תמונה שתיים עשר
(גבר 3 עדיין שרוע על הבמה, גברים 1 ו-2 התבוננו בנעשה מן האולם)
גבר 3: (מתעורר, אל גברים 1 ו-2) יש אלוהים?
גבר 2: מה זה?
גבר 3: אלוהים.
גבר 2: מה?
גבר 3: יש?
גבר 1: תראה… מבחינה לוגית…
גבר 3: עיט עוקב אחרי.
גבר 2: מה זה?
גבר 3: עיט.
גבר 2: מה?
גבר 3: עוקב אחרי.
גבר 1: מה המצב הנפשי שלו?
גבר 3: הוא לא עוזב אותי. מהרגע שאני יוצא מחדר המדרגות, אני יכול להרגיש בו, על העצים, על עמודי החשמל, הוא עוקב אחרי. ואז, בבת אחת, אני פונה והוא שם. הוא מסתכל עלי. מה הוא רוצה ממני?
גבר 1: אתה רוצה לשתות משהו?
גבר 3: הוא מחכה למשהו. אני יכול לראות את זה במבט שלו. הוא מסתכל עלי ואני יכול לראות שהוא מחכה למשהו. כשאני יוצא מהמשרד, אני יכול לראות את אוכל הנבלות הזה מסתכל עלי עם העין המכוערת הקרה שלו. אף פעם אני לא רואה את שתי העיניים שלו. תמיד אחת. בדרך הביתה הוא מלווה אותי. מה הוא רוצה? למה הוא מחכה? מה הוא רואה?
גבר 2: (לגבר 1) תן לי. (סוטר בחזקה על לחיו של גבר 3, שמחזיר לו סטירה. גבר 3 נרגע, אך גבר 2 מתחיל) בלילות אני שומע אותו מרחף מעל לבית. לפעמים הוא צורח. אני מעיר את אשתי ואומר לה: הוא צורח. (צועק) הוא צורח. (צועק) הוא צורח! עיט לא עוקב אחרי בן אדם בלי סיבה. הוא מחכה למשהו.
גבר 1: מה קורה כאן?
גבר 2: הוא מחכה לי. אני יודע, הוא מחכה לי. הוא מחכה שאני ימות, כדי שיוכל לאכול את הנבלה שלי. אין לו סבלנות. הוא מזכיר לי שופט עצבני. אני נואם ונואם ומנסה להוציא לטובת הלקוח שלי את כל מה שאפשר מספר החוקים המחורבן והשופט דופק לי עם האצבעות על הדוכן היתי יכול להרוג אותו.
(גבר 1 סוטר בחזקה על לחיו של גבר 2, שמחזיר לו סטירה. גבר 2 נרגע מיד, אך גבר 1 מתחיל)
גבר 1: פעם הרגתי שופט. הוא דפק לי עם האצבעות על הדוכן ואני אמרתי לו: תפסיק לדפוק לי עם האצבעות על הדוכן. הוא קם חיור ואמר: ככה לא מדברים אל שופט. אמרתי לו: שופט לא דופק עם האצבעות על הדוכן. הוצאתי סכין, עליתי על הדוכן, לקחתי את היד שלו והורדתי לו אצבע אצבע.
(גבר 2 נוטל את תיקה של האשה של האור, אותו השליכה במנוסתה, ומוציא מתוכו את מיכל הגז המדמיע. הוא מריח אותו, נותן לגבר 3 שעושה אותו דבר)
הנה לך, אמרתי לו, עכשיו תדפוק על הדוכן בזמן שאני מדבר. אחרי זה תקעתי לו את הסכין בגרון.
(גבר 3 מתיז על עצמו בלא כוונה מן הרסס. הוא נופל כשנשמתו נעתקת והוא צווח באימה)
גבר 1: ככה בדיוק הוא צעק. ואני הוצאתי את הסכין וליקקתי את הדם. (מבחין בתיק בידי גבר 2) מה זה? (מוציא מידיו את התיק, מוציא ממנו שפתון ומתחיל לצבוע את שפתיו)
גבר 2: אלוהים אדירים, מה קורה כאן. אולי יש רופא באולם?! (הוא ממהר אל גבר 3 ומקים אותו על רגליו. הוא סוטר לו בחזקה. גבר 3 משיב לו סטירה)
אני אוהב אותך. (נופל על ברכיו ומחבק את מתניו של גבר 3) אני לא יכול לחיות בלעדיך. תן לי. תן לי את כולך. אתה אלוהים. אתה שטן. אני רוצה אותן.
גבר 3: (בועט בו וניתק ממנו) אני מתעב אותך, נחש! (לגבר 1 שסיים להתאפר) קחי אותי מכאן, אני מתחנן לפניך (מנשקו על פיו) קחי אותי להרים הגדולים, קחי אותי למקום בו השלג הוא נצחי, רחוק מהעיר הזאת הגוססת, מהעיט שמרחף מעלינו, מהלילה שעוטף אותנו, קחי אותי אל השלג הלבן.
גבר 2: פיפי, אמא. אמא, פיפי.
גבר 1: (לופת את בטנו וזועק בבעטה) יוצא לי לויתן, לויתן!!! (נופל על הרצפה)
גבר 3: אנחנו חיים בעיר גוססת. מיום ליום מתרבים המתים. אפילו עלי העצים נושרים. ילדים כבר לא משחקים ברחובות, בגלל האיסור המוחלט שמטילים עליהם הוריהם. כבר קרו מקרים, בהם נלכדו מספר ילדים בידי מתים הסובבים בחוצות ורק גופותיהם המרוקנות מדם נתגלו אחר כך, ועקבות שיני המתים בגרונותיהם. התריסים מוגפים, חוף הים שומם. אולי כלב בודד… אנחנו סובבים ברחובות, כשעינינו בערפינו וידנו על קתות אקדחים. לבנו הולם בכל פינת רחוב ודמנו קופא למשמע כל רחש. אבל למתים אין קול. הם באים בדממה. גונו מתקמרים, תמיד מוכנים לזינוק, לפעולה, נחירנו רוטטים, אזנינו קשובות, חרדה עמומה בקרבנו, כמו לבה במעמקי הר געש. ומיום ליום מתרבים המתים. ומיום ליום אנחנו מתמעטים והולכים. הכוננות הקיצונית שבה אנחנו חיים, מכלה את כוחנו. עינינו קהות, שרירינו בלים. עד שמגיע יום שבו אנחנו מוצאים עצמנו קרובים אל המתים יותר מאשר אל החיים. על העיר הזאת נחה איזו טעות איומה. אנחנו נזהרים מפני הסכנה הלא נכונה. אנחנו נדרכים לכיוון הפוך. כל התריסים מוגפים… ולפני שאנחנו חשים בדבר, אנחנו עצמנו מביטים בחיים הנותרים, המתמעטים, המשקי חרדים מבעד לחרכי התריסים, בעוד אנו פוסעים חרישית ברחובות חשוכים, מחפשים ילדים שאת דמם נוכל לשתות ועינינו המתות מאירות את דרכינו. שפתותינו נוטפות ריר.