תמונה אחת עשר
(מבקרי התאטרון באולם)
ירון: ראית?
אליקים: מאד מוכשרת.
ירון: נבקר?
אליקים: נבקר.
(השניים שועטים לבמה)
ירון: כאן ירון שוש מאולם צוותא בתל אביב, בעיצומה של הצגת הבכורה למחזהו החדש של מתיתיהו אורנשטיין “אורפאוס”. נקודת אור ראשונה בהצגה מעיקה ומשעממת זו היא הופעתה המרעננת של שחקנית צעירה, אשר סיימה זה עתה סצינת חשפנית נועזה, אשר במהלכה הטיחה בקהל את המילים: “אתם מטורפים כולכם. רוצחים. אתם שחקנים. כולכם שחקנים. כולכם מהתאטרון”. מלים אלו מקבלות עצמה כפולה ומכופלת לנוכח דלותו של המחזה, ומעידות כאלף עדים על יכולתו של השחקן להפיח רוח חיים גם בטקסט אשר איכותו אינה מספקת וזו בלשון המעטה. מה דעתך, אליקים?
אליקים: אני בהחלט מסכים איתך, ירון. השחקנית הצעירה, אשר שמה אינו ידוע לי כרגע, היא בעלת נתונים פיסיים מרשימים, קול עז וחזה בוטח.
ירון: מה?
אליקים: מה?
(האשה של האור נכנסת)
ירון: הנה היא.
אליקים: ערב טוב.
האשה של האור: (בבהלה) מה זה? מי אתה? אתם?
ירון: אני מבקר התאטרון ירון שוש, וזה אחי הסיאמי אליקים.
אליקים: רציתי לאמר לך עד כמה התרגשתי מהופעתך המרשימה.
האשה של האור: איזה הופעה?
ירון: במיוחד המונולוג האחרון. אחי ואני מאד התרגשנו.
אליקים: אולי היית רוצה לשתות אתי קפה במזנון?
ירון: גם אני יכול לבוא?
(אליקים מעיף בו מבט רצחני)
האשה של האור: אני לא שחקנית.
ירון: זה לא נכון. היית יוצאת מן הכלל. תרשי לי… (נוטל ידה לנשיקה)
האשה של האור: (נרתעת) סלק את הידיים שלך. אני לא שחקנית, אני אומרת לך.
אליקים: הגברת נשואה?
האשה של האור: איזה גברת?
אליקים: הגברת.
האשה של האור: אני? לא. מה זה ענינך? אני רוצה לצאת מכאן עכשיו. תנו לי לצאת מכאן. אני שונאת שחקנים.
ירון: גם אני. עם של דגנרטים.
אליקים: אבל אצלך זה אחרת.
האשה של האור: אני לא שחקנית. אני לא שחקנית. אני לא שחקנית! (יוצאת)
ירון: שחקנית נפלאה.
אליקים: למה אתה צריך תמיד להדחף?!
ירון: אני נדחפתי?
אליקים: נדחפת, נדחפת. הזמנתי אותה לקפה ושוב דחפת את האף.
ירון: אני אוהב אותה.
אליקים: גם אני אוהב אותה.
ירון: אני שונא אותך.
אליקים: גם אני שונא אותך.
ירון: (יורק בפניו)
אליקים: (יורק בפניו)
ירון: אני הולך למצוא אותה.
אליקים: אני בא איתך. (הם פונים לצאת. עוצרים. מביטים זה בזה)
אליקים: וההצגה?
ירון: על הזין שלי.
(יוצאים)