תמונה שמינית
(האור מתעמעם. איזו תחושת מסתורין)
גבר 2: מוזר! מוזר מאד מה שמתרחש כאן.
גבר 1: כן.
גבר 3: מוזר מאד.
גבר 2: (לגבר 1) מה פתאום אתם הולכים לתאטרון?
גבר 1: תראה… היו הזמנות בלשכה.
גבר 2: אה, בלי כסף?
כבר 1: בלי. ואתם?
גבר 2: גם. היתה איזה הגרלה. (מביט בגבר 3)
גבר 3: אשתי מכירה איזה שחקן.
גבר 1: ידוע?
גבר 3: לאשתי.
האשה של הכסא: אלוהים אדירים, הכסא כבר היה ביד שלי. הייתי צריכה לרוץ תכף ומיד ולא לדבר כל כך הרבה.
גבר 1: מוזר. מוזר מאד מה שמתרחש כאן.
גבר 2: כן.
גבר 3: מאד מוזר.
גבר 2: (לגבר 3) מה עושה אשתך?
גבר 3: ואשתך?
גבר 2: גם. (לגבר 1) ואשתך?
גבר 1: עובדת במשרד, אצל רואה חשבון. היא למדה מחשבים. יש לכם ילדים?
גבר 3: אנחנו מחכים שנתבסס עוד קצת. ולכם?
גבר 2: אנחנו מחכים לאיזה ירושה. (לגבר 1) יש לכם?
גבר 1: אשתי בהריון מדומה. מחכים שזה יפסיק ואז היא תתפנה. אבל יש לנו מקרר חדש.
גבר 3: שתי דלתות?
גבר 1: שלוש.
גבר 2: שלוש?
גבר 1: משהו חדש. זה גם תנור.
גבר 3: המקרר?
גבר 1: כן.
האשה של הכסא: בחורים, תסלחו לי שאני מפריעה לכם. שמי סוזי. סוזי פוס. אני הגברת מהכסא, כן? הצגה מאד מאד יפה יש לכם, באמת. רק שבעמידה נורא קשה לי להתרכז. האדון הנחמד הזה (מצביעה על גבר 1) בקש את הכסא לכמה דקות, בשביל המשוגעת, ואני מבינה שהבחור העצבני, קצת עושה בעיות. אולי מישהו יכול לדבר איתו שוב. אני פשוט נופלת מהרגליים.
(השלושה פונים ממנה)
גבר 3: מוזר, לא? מוזר מאד מה שמתרחש כאן.
גבר 2: כן.
גבר 1: מוזר ביותר.
גבר 2: איפה אתם גרים?
גבר 3: על נהרות בבלי.
גבר 1: כן? גם אנחנו.
גבר 2: גם אנחנו, אולי אשתי מכירה את אשתך?
גבר 1: אשתי כמעט לא יוצאת עכשיו. לפני כמה חדשים התנפל עליה מישהו בחדר המדרגות. מאז היא בהריון מדומה. עכשיו אני העורך דין שלו.
גבר 3: מה מספר הבית שלכם?
גבר 1: שש.
גבר 3: מאיזה קומה אתם?
גבר 1: שבעים ותשע.
גבר 3: ממ… אתם עם הדלת המשורינת מולנו?
גבר 2: זה אנחנו.
גבר 1: (מתוך איזו קרבת שכנים) מה אתם אומרים על האלימות בזמן האחרון?
גבר 3: אני יש לי זה. (שולף אקדח שחור)
גבר 1: ארבעים וחמש?
גבר 3: כן.
גבר 2: גם לי יש. (שולף אקדח שחור) כלי מצויין.
גבר 1: (כנ”ל) גם לאשתי יש.
(קרברוס מציץ ונוהם. הם פונים לעברו. הוא נעלם)
גבר 2: נחסל אותו?
(הם יוצאים באקדחים שלופים. קרברוס נכנס)
האשה של הכסא: אוח, תסלח לי. אפשר לדבר איתך רגע? תראה, שמי פוס, סוזי פוס, אני מבינה שאתה אחראי כאן על הכסאות. יש אי הבנה קטנה. אתה לקחת ממני את הכסא. בטח חשבת שזה כסא אחר. לא קרה כלום. אבל בסך הכל זה הכסא שלי. יש לי כאן כרטיס, תראה. (שולפת כרטיס מארנקה ומראה לו) אתה מהתאטרון, לא? (שהייה קצרה) אתה אחראי, כן? (שהייה) מאד יפה כאן אצלכם. אני מאוד אוהבת תאטרון. שנים אני כבר הולכת. עד שרובינא היתה. אח, זאת היתה שחקנית! לא?
קרברוס: אפשר לראות?
האשה של הכסא: סליחה?
קרברוס: כרטיס.
האשה של הכסא: אה, אתה רוצה לראות את הכרטיס שלי? (שוב שולפת את כרטיסה) בבקשה.
קרברוס: (מביט בכרטיס) רגע. (יוצא)
(עורכי הדין נכנסים)
האשה של הכסא: אוח, כרגע יצא מכאן העצבני. הוא כבר מטפל בבקשה שלי. (אך עורכי הדין כבר יצאו)
(קרברוס נכנס עם הכסא ומציב אותן בצד שמאל)
האשה של הכסא: אה, הנה אתה. הבחורים מחפשים אותך. מסכנים. או, סוף סוף בן אדם. תודה רבה. אתה יודע, לפעמים אפשר כל כך לטעות באנשים. אבל לא צריך לשפוט. אני מתארת לעצמי שיש אצלכם לחץ עצום. נו, אז לא תמיד יש סבלנות. לא קרה כלום. בכל אופן, באמת תודה רבה. (היא מבקשת לקחת את הכסא)
קרברוס: (מניח את ידו על הכסא) לא. פה.
האשה של הכסא: סליחה?
קרברוס: כסא פה.
האשה של הכסא: לא, אבל אני ישבתי שם. מפה לא רואים טוב.
קרברוס: זה כסא פה.
האשה של הכסא: אתה יודע מה, אני אקח את הכסא לאולם ואחרי זה אני אחזיר אותו לכאן, טוב? בסוף ההצגה. (מנסה לקחת את הכסא)
קרברוס: פה כסא זה!!!
האשה של הכסא: טוב, טוב, אני יושבת. תודה רבה, מצויין.
(קרברוס יוצא)
משנה לי איפה אני יושבת. גם מכאן רואים. להפך אפילו. לשבת על הבמה. היום אתה כאן מחר אתה שם. חוויה.
(קרברוס חומק פנימה ונצמד לקיר. נשמעת יריה והאשה של האור צונחת מן הכסא מתה. קרברוס חומק החוצה. עורכי הדין נכנסים, תרים את הבמה ויוצאים. קרברוס נכנס, מוציא את גופת האשה של הכסא ויוצא גם הוא)