תמונה שבע עשרה
(נכנסים ירון ואליקים)
אליקים: אה, גברת.
ירון: מה קרה? למה את בוכה?
אליקים: שחקנית כל כך נפלאה ובוכה?
ירון: בואי, בואי, אני מכיר את ההרגשה הזאת אחרי פרמיירה. תמיד אכזבה. תמיד ריקנות. זה גורלו של אמן, יקירתי. אני לא מכיר את זה? הרי אני עצמי עוסק באמנות. שירה וקרמיקה. לפעמים אני עובד על שיר קטן, שעות וכשאני גומר אני מרגיש ריקנות איומה, כאן בחזה. אני בוכה. אני מודה. אני בוכה.
אגב, תא המבקרים עומד להוציא אנתולוגיה קטנה של שירי מבקרים. הייתי מאד רוצה לשמוע את חוות דעתך על החומר שלי. למען האמת, חשבתי אפילו על ערב קריאה קטן בבית המבקר, בהשתתפותך. עם חליל.
אליקים: (רותח) גם אני אדם רגיש! גם אני בוכה! גם אני אמן! בילדותי אפילו היתה לי אסטמה. (לירון) נכון, או לא?
ירון: קוצר נשימה קל.
אליקים: אסטמה! אסטמה! (לאשה של האור) ועכשיו, אני מבקש לשאת אותך לאשה.
האשה של האור: הצילו!
ירון: גם אני.
אליקים: שוב אתה נדחף.
ירון: אליקים, אני לא יכול לחיות בלעדיה. (נופל על כתפי אחיו)
אליקים: (הודף אותו) תשתדל! תהיה חזק!
ירון: אני לא יכול.
אליקים: אתה יכול.
ירון: לא!
אליקים: כן!
ירון: הגברת תחליט. (לאשה של האור, הנסוגה) אני, על כל פנים בועדה של כינור דוד.
אליקים: (בזעם, אחריה) מי דחף אותך לשם?! (לאשה של האור) ואף על פי כן, הגברת יודעת מה עדיף: כינור דוד או הפרס היוקרתי של בית ליוויק! ועד אז – השתלמות בחו”ל.
האשה של האור: (נסוגה מהם) הצילו!
הבעל: (אחריה בהתלהבות גוברת והולכת, ירון נגרר איתו) אנחנו נסע לניו יורק! אני אכיר לך את כל המפיקים הגדולים של ברודוויי. אני מכיר אותם. אני מדבר איתם בטלפון כל שבוע בשיחות טרנס אטלנטיות! יש לי תכנית קבועה בגלי צה”ל ואני עומד להנחות את תכנית הטלויזיה היוקרתית החדשה – עשרים שניות על תאטרון.
ירון: הרי גם אני אהיה שם.
אליקים: עליך ישימו ברזנט-שרץ!
(האשה של האור נמלטת אל תוך הבמה, הם אחריה)