תמונה שלוש עשרה
(האדם יוצא מתוך הבמה)
האדם: לעזאזל! (שהייה) המקום הזה מסריח. אין הצגה. אין כלום. חושך שם. אין שם אף אחד. (צועק פנימה) מרים! מרים! (שהייה. למישהי בקהל) תתפשטי. גברת, תתפשטי. בבקשה. אני מבקש שתורידי את הבגדים. עשי טובה. אני לבד. לקחו ממני את אשתי. עשי לי טובה. אני לא רוצה לשכב איתך. לא רוצה לגעת. כלום. אני רוצה לראות אותך. לא, ברצינות עכשיו. אני יודע, לא מבקשים את זה. אבל ננסה להיות כנים, חושבים את זה. אני רואה אותך, אבל אני אומר לעצמי, למה שאני לא אראה אותה בלי בגדים. בשביל מה הבגדים. הרי בטח מתחת לבגדים יש יופי שאין בבננות או בציורים, או בירח. הרי באמת, אם תהיי עירומה לפני, אני אראה יופי שלא ראיתי בחיים. אולי יופי זאת לא המילה. אולי… פשוט אין לך מושג כמה הייתי רוצה לראות אותך עירומה עכשיו. אני מביך אותך? את כועסת? אני מבקש טובה. כמה פעמים יוצא לך לעשות טובה לבן אדם. טובה. הרי את מבינה שזאת הטובה הכי גדולה שאת יכולה לעשות למישהו. את מבינה שאם תתפשטי לפני עכשיו, אני לא אשכח אותך. אני? כולם. תראי איך הם יושבים מול הבמה השחורה הזאת, אנחנו לא נשכח אותך. אם את נותנת נדבה לקבצן, את מרגישה אלהים, לא? טוב הלב מציף אותך. אבל תגידי את, מה זה שקל, לעומת הגוף שלך, בשבילי, עכשיו?! לא צריך. (פונה וחוזר) למה לא? כל כך מעט אנחנו צריכים עכשיו וכל המעט הזה נמצא אצלך. אני מוכן לתת לך הכל. להיות עבד, מלך, הכל. תני לי לראות אותך ערומה. אחרי זה תתלבשי ותלכי ולא נתראה יותר. אלוהים אדירים, את יודעת שאת גורמת לי לרצות לקלל את כל המין האנושי (הנשי). זונות! כולם זונות! את לא מבינה לעזאזל, שאנחנו חיים במין עולם כזה, שרק זה, רק מתנה כזאת, רק זאת נחמה. אין דבר אחר. אין משיח. אין אלוהים. אין שמיים. רק את. איך אפשר להסביר לך אחרת. את הכל – בלעדייך – כלום. תראי, נגיד שמישהו כותב אותי כאן, לבד, בתך תהום שחורה. נגיד שמישהו כותב אותך, שם. לא ניתן לו. נראה לו שאנחנו בני אדם. (צועק) תורידי את הבגדים! (שהייה) אבן. אבן. אבן. יש לה אפשרות לתת אושר והיא יושבת ושותקת. זה פשע. זה רצח. זאת זנות. זה רצח. זונה! אין לך כפרה. (שהייה) אחת מן השתיים. או שאת מטומטמת, מאובנת, חרשת, או שאת רוע הלב בהתגלמותו. הדבר המושחת ביותר שקיים. אלוהים אדירים, אני מרגיש שאני מתחיל לשנוא אותך. תראי מה עשית לי. אני מתחיל לשנוא אותך. לאן הביאה אותי האטימות שלך. היית טוהר, היופי בהתגלמותו, מלאך. עכשיו את מפלצת. את מחמיצה את הזדמנות חייך לגרום אושר. הכל מוכן, הכל עשוי, מחכים רק לך ואת-אבן. אני אף פעם לא אסלח לך… אני שונא אותך! (פונה לאחור)