שיר ישן רחוק
מאת מיכאל גורביץ
הדמויות:
מרטין- שחקן ותיק
אילנה- מלצרית
איתי- שחקן צעיר
אביגיל- שחקנית צעירה
גיא- שחקן צעיר
אנטון- שחקן ובמאי ותיק
אריאל- חברו של גיא
המחזה מתרחש בלילה אחד אחרי הצגה ומסתיים בעלות השחר
המילים לשיר “על פני שדה על שביל עפר” יורם טהר לב, עפ”י מנגינה עממית רוסית.
לפני חצות- תמונה ראשונה
(בית קפה ממורטט שיש בו גם משהו פיוטי. שלושה שולחנות, דלפק, קטן. הקיר האחורי עשוי זכוכית, דרכו נראית הסמטה המובילה לכניסה. ממול קיר אבנים שבתוכו דלת, למחסן התלבושות של התיאטרון. בצד שמאל דלת חצי שקופה המובילה לשירותים. השעה קרובה לחצות. המלצרית, אילנה, ממתינה ליד הפתח. מציצה בשעונה. נכנסת, סוגרת את הדלת. מתחילה להפוך את הכסאות על השולחנות. מרטין נכנס ברחוב, נראה מעבר לקיר הזכוכית, במן ריקוד עליז. זר פרחים מוסתר מאחורי הגב שלו. פותח את דלת המסעדה ונכנס)
מרטין: ערב טוב.
אילנה: חשבתי כבר שביטלתם.
מרטין: לא לא, לא ביטלנו. רק עכשיו נגמרה ההצגה.
(אילנה חוזרת ומניחה את הכסאות על הרצפה)
מתלבשים ובאים. (מגיש לה את הפרחים)
אילנה: (ביובש) תודה. אתה יכול לשים באגרטל.
(מרטין שם פרחים באגרטל הניצב בקדמת הבמה, במרכז)
מרטין: אפשר קפה?
אילנה: שחור?
מרטין: כרגיל.
(אילנה מכינה קפה)
מרטין: (לקהל) החלטנו לעשות הצגה חדשה. היינו במצב רוח קצת שפוף בגלל כל מה שקורה, וחרדים מפני מה שיבוא וכולנו הסכמנו שצריך לעצור את התכניות הקודמות ולעשות משהו שיעלה את המורל לקהל שלנו ולעצמנו. קבענו להיפגש ערב אחד אחרי הצגה, בבית הקפה הקבוע שלנו, שממש נמצא מול מחסן התלבושות של התיאטרון.
אילנה: הקפה שלך. (מניחה כוס קפה על השולחן שמימין)
מרטין: תודה.
(מתיישב לשולחן)
אילנה: אתה רוצה לאכול?
מרטין: בינתיים לא.
(אילנה מתיישבת מולו)
אילנה: אני רוצה לשאול אותך משהו.
(שהייה קצרה)
מישהו יודע שישנתי אצלך?
מרטין: לא.
אילנה: מישהו יודע ששכבנו?
מרטין: לא סיפרתי לאף אחד.
אילנה: אני מבקשת שזה יישאר ככה.
מרטין: טוב.
(שהייה קצרה. אילנה קמה)
אילנה: זאת היתה טעות.
(פונה למטבח. איתי נכנס עם גיטרה, מנופף לה)
איתי: מרטין, יש לי רעיון. אתה זוכר את השיר אהבה הרוסי הזה שלימדתי אתכם?
מרטין: איזה שיר?
איתי: השיר שסבתא שלי שרה לי לפני השינה.
מרטין: אה. כן…
איתי: הוא יכול להיות בהצגה.
מרטין: כן. יכול. אולי.
איתי: (לכוון המטבח) אילנה, אפשר כוס מים? (למרטין בהתנצלות נבוכה) אין לי גרוש.
(איתי מנגן, שניהם כמו נזכרים בשיר)
על פני שדה, בשביל עפר
נוסעת עגלה
ובה אהובתי שלי
יפה מכל כלה.
(אילנה נכנסת עם כוס מים, ומניחה אותה על השולחן משמאל. איתי מכוון את השיר אליה.)
אהובתי יפה שלי,
הסבי את ראשך,
אמרי נא רק שלום אחרון,
אמרי לאהובך.
אילנה: (תוך כדי יציאה, ביובש) מקסים.
(גיא ואביגיל נכנסים)
אביגיל: אני לא מבינה מה אתה רוצה.
גיא: (מעט נסער) אני לא סובל את התפקידים האלה.
אביגיל: למה?
גיא: נמאס לי למות משחפת. נמאס לי להיות עדין, רגיש, פגיע, פגוע, אסתמטי, רוב ההערות בסוגריים אצלי זה נפעם נרגש מפוחד…
אביגיל: אז מה כן?
גיא: מה כן? להרוג. לרצוח. להתגלגל בחרא.
אביגיל: לי דווקא הייתה הצגה טובה הערב. (למרטין ואיתי) איפה כולם?
מרטין: כולם יגיעו, אל תדאגי.
אביגיל: (לאילנה) אילנה, אפשר כוס תה? (למרטין) אתה חושב שנצליח למצוא רעיון להצגה?
מרטין: בטוח נמצא.
(אביגיל מבחינה בפרחים שבאגרטל, וניגשת אליהם. מרטין לקהל)
אביגיל חדשה בלהקה.
(שהייה קצרה)
אביגיל: (מתבוננת בפרחים. מהורהרת) ראית פעם פרח שחור?
מרטין: אני לא חושב.
אביגיל: אבא שלי נתן לי פעם פרח שחור. בחלום. אבל שחור זה לא צבע.
מרטין: לא?
אביגיל: לא. שחור זאת תחושה.
(אנטון נכנס, מנופף במוט שעליו דגל ישראל)
אנטון: יש!
כולם: או!!!!!
מרטין: אנטון! איפה אתה?
אנטון: עד שמצאתי דגל… אזלו הדגלים במדינה. בסוף מצאתי אצל ערבי אחד באבו טור, שמאז שיצא החוק הוא מייצר דגלים מסביב לשעון. (מתיישב על כסא, מתנשף)
מרטין: (לוקח את הדגל, לקהל) בדיוק התקבל החוק של שרת התרבות מירי, שצריך להיות דגל בכל מוסד תרבות ובאמת נוצר מחסור חמור בדגלים.
(ניגש לאגרטל שבמרכז הבמה ושולף ממנו את הפרחים.)
(לאיתי) תחזיק רגע.
(מעביר את זר הפרחים לאיתי, מניח את הדגל באגרטל ואת האגרטל מעביר לשמאל במה, ליד הכניסה לשירותים. אילנה נכנסת מביאה כוס תה לאביגיל)
איתי: (מגיש לאילנה את הפרחים) אילנה, באהבה.
(אילנה מביטה על האגרטל. מביטה בפרחים. מביטה בגיטרה שמונחת על השולחן)
אילנה: תוריד גם את הגיטרה מהשולחן. (מפנה את גבה ומסתלקת.)
איתי: (מושך בכתפיו, מבקש להחזיר למרטין את הפרחים) קח.
מרטין: שים אותם איפשהו.
(איתי יוצא מבית הקפה ומשליך את הפרחים מאחור, מחוץ לימין במה)
מרטין: איפה גיזלה?
אנטון: (כמעט נבהל) אוי שכחתי. שתי דקות אני חוזר.
מרטין: איפה היא?
אנטון: נו איפה היא?!
(יוצא)
גיא: (מתקרב למרטין) מרטין, אני מרגיש מה זה תקוע עם התפקידים האלה שאני כל הזמן מקבל כאן, של המאהבים המתוקים, המקסימים, הרכרוכיים. בא לי לעשות שינוי.
מרטין: אם אתה רוצה לעשות שינוי, תעשה שינוי. אין לנו מחזה. תכתוב את התפקיד שלך.
(קול האורלוגין נשמע מהקומה השנייה)
מרטין: (לקהל) זה האורלוגין מהקומה השנייה. חצות. אנטון חזר עם גיזלה.
אנטון וגיזלה
(ברחוב, מאחורי הזכוכית משמאל, מתגלה אנטון , נכנס. בפתח)
אנטון: הגענו! (החוצה) נו, גיזלה, בואי כבר!
(גיזלה נכנסת מהרחוב, אחרי אנטון. נכנסת)
כולם: ערב טוב!
גיזלה: ערב טוב!
(גיזלה מתיישבת על כסא שאיתי מפנה לה)
אנטון: היה לנו ויכוח קטן.
גיא: על מה התווכחתם?
אנטון: גיזלה רוצה לעזוב.
אביגיל: מה?
גיא: (עם אביגיל) מה?
מרטין: (עם גיא ואביגיל) מה פתאום לעזוב?
אנטון: תגידי להם.
גיזלה: זה לא כל כך דחוף עכשיו. (לאילנה) אפשר לקבל איזו עוגיונת.
אילנה: נשארו עוגיות חמאה ועוגיות ריבה.
גיזלה: אז אחת חמאה ואחת ריבה. וקפה הפוך, חזק חזק עם חלב סויה ושהקצף יגיע עד הקצה של הספל. (לאנטון) ואחר כך אני הולכת.
אנטון: בסדר. (למלצרית) ובשבילי כוסית יין בבקשה.
(אילנה יוצאת)
מרטין: למה את רוצה לעזוב, גיזלה?
אנטון: מהצהריים אני יושב איתה ועד עכשיו לא הבנתי.
גיזלה: אתה הבנת יפה מאד אנטון, אל תעמיד פנים.
אנטון: נו אז תספרי להם. נשמע מה הם אומרים.
(שקט. אילנה חוזרת עם צלחת עוגיות לגיזלה. כוסית יין לאנטון)
גיזלה: תודה רבה אילנית.
אילנה: לא קוראים לי אילנית, קוראים לי אילנה.
גיזלה: סליחה.
איתי: (לאילנה) את צריכה עזרה?
(אילנה יוצאת)
מרטין: למה גיזלה?
(שהייה קצרה)
אנטון: כי אנחנו לא עושים העונה את “האחיות” של סמוברסקי.
גיזלה: (עם עוגיה בפיה) לא לא לא אנטון. אל תסלף. זה לא כי אנחנו לא עושים את “האחיות” של סמוברסקי, אלא כי הבטחת שנעשה את “האחיות” של סמוברסקי, והודעת לציבור במסיבת עיתונאים שנעשה את “האחיות” של סמוברסקי והודעת קבל עם ועדה, וכולם שמעו כאן, שאני אשחק את אירינה פָּשְתָנקיָה, וכשמבטיחים לי אנטון, אני, מה לעשות, מצפה שיקיימו. כזאת אני. (אנטון מנסה להגיד משהו, וגיזלה לא מאפשרת.) וכשלא מקיימים אנטון, אני, מה לעשות, מתאכזבת ויוצא לי החשק.
אנטון: ואני מנסה להסביר לך כבר מהצהריים…
גיזלה: הגעת אלי בשש בערב…
אנטון: עשרים וחמישה לשש.
גיזלה: עד שעשיתי לך קפה ועד שהתיישבנו היה שש.
אנטון: רבע לשש.
גיזלה: זה בכל זאת לא מהצהריים.
אנטון: לא חשוב, באמת, מה את יושבת לי כאן עם סטופר. עכשיו שתיים עשרה בלילה. כל מה שאני מנסה להגיד לך שתיאטרון זה דבר חי, וכשהבטחתי- התכוונתי. וגם עכשיו אני אומר לך שנעשה את “האחיות” של סמוברסקי בעונה הבאה…
מרטין: (במקביל) בטח שנעשה!
אנטון: …אבל כרגע, בגלל המצב, כולנו חושבים שצריכים לעשות משהו אחר.
מרטין: (לקהל) לגמרי הסכמתי עם אנטון.
(על דבריו, אילנה נכנסת, מביאה קפה לגיזלה. לקהל)
למי יש סבלנות עכשיו, עם כל מה שקורה, לראות מחזה של שלוש וחצי שעות על איזו אירינה פשתנקיה שמאוהבת בבן שלה.
גיזלה: מתחשק לי עוד משהו קטן. איזה סנדוויצ’ים נשארו לכם?
מלצרית: יש סנדוויץ’ סלמון וגבינת עיזים.
גיזלה: סלמון בבקשה. (לאנטון) ואחר כך אני הולכת.
אנטון: בסדר. (לאילנה) ובשבילי עוד כוסית יין, מותק.
אילנה: (לוקחת ממנו את כוס היין הריקה) אל תקרא לי מותק. מותק קוראים לבנות בקומה השנייה. קוראים לי אילנה. (פונה לצאת)
אנטון: סליחה אילנה.
(אילנה יוצאת.)
אביגיל: גיזלה, אני רוצה להגיד לך משהו, ואני בטוחה שאני מדברת בשם כל השחקנים הצעירים בלהקה. את ההשראה שלנו. בגללך החלטתי ללכת ללמוד משחק. כשראיתי אותך בפעם הראשונה ב”נפש הרדומה”…
גיזלה: אוי זו הייתה הפקה…
אביגיל: אני לא אשכח את ההצגה הזאת ואני אף פעם לא אשכח אותך. אמרתי לעצמי, אני אהיה שחקנית. אני קוראת לך בשם כל הלהקה לשקול שוב את ההחלטה שלך. תפקיד אחד, כזה או אחר, לא יוסיפו ולא יגרעו מהקריירה המפוארת שלך. גיזלה, תשארי.
(מחיאות כפיים של כולם)
מרטין: בראבו! (יוצא לרחוב לבדוק אם מישהו מגיע)
גיזלה: תודה רבה אלישבע.
אביגיל: (מתקנת אותה) אביגיל.
גיזלה: הדברים שאמרת עכשיו מאד מרגשים אותי, ואני… (מבחינה בשמלה של אביגיל) אוי, זו השמלה שלי מחשמלית ושמה תשוקה. אתה זוכר את החרא הזה?
אנטון: זוכר את החשמלית. פחות את התשוקה.
(אילנה נכנסת עם סנדוויץ סלמון לגיזלה וכוסית יין לאנטון)
אילנה: סנדוויץ סלמון. (לוקחת את צלחת העוגיות) אפשר לקחת?
גיזלה: כן אילנ- (מהססת ואז נזכרת) אילנית?
אילנה: אילנה.
גיזלה: נכון. אילנה. אני לא יודעת למה דווקא השם שלך לא נכנס לי לראש, בדרך כלל יש לי זכרון פנומנלי לשמות.
(מרטין חוזר. אילנה יוצאת, ואז חוזרת לדלפק)
מרטין: טוב, לא נחכה ליואב. חברים, דיברנו הרבה על זה שאנחנו צריכים להתגייס ולעשות הצגה בכוחות עצמנו. אמרנו שהמחזות שעומדים לרשותנו, לא משקפים את המצב הלא פשוט שבו נמצאת החברה שלנו בתקופה האחרונה…
גיא: מצב לא פשוט זה understatement.
מרטין: בכל אופן, אנחנו לא יוצאים מכאן הלילה בלי שנבין מה אנחנו הולכים לעשות. רעיונות!
יואב
(אילנה נעצרת כשפניה אל הכניסה. היא פולטת צעקה שלקוחה היישר מתוך סרטי אימה ישנים)
מרטין: מה קרה?
(נכנס יואב, בגדיו קרועים, כולו מכוסה דם. מתמוטט)
מרטין: יואב!
כולם: (צועקים בבהלה, מתרוצצים)
אביגיל: תזמינו אמבולנס!
מרטין: (ליואב) לאט לאט. (מובילים את יואב לכסא)
יואב: (כמעט מתעלף, חלש, מבולבל) התקיפו אותי.
גיא: מי? איפה?
יואב: ברחוב. הייתי עם עוד שלושה, רק אני הצלחתי לברוח.
אביגיל: מה קרה לאחרים? הם מתו?
יואב: אני לא יודע.
מרטין: (לקהל) פתאום הבנו כולנו שהמציאות פולשת לנו אל תוך היצירה…
(מושיבים את יואב)
אילנה: דקרו אותך?
יואב: אני לא חושב. היו להם מקלות, אבנים, קיללו אותי בערבית… נהמו כמו חיות…
אילנה: הם חיות!
אביגיל: צריך לנקות לו את הפצעים.
אנטון: (לאביגיל) תביאי איזה מגבת רטובה.
(אביגיל רצה לכיוון המטבח)
אילנה: אין מגבת נקייה. עוד לא הגיע מהכביסה.
אביגיל: (עוצרת. לאילנה) חייבים לנקות לו את הדם!
אנטון: אפשר לבקש מאיזה שכן?
אילנה: יש בית זונות בקומה השנייה, אולי הם יתנו לך איזה סדין נקי. תדברי עם בֶּבָּה.
(אביגיל יוצאת בריצה)
מרטין: (לאיתי) תביא לו כוס מים. (ליואב) איפה כואב לך?
יואב: הכל כואב לי.
(אנטון מנסה להפריד מעט את הצוארון מהעור. יואב זועק מכאב)
אח אח אח…
גיזלה: (למלצרית) סליחה, יש לכם קצת מיונז?
אילנה: (נדהמת) מה זה?
גיזלה: זה ממרח על בסיס ביצים.
אילנה: כן, אבל עם סלמון?
גיזלה: בטח. זה נותן לסלמון טעם של המבורגר.
(איתי מביא כוס מים. אילנה נגשת לדלפק, לוקחת בקבוק מיונז)
גיא: אתה מרגיש שיש לך איזה שבר, או משהו כזה?
יואב: אני לא יודע. (לוגם מעט מים)
אילנה: על זה תעשו הצגה, אף אחד לא עושה כלום. תסתכלו עליו!
(אביגיל נכנסת. אילנה נותנת לגיזלה מיונז)
בבקשה, מיונז.
גיזלה: תודה.
אביגיל: כל המיטות שם תפוסות. אין סדין אחד מיותר.
אילנה: איך שהולך להם שם, הלוואי על התיאטרון שלכם. יש לי רעיון.
(רצה לדגל ומסירה אותו מן המוט. מוסרת אותו לאביגיל)
תרטיבי אותו במים חמים.
מרטין: (חוטף מאביגיל את הדגל) בשום אופן לא עם הדגל. את רוצה שיסגרו את התיאטרון?! תכנסי למחסן תלבושות. אני חושב שהגיעה שקית עם כביסה נקייה.
(אביגיל יוצאת לכיוון חדר התלבושות. איתי לוקח את הדגל ממרטין ומשחיל אותו חזרה על המוט)
אנטון: (אחרי אביגיל) באותה הזדמנות תביאי לו איזה בגד להחלפה.
(אנטון מפשיט מיואב את החולצה, שמתחתה טי שירט שגם היא מוכתמת בדם)
יואב: (נאנק מכאבים) אח, אח אח….
אנטון: עוד רגע, עוד רגע.
גיא: (ליואב) אולי נקח אותך לבית חולים?
יואב: (מתיישב) לא לא לא, לא בית חולים.
(אביגיל חוזרת עם מגבת נקייה)
אביגיל: (לאילנה) מים חמים?….
אילנה: (מצביעה למטבח) בברז השמאלי.
(אביגיל נכנסת למטבח. אילנה מתיישבת ליד השולחן)
. אני כבר שנים אומרת- פחות דיבורים יותר חיסולים.
גיא: מה זה יותר חיסולים? איך את מדברת? סתם לחסל? צריך לתפוס את מי שעשה את זה.
(אביגיל חוזרת מהמטבח עם קערה ובה מים חמים, אנטון מוציא ממנה את המגבת ומתחיל למחות בזהירות את הדם מיואב)
יואב: אח…
אנטון: כואב לך?
יואב: שורף.
מרטין: בוא נקח אותך לבית חולים. (לגיא) תזמין לו מונית. (נותן לו טלפון)
יואב: אני לא הולך לבית חולים.
מרטין: למה?
יואב: דודה שלי התאשפזה עם ניתוח קטן באף ובטעות כרתו לה רגל.
גיא: זה מקרה חד פעמי…
גיזלה: לא, לא, אני נכנסתי עם פוליפ בעור התוף, ויצאתי בלי חצוצרה.
יואב: לבית חולים אני לא הולך.
(איתי מלטף את כתפה וגבה של אילנה)
אילנה: אנחנו פשוט יושבים, ונותנים להם להרוג אותנו. חוסר אונים כזה… במקום ליזום… לאפשר לצבא… לחלק נשק לאזרחים…
(לאיתי) זה מאד מפריע לי.
(איתי חדל מליטופיו. לכולם)
ואני גם בעד להיכנס לכפרים שלהם. כל לילה לכפר אחר ולעצור אנשים. כן עשו לא עשו, לא מעניין. שיתחילו לפחד. אם הם מתנגדים- להרוג.
אביגיל: (נדהמת) איך את מדברת!
אילנה: את בעצמך סיפרת לי שאבא שלך היה נותן לך כל בקר סטירה, למקרה שתתאהבי. (אביגיל מפנה לה גב) סטירת מנע.
גיזלה: סליחה שאני אומרת, אבל בימים כאלה צריך להזהר מאד איפה מסתובבים.
יואב: גיזלה צודקת. בחיים אני לא הולך יותר למשחקים של בית”ר.
(שקט)
מרטין: היתה התקפה על האצטדיון?
יואב: האצטדיון התקיף אותנו. ישבנו ביציע של הפועל, וכשיצאנו, התנפלו עלינו איזה עשרים אוהדים של ביתר במקלות ובאבנים, קיללו אותנו בערבית, אינעל אבוק, יא כאלב, יא הומו (לגיא) סליחה…
גיא: (ממלמל במבוכה) לא, זה בסדר…
יואב: (ממשיך) שיאנסו אותך סודנים… ועוד כל מיני דברים שאסור להגיד בתיאטרון, כי זה יכול להתפרש כמו פגיעה בסמלי המדינה.
(קם)
קצת פחות כואב.
מרטין: יופי.
איתי: בוא, ניכנס למחסן תלבושות ונמצא לך בגדים נקיים.
(איתי ויואב יוצאים לכיוון מחסן התלבושות. יואב שחולף על פני גיא שוב מתנצל.)
יואב: (לגיא) סליחה.
גיא: לא, זה בסדר…
אנטון: (אחריהם) כשאתה מחליף לו את הבגדים, תראה שאין פצע פתוח שלא ראינו…
(יואב ואיתי יוצאים. שהייה)
מלצרית: (לאנטון) עוד כוס יין?
אנטון: מאד.
אילנה: אני כאן רק הקהל, אבל אני אומרת לכם- על זה תעשו הצגה. (יוצאת)
גיזלה: אין טעם לעשות הצגה על דברים שרואים כל יום בטלויזיה. תיאטרון צריך להיות…
(מנסה לגייס שאר רוח, מבחינה באנטון המתבונן בה, מוותרת בנפנוף יד מבטל ובפנים המביעות שאט נפש.)
מחשבות על הצגה
גיא: (מחזיר למרטין את הנייד) הטלפון שלך.
אנטון: יש לי רעיון.
גיזלה: או!
אנטון: (למרטין) אתם זוכרים שפעם היו טלפונים ציבוריים?
מרטין: בטח!
גיזלה: מה אתה מדבר! את כל הרומנים הגדולים שלי ניהלתי בתאי טלפון ציבוריים. (לגיא) פעם הרי אפילו לא היו טלפונים בבתים.
אנטון: ואתם זוכרים שהטלפונים הציבוריים האלה עבדו על אסימונים?
גיזלה: נכון. לי היתה תמיד בתיק שקית מלאה…
אנטון: (לוקח מטלית שמונחת על שולחן ומשליך על גיזלה) גיזלה ימח שמך, תני לי רגע. את קוטעת לי את חוט המחשבה. סליחה.
(אביגיל מרימה את המטלית ומניחה אותה על הדלפק)
גיזלה: זה מה שקורה אצלו אחרי הכוס השלישית.
אנטון: בכל אופן, פעם נשארתי בלי אסימון והייתי צריך להתקשר למישהו באופן דחוף. מצאתי טלפון ציבורי וחיכיתי שהבחור שבפנים יסיים את השיחה. כשהוא יצא ביקשתי ממנו אסימון. הוא הוציא ארנק ונתן לי. כשרציתי לשלם לו הוא אמר: אל תשלם לי, אבל אם פעם מישהו יבקש ממך אסימון, גם אתה- תן לו.
(אילנה חוזרת עם כוס יין.)
אילנה: יין.
אנטון: תודה.
(אילנה יוצאת)
גיזלה: נו?!…
אנטון: הייתי אז מאד צעיר, אבל עכשיו, כשאני רואה את יואב, שכולו מלא דם, אני מבין שאנחנו חיים בתקופה הפוכה.
גיזלה: (קמה) נו, אז מה הרעיון? (לגיא) איך קוראים לבחורה המלצרית?
גיא: אילנה.
גיזלה: זה לא נכנס לי. כל הזמן נדמה לי שקוראים לה איבון. (מחפשת את אילנה. קוראת למטבח.) אלונה, נשאר לכם עוד מהקובה?
מרטין: (לקהל) אני אוהב את אנטון. יש לו לב חכם.
אנטון: כשהבחור הזה נתן לי בחינם את האסימון שלו, אני התמלאתי בחום ובאהבה, אפילו בתקווה. והיום אנחנו מעבירים אחד לשני, בחינם, אסימונים של שנאה. אנחנו מתמלאים בכעס בתסכול במצוקה בייאוש…
(אילנה מביאה צלחת קובה לגיזלה)
גיזלה: תודה! (גיזלה נושאת צלחת לשולחן משמאל) אני כל כך אוהבת את המנה הזאת.
מרטין: אז מה אתה מציע? מה אנחנו עושים עם זה? איך אנחנו עושים מזה הצגה?
אנטון: אין לי מושג.
מרטין: זה חבל.
אנטון: (לאילנה) אפשר עוד כוסית יין בבקשה?
גיזלה: שתית מספיק. די עכשיו.
(אילנה יוצאת)
אתה כבר שיכור.
(שהייה)
אנטון: (מתיישב ומתבונן בגיזלה) איי, גיזלה גיזלה…
אריאל וגיא
(ברחוב מופיע אריאל. הוא נעצר ומביט פנימה לתוך בית הקפה. גיא מבחין בו ויוצא אליו. הסצנה הבאה היא אילמת מפני שהיא מתרחשת ברחוב והיושבים בפנים לא שומעים דבר רק רואים את תנועות הפה ושפת הגוף. היושבים בפנים מרותקים למתרחש)
גיא: מה אתה עושה כאן?
אריאל: למה אתה לא חוזר הביתה?
גיא: יש לנו כאן ישיבה. תראה, כל השחקנים כאן. אנחנו מדברים על ההצגה הבאה שנעשה.
(אריאל מנשק את גיא. גיא מתמסר לנשיקה. אחרי הנשיקה גיא מלטף את הפנים של אריאל, ומוביל אותו לכוון הרחוב. אריאל מנסה למשוך את גיא הביתה. גיא מתנגד. אריאל מפשיט את הגופיה של גיא. מפשיל גם את מכנסיו. גיא דוחף אותו. אריאל נשען אומלל על סולם חירום שמחובר לקיר ברחוב. גיא מרים את מכנסיו ולובש את הגופיה, ניגש לאריאל. מניח יד על כתפו. אריאל מניח ראש על הכתף של גיא. שוהים לרגע במצב. גיא מתרחק קצת. מלטף את הראש של אריאל. נפרד ממנו. פוסע לכיוון בית הקפה. אריאל מנסה לתפוס לגיא את הזרוע. גיא מתחמק, ונכנס לבית הקפה. הולך לשירותים. אריאל יוצא לרחוב)
גיזלה: מרטין…
מרטין: אילנה… (אילנה נכנסת) אפשר קפה?
(אילנה חוזרת אל מאחורי הדלפק ומכינה קפה. אביגיל ניגשת למרטין ומחבקת אותו.)
מרטין: (לאביגיל) מה?
אביגיל: (תוך כדי חיבוק) הפרח השחור. הצבע של הפרח השחור.
מרטין: מה?
אביגיל: ההרגשה הזאת שאין לנו מחזה, שאנחנו לא יודעים למה נקום בבקר, היא נוראית.
מרטין: אנחנו נמצא. לא לדאוג.
אביגיל: נמצא?
אנטון: ברור שנמצא.
מרטין: תיכף איתי ויואב יחזרו ונמשיך.
אילנה: (למרטין) הקפה שלך.
(גיא חוזר מהשירותים, מתיישב ליד שולחנה של גיזלה)
גיזלה: (לגיא) מי זה הבחור היפה הזה ששוחחת איתו שם בחוץ?
גיא: חבר שלי.
גיזלה: הוא מעניין…
יואב חוזר בבגד של כלב
(אילנה נכנסת. מזמזמת את מוסיקת הנושא של ההצגה. נותנת לאריה יין.)
אילנה: יין.
(מפנה ספל קפה ומיונז של גיזלה. נעצרת, פורצת בצחוק. היא רואה את איתי נכנס, מלווה פנימה את יואב, שלבוש בבגדי כלב)
מרטין: מה זה?
איתי: (צוחק) זאת התלבושת היחידה שהוא הסכים ללבוש.
מרטין: (ליואב) לא חם לך?
איתי: היתה דווקא התלבושת היפה שלו מגן הדובדבנים, אבל הוא רצה מכלב חוצות. (ליואב) בוא, שב.
יואב: (נשען על הקיר) יותר נוח לי כאן.
סיפור המוות של אביגיל
מרטין: (לקל) זה היה מוזר. אבל אז אביגיל שאלה:
(אביגיל מוציאה מתיקה מספר דפים)
אביגיל: אפשר לספר לכם את סיפור המוות שלי?
(שהייה קצרה)
אנטון: סיפור המוות שלך?
אביגיל: בגלל המוות שלי רציתי להיות שחקנית. כתבתי אותו כי חשבתי שאולי אם נציג אותו… (שהייה)
אנטון: מה?
אביגיל: הוא יקרב אותנו… לרעיון שאנחנו מחפשים.
(שהייה קצרה)
אנטון: נשמע ברצון.
אביגיל: הורי מתו כשהייתי תינוקת. מי שגידל אותי היה בעצם, בן דודה של אמי שהתחתן עם אחותה הצעירה שגם היא מתה זמן קצר אחרי שהגעתי… לא חשוב. אני קראתי לו אבא, ורציתי לבקש ממך אנטון, שתסכים לשחק אותו.
(היא נותנת לאנטון שניים מן הדפים שבידה. הוא מעיין בהם)
אתה מסכים?
אנטון: (לוגם מכוס היין. למרטין, בחיוך) ברצון רב.
אביגיל: וממך גיא, רציתי לבקש שתשחק את אהובי.
(נותנת לו שלושה דפים) אני בטוחה שהתפקיד ימצא חן בעיניך.
(גיא לוקח את הדפים ומעיין בהם)
גיא: חייל?! סוף סוף. אני אוכל להתלכלך קצת?
אביגיל: ועוד איך.
(ממשיכה בסיפור) למרות שאבא שלי החורג היה גבר גדול ומפחיד, הוא אהב אותי ודאג לכל מחסורי עד שיום אחד…
אנטון: רק רגע. (לגיא) בוא נשים על עצמנו משהו…
גיא: (לאביגיל) אם חייל אז חייל.
(תאורה משתנה. מוסיקה. אנטון וגיא יוצאים. השחקנים האחרים מפנים שולחן ומסדרים את הבמה ל”הצגה”)
מרטין: בזמן שאביגיל סיפרה לנו את הסיפור, החלטנו לנסות להפוך אותו להצגה. חשבנו שדרך סיפור המוות שלה נצליח להבין משהו.
אביגיל: ערב אחד, אבא שלי חזר מהעבודה. שמעתי את קול צעדיו במדרגות. (אנטון- אבא, נכנס. הוא לובש פיאה או מעיל, המבדילים אותו מ”אנטון”. אביגיל מחבקת אותו.)
אבאל’ה… הכנתי לך את תבשיל הבשר והעדשים שאתה כל כך אוהב.
אבא: איזו ילדה נפלאה. שבי, אני רוצה לשוחח איתך.
אביגיל: כן אבא.
(אביגיל מתיישבת.)
אבא: בתי היקרה, מעולם לא שוחחתי איתך על רגשותיי, אבל דעי לך שאני לא מאושר.
אביגיל: לא?
אבא: לא. מאד לא מאושר. קשה לגבר לחיות כל כך הרבה שנים לבדו, ולגדל את בתו החורגת היחידה בלי כל עזרה.
אביגיל: אני מבינה.
אבא: ועכשיו החלטתי שהגיע הזמן לעשות שינוי. אני רוצה לשאת אשה.
אביגיל: אבא יקר שלי, אני חושבת שזה רעיון נפלא. יש מישהי שאתה חושב עליה. מישהי שאתה אוהב?
אבא: ישנה אחת. אני מכיר אותה לא מעט שנים, ואני אוהב אותה בכל לבי.
אביגיל: אני כל כך מאושרת בשבילך אבא. מי זאת?
(שהייה קצרה)
אבא: את.
(שהייה קצרה)
אביגיל: לא הבנתי.
אבא: זו את.
אביגיל: (ל”קהל”) לא ידעתי מה לומר. המילים נעתקו מפי.
אבא: אני יודע שזה לא נהוג, ויכול להיות שלא נוכל להתחתן בארץ…
אביגיל: אבל אבאל’ה תחשוב בהגיון. אבא לא יכול להתחתן עם הבת שלו. זה אפילו לא חוקי.
אבא: כמו שאמרתי, לא בארץ.
אביגיל: אז איפה?
אבא: במיקרונזיה.
(מוסיקה “מיקרונזית”)
על אחד האיים במדינה המופלאה הזו, חי שבט אצילי, שבו נוהגים אבות לשאת את בנותיהם.
אביגיל: אני מאד אוהבת אותך אבא, אבל אני לא רוצה להתחתן איתך.
אבא: למה? אם תחשבי רגע, תביני שאין דבר יותר טבעי מזה. אפילו דיברתי עם היועץ המשפטי בחברה שלי…
אביגיל: אבל בת לא מתחתנת עם אבא שלה. איפה שמעת על דבר כזה?!
אבא: במיקרונזיה לדוגמה.
אביגיל: אני אביא את האוכל.
אבא: אין לי תיאבון.
אביגיל: אין לך תיאבון?
אבא: את כפויית טובה.
אביגיל: אבל אבאל’ה…
אבא: תזרקי את האוכל לאסלה.
אביגיל: מה????!
אבא: (בצעקה) את כל האוכל לאסלה!
אביגיל: כן אבא.
(אביגיל יוצאת עם סיר אוכל דמיוני. נשמע קול הורדת המים באסלה. אביגיל חוזרת)
יואב: כמה נורא.
(אנטון יוצא)
אביגיל: מאותו יום אסר עלי אבא שלי לצאת מהבית. הייתי בסגר, כלואה יום ולילה, ואם הייתי צריכה לצאת לקנות משהו, לטיפול רפואי או לכל מטרה אחרת, נזקקתי לאישורים מיוחדים, וכמובן שאף אחד לא הורשה לבקר אותי. לא חברה, ובטח לא חבר.
יואב: אבא שלך היה רודן מטורף.
אביגיל: נכון. אבל הקשה מכל עוד היה לפני. תמונה שנייה.
(איתי מציב שולחן לרוחב, והוא משמש כ”אדן חלון”. היא נותנת לו את התיק שלה.)
בקר בהיר אחד, ישבתי לי ליד החלון, בוכה על מר גורלי. את השמיים הגבוהים, שהיו נקיים מענן, חצה מטוס,
(איתי חוצה את הבמה עם מטוס שהוציא מתיקה של נטלי)
ואני עקבתי אחריו במבטי. פתאום ראיתי דמות קופצת מהמטוס
(מרטין אוחז מצנח קטן שאליו מחוברת דמות אדם, המתקרבת לאט אל “החלון” של נטלי)
ומעליה נפתח מצנח. המצנח ריחף לו בשמים התקרב לאט לכיווני.
(איתי מוריד את בובת צנחן לאיטה על “אדן החלון”)
ואז קרה דבר שלא ייאמן: הצנחן נחת על אדן החלון שלי.
(גיא קופץ פנימה, על השולחן. הוא לבוש מדים, כומתה אדומה על ראשו, כנפי צניחה על חזהו ודרגות קצין על כותפותיו. הוא חגור במצנח)
גיא: שלום.
אביגיל: שלום.
גיא: קראת לי?
אביגיל: איך שמעת?
אילנה: באמת קראת לו?
אביגיל: (לאילנה) כל לילה התפללתי לאלוהים שישלח לי מישהו שיציל אותי מאבא שלי המפלצת.
אילנה: איזה סיפור!!!
גיזלה: (נגשת אל גיא) אתה מקסים. כשנעשה את ה”אחיות” אני רוצה שתשחק את הבן שלי.
גיא: תודה גיזלה. (קופץ מהשולחן)
אביגיל: (מחבקת את גיא) היה לו שיער בהיר ועיניים תכולות וכל בקר, כשאבא שלי הרשע יצא מהבית, היינו נכנסים למיטה, מתכסים בסדין צחור ולומדים את רזי האהבה.
(מרטין וגיזלה מרימים את בד המצנח, וצלליותיהם של אביגיל ושל גיא נראים בעדו כשהם מתפשטים ומתנים אהבים. הבד יורד לחצי הגובה ואביגיל מתגלה בחצי גופה העליון)
אביגיל: סיפרתי לו כמובן על אבא שלי המפלצתי והוא הבטיח להציל אותי.
(היא יורדת, גיא עולה)
גיא: אני מבטיח להציל אותך. אנחנו נקים מחתרת…
(גיא יורד אביגיל עולה)
אביגיל: הוא אמר שנקים מחתרת ושנארגן מטען חבלה.
(אביגיל יורדת גיא עולה)
גיא: אנחנו נטמין אותו מתחת למזרון שלו…
(גיא יורד אביגיל עולה)
אביגיל: ובלילה, כשילך לישון….
(גיא עולה אליה)
שניהם: נפוצץ אותו.
(אבא צץ בין שניהם.)
אבא: את מי?
אביגיל: אבא, לא! !
אבא: אבא לא?!
(אנטון- האבא סוטר לאביגיל, היא נופלת על הרצפה. גיא מתעטף בסדין. נסוג מאבא. אבא מכסה את גיא בסדין. חושף אותו שוב. גיא צועק בלי קול. אבא עוטף את גיא בסדין ונושא אותו החוצה. נשמע קול המים היורדים באסלה)
אביגיל: אתם מאמינים?! אבא שלי המפלצתי השליך את אהובי לבית השימוש והוריד את המים.
גיזלה: טרגדיה קלאסית.
אילנה: (לאביגיל) אני כל כך מזדהה איתך. לבת דודה שלי היה סיפור מאד דומה.
מרטין: אני לא חושב שנוכל להציג את זה. (לאיתי) זאת לא פגיעה בחיילי צה”ל? מבחינת התמיכה העירונית.
איתי: ברור. להוריד צנחן בבית שימוש?!
יואב: תנו לה לגמור! ומה קרה אחרי זה?
אביגיל: קפצתי אחרי אהובי אל תוך האסלה וצללתי בעקבותיו.
אילנה: איזו גיבורה.
אביגיל: זה היה מעשה של ייאוש.
יואב: אבל הרי היית עלולה לטבוע… למות.
(שהייה קצרה)
אביגיל: טבעתי. מתתי.
(שהייה קצרה)
מרטין: טבעת?… מתת?… בכל זאת את כאן… איתנו.
אביגיל: כן. כאן, איתכם. החלטתי להיות שחקנית, כדי לגלות את הצבע של הפרח השחור.
מרטין: שוב הצבע של הפרח השחור?
אביגיל: שחור זה לא צבע. זאת תחושה.
מרטין: אולי תספרי לנו מה קרה אחרי שקפצת לתוך האסלה.
אביגיל: שחיתי ושחיתי, באפילה מוחלטת, עד שהגעתי לקצה צינור הביוב ושם גיליתי את הממלכה של אבא שלי- ממלכת הדיכוי והרשע.
מרטין: (לקהל) כששמענו את דבריה של אביגיל קפאנו במקומנו מרוב אימה. לכן ביקשנו מהכוריאוגרפית שלנו לעצב קטע בתנועה על פי הסיפור שסיפרה לנו אביגיל, רק כדי שנוכל להמשיך ולחפש ולחקור את סיפור ההצגה שרצינו לעשות. כיוון שלא היו לנו תלבושות מתאימות במחסן, ביקשנו מהבנות את גרבי הניילון שלהן, כדי למחוק לעצמנו את האינדיבידואל.
(מוסיקה. השחקנים רוקדים את ממלכת הדיכוי והרשע. במרכזו איבגיל וגיא המותקפים על ידי יצורים חסרי פנים שמלכם הוא אנטון {האב}. בסופו של דבר נלכד גיא, והאב כורת את ראשו. הראש מתחלף בידיו של האב לפרח שחור, אותו הוא מגיש לאביגיל.)
תקועים?
(בסוף הריקוד עולה האור על השחקנים ועל אביגיל. גיא יואב ואילנה מחוץ לבמה)
מרטין: (לקהל) ראש כרות, פרח שחור… (לאביגיל) תגידי היית בטיפול?
אביגיל: הייתי בטיפול, הייתי בדיקור והייתי אצל אסטרולוגית. כל אחד פירש את הסיפור שלי אחרת, אבל אף אחד לא הצליח להחזיר אותי לחיים. באותה תקופה החלטתי להיות שחקנית.
מרטין: למה?
(שהייה קצרה)
אביגיל: (כמובן מאליו) רציתי לחיות.
מרטין: (לקהל) בכל זאת היתה לנו לרגע הרגשה שעלינו על משהו.
גיא (נכנס כעוס, לאילנה) אפשר וודקה?!
מרטין: (לקהל) לא לגיא.
גיא: שתי כוסות.
(אילנה יוצאת. גיא מתיישב בשולחן ליד גיזלה.)
גיזלה: (לגיא) למה אתה כל כך מצוברח?
גיא: שוב אני משחק סמרטוט.
גיזלה: לא, אל תגיד…
גיא: גיזלה, כרותים לי את הראש, מורידים אותי בבית שימוש…!
אביגיל: אמרת שאתה רוצה להתלכלך… להתגלגל בחרא….
גיא: אלוהים אדירים, דיברתי על יאגו, דיברתי על מקבת. איך אני אזמין את אמא שלי להצגה הזאת?
איתי: אל תיקח את זה ככה אחי. זה סימבולי.
גיא: מה?
איתי: לא?
גיא: לא הבנתי.
איתי: החרא לא סימבולי?
גיא: את רוצה צנחן? שיהיה צנחן. אז תנו לי להציל חבר בשדה הקרב. לגרור אותו פצוע, שותת דם…
גיזלה: (קמה. לאנטון ולמרטין) אני חושבת שהוא צודק. עושים לו עוול. ואני אומרת את זה בכל ישיבה שלנו. לבחור הזה יש פוטנציאל, ואנחנו מתייחסים אליו כמו לנייר טואלט. (לגיא) סליחה, כן…
גיא: (באותו חיוך נבוך, ממלמל) זה בסדר…
גיזלה: (לאנטון) הצעירים צריכים להתחיל להתמודד עם קלאסיקה. (לכוון המטבח) איפה הבחורה? אילונה!
אילנה: (מבחוץ) אילנה.
גיזלה: אפשר כוס יין בבקשה?
אילנה: (מבחוץ) על האש.
גיזלה: תודה.
(שהייה)
איתי: (מתיישב בכסא של גיזלה.) מה? אנחנו תקועים?
(התשובה באה מכולם, עולים אחד על השני.)
אנטIן: לא…
מרטין: מה פתאום…
אביגיל: בכלל לא…
אנטון: בשום אופן לא.
גיזלה: (לאיתי) תן לי לשבת מותק, הרגליים הורגות אותי.
איתי: (מפנה לה את הכסא) בבקשה, בבקשה, בבקשה.
אילנה: (נכנסת עם שני שוטים של וודקה) שתי כוסות וודקה.
(גיא שותה ברצף את הוודקה)
עוד מישהו רוצה משהו? (מפנה ספל קפה מהשולחן של גיזלה)
אנטון: לא תודה.
איתי: (עם אנטון) לא עכשיו אולי אחר כך.
אביגיל: (עם שניהם) עוד מעט. לא עכשיו.
מרטין: (במקביל) לא, אני לא רוצה כרגע כלום.
גיזלה: יש לך עוד מהתבשיל כבש?
אילנה: תגידי יש לך חור בבטן?
גיזלה: זאת דיאטה חדשה יקירתי. לא אוכלים שום דבר כל היום ואז בלילה אפשר לאכול מה שרוצים.
אילנה: התבשיל כבש נגמר בצהריים.
גיזלה: אז עוגת שוקולד. אבל עם הרבה הרבה קצפת.
איתי: (לאילנה) לעזור לך?
אילנה: לא, אמרתי לך. תודה.
(יוצאת. שהייה)
אנטון: טוב, בואו נעשה חמש דקות הפסקה. אני יוצא לעשן. (נעצר. לאביגיל) אביגיל, יש המשך לסיפור שלך?
אביגיל: לא אין המשך.
אנטון: תחשבי על המשך.
(יוצא)
איתי ואילנה
(אילנה חוזרת עם כוסית יין לגיזלה.)
אילנה: יין. העוגה תיכף תגיע. (מחזירה שולחן למקום. איתי ממהר לעזור לה. מעבירה מטלית על השולחן)
איתי: אני יכול להגיד לך משהו? (מוציאה פנקס ועפרון)
אילנה: מה?
איתי: אני אוהב אותך.
(שהייה קצרה)
אילנה: עוד משהו?
איתי: זה לא עושה לך כלום?
אילנה: זה עושה לי.
איתי: מה זה עושה לך?
אילנה: זה מכניס אותי לנרווים.
איתי: למה?
אילנה: (מתחממת לאט) תקשיב, אני לא מבינה מה הולך כאן ומה אתם חושבים לעצמכם. מה נראה לכם, שבגלל שאני מלצרית אז אין לי אתיקה?! שמלצרית זה מישהי שאפשר להתחיל איתה מתי שרוצים ואיפה שרוצים ולא משנה המקום ובאיזה פורום עושים את זה?! (בכעס) אז אני אומרת לך שזה לא ככה.
(אילנה מפנה צלחת וסכום מהשולחן של גיזלה)
גיזלה: אל תשכחי את העוגת שוקולד.
אילנה: לא שכחתי.
(יוצאת. חוזרת. מגישה עוגת שוקולד לגיזלה)
איתי: על מה את מדברת? את בכלל לא מבינה אותי. את בכלל לא מבינה מה אני מרגיש. אני אומר לך שאני אוהב אותך,
(אילנה מנקה ומארגנת שולחנות)
שאני חושב עלייך מהרגע שאני פותח עיניים בבקר עד שאני נרדם בלילה. וכשאני נרדם, אני חולם עלייך. הלילה חלמתי, מעניין מאד, שאת מצילה אותי מאיזה בחור גבוה שניסה להרוג אותי. וכשהתעוררתי הייתי כל כך מאושר ואמרתי לעצמי שהיום אני אגיד לך.
אילנה: מה תגיד לי?
איתי: שאני אוהב אותך.
אילנה: או קיי. אמרת.
איתי: אז מה זה עושה לך?
אילנה: אמרתי לך. נרווים.
איתי: למה את אף פעם לא באה להצגות שלנו? אם תראי אותי על הבמה, תתאהבי בי. על הבמה אני הרבה יותר יפה.
אילנה: היופי זה לא הבעיה.
איתי: אז מה?
אילנה: אתה נמוך.
איתי: על הבמה אני הרבה יותר גבוה.
אילנה: איך זה?
איתי: האישיות שלי גבוהה.
אילנה: אבל זאת אשליה. בחיים אתה נמוך.
איתי: לא, החיים הם האשליה. הבמה היא הדבר האמיתי, אני מאד גבוה.
אילנה: גם ערימת הכלים בכיור מאד גבוהה.
(יוצאת. יואב נכנס ומתמקם בפינה שלו. שהייה קצרה)
מרטין: שמע, אני מבין אותך. גם לי יש משיכה עצומה למלצריות.
איתי: למה זה בעצם?
מרטין: מלצרית היא קצת כמו אמא. כמו שמסעדה זה קצת כמו בית. היא דואגת לך, מאכילה אותך…
איתי: כמו אמא אתה אומר… מעניין. אולי אני בעצם ילד. אתה חושב שאני ילד?
אילנה: (נכנסת) מישהו השתין ליד הירקות?
מרטין: מה זה?
אילנה: מישהו עשה פיפי ליד הירקות.
מרטין: מי יכול לעשות דבר כזה?
אילנה: אני שואלת אותך!!!
איתי: אני יעזור לך לנקות. אמא שלי תמיד אוהבת שאני עוזר לה. איפה הסמרטוט? (יוצא)
אילנה: (תוך כדי יציאה) אמנים גדולים!
(יוצאת)
גיזלה: (קמה) אני באמת צריכה לבדוק משהו בנוחיות.
(יוצאת מדלת השרותים. גיא נרדם על שולחן)
אביגיל: (למרטין) המלצרית הזאת טיפשה.
(יוצאת לסמטה)
הכלב
מרטין: יואב, איך אתה מרגיש?
יואב: לא טוב.
מרטין: מה אתה מרגיש?
יואב: אני לבד. לגמרי לבד. אני לא יכול לתאר לך כמה אני לבד. הרגשה שכל העולם קם עלי, ושאין לי מקום בטוח. אפילו לא כאן, איתכם.
מרטין: זה נורא. בטח בגלל המכות שחטפת. בוא נשב. (מושיב אותו, ויושב לידו) מה אני יכול לעשות בשבילך?
(שהייה)
יואב: אולי תאמץ אותי?
מרטין: מה?
יואב: תאמץ אותי.
מרטין: איך לאמץ אותך?
יואב: תדאג לי.
מרטין: לדאוג לך? מה זאת אומרת לדאוג לך?
יואב: לאוכל, למים, תלטף אותי, תראה לי שאכפת לך ממני.
(שהייה)
אין לך כלב, נכון?
מרטין: לא, יש לי שני חתולים.
יואב: וזה בעיה?
מרטין: למה שזאת תהיה בעיה?
יואב: הם יסכימו לקבל כלב?
מרטין: (מבין) אה. אני כבר חוזר. (קם ממקומו, ניגש לפתח בית הקפה וקורא לאנטון) אנטון! (אנטון נכנס) יואב קצת מזדהה יותר מידי עם הדמות.
אנטון: מה קורה, יואב? (יושב לידו)
יואב: הכל בסדר.
מרטין: יואב ההרגשה הזאת תעבור. אתה לא כלב.
יואב: אז אתה לא רוצה לאמץ אותי! (לאנטון) אתה יכול לאמץ אותי?
אנטון: אני אלרגי. אם ינשרו לך שערות על השטיח, אני עלול להחנק.
מרטין: לא אמרתי שאני לא רוצה לאמץ אותך. אני רק חושב, שבשבילך, חשוב מאד שתראה את הדברים באירוניה מסויימת. אתה לא כלב. אתה יואב.
יואב: זה לא סותר.
מרטין: בוא נוריד את הבגדים האלה ונמצא לך משהו אחר.
יואב: (לאנטון) אני יכול לשים עליך קצת את הראש ותלטף אותי?
אנטון: בטח.
(יואב מתיישב על הרצפה, ומניח את ראשו על ברכי אנטון. אנטון מהסס, נבוך אבל מלטף את ראשו)
מרטין: בוא, נלך למחסן תלבושות ונמצא לך בגד אחר.
(יואב נצמד לאנטון)
אנטון: (ליואב) אתה רוצה שאני אבוא איתכם?
(יואב אינו מגיב, רק נצמד חזק יותר)
מרטין: תן לי להוריד לך את הבגד הזה.
(יואב נוהם. מרטין מנסה להסיר מיואב את בגד הכלב, יואב נוהם ונושך את מרטין)
אח, הוא נשך אותי. (ליואב, כמו לכלב) לא! (לאנטון) אני מקווה שיש לו חיסון.
אנטון: (מלטף את יואב) אני חושב שכן. הוא היה בתאילנד לפני שנה. הוא עשה את כל החיסונים.
מרטין: צריך לקחת אותו לרופא.
אנטון: (מתבדח) אולי לוטרינר.
מרטין: נו באמת… אולי צריך לאשפז אותו.
יואב: לא בית חולים.
אנטון: בוא נוציא אותו קצת, שינשום אויר.
מרטין: אולי נקח אותו הביתה, שישן?
אנטון: לא לא. הוא יתאושש. אנחנו מוכרחים להמשיך.
מרטין: אני כבר לא יודע אם אני אתאושש. זה קצת יותר מידי בשבילי.
אנטון: (קם) בוא יואב, נצא קצת. (יואב נצמד לו לרגל) בוא. נעים בחוץ.
(מרטין שורק. יואב קם, באיטיות)
יואב: אני בא איתכם כי אני לא רוצה להשאר כאן לבד.
אנטון: בוא.
(יוצאים. בדרך יואב מאבד לרגע שיווי משקל, וממשיך לצאת.)
השינה העמוקה של גיא
(אריאל נכנס למסעדה. הוא לא שקט, נואש, בקבוק יין בידו, שתוי. גיזלה נכנסת מדלת השרותים)
אריאל: גיא! (לגיזלה) הוא ישן? (נגש לגיא, מניח יד על כתפו, מנסה לעורר אותו) גיא. (שהייה קצרה. מטלטל את גיא. בקול) גיא!
גיזלה: תן לו לישון.
אריאל: גיא! (לופת את גיא, מרים אותו מהכסא, ומנסה לגרור אותו לכיוון הפתח) שישן בבית.
גיזלה: למה אתה צריך אותו בבית?
אריאל: אני לא יכול לישון לבד. (מנסה לייצב את גיא על רגליו) גיא!
(גיא קורס אל הרצפה. אריאל כורע לצידו)
גיזלה: אני מוכנה לישון איתך.
אריאל: את זקנה מידי.
גיזלה: (כמו מופתעת) אני לא זקנה. אני רק נראית ככה. (לוקחת בקבוק של אריאל)
גם אתה שחקן?
אריאל: אני רקדן. (לוקח בקבוק, לפני שמספיקה לשתות. לוגם. מניח את הבקבוק על רצפה)
(איתי נכנס מהמטבח)
גיזלה: רקדן עם שחקן?! קטסטרופה! לא פלא שהוא ישן כל כך עמוק!
איתי: מה הוא עושה על הרצפה?
גיזלה: בורח מהבית.
אריאל: גיא! (מושך את גיא אליו, כמנסה להושיבו) גיא תתעורר. נלך הביתה. ברחוב שלנו כל החלונות מוארים, בחדרים יושבים אנשים לארוחת ערב.
גיזלה: (לאיתי) צ’כוב היה חכם. חי לו בזוגיות נפלאה: אשתו במוסקבה והוא בקרים.
אריאל: נשב לנו על הספה, מול הטלויזיה, ניכנס למיטה, נרדם מחובקים.
(גיא לא מתעורר. נואש) גיא!
(מתיישב ליד השולחן ולוגם מבקבוק היין. איתי עולה על השולחן שמשמאל)
גיזלה: (מסירה מאצבעה טבעת) זאת טבעת שסבתא שלי נתנה לי. לא מזמן, כשהייתי בת שמונה עשרה. כשתפגשי גבר, היא אמרה, תנסי עליו את הטבעת. כשפגשתי את בעלי, היא לא עלתה לו אפילו על הזרת. אבל הוא כל כך מצא חן בעיני שהתעלמתי. מהר מאד הבנתי שלא רק הטבעת לא התאימה. (פתאום, כמו רעיון) רוצה לנסות אותה? (היא עונדת לאריאל את הטבעת והיא מתאימה) מתאימה.
אריאל: טבעת יפה. את נותנת לי אותה?
גיזלה: אם תרקוד איתי. (לאיתי) תמיד היתה לי משיכה לרקדנים. (אריאל קם. מוסיקה)
(הם רוקדים. אריאל פונה מגיזלה אל איתי, מנסה לחבק את רגליו. איתי הודף אותו, אריאל אינו מרפה. איתי מצליח להתחמק ונמלט החוצה, לרחוב. אריאל וגזילה מביטים בו מבפנים. בסמטה נושבת רוח המבדרת את שערו וחולצתו של איתי. הוא צועד לאחור, ואז לפתע כמו מתרומם ומרחף באויר איזה זמן. אריאל משעין את ראשו על גיא השוכב. איתי “נוחת” באיטיות, מבולבל, יוצא. אריאל קם, לוקח את בקבוק היין ויוצא בעקבותיו.)
גיא וגיזלה ואירינה פשתנקיה
(גיא מתעורר בהדרגה, מתיישב באיטיות. גיזלה מתיישבת לצידו)
גיזלה: סלח לי אנדרי סמיונוביץ. אני אשה חוטאת. מהיום שבאת אל בית בעלי, מהיום שהציג אותי בפניך, והרי רק ילד היית, יצאה נפשי אליך. ומיום ליום, לנגד עיני, בגרת, וכאבי נתעצם בי כמו סם של מוות. כן אנדרי סמיונוביץ, אהבתי אותך היא אהבת מותי.
גיא: (קם) טקסט ממש יפה.
גיזלה: (אוחזת בו) כאן היא מחבקת אותו, בהתחלה הוא מנסה להנתק ממנה, אבל היא תופסת אותו בחוזקה, דמעות זולגות מעיניה. היא צועקת: אני אוהבת אותך! אני אוהבת אותך! הוא אומר: אסור שאבא ידע. היא אומרת: אני יודעת, אסור. בוא נברח מכאן, אנדריושה. הוא אומר: איך נוכל אירינה פשתנקיה, אבי ירדוף אחרינו, הוא יהרוג את שנינו. ואז בא הרגע היפה ביותר במחזה: הוא מרים אותה בזרועותיו… אתה חושב שתוכל להרים אותי?
גיא: לא נראה לי שזאת הבעיה.
(קופצת לזרועותיו. גיא מחזיק אותה.)
גיזלה: וככה נגמרת המערכה הראשונה – הוא מנשק אותה.
(מנשקת אותו. האורלוגין מכה 3 פעמים. אנטון ומרטין נכנסים, גיזלה וגיא מבחינים בהם, נפרדים. מוסיקה. גיזלה מתחילה לרקוד, ספק באושר, ספק במבוכה. גיא מתיישב ליד השולחן שמשמאל)
חוזרים לעבודה
מרטין: שלוש. עוד מעט בוקר. (לכוון המטבח) אילנה, יש לך שקית ניילון? יואב עשה קקי על השביל.
אנטון: טוב, אנחנו צריכים לחזור לעבודה. איפה כולם?
מרטין: (קורא החוצה) אביגיל, ממשיכים.
(אילנה מביאה שקית למרטין)
מרטין: (לאילנה) תודה! (יוצא)
אנטון: אפשר עוד כוסית יין?
גיא: אפשר קפה?
(אילנה יוצאת. אביגיל נכנסת)
אנטון: איפה איתי?
גיזלה: יצא לשאוף אוויר. אני אקרא לו.
(אילנה יוצאת למטבח. מרטין מוליך את יואב פנימה, יואב חוזר ל”פינתו”)
מרטין: (מתקרב לגיא. בשקט) אתה יודע שאנטון וגיזלה נשואים?
(גיא מביט בו נדהם.)
גיא: מה?
מרטין: נשואים. הם גרים בנפרד כבר הרבה שנים, אבל כשהוא בסביבה, אל תתן לה לעשות איתך דברים כאלה. זה כואב לו.
גיא: לא ידעתי….
מרטין: (קוטע אותו) אני יודע, אני יודע. זאת הסיבה שאני מספר לך.
אילנה: (נכנסת. מגישה יין לאנטון) יין. (מגישה קפה לגיא) קפה. (מפנה כלים ויוצאת.)
גיזלה: (נכנסת) נעלם.
מרטין: מי?
גיזלה: איתי. (יוצאת לחדר תלבושות)
אנטון: רבותי, אני מזכיר לכם שעדיין אין לנו רעיון להצגה. הזמן עובר. עוד מעט בוקר. (שהייה קצרה) אביגיל, חשבת על המשך לסיפור שלך…
(גיזלה חוצה את הבמה למטבח)
אביגיל: חשבתי על משהו, אבל… אני לא יודעת… אתה חושב שהסיפור שלי יכול להיות בסיס לסיפור שלנו?
אנטון: אני לא יודע. הסיפור שלנו כנראה מכוסה אבק.
אביגיל: אז איך נדע?
אנטון: נדע כשנדע.
אביגיל: אבל איך נדע?
אנטון: (מחייך, שהייה קצרה) נדע כשנגלה את הדמעות. (שהייה קצרה) אנחנו כנראה זקוקים לדמעות כדי לשטוף את האבק.
אביגיל: אתה מתכוון לעצב?
אנטון: לא עצב. בכלל לא עצב. כשנגלה את הדמעות תהיה בנו שמחה. אז נדע.
אביגיל: איך נדע?
אנטון: נדע כמו שחולה יודע כשהוא מוצא תרופה לכאבים שלו.
אביגיל: מה יכולה להיות התרופה?
אנטון: אני לא יודע. אני לא יודע. אולי משהו שאיבדנו מזמן. כמו שיר ישן, רחוק…
אביגיל: חשבתי על המשך לסיפור שלי…
יואב: איתי מגיע.
(איתי נכנס, מבולבל מעט, נבוך, לבוש בפיג’מה של ילד)
(גיזלה נכנסת מהמטבח עם כוס יין)
גיא: הנה אתה. נעלמת לנו.
איתי: לא נעלמתי. אני פשוט כבר צריך ללכת לישון. מזל שמצאתי את הפיג’מה הזאת במחסן תלבושות. כבר מאד מאד מאוחר. (מתיישב על הריצפה.)
אביגיל: (כורעת. מנסה לחבק אותו) איתי!
(איתי הודף אותה ומתיישב על הרצפה)
גיזלה: אתה חיוור… אולי תשתה איזו כוסית קוניאק.
איתי: ההורים שלי לא מרשים לי קוניאק.
גיזלה: (למלצרית) יש לך שוקו?
אילנה: (מתקרבת אל איתי) מה קרה לך?
איתי: אני לא יודע.
(אילנה מנסה ללטף אותו. הוא נרתע מידה)
אילנה: אני אבדוק אם יש שוקו.
(אילנה יוצאת. אביגיל שבה ומתקרבת לאיתי, אוחזת בידו אבל הוא שוב נסוג ממנה. היא קמה, נסוגה מעט. יואב נגש לאיתי, מתיישב לידו, מניח את ראשו על ברכיו של איתי, איתי מלטף אותו, אחר כך איתי נשכב לצידו של יואב , יואב מחבק אותו, איתי פורץ בבכי. שניהם שוכבים כך זמן מה.)
גיזלה: (לאנטון ולמרטין) לא כדאי בכל זאת לשקול לחזור לרפרטואר המקורי? עם הצגה אנחנו לא נצא מכאן.
אנטון: אביגיל, מה חשבת על המשך הסיפור שלך?
אביגיל: ככה?
אנטון: ככה.
אביגיל: כמו שסיפרתי לכם, הייתי מתה. לא הרגשתי שום רצון לחיות. נמשכתי רק אל המשחק, מפני שהיתה לי הרגשה שרק על הבמה… אצליח לגלות מהו הצבע של הפרח השחור. ככה הגעתי, לא מזמן, אליכם.
מרטין: הצבע של הפרח השחור?
אביגיל: שחור זה לא צבע, שחור זאת תחושה.
(שהייה קצרה. אילנה נכנסת מהמטבח עם שקית זבל. יוצאת לרחוב לזרוק)
לילה אחד, אחרי איזו הצגה, התחבאתי בחדר ההלבשה וחיכיתי שכולכם תלכו הביתה. כשנשתרר שקט מוחלט, עליתי לבמה החשוכה.
אילנה: (מבחוץ) מה זה?! (נכנסת מחזיקה בידיה את זר הפרחים שהוצא בתחילת ההצגה מן האגרטל. עכשיו הפרחים נבולים) תראו מה קרה לפרחים שהוצאתם מהאגרטל בשביל הדגל שלכם. קח.
(אילנה מטיחה במרטין את זר הפרחים הנבול)
מרטין: (אוחז בזר הנבול. הבמה מאפילה לאט במהלך דבריו. לקהל) ברגע הזה עברה בי המחשבה, שאולי גיזלה צודקת. שלא נצליח לצאת מכאן עם הצגה. (ניגש לשולחן שמימין ומתיישב) פתאום הרגשתי לבד. כמו יואב. כמו כלב. כמו ילד. הרגשתי ששום דבר כאן לא מתחבר לכלום.
(גיזלה באה מתוך האפלולית, עומדת לידו, מלטפת את ראשו.)
גיזלה: (בחום) מה קרה, מרטין?
מרטין: (כמו נאנח) גיזלה! למה לנו כל העניין הזה?
גיזלה: טוב, אנחנו מנסים למצוא את הדבר האמיתי, לא?
מרטין: הדבר האמיתי?
גיזלה: בטח שאת הדבר האמיתי. החיים הם אשליה. של שעמום, של בנאליה, של המובן מאליו. אנחנו מנסים לפרק את המרצפות של הבית, לחטט בחול שמתחת, למצוא עפרון שבור, מצית ישנה, מטבע של גרוש. אוצרות של ילדות. עולם שלם כיסינו בריצוף של האחים גינדי.
מרטין: (לקהל) אבל אני הרגשתי שכל אלה מותרות. (לגיזלה) בתקופה כזאת, לחפש אוצרות בחול?… צריך להלחם.
גיזלה: מותרות הן עניין חיוני. בלי מותרות בן אדם חי חיים של בהמה. גם אהבה זה מותרות?!
מרטין: אהבה? ממי?
(גיזלה מצביעה על הקהל. מרטין מביט על הקהל.)
אני לא מכיר אותם. מי הם? יושבים שם בחושך ומביטים בי.
גיזלה: זה העניין. המבט.
מרטין: איזה מבט?
גיזלה: המבט שלהם מאיר אותנו. הוא האור שנופל עלינו עכשיו. בלעדיו נהיה כמו זר הפרחים הנבול הזה.
(במרכז הבמה עולה קרן אור. בשמחה:)
קרן אור…
(היא קמה ממקומה, נכנסת לקרן האור, כמו שוטפת בה את פניה. אנטון נכנס, ניגש אליה)
אנטון: גיזלה… אני מבקש סליחה.
גיזלה: על מה, אנטון?
אנטון: סליחה על זה שהצעתי לך נישואים. סליחה על זה ששכבתי איתך.
גיזלה: למה סליחה?
אנטון: לפני כן הכל היה כל כך יפה… (בוכה)
גיזלה: (מחבקת אותו) נכון. הכל היה כל כך יפה. גם הנישואים הם מין בלטות של גינדי. אבל אני סולחת לך אנטון.
(מתנשקים. גיזלה יוצאת. אביגיל נכנסת. אנטון מתיישב)
מרטין: (לקהל) ואנטון אמר שוב:
מרטין ואנטון: אביגיל, תמשיכי בסיפור שלך.
אנטון: חיכית, אחרי הצגה, שכולנו נלך ועלית לבדך לבמה החשוכה…
(מוסיקה, הדי צעדים)
אביגיל: היה בי פחד גדול. הבמה היתה קרה. היה נדמה לי שאני שומעת מאחורי הקלעים לחישות והדי צעדים. רק אור חיוור, ירקרק, משלט ה”יציאה” האיר את האולם הריק. במרכז הבמה הבחנתי באגרטל סדוק ובתוכו פרח שחור. שחור כמו הפרח שאבא שלי נתן לי בחלום. ביד רועדת הוצאתי את הפרח השחור מהאגרטל.
(אביגיל שולפת פרח דמיוני מאגרטל דמיוני)
מרטין: בזר הפרחים הנבול, שאילנה הטיחה בי, גיליתי פתאום פרח אחד חי.
(מרטין ליד שולחנו, מגלה בתוך הזר הנבול, פרח שחור, הוא שולף אותו מן הזר. מתבונן בתדהמה בפרח השחור)
אביגיל: קול בתוכי אמר: אם תצליחי לגלות את צבעו של הפרח השחור, לא תראי יותר את אביך המרושע לעולם.
מרטין: אבל איך? איך יכולת לגלות את צבעו של הפרח השחור?
אביגיל: לא ידעתי. לא הבנתי. לא הרגשתי. לא חשבתי. נשארתי לבדי על הבמה הריקה, החשוכה ובידי הפרח השחור. אני לא יכולה לומר כמה זמן עבר. שעות ארוכות, ימים, לילות…
מרטין: (לקהל) ואני הרגשתי איך צבעו השחור של הפרח מתפשט בתוכי,
אביגיל: הדם שלי הפך שחור, הגוף שלי הפך שחור, במת העץ הפכה שחורה…
מרטין: וגם קירות בית הקפה הפכו שחורים.
אביגיל: ואז שמעתי פתאום קול שירה.
(נשמע גיא, השר את השיר שסבתו של איתי נהגה לשיר לו לפני השינה. הוא מתקרב לאביגיל מתוך החושך)
גיא: (שר) על פני שדה, בשביל עפר
נוסעת עגלה
ובה אהובתי שלי
יפה מכל כלה.
אהובתי יפה שלי,
הסבי את ראשך,
אמרי נא רק שלום אחרון,
אמרי לאהובך.
אביגיל: (לקהל) מרחוק, כמו מחוץ לתיאטרון, שמעתי זעקה גדולה.
(נשמעת זעקתו של האבא, כזעקתו של אדם הנופל לתהום)
באותו רגע ידעתי שיצאתי לחופשי. שלעולם לא אראה עוד את אבי המרושע.
גיא: (שר) בשדה זהב, בשביל הזה,
פסענו באביב
וזר פרחי מרגניות
קלעת בשערי.
אהובתי יפה שלי,
הסבי את ראשך,
אמרי נא רק שלום אחרון,
אמרי לאהובך.
אביגיל: אהובי… (מתבוננת בפרח) תראה.
(הפרח שבידו של מרטין הופך לאדום)
מרטין: (קם. לקהל) הפרח שמצאתי בין הפרחים הנבולים הפך לאדום. (נותן לאנטון את זר הפרחים הנבול)
אביגיל: זה הצבע של הפרח השחור.
(מרטין מניח את הפרח שהפך אדום בידה של אביגיל)
(ספק לגיא ספק ל”קהל”) הכל השתנה.
(גיא ואביגיל מתבוננים בפרח האדום ואחר כך נושקים זה לזו)
מרטין: לרגע היה נדמה שנפתחה בנו אהבה. לרגע היה נדמה שהסיפור של אביגיל…
(מבחוץ נשמעות צעקותיו של איתי, הקוטעות את דבריו של מרטין)
איתי: (מבחוץ) לא, לא, לא….
מרטין: אבל אז שמענו מבחוץ צעקות.
(מבחוץ נשמע קולו של איתי. כולם ממהרים לפתח)
הכלב עוזב
(יואב ואיתי נכנסים מבחוץ, יואב זוחל על ברכיו)
איתי: אבל אנחנו נראה מה אנטון אומר, טוב? אנחנו נראה מה אנטון אומר.
יואב: זה לא יעזור.
איתי: זה כן יעזור. אל תגיד שזה לא יעזור. תקשיב לאנטון.
אנטון: מה קרה?
איתי: תגיד לו.
(שהייה)
יואב: אני צריך ללכת.
איתי: אתה לא צריך ללכת. (לאנטון) הוא ממציא את זה. (ליואב. לוקח את האזניים של הכלב.) אתה סתם אומר.
יואב: אתה ילד עכשיו, בגלל זה אתה לא מבין. אבל אני יודע את זה.
איתי: (לאנטון) אנטון, תגיד לו לא ללכת. אני לא רוצה שהוא יעזוב אותי.
יואב: אתה ילד עכשיו, ובגלל זה אתה לא מבין. כלבים תמיד עוזבים. ובגלל זה כל כך כואב לך. אבל עוד מעט אתה כבר שוב לא תהיה ילד, ואתה תתגבר. ההצגה נגמרת.
מרטין: יואב, על מה אתה מדבר?
יואב: אני אומר שההצגה נגמרת.
מרטין: עוד לא.
יואב: נכון אבל כלבים תמיד גומרים קודם. נכון?
מרטין: אתה לא כלב.
יואב: אני כלב.
איתי: אנטון, תגיד לו.
(שהייה. בצעקה, כמעט בבכי)
תגיד לו. (שהייה קצרה. ליואב) אתה פשוט המצאת את זה כי ראית את הבחור הזה שוכב שם מת בחוץ ונבהלת.
יואב: לא נבהלתי בכלל. הבנתי.
איתי: מה הבנת?
יואב: הבנתי שאני צריך ללכת. כואב לי מאד.
איתי: מה כואב לך?
יואב: בפנים. הרביצו לי. אתה זוכר?
איתי: אני זוכר, אבל אתה התגברת. וגם אנחנו חברים עכשיו. אתה החבר הכי טוב שלי.
יואב: כן.
(עיניו של יואב נעצמות לאט)
איתי: יואב! יואב!
יואב: (פוקח את עיניו. בעצב) אני עוד כאן.
איתי: (לאנטון) הוא ממציא את זה. הוא לא באמת צריך ללכת. הוא ראה את הבחור הזה ונבהל.
אנטון: איזה בחור?
איתי: החבר של גיא שוכב שם,
(גיא ממהר החוצה. אביגיל יוצאת בעקבותיו)
הלכנו לטייל קצת וראינו אותו. ואחרי זה יואב אמר שגם הוא צריך ללכת.
מרטין: (לקהל) פתאום, בבת אחת הבנתי הכל. גם את הביטוי- הדם קפא בעורקי.
(למלצרית, בצעקה) אילנה, צלצלי לאמבולנס!!!
אילנה: (נכנסת, מבוהלת) מה קרה?!
מרטין: צלצלי לאמבולנס, מהר!
יואב: (בעצב) לא בית חולים.
מרטין: מה אתה מרגיש?
יואב: מרטין, אני מרגיש מאד חלש. תסביר לאיתי. החיים מטפטפים ממני. גם אתם מתרחקים ממני לאט. תסביר לאיתי, הוא ילד והוא לא מבין. אני מאד עצוב, אבל אני לא מצליח לבכות. אני פשוט… מתרחק…
(סירנה של אמבולנס מבחוץ)
מרטין: (לאיתי) יש לו כנראה בכל זאת איזו פגיעה פנימית, שלא יכולנו לראות. בוא תעזור לי לקחת אותו לאמבולנס. זה ילך יותר מהר.
(הם עוזרים ליואב לצאת.)
איתי: הוא המציא את זה. הוא נבהל, כי הוא ראה את הבחור הזה שוכב מת על השביל.
(הם מוציאים את יואב. גיזלה נכנסת מהשירותים. אנטון נשאר ליד הדלת בפנים. אחרי רגע גיא נכנס בריצה, נכנס למטבח. אביגיל נכנסת אחריו לבית הקפה)
גיזלה: (אחריו) מה קרה?
(גיא חוזר בריצה עם קנקן מים ויוצא. אביגיל יוצאת אחריו)
גיזלה: (אחריו) מה קרה?
(אנטון מתיישב על כסא משמאל, מרוקן. שהייה)
(לאנטון) בוא, קח אותי הביתה. כבר בקר. אם היינו עושים את “האחיות” של סמוברסקי, ברגע זה היה קורא התרנגול.
אנטון: רצינו לדבר על החיים, אבל פתאום אני לא מבין מה זה. דברים שהתרחשו?… מה בעצם התרחש?!… הדבר היחיד שאני זוכר עכשיו זה סירנה של אמבולנס. (שהייה קצרה) הגענו לכאן בלילה כל כך טעונים… כל כך מלאים בעצמנו… במה בעצם?! בחלומות… ברגשות, בשאיפות, בכמיהה… בדברים שהיינו רוצים להיות ולא היינו…? אולי. אולי החיים באמת הם החיים שאנחנו לא חיים אותם…
גיזלה: והאהובים באמת הם אלה שאנחנו לא אוהבים… בוא אהובי.
(היא מושיטה לו ידיים. הוא קם אליה. מניח יד על כתפה, הם מתחילים ללכת. נשמע קול האמבולנס שמתרחק. אילנה נכנסת. אנטון וגיזלה יוצאים מחובקים. אילנה יוצאת למטבח. אביגיל נכנסת. דפי טקסט ביד. לוקחת תיק ומכניסה לתוכו את דפי הטקסט. יוצאת. הבמה ריקה לרגע. אילנה חוזרת. היא מביאה מטאטא מהמטבח ומתחילה לטאטא)
מרטין: (נכנס) אפשר קפה? (מתיישב ליד השולחן)
(אילנה נגשת להכין קפה. לקהל)
כשהגענו לאמבולנס, כבר לא היה לו דופק. הם מנסים לעשות לו החייאה… איתי נסע איתו. הוא לא היה מוכן להרפות ממנו. (שהייה) ניקינו את הדם שבחוץ, לא ראינו את הפגיעה שבפנים.
בוקר
אילנה: (מניחה ספל קפה על שולחנו של מרטין) קפה. (ניגשת לדלת. מביטה החוצה) בוקר.
מרטין: (מדוכדך) כן. בוקר.
(שהייה)
אילנה: בכל זאת… היה ערב… לילה… מעניין. לא?
מרטין: לא יודע… קיוויתי שנצא עם איזה רעיון… ברור.
אילנה: כן… (שהייה) יש בכלל רעיון ברור? מה ברור?! החיים ברורים?! (כמעט כמו טענה) אני בכלל הייתי בסך הכל קהל אבל בגללכם אני מרגישה פתאום שהחיים שלי זה גם איזו הצגה קטנה, רק בלי מחזה. ובעיקר אף אחד לא אומר איזה תפקיד אני בכלל משחקת.
מרטין: את המלצרית, לא?
אילנה: לזה אתה קורא תפקיד?
תראה.
(מבחוץ נראה גיא כשהוא גורר את אריאל לאורך הסמטה. אריאל עדיין מחזיק בידיו את בקבוק הוודקה)
מרטין: הוא קיבל את התפקיד שהוא רצה: לגרור פצוע בשדה הקרב…
אילנה: (שהייה קצרה) אולי תחייך קצת
מרטין: עייף מידי.
אילנה: אני לא.
(היא מתחילה לפנות את השולחנות. מוסיקה. לאט נכנסת למן ריקוד, שהופך להיות יותר ויותר אקסטטי. היא עולה על השולחן במרכז. מרטין קם אליה, מושיט אליה את זרועותיו. היא מושיטה את זרועותיה אליו. הוא מחבק את בטנה. היא מחבקת את צווארו וראשו. הוא נושא אותה מן השולחן אל הרצפה. אט אט הם מתחילים לרקוד וגם הריקוד המשותף שלהם הופך להיות סוער יותר ויותר. הם רצים בבית הקפה, אוחזים ידיים, כמו שני ילדים שהשמחה גואה בהם. הם רוקדים ורוקדים עד שנרגעים זה בזרועות זה. המוסיקה מסתיימת כשהוא מניח את ראשו על כתפה)