת אותה החוצה)
גבר 1: מי זה?
גבר 3: (מושך בכתפיו)
גבר 2: מהתאטרון בטח.
גבר 1: (לקרברוס) סלח לי…
קרברוס: (שכבר עקר את הדלת ממקומה ועתה הוא מתכוון לצאת, נעצר. מביט בגברים. שהייה קצרה) טוב. (פונה לצאת)
גבר 1: רגע אחד.
קרברוס: (נעצר) מה עוד?
גבר 2: אפשר לשאול מי אתה?
קרברוס: כן. (ממתין לשאלה, אחר כך פונה לצאת)
גבר 1: (לגבר 2 ולגבר 3) הוא עושה צחוק או מה?
גבר 3: (לקרברוס) רגע אחד!
קרברוס: (עוצר ופונה לעברו)
גבר 3: מי אתה?
קרברוס: אני?
גבר 3: אתה. אתה. אז מה, אני?
קרברוס: אתה?
גבר 3: אתה.
קרברוס: אני?
גבר 3: אתה.
קרברוס: אני עובד פה.
האשה: הוא החשמלאי.
קרברוס: אני הפועל במה.
גבר 3: שמך?
קרברוס: כן.
גבר 3: מה כן?
קרברוס: השם.
גבר 3: מה שמך? איך קוראים לך?
קרברוס: קרברוס.
גבר 2: זה משהו יווני.
גבר 1: אולי אפשר לשאול, מר קרברוס, מה קורה כאן?
קרברוס: כן.
(שהייה קצרה)
גבר 1: אז מה קורה כאן?!
קרברוס: איפה?
גבר 1: כאן. מה איפה?! קנינו כרטיסים ונכנסנו לאולם. למה ההצגה לא מתחילה?
קרברוס: (מביט עליהם) לא מתחילה?
גבר 1: תראה ידידי, אל תתחכם איתנו בבקשה. מדברים איתך יפה. למה ההצגה לא מתחילה?
קרברוס: צלצול היה?
גבר 1: (לאחרים) היה צלצול?
האשה: עמדנו והיה…
גבר 3: (קוטע אותה) היו שלושה צלצולים.
גבר 1: היו שלושה צלצולים, אחרת לא היינו נכנסים.
קרברוס: אז התחילה הצגה.
גבר 2: טוב, אין מה לדבר איתו. (לקרברוס) מה אתה עושה עם הדלת הזאת?
קרברוס: לוקח.
גבר 2: מה זה לוקח? שלך? מה זה לוקח?
קרברוס: אמרו.
גבר 2: מה אמרו? מי שם כאן את הדלת?
קרברוס: קרברוס.
גבר 2: למה?
קרברוס: אמרו.
גבר 2: מה זה אמרו? מי אמר? מה אמרו?
קרברוס: לא יודע. אמרו תשים דלת, מישהו יכנס. (הוא נוטל את הדלת. גבר 2 מנסה לעצור בעדו. קרברוס נושך אותו ויוצא).
גבר 1: (בבעתה) תקע לי ביס!
גבר 2: תראה… (מתבונן במקום הנשיכה) אנחנו נתבע אותו לדין על נגיסה. הוריד לך בשר?
גבר 1: מה?
גבר 2: אנחנו נדרוש שווה ערך. אנחנו נחסל אותו. אולי כדאי שיבדוק אותך רופא?
גבר 1: לא, חבל…
גבר 2: תן לי. אולי יש רופא באולם?
גבר 3: (לגבר 1) אני מקווה שאין לו כלבת. איך אתה מרגיש?
גבר 1: בסדר.
גבר 3: תנבח רגע.
גבר 1: (נובח)
גבר 3: אתה צריך לקבל זריקות.
גבר 2: תגיד אם זה כואב לך. (לוחץ על מקום הנשיכה)
גבר 1: (צורח)
גבר 3: אל תדאג, אנחנו נסגור להם את התאטרון. עוד היום אני כותב מכתב לשר החינוך שיפסיקו להם את הסובסידיות. רוצים לנשוך – על חשבונם. אני מכיר את סגנית השר.
גבר 2: גם אני מכיר את סגנית השר.
גבר 3: אחותו של הרב הראשי למדה איתי בעממי.
גבר 2: עממי מה עממי. תן לי מקדמה קטנה ואני מתיחל לעבוד. הביס הזה יעלה להם ביוקר. אתה תהיה מליונר, שמע לי. זה ביס המאה. לא תצטרך לעבוד יותר ותוך חודש התאטרון הזה מחוק.
גבר 3: אני הולך איתך על אחוזים.
גבר 2: גם אני הולך איתו על אחוזים. שמע…
גבר 1: כבר לא כואב לי.
גבר 2: לא כואב לך?
גבר 1: לא. עבר.
גבר 3: אתה בטוח. אולי נפגע לך כושר הריכוז? כמה זה חמשת אלפים שבע מאות שלושים ותשע לחלק לשתיים עשרה?
גבר 1: ארבע מאות שבעים ושמונה נקודה עשרים וחמש.
(שהייה ארוכה)
גבר 1: תרשו לי לסכם את המצב נכון לרגע זה: בעלה של משרתי עלה לבמה, משום שההצגה לא התחילה. הוא נכנס דרך הדלת הזאת (נזכר שהדלת כבר איננה), כלומר, הדלת שהגרוזיני לקח ועד עכשיו לא יצא, או נאמר, לא חזר. משרתי, שעלתה לחפש אותו, גילתה להפתעתה, שהדלת, כלומר בשעה שעוד היתה איתנו, לא נפתחת. עד כאן הכל ברור?
גבר 2: מרשתך?
גבר 1: סליחה?
גבר 2: מה פתאום מרשתך?
גבר 1: אלא?
גבר 2: מה פתאום מרשתך? מה אני עושה כאן?
גבר 1: מה אתה עושה כאן?
גבר 2: נתבקשתי לעזור.
גבר 1: על ידי מי?
גבר 2: על ידי הגברת.
גבר 1: מתי, אם מותר לי לשאול?
גבר 2: משנסתבר שמישהו החליף את המנעול.
גבר 1: יש לך יפוי כוח?
גבר 2: לך?
גבר 1: אני שאלתי קודם.
גבר 2: אצלי זאת טענה טרומית.
גבר 1: נמנה בורר? (מצביע על גבר 3)
גבר 2: בבקשה.
גבר 3: אני מציע שנשאל את מרשתי.
שניהם: מרשתך.
גבר 3: אלא?
שניהם: מרשתי.
גבר 3: תשאל אותה!
שניהם: (לאשה) אני מציע לך לא לענות.
(היא אינה יודעת למה לעשות. כיוון שנאסר עליה לענות היא אינה עונה)