תמונה ראשונה
(במה חשופה. רק דלת ניצבת במרכזה. אור על הבמה. אור באולם. דבר אינו מתרחש)
האדם: (מוחא כפיים)
האשה: (מהסה אותו) ששש…
האדם: מה שש… שיתחילו כבר. (מוחא כפיים)
האשה: תפסיק. כולם מסתכלים עליך.
האדם: (מבט קצר לצדדים) שיסתכלו. (שהייה) תתחילו כבר!!!
האשה: תפסיק, בחייך. אני תכף קמה והולכת הביתה. למה אתה צריך לעשות רעש. מה בוער לך. שב בשקט.
האדם: שיתחילו כבר.
האשה: הם יתחילו. שב בשקט.
האדם: אז שיתחילו. (שהייה קצרה)
האשה: הם בטח מחכים שיהיה שקט ואז יתחילו.
האדם: כן?
האשה: כן. תמיד זה ככה. מחכים לשקט. אחרת לא מתחילים.
האדם: טוב, נראה. (שהייה) מה עכשיו?
האשה: שש…
האדם: שוב שש…? נתתי להם שקט, למה הם לא מתחילים.
האשה: אולי יש איזה תקלה.
האדם: אז שיודיעו. שלא יעשו צחוק מאנשים. שיעלה מישהו ויודיע: “רבותי, קרתה תקלה, סליחה, עוד מעט נתחיל”.
האשה: אולי התקלה היא בזה שהם לא יכולים להודיע.
האדם: אז שלא יודיעו. שיתחילו בלי להודיע.
האשה: אבל אולי הם רוצים להתנצל שהם אחרו ויש להם תקלה והם לא יכולים להתנצל.
האדם: את סתם מבלבלת את הראש. (צועק) להתחיל כבר! מה זה שם?! (שהייה. הוא קם) אני הולך לראות מה קורה שם. בכל זאת יש גבול לכל דבר.
האשה: (לופתת את זרועו) תעשה לי טובה ושב. אתה והשגעונות שלך. שב בשקט וזהו.
האדם: מה שב בשקט. את לא מרגישה שעושים ממך צחוק.
האשה: שום צחוק.
האדם: צחוק צחוק.
האשה: אז צחוק. שיצחקו. מה אכפת לך.
האדם: אכפת לי.
האשה: טוב, אחר כך נברר. שב וזהו.
(מבקש את סליחת האנשים שלידם הוא עובר)
האשה: תעזוב אותם, מה אתה רוצה, בחיי, אתה מרגיז אותי.
האדם: ואם קרה משהו?
האשה: אז קרה.
האדם: ואם מישהו צריך עזרה?
האשה: אתה רופא?
האדם: אני לא רוצה שיעשו ממני צחוק.
האשה: אתה עושה צחוק מעצמך. לאן אתה הולך. הם הרי מחכים שמישהו יעשה שטויות. תכף תראה שמישהו יבוא ויתחיל לצחוק עליך.
האדם: ואם להפך?
האשה: הם מחכים שנשב בשקט. יתנו לך לשבת שעתיים ואחר כך יבואו ויגידו לך למה לא עשית כלום. את פאסיבית.
האשה: שיגידו. מה זה ענייני?
האדם: את לא זוכרת את ההצגה ההיא שקיללו אותנו שעה וחצי ואחר כך אכלתי את עצמי שלא הכנסתי לגמד ההוא את התכנייה לאף?! גם בעיתון היה כתוב.
האשה: מה היה כתוב?
האדם: אני לא זוכר. רגע, אני רק מציץ. (רוכן אל תוך הבמה ומנסה להציץ אל מאחורי הקלעים) לא רואים כלום. אני אומר לך שאין שם אף אחד. (קורא) הלו! יש שם מישהו? (לאשה) אני אומר לך שמנסים לסדר אותנו. הם בכלל לא שם. (צועק) הלו! (שהייה) תראי, אני עולה רגע.
האשה: (בפחד) לא!
האדם: רק רגע.
האשה: לא.
האדם: למה לא?
האשה: כי לא. מה יש לך לחפש שם.
האדם: אני עולה רגע לראות וזהו. תראי, אנחנו לא נשב ככה בשקט כל הלילה ונחכה שמישהו יואיל להראות את האף.
האשה: בוא הביתה.
האדם: למה באנו?
האשה: כמו שבאנו, אפשר לחזור. נבוא בפעם אחרת.
האדם: שום פעם אחרת. מספיק לי לשבת כמו אידיוט פעם אחת. אבל אם באנו, אני רוצה לדעת מה קורה.
האשה: אל תעלה, אני מבקשת ממך, נו!
האדם: את פשוט היסטרית.
האשה: תראה, אני אומרת לך לא לעלות. אם אתה עולה, אני הולכת.
האדם: חכי לי רגע. (עולה לבמה)
הילד: אמא, לאן אבא הולך?
האשה: אני הולכת. (נוטלת את ידו של הילד ופונה לצאת תוך שהיא מתנצלת בפני האנשים שעל פניהם היא עוברת. האדם שעלה לבמה, מביט סביב, אחר כך ניגש לדלת ומקיש עליה. הוא ממתין לתשובה, מצמיד את אזנו לדלת, מקיש שנית. אין תשובה. הוא פותח את הדלת, מהסס, נכנס. הדלת נסגרת אחריו באיטיות. דממה. האשה ממתינה. אחר כך היא מחזירה את הילד למקומו, תוך שהיא מתנצלת בפני האנשים שעל פניהם הוא עובר)
האשה: (לילד) חכה כאן ואל תזוז. אני תכף חוזרת.
(היא עולה לבמה. מציצה סביב. היא מפוחדת. מקישה על הדלת. אין תשובה. מקישה שנית. אין תשובה. היא מסובבת את ידית הדלת, הדלת אינה נפתחת. היא ניצבת על הבמה אובדת עיצות)