Warning: fopen(/home/kolisot3/public_html/michaelgurevitch.co.il/wp-content/uploads/wp-file-manager-pro/fm_backup/.htaccess): failed to open stream: No such file or directory in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 60

Warning: fwrite() expects parameter 1 to be resource, boolean given in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 62

Warning: fclose() expects parameter 1 to be resource, boolean given in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 63

Warning: fopen(/home/kolisot3/public_html/michaelgurevitch.co.il/wp-content/uploads/wp-file-manager-pro/fm_backup/index.html): failed to open stream: No such file or directory in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 67

Warning: fclose() expects parameter 1 to be resource, boolean given in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 68

Warning: chmod(): No such file or directory in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 69
מסע לכיוון הים – טקסט המחזה – מיכאל גורביץ'
מחזאי ובמאי

“שלוש תמורות אשר לרוח אשמיעכן: איך יהיה הרוח לגמל והגמל לאריה ולבסוף האריה לילד” – כה אמר זרתוסטרא/ פ. ניטשה (עברית: ישראל אלדד)

 

“אדם בן החורין, תוקיר תמיד הים!…

…כי בגעשו איתן תשמע קול לבתך,

המית גליה היא וכיסופי נדודיך”  פרחי הרע/ בודלר (עברית: א. מייטוס)

 

מסע לכיוון הים

מאת: מיכאל גורביץ 

הנפשות:

בן האדם, המכנה עצמו המלך צער

העלמה ערב

זקן

ילד

קולו של הרופא

מקום ההתרחשות: עיר ואחד המוסדות הלבנים.

תמונה ראשונה

 

          (העלמה ניצבת בקרן אור של פנס רחוב, מוקפת מעגל של אור. סביב, אפילה מוחלטת.  היא שרה שיר ערש חרישי)

בן האדם: (מן האפילה, רק קולו נשמע) ערב טוב.

          (העלמה נחרדת, חדלה לשיר)

בן האדם: (מן האפילה) ערב טוב.

העלמה: מי שם?

בן האדם: (מן האפילה) מותר להיכנס אל תוך האור שלך?

העלמה: אני לא מכירה אותך.

בן האדם: (מן האפילה) לא. תפס אותי חושך כבד באמצע הדרך. לא הייתי מוכן. חשבתי שאני יכול להיכנס אלייך לאור, עד שיפסיק החושך.

העלמה: מי אתה?

בן האדם” (מן האפילה, מהסס) סתם… מלך.

העלמה: מנין אתה בא?

בן האדם: (מן האפילה) מהארמון.

העלמה: לאן אתה הולך?

בן האדם: (מן האפילה) אני מחפש את חוף הים.

העלמה: אין אצלי הרבה מקום. (שהייה) האור שלי קטן.

בן האדם: (מן האפילה) לא נוכל להסתדר? אני לא גדול ולא צריך הרבה מקום. פשוט חשוך לי.

העלמה: (מהססת) אני לא יודעת…(שהייה) אני לא מכירה אותך.

בן האדם: (מן האפילה)נוכל להכיר באור. (שהייה) אני נכנס.

         (נכנס למעגל האור. נראה כאדם אשר בילה זמן ממושך בדרך)

העלמה: (מביטה בו מפוחדת) לא היית צריך בלי רשות.

בן האדם: (נבוך) אני מבקש סליחה. את רואה, אני לא… כל כך חשוך. לפחות לנוח קצת ואני הולך.

העלמה: אתה פרצת. אין לך רשות. צא מכאן.

בן האדם: אני מבקש. זמן קצר. נורא שם.

העלמה: אתה בא מהארמון אמרת?!

בן האדם: ברחתי. אנחנו נסתדר.

העלמה: אני לא רגילה. אתה נושם עלי. לך.

בן האדם: בבקשה…

העלמה: לך!

         (היא דוחפת אותו מן האור בכוח רב. הוא נעלם. נשמעת זעקה עמוקה וגדולה, כשל אדם הנופל אל תוך תהום. היא נחרדת)

         אין לי אמון במלכים שנוטשים ארמון לטובת פנס רחוב. באנשים שבאים מהחושך שם. למה דווקא אלי, מכולן, אם הוא מלך? אני לא נסיכה. ואם הוא משקר ולא מלך- אין לי אמון בשקרנים. ואם הוא קבצן- אני רוצה יותר. (שהייה קצרה) אבל האור נעשה גדול עלי ולא נכון שאין מקום. ומי יודע מתי יעבור כאן עוד מישהו. ישנם הרבה אנשים בחושך. גם הרבה אורות ישנם. הייתי צריכה לנסות. אולי באמת חשוך לו. ואולי היה נשאר. (שהייה) תמיד פרידות וציפייה וגעגועים נודדים כל הלילה.

         (האור יורד על העלמה ועולה על בן האדם)

 

תמונה שנייה

        (בן האדם כפות בחליפת כפייה לבנה, בחדר לבן)

בן האדם: איך נראה המוות, דוקטור?

קול הרופא: כמו חושך.

בן האדם: אז זה בדיוק מה שאני רואה. חושך. חושך שוקע בעולם. חושך בחלונות, חושך ברחובות, על כל העיר חושך. חושך בשפתי, חושך על עיני, על עיני האשה באור-חושך, בגנים הציבוריים, בשדרות,  על ענפי העץ בחלון, חושך עוטף פרחים צהובים, אופף ילדים, מכסה גגות. חושך, חושך, חושך, חושך.

קול הרופא: (כמו מהרהר) חושך…?

בן האדם: לא כמו לילה. בלי כוכבים או ירח. בלי עננים אפורים. בלי שום אורות מרחוק. לא כמו צל שמאחוריו יש אור. נרות שחורים של חושך מאירים תהום שחורה. שמש שחורה על ים שחור. שחור שחור וחושך. חושך מוות.

          (שהייה)

קול הרופא: תישן עכשיו.

         (חושך. שהייה. קול בריח נפתח. אור. בן האדם כמו בתמונה הקודמת)

קול הרופא: בקר טוב.

         (בן האדם אינו עונה, פניו קפואות)

קול הרופא: הלילה שוב צעקת.

         (בן האדם אינו עונה)

קול הרופא: מה כואב לך?

בן האדם: ישנו קשר של העולם נגדנו. אתה מודה, דוקטור?

קול הרופא: איזה  מין של קשר?

בן האדם: היתממות לא תעזור לנו. נגמור עם השקרים.

קול הרופא: איזה מין של קשר.

בן האדם:  איזה  מין של קשר?! אני קשור וכפות כמו עגל עקוד, עם הר געש של דמעות בחזה ואתה שואל אותי איזה מין של קשר?! 

קול הרופא: אתה יודע למה אתה כפות…  

בן האדם: מתי ראית את השמים בפעם האחרונה?

קול הרופא: אני רואה את השמים כל יום. בדרך לכאן. גם כשאני יוצא.

בן האדם: מה שלומם?… (שהייה) אני רוצה לים.

קול הרופא: להפליג?

בן האדם: לראות. להריח את המלח. למדוד את המרחק.

קול הרופא: זאת הפעם הראשונה שאתה מזכיר ים. (שהייה) מה פתאום ים?

בן האדם: יש לי הר געש של דמעות והן רוצות לים. (שהייה) נחל של דמעות. (שהייה) גם אם תתיר אותי עכשיו, גם אם אני אצא מבעד לדלת הזאת… הרי ישנו המסדרון ואחר כך עוד דלת. ועוד אולם. ועוד דלת. יש לך מפתחות לכל הדלתות האלה?

קול הרופא: אין לי מפתחות.

בן האדם: תשכח מהים. (שהייה) אתה רוצה לשמוע חלום?

קול הרופא: הלילה?

בן האדם. הלילה. מה זה היה? איכשהו היתה לי הרגשה שהימים מתקצרים והלילות מתארכים. כנראה איזו תקלה במערכת השמש. מין תהליך שנמשך שנים. ואז בסופו של דבר, מגיע הערב ההוא האחרון. הלילה הבא עתיד להיות נצחי אם להתחשב במספר השנים המוגבל של בני האדם. מכל מקום, ספק אם אלה שחיים היום, יזכו לראות את השחר שיעלה בסופו. אתה עוקב?

הרופא: תמשיך.

בן האדם: הרחובות הומים אנשים. בעיקר נוהרים לכיוון שפת הים, ועל החוף ובטיילת כמעט ואי אפשר לזוז. הפנים ניבטות לכיוון השמש השוקעת, שכמו מאטה דרכה, כדי לתת סיפק לעינינו לבלוע אותה אל תוכינו, לחוש אותה תחושה אחרונה, שתמשיך להאיר בזכרונינו, בחלומותינו, אם גם לא ברקיע. אני זוכר את התחושה. גם גגות הבתים מכוסים בני אדם, שמביטים לרחובות ולשמש. בכיכר הטיילת, על במה קטנה מקושטת דגלים ופרחים, נואם ראש העיר. מבטיח שהעירייה נקטה בכל האמצעים הדרושים לקבל את פני הלילה הארוך ובין היתר נמתחו כבלי חשמל ונבנו ארבע תחנות כוח חדשות, שיוכלו לספק די מאור לכל אזורי העיר. כמו כן הוקמו כמה גני אור ציבוריים, שיאירו יומם ולילה, לנחם בדידות ומועקה של אנשים בחשיכה המתמדת. אחר כך קורא משורר מקומי מין שיר או תפילה שחיבר לכבוד דרכה האחרונה של השמש, ככה הוא קרא לשקיעה. בסוף משתתקים כולם ומצמידים מבטם אל השמש, שנראית כמו כדור אדום, נופל אט אט, אל ים עמוק מאד.

         (אורי יורד)

תמונה שלישית

         (הזקן יושב על ספסל בשדרה ציבורית. הוא עיוור חבול וזב דם, לבוש סחבות. הוא אוחז בזרועו של בן האדם)

 הזקן: אני שואל אותך אם אתה אוהב פשטידת תפוחים? (שהייה) מה? (שהייה) אני שואל אותך אם אתה אוהב פשטידת תפוחים?!

בן האדם: (מעט המום) כן.

הזקן: כבר חמש?

בן האדם: (מביט בשעונו) כבר אחרי שש.

הזקן: מתקדמים מתקדמים. הייתי מאד רעב ועכשיו יש לי בחילה.

          (שהייה. בן האדם מנתק ידו מיד הזקן)

         אבל הייתי רוצה פשטידת תפוחים עם סוכר. מנה אחרונה.

בן האדם: אני מצטער, אין לי כסף. הכיסים שלי ריקים.

הזקן: לא ביקשתי. פעם הייתי מאד עשיר. (שהייה) אתה עוד כאן?

בן האדם: כן. (שהייה. מבקש ללכת) אתה צריך רופא.

הזקן: רופא?! (צוחק) אמרת שכבר אחרי חמש?

בן האדם: אחרי שש.

הזקן: אתה רואה מישהו בסביבה?

בן האדם: (מביט סביב) אין כאן אף אחד.

הזקן: (נחרד) מלבד שנינו.

בן האדם: כן.

הזקן: אז תגיד.

בן האדם: כן.

הזקן: תגיד. תגיד!

בן האדם: מלבד שנינו.

         (שהייה)

הזקן: בקר או ערב?

בן האדם: בקר.

הזקן: (נדהם) בקר?! לפי החישוב שלי ערב. שאלה אם מיהרתי או איחרתי.

בן האדם: למה זה חשוב?

הזקן: אני מקווה שלא מיהרתי.

בן האדם: אני צריך ללכת. (שהייה) אתה צריך רופא. (שהייה) שלום לך. (יוצא)

 

תמונה רביעית

         (בן האדם ניצב בקרן רחוב, מואר בצמצום)

בן האדם: איך הולכים לים? איפה האדמה כאן? הכל מרוצף וסלול. מוקף בתים וגגות. איזה בקר אפור. כמו ערב. (מבחין מעליו) אור בחלון! (שהייה קצרה) כבה. איפה הדרך לים? העיר הזאת חונקת דוקטור…

 

תמונה חמישית

הילד: (מרחוק) בנג!

         (בן האדם פונה לאחור. אור עולה על הילד הניצב על איזו מרפסת או חומה ומכוון אליו חץ וקשת. הוא לבוש במכנסיים קצרים ויחף)

בן האדם: מה יש לך?

הילד: זה הורג.

בן האדם: אין לך מה לעשות?! (שהייה) לך מכאן ילד, אתה מפריע לי.

         (הילד אינו זז ממקומו ורק מוסיף לכוון את החץ לחזהו של בן האדם. בן האדם מנסה להסתלק)

הילד: אל תזוז.

בן האדם: (עוצר) בן כמה אתה?

הילד: אתה?

בן האדם: אני שאלתי קודם.

הילד: מי מכוון את החץ?

בן האדם: אז בן כמה אתה?

הילד: אתה?

בן האדם: שמונים.

הילד: אני אלף.

בן האדם: (צוחק) לא, אני לא מאמין לך.

הילד: אל תאמין.

בן האדם: אז תגיד את האמת.

הילד: אלפיים.

בן האדם: תוריד כבר את החץ הזה. זה מסוכן.

הילד: מאד מסוכן.

בן האדם: אז תוריד אותו.

הילד: ואם לא?

בן האדם: אני אעלה למעלה ואשבור לך את הקשת.

הילד: אתה לא יכול לעלות.

בן האדם: למה?

הילד: אני אוציא לך עין.

בן האדם: ואם תפספס?

הילד: ואם אני אקלע?

         שב.

         (האור עולה על הספסל שעליו ישב קודם הזקן)

 בן האדם: (מתיישב במהירות) תפסיק כבר. אני מוכרח ללכת. אתה מעכב אותי עם השטויות שלך.

הילד: אתה ממהר?

בן האדם: כן, אמרתי לך.

הילד: אני לא. לאן אתה?

בן האדם: זה לא עסקך.

הילד: למה?

בן האדם: (צועק) תוריד כבר את הקשת הזאת!

         (הילד נעלם)

         איזו עיר….

         (חושך)

תמונה שישית

         (העלמה ניצבת בקרן האור שלה)

העלמה: אתה…?! ידיים… זיפים… שפתיים, זיפים, לחיים… היו דלתות נפתחות. היו צעדים בחשיכה. (מקשיבה) הילד שלנו בוכה. שש… תישן, תישן… אילו ידעת כמה געגועים קשים. אילו ידעת מה זו צפייה. כמה ארוך יכול להיות לילה. כמה דממה יכולה מוות… קח אותי מכאן למעלה, אל האדמה, אל השדות, אל הטל, לך ישר, אל תפנה מבט, אני צועדת, אני אחריך, אל תדאג, אני שומעת מנגינה, מנגינה אני עוד שומעת, אל תפנה לאחור, לא נפנה לאחור, ישנה סכנה בתהום, ארץ המוות הזאת, נעלה, נעלה… בכי, בכי… תפסיק את הבכי, תפסיק את הבכי, הבן שלנו לא ישן… כבר שומעים צעדים? כבר רואים ירוק?  רודפים אחרינו. אני שומעת דהרות סוסים. אתה שומע דהרות סוסים?!

 

תמונה שביעית

         (בן האדם יושב בחדר הלבן, כפות)

בן האדם: רימו אותי. רימו אותי. רימו. כמו שמרמים עכבר אל המלכודת ואחר כך סוגרים. בעטו אותי לעולם וקלאק- סגרו… העיר הזאת היא מלכודת עכברים. כיסו לי את האדמה במרבדים של אבן ואספלט, ואני מחליק, מחליק, מחליק… יש לי שורשים להיאחז באספלט?! מי? אני יודע מי?! אבותי. אבות אבותי. נמלטו ממני אל האדמה וסכרו את הדלת בעדי. השאירו אחריהם הר געש של דמעות. אני רוצה לחוף. לים. קח אותי לים.  (משחרר יד אחת) לך! (שהייה) לך. פשוט לך. אתה רוצה לים, אז לך. (משחרר יד שנייה) פשוט ככה? (שהייה) פשוט ככה.

 

 

תמונה שמינית

             (העלמה ניצבת בתוך קרן האור)

בן האדם: (מתוך האפילה) ערב טוב.

העלמה: אתה?!

בן האדם: אני עובר כאן.

העלמה: היתה צעקה גדולה אחרי שדחפתי אותך. (שהייה) תכנס?

בן האדם: (נכנס לתוך האור) רק לזמן קצר.

העלמה: אני מצטערת על הפעם הקודמת.

בן האדם: (מחייך) אם ככה, שנינו כבר מצטערים.

העלמה: (מחייכת) כן.

בן האדם: אנחנו עוד נכסה את העולם בצער.

העלמה: (צוחקת) העולם גדול מאד.

בן האדם: לא כמו שחושבים ולא יחסית לצער. מה שמך?

העלמה: ערב.

בן האדם: סליחה?

העלמה: שמי ערב.

בן האדם: (מחייך) העלמה ערב?

העלמה: זה שמי.

בן האדם: כמה יפה. לא הכרתי שם כזה. אני אוהב ערב. הכל אפור, ערפילי, חלומי. אני אוהב ערב.

העלמה: ושמך?

בן האדם:  אני מלך.

העלמה: מלך?

בן האדם: מלך. יש קוראים לי המלך צער.

העלמה: מי?

בן האדם: מי קורא?

העלמה: כן.

בן האדם: בעיקר אני. אני לעצמי. כולנו. כל האניים.

העלמה: (מחייכת) כמה אתה?

בן האדם: הרבה.

העלמה: לאן אתם הולכים?

בן האדם: לים.

העלמה: הים לא רחוק. (שהייה) המלך צער הראשון?

בן האדם: אה, לא. לא הראשון. אנחנו נצר לשושלת ארוכה מאד של מלכי צער. לא הראשון. אולי האחרון. (שהייה) חמימות נעימה כאן.

הכלמה: כן? (שהייה) איפה אתה חי?

בן האדם: בארמון.

העלמה: עם מי?

בן האדם: אני לא מכיר אף אחד. רק את הרופא ואת הבדידות שלי.

העלמה: (מחייכת) הבדידות שלך…?

בן האדם: כן. יש לי אחת. את בטח לא מכירה. הייתי חושב עלייך לפעמים, העלמה באור… אבל את תמיד אינך. היא ישנה. תמיד. הבדידות. אני מחבק אותה אלי, נושם אותה, נושק אותה. היא משיבה לי אהבה. תמיד. היא תמיד ישנה. כשאני קורא, היא באה. בין הסדינים הקרים היא רוכנת אלי, מלטפת, מחייכת, מחבקת, מרגיעה. היא חמה הבדידות שלי ואוהבת אותי מאד. אני מחבק אותה אלי, נושם אותה, נושק אותה, עוצם עיניים ורואה אותך. נושם אותך, נושק אותך, פוקח עיניים- ושוב זו הבדידות.

העלמה: (מסירה טבעת מאצבעה ומגישה לו) אבל אני כאן. תמיד.

בן האדם: (נוטל את הטבעת) כן?

העלמה: כן. (שהייה) והוא?

בן האדם: מי?

העלמה: הרופא?

בן האדם: רופא. פעם היה לכל מלך נביא- היום רופא.

העלמה: אתה חושב שיכול להיות שהבדידות שלך מבקרת אצלי לפעמים כשהיא הולכת ממך?

בן האדם:  (מחייך) יכול להיות.

העלמה: היא בכל זאת מוכרת לי.

בן האדם: היא דומה לך. (שהייה. הוא פונה לצאת) תודה.

העלמה: על מה?

בן האדם: על האור.

העלמה: אתה הולך?

בן האדם: אני בדרך. עברתי.

העלמה: כשתמצא את הים, תחזור?

בן האדם: לחזור עם הים?

העלמה: מחייכת) אני אכין רפסודה.

בן האדם: לשניים?

העלמה: לשניים.

בן האדם: ואם הבדידות שלי עוברת כאן, טפלי בה יפה. (יוצא)

העלמה: שוב פרידה.

 

תמונה תשיעית

         (הזקן יושב על ספסל, לופת את זרועו של בן האדם, שאך זה נתקל בו)

בן האדם: (מבוהל) אה, זה שוב אתה? איפה הדרך לים?

הזקן: זה שוב אתה?  אתה רואה כאן מישהו?

בן האדם: (מביט סביבו) לא, אין כאן אף אחד.

הזקן: (נחרד) מלבד שנינו.

הן האדם: כן.

הזקן: אז תגיד.

בן האדם: כן.

הזקן: תגיד. תגיד! בן האדם: מלבד שנינו.

הזקן: בסוף יבואו. זה לא אתה, מה?

בן האדם: אני לא מי?

הזקן: לא חשוב. אם אתה לא יודע, אז זה לא אתה. כבר חמש?

בן האדם: כבר אחרי שש.

הזקן: אחרי שש?! בקר או ערב?

בן האדם: בקר.

הזקן: בקר?! משהו מתבלבל אצלי. שאלה אם הקדמתי או אחרתי.

בן האדם: איפה אתה גר?

הזקן: מה זאת אומרת גר?

בן האדם: גר. איפה אתה גר. פשוט. גר.

הזקן: למה אתה מתכוון- “גר”?

איפה אתה ישן? בן האדם: איפה אתה אוכל?

הזקן: מה פירוש איפה?

בן האדם: אין לך מקום שלך?!

הזקן: אתה מתכוון למשהו כמו קירות, או דבר כזה?

בן האדם: כן.

הזקן: לא. זה אין לי.

בן האדם: איפה אתה ישן?

הזקן: אני לא ישן. אני מחכה. אתה רוצה שיבוא אלי בשינה?

בן האדם: מי? איפה אתה מבלה את הלילה?

הזקן: כאן.

בן האדם: מה זה כאן?

הזקן: מה אני יודע?  לא יכול לדעת. אני רק יודע שזה כאן. פעם אני חושב ידעתי מה זה, אבל לא ידעתי שזה כאן. ידיעות מגיעות בנפרד.

בן האדם: אתה זב דם.

הזקן: אתה שומע צעדים?

בן האדם: (מקשיב) לא, אף אחד לא בא וגם אני צריך ללכת.

הזקן: לאן?

בן האדם: אני מחפש את הים.

הזקן: אתה משוגע. החוף חסום.

בן האדם: חסום?

הזקן: חסום. חסום. אפשר לראות את הים מאיזה מצפה במרכז העיר. לא אני. אתה עוד            רואה?

בן האדם: מה? כן.

הזקן: טוב לך. לא הייתי בונה על זה לטווח ארוך. אבל בכל אופן, קודם צריך להגיע למצפה.

בן האדם: מה הכיוון לים?

הזקן: כיוון אבוד. בזמני היו הרבה שרצו לים. אבל כבר אז היה סגור. עכשיו כולם עורכי דין         (צוחק)

בן  האדם: זאת הפעם השנייה שאני מגיע אליך.

הזקן: (מרצין. נרגז) פעם שניה? פעם שניה שאתה עוצר. אני יושב כאן כבר שנים. כמה           פעמים עברת על פני ולא עצרת.

בן האדם: אני לא עובר כאן.

הזקן: שקר! כמה פעמים?! ואם לא אתה אז אחרים כמוך. אני מכיר צעדים. חושבים שאם אני עיוור אני גם חרש. אני מכיר צעדים. ואתם לא מבינים שאני יושב פה בשבילכם. כמו אזהרה אני. אני שומע אנשים עוברים על פני ולא שומעים אזעקות. לא שומעים סכנות. עוברים וחושבים- לי זה לא יקרה. אני סופר ימים. אני סופר שעות. ואני אגיש לו חשבון משלי. על הכל הוא יקבל ממני חשבון מפורט. ויצטרך לענות אחד אחד. והוא יענה. פעם לתמיד בשביל כולנו הוא יענה. ואני רוצה שינסה לענות לי בתנ”ך. אני מכיר את איוב בעל פה. למדתי. והפעם הוא לא יברח ממני.

בן האדם: אתה לא מדבר על אלוהים?

הזקן: אז על מי?

הן האדם: אלוהים?

הזקן: אז מי?

בן האדם: אז מי מה?

הזקן: אחראי.

בן האדם: (מנסה להינתק מאחיזתו של הזקן) אתה משוגע. עזוב אותי. עזוב אותי.

הזקן: תישאר. אני צריך עדים.

בן האדם: (תוך כדי מאבק) עדים למה?

הזקן: לכמה שעות אני כבר יושב ושום דבר לא קורה. לכמה ימים! לכמה שנים! הוא לא נותן        לי למות, הערטילאי הזה!!

בן האדם: מחכים לי.

הזקן: לא הים.

בן האדם: מחכה לי אשתי.

הזקן: לא הים. הים לא מחכה.

בן האדם: אשתי אני אומר לך.

הזקן: מעבר לבנינים ולחומות ולמלונות לתיירים הוא נח. ונושם. עוטף את העיר שבסוף תטבע בו, אבל לא מחכה. אפשר לומר- קיים. לא מחכה. אולי גם זאת נחמה. אבל אמרתי לך- לא תגיע לשם. זה חסום.

בן האדם: (מנסה להינתק. לשווא) מי הכה אותך?

הזקן: מי הכה אותי?

בן האדם: אני שואל.

הזקן: מה?

בן האדם: מי הכה אותך?

הזקן: הכו אותי?

בן האדם: ככה זה נראה.

הזקן: מה?

בן האדם: מה מה?

הזקן: מה זה זה?

בן האדם: מה פירוש “מה זה זה”?

הזקן: מה “נראה”? מה זה “זה נראה”?

בן האדם: אתה.

הזקן: אני ל א “זה”. אני אני. (שהייה) מה איתי?

בן האדם: אני אומר שאתה נראה כמו מישהו שהיכו אותו.

הזקן: אה. (שהייה קצרה) אדם צריך לשמור על מה שיש לו. בייחוד שהוא לא רוצה ולא יכול להיות בטוח שהוא עוד קיים. אתה מבין אותי?! גם השעות מבלבלות. מה אני יודע? אדם צריך לשמור על מה שיש לו. ואם צריך אז גם לעמוד על שלו.

בן האדם: לא התכוונתי לפגוע בך. (מנסה להוציא את ידו בעדינות מיד הזקן. הזקן אינו                  מרפה) הייתי רוצה ללכת עכשיו.

                (שהייה)

הזקן: תחכה איתי קצת. תהיה עד. כבר שומעים צעדים?

בן האדם: לא שומעים כלום ולא רואים כלום.

הזקן: לא בטוח שיבוא בצעדים. אולי צריך לצפות להפתעה. אני שונא את זה. בוא, תתקרב        אלי (מושך את בן האדם אליו, כאילו מבקש ללחוש סוד באוזנו. בן האדם רוכן         אליו. הזקן נושך את צווארו. דם ניגר משפתיו)

בן האדם: (זועק מכאב, מניח ידו בבעתה על צווארו) מה איתך?! אתה נשכת אותי.

הזקן: גם על זה הוא ישלם.

בן האדם: (מנסה לשהתחרר בפראות אך ללא הצלחה) עזוב!

הזקן: גם נשים מאחרות לפגישות.

בן האדם: כואב לי. עזוב אותי.

הזקן: יש לך פצעים?

בן האדם: אתה נשכת אותי ואתה שואל אם יש לי פצעים?!

הזקן: איזו רגישות… יהיה לך קשה בחיים. אתה כבר לא מאד צעיר. מרגישים את זה בבשר         שלך.

בן האדם: אתה נושך אנשים כדי לבדוק אם הבשר שלהם צעיר?!

              (שהייה)

הזקן: אני רעב. אילו ידעת כמה אני רעב. (נושם עמוקות) בכל זאת יש בך איזה ריח של             חיים. תספר לי סיפור.

בן האדם: אתה לא עושה רושם של חלש במיוחד. עזוב אותי. אני אחזור. אבל עכשיו עזוב       אותי.

הזקן: הבטחות הבטחות. חמור מי שמאמין להבטחות. אני צריך עד.

בן האדם: אתה מנצל שהיו לי רחמים עליך. שאני לא רוצה להכות אותך. אני מכבד את           הזיקנה שלך. אבל אם לא תשאיר לי ברירה, אני אצטרך להפעיל כוח.

הזקן: אתה גבר, מה? חבל. (צוחק) אולי לא בשבילך חבל, אבל בשבילי חבל. (תופס את           אשכיו של בן האדם המנסה להחלץ אך לבסוף נכנע בכאב) דפקו בדלת שני           אנשים צעירים. יפים. עם כנפיים לבנות. אשתי פתחה. ירו לתוך הפה שלה שני        כדורים מאקדח. שוחטים אותנו. אתה לא מרגיש? שוחטים אותנו. מנקרים אותנו      ניקורים ניקורים. צפרים קטנות. לבנות. יפות. מהגדולות המכוערות אפשר              להיזהר, אבל היופי, היופי גומר אותנו. בלילה בחלום באה לי ציפור קטנה,             לבנה, יפה, כשישנתי, ונכנסה לי בעיניים. בבקר קמתי עיור. ציפור קטנה, לבנה,       יפה. ראיתי אותה בחלום. קודם עין ימין אחר כך עין שמאל. היתה לי אשה. היו לי     שני ילדים. היה לי כסף. באו ציפורים קטנות, יפות, לבנות וניקרו את הכל. שני         אנשים צעירים, יפים, עם כנפיים. אתה חושב שבאו מאלוהים? (מרפה מאשכי בן     האדם)

בן האדם: לא. (שהייה) כן. (שהיייה) אני לא יודע.

הזקן: עומד לך?

בן האדם: לא.

הזקן: חבל. אני צריך מאד אהבה עכשיו. פתאום. (שהייה) בכל זאת הייתי רוצה לדעת אם           באו מאלוהים. ((שהייה) אני זוכר את העיניים שלהם. כחולות. יפות. שקטות           כמו אחרי צהריים. אתה חושב שזה משמעותי.

בן האדם: איזה עיניים?

הזקן: של הצפרים. (שהייה) אתה חושב שזה משמעותי?

בן האדם: לא. (שהייה) כן. (שהייה) למה זה חשוב?

הזקן: (צוחק) למה זה חשוב? אתה באמת… למה זה חשוב! זה העיקר. זאת השאלה.

בן האדם: מה השאלה?

הזקן: אם הם באו מאלוהים. (שהייה) אילו ידעת כמה אני רוצה לחבק מישהו עכשיו.

                (בן האדם מלטף את הזקן, מחבק אותו ואז משתחרר ממנו בתנועה חדה)

              לאן?!

בן האדם: אני צמא. (שהייה) לשתות! (יוצא)

הזקן: (שאינו מבחין שהאיש יצא) כבר חמש? אתה אוהב פשטידת תפוחים?

 

(חושך)

 

תמונה עשירית

(בן האדם מתפרץ אל תוך החדר הלבן)

בן האדם: דוקטור! רופא! חזרתי! אני רוצה את חליפת הכפייה שלי. (שהייה)  רופא! דוקטור! איפה הוא? אני צמא. אני גווע! (קורא) המלך חזר! עייף וצמא! מישהו שימלא את הגביע! אני רוצה את חליפת הכפייה שלי. רופא! (החדר מתחיל להחשיך בהדרגה) מה זה? משהו השתנה כאן. זה לא הארמון. זה כבר לא הארמון. מישהו הכניס לכאן חושך. בגידה! בגידה! אני רוצה את הקירות שלי. הקירות הלבנים שלי. רופא! דוקטור! רמאים! שקרנים! גנבים! גנבים! מרד! מרד! מישהו לקח את חליפת הכפייה שלי! מישהו משתלט על הארמון! מישהו הביא לכאן חושך. מישהו רוצה להרוג את המלך! (נמלט)

תמונה אחת עשרה

         (העלמה ניצבת התוך קרן האור שלה. בן האדם מתפרץ פנימה. שהייה

בן האדם: חיכית לי?

      (שהייה)

העלמה: כן.

בן האדם: באתי. אני בא אלייך. (שהייה) …כמו אל מנוחה גדולה.

העלמה: שרתי לי…

בן האדם: תשירי עוד. אני… (שהייה)

העלמה: מה?

בן האדם: אני מביט בך… אני… כשאני רואה אותך, אני פתאום חושב שיש תקווה…

העלמה: אתה אומר כאילו אין.

בן האדם: יש?

העלמה: כשאתה בא אלי אני יודעת שכן.

בן האדם: איך עבר הזמן אצלך?

העלמה: בגעגועים בציפייה. מצאת את הים?

בן האדם: לא. החוף חסום. אבל פה מריחים את המלח.

העלמה: הים קרוב.

בן האדם: אולי אני מאד קרוב. אולי יותר קרוב ממך אי אפשר. (שהייה) אני… (מניח ידו על צוארה) את כל כך יפה. (שהייה. מחייך) ידי כמו גרדום על צווארך.

העלמה: כמו רביד.

בן האדם: כמו גרדום.

              (הם מתחבקים)

העלמה: הייתי שרה שירי ערש לילד שאין לי. אתה לא תלך יותר לחפש ים, נכון? (שהייה) הייתי ממציאה שירים. הייתי מדמיינת לי אותו. לפעמים הייתי מרגישה אותו צועק בדם שלי. ולא הייתי ישנה בלילות. הלילות היו געגועים וציפייה. לפעמים הייתי טובעת בו. החיים עברו מעלי כמו ענן בלי גשם, כמו צל, ואני כל כך רציתי ילד. עזוב את הים. (שהייה) עזוב את הים. (שהייה)

(הוא מתנתק ממנה)       

עזוב את הים.      

בן האדם: מה?

העלמה: אני אוהבת אותך עכשיו מאד. (שהייה) איזה ירח יפה.

בן האדם: (מביט) זו השמש.

העלמה: (מחייכת) אתה צוחק. כל כך מלא ועגול ובהיר…

בן האדם: זו השמש. והיא חיורת וחולה. כמו מטיף שחצב להבות ועכשיו אין לו דבר להגיד.

העלמה: איך אתה מוצא שמש באמצע הלילה.

בן האדם: עכשיו יום. רק שאפור וערפילי.

העלמה: אבל השמים כהים.

בן האדם: מכוסים עננים.

העלמה: עננים? באמצע הקיץ?!

בן האדם: עכשיו סתיו וקר.

העלמה: לא חשוב. חבק אותי.

              (מנסה לחבקו, הוא עוצר בעדה)

                      נישן.

            בן האדם: הרי כרגע התעוררנו.

העלמה: (חרדה) לא.

בן האדם:  (מתנתק ממנה) שוב לישון?

העלמה: נשק אותי.

בן האדם: לא.

העלמה: אני פוחדת פתאום.

בן האדם: אני פתאום כבר לא.

העלמה: למה אתה מתכוון?

בן האדם: אני הולך (פונה לצאת מן האור)

העלמה: (לופתת את זרועו) רק באת.

בן האדם: (מנסה להשתחרר) וכבר הולך.

העלמה: רק מפני שעכשיו לילה? רק מפני שעכשיו יום?

בן האדם: מפני שאני כלוא בתוך מעגל אור מתוק וחיבוק חם. מפני שממתין לי חושך גדול ואני רוצה לים.

העלמה: אמרת שאתה פוחד שם.

בן האדם: אמרתי שכבר לא.

               (הם נאבקים. היא נהדפת בכוח רב אל מחוץ למעגל האור. נשמעת זעקה עמוקה וגדולה, כשל אשה הנופלת אל תוך תהום)            

 

תמונה שתיים עשרה

בן האדם: (לבדו במעגל האור שהחויר. דממה גדולה. נחרד) שוב לילה. איך הכל מתבזבז לו. מתמסמס לו. סיפרו לנו על החיים דוקטור, איפה הם?! זה הזמן! הזמן שדוחף קדימה, אל העתיד. דוחף, דוחף, דוחף. וכשאתה מושיט יד לאחוז, או לנוח, לעגון לרגע, כבר עבר וגעגועים. העלמה ערב, הזמן הוא נחש. הישמרי לך מן הזמן, אני אוהב אותך. מה פשר הטלטולים האינסופיים בין אור לחושך. למה לעזוב חליפת כפייה וארמון לבן. אני מוכרח לשרוט בחושך הזה איזו שריטה. איזו שריטה עמוקה או קלה, אבל זבת דם. שהחושך הזה יחוש בי. לא רוצה להיות נוצה שבאה עם הרוח והולכת עם הרוח, מפרפרת בין אור לחושך ונעלמת כמו גרגיר אבק, כמו יריקה בנהר. לא רוצה להמתין למוות על ספסל בשדירה הציבורית. איך שורטים בחושך הזה איזו שריטה, שידען- בן אדם חי ומת. איך מרעידים איזה מיתר בלילה הזה השחור. ואיך שוכחים איזה אור מתוק, קטן, מפתה, משעבד, אוסר בעבותות געגועים. איך אני אוהב אותך עכשיו ואיך אני פוחד. כמו ילד מהחושך, כמו תינוק שנולד- מהאור. כמו גבר מהסוף. איך את התחלה ואיך את סוף. איך את אור ואיך את חושך. איך את נחמה ואיך מועקה, איך את החירות ואני עבד. ואיך אני אוהב אותך ואיך אני פוחד. ואיך שונא, ואיך רועד. מפלצת מתוקה שלי, אור שלי, כאב שלי, אור שלי. העלמה ערב, איפה את?! העלמה ערב!!! חשוך לי, קר לי! אהובתי!

תמונה שלוש עשרה

ילד: (מתוך האפילה) אל תזוז.

         (האור עולה על הילד. הוא מכוון אל בן האדם את קשתו, כבתמונה חמש)

             תרים את הידיים.

בן האדם: (מרים את ידיו באיטיות. פונה לאחור, אל הילד) שוב אתה.

ילד: אה, זה אתה.

בן האדם: אתה מרשה לי להורדי את הידיים?

ילד: תוריד.

בן האדם: אתה גר כאן בסביבה?

ילד: כן, ואתה?

בן האדם: לא, אני מטייל.

ילד: מה המקצוע שלך?

בן האדם: (מהסס) אני מלך.

ילד: איך?

בן האדם: מלך.

ילד: שקרן.

בן האדם: למה?

ילד: אתה לא נראה כמו מלך.

בן האדם: איך נראה מלך?

ילד: (מהסס) למלך יש כתר.

בן האדם: רק כשהוא בתפקיד.

ילד: בגדים מלכותיים.

בן האדם: רק כשהוא בתפקיד.

ילד: טבעת גדולה.

             (בן האדם תוחב את ידו לכיס מכנסיו ושולף טבעת. מראה לילד)

ילד: אתה מלך?

בן האדם: כן אומרים לך.

ילד: יש לך מלכה?

בן האדם: (מהסס) כן.

ילד: וילדים? (ויורשי עצר)

בן האדם: לא.

ילד: איפה המלכה?

בן האדם: בארמון.

ילד: ואיפה הארמון?

בן האדם: אני לא יודע. איבדתי את הדרך.

ילד: לארמון?!

בן האדם: כן. אני… אני אמצא אותו. אל תדאג.

ילד: יש לך משרתים.

בן האדם: לא.

ילד: לא?

בן האדם: לא.

ילד: אז איזה מין מלך אתה?

בן האדם: היום כבר אין משרתים. אין גינוני מלכות. הכל פשוט יותר. פעם מלך היה אלוהים, היום כבר לא.

ילד: אתה עשיר.

בן האדם: לא.

ילד: חזק?

בן האדם: לא.

ילד: אתה מכובד?

בן האדם: לא.

ילד: אז מה אתה מבלבל לי את המוח?! אתה סתם בן אדם.

בן האדם: סתם מלך.

ילד: אתה מכיר איזה אבירים?

בן האדם: איזה אבירים?

ילד: אבירים. אתה מכיר את דון קישוט?

בן האדם: (מחייך) לא אישית.

ילד: אתה רוצה לשחק איתי בדון קישוט?

בן האדם: איך?

ילד: אני ארכב עליך ונציל את הנסיכה שלי. אתה תהיה הסוסה. תתכופף. (קופץ על גבו)

בן האדם: מי זאת הנסיכה שלך?

ילד: אתה לא מכיר. (חובט בו) דיו רוזיננטה!

בן האדם: נאנק) אאו!  פעם חלמתי שאני דון קישוט.

ילד: ו…?

בן האדם: התעוררתי על אחת הכנפיים של טחנת הרוח.

ילד: הויסה!

בן האדם: מה קרה?

ילד: אני אתן לך כתר. (שולף מכיסו דף נייר, מקפל אותו בצורת כתר. מניח את הכתר על ראשו של בן האדם) עכשיו אתה כבר קצת מלך.  נראה אותך מצווה משהו.

בן האדם: מה?

ילד: מה שאתה רוצה.

בן האדם: (מהרהר) טוב, אני מצווה עליך לספר לי סיפור.

ילד: (מעווה את פניו) לא, לעשות משהו.

בן האדם: לעשות משהו? כמו מה?

ילד: משהו גבורתי.

בן האדם: לא עולה לי שום דבר בראש.

ילד: למלך יש תמיד פקודות מוכנות סימן שאתה לא מלך.

בן האדם: אני מלך בלי פקודות. שכתי את הפקודות. חוץ מאחת.

ילד: נו?

בן האדם: סיפור.

ילד: אין לי.

בן האדם: איך אני יכול ככה? כשהמלך מצווה, אומרים כן הוד מלכותו וממלאים את הפקודות, אחרת… הורגים אותך (מסמן תנועת עריפה)

ילד: אבל אין לי סיפור.

בן האדם: תמציא. אני מצווה. (שהייה) תספר לי על דון קישוט.

ילד: אתה מכיר אותו.

בן האדם: אני מכיר אחר.  

         ילד: טוב. מוכן? (מספר) דון קישוט יצא לשחרר אותה על סוסתו האבירה רוזיננטה, עם נושא כליו האמיץ סנשו פנשה. הם יצאו לשחרר את הנסיכה דולמינאה שהיתה שבויה בידי האביר השחור, בעמק המוות. רכבו כמו סופה. עברו הרים וגאיות, נחלים ושדות עד שהגיעו לעמק המוות. כשהתקרבו, ראו מרחוק שדולצינאה קשורה לגלגל של טחנת רוח והאביר השחור יחד עם מאה החיילים שלו, התכוונו לאנוס אותה.

בן האדם: הו הא…

ילד: אל תדאג. דון קישוט היה ערום מאד. הוא נתן פקודה לסנשו להקיף את עמק המוות ולהתקיף את השחורים מאחורה, בזמן שהוא מתקיף חזיתית. סנשו רכב מסביב וכשדון קישוט צעק “עליהם!” הם התקיפו. בקיצור, תוך כמה שניות היו כל החיילים מתים חוץ מהאביר השחור שנמלט אל תוך טחנת הרוח. אתה יודע, אפשר להכנס לתוכו..

בן האדם: כן כן…

ילד: דון קישוט לא הבחין בו ובדיוק כשהוא ניגש לשחרר את דלצינאה, הפעיל השחור את הטחנה ודון קישוט נשאר תלוי על אחת הכנפיים. מה הוא עשה?

בן האדם: מה הוא באמת עשה?

ילד: תוך כדי סיבובים הוא קפץ על הכנף שעליה היתה קשורה דולצינאה ושחרר את הכבלים מהידיים שלה. אחר כך הוא אמר לה, תמעי דולצינאה, כשהכנף מגיעה לאדמה, אני אומר הופ1 ואנחנו קופצים. וככה היה. הם קפצו ודון קישוט המשיך מיד פנימה אל תוך המחנה בזמן שסנשו שמר על דולצינאה בחוץ, למקרה של סכנות חדשות. בפנים נערך קרב איום. אתה יודע סיף?

(מסתייפים)

טוב, אתה לא יודע, לא חשוב. הם הסתייפו והסתייפו עד שבסוף דון קישוט הגיע לעמדה כזאת, שהחלון היה מאחוריו והאביר לפניו. מה הוא עשה? (כשאני אגיד לך לרוץ- תרוץ) הוא העמיד פנים שהחרב נפלה לו מהידיים. כשהאביר השחור ראה את זה, הוא כיוון את החרב ללב של דון קישוט ורץ קדימה. דון קישוט נתן קפיצה קטנה הצידה והאביר השחור עף החוצה מהחלון והתרסק על האדמה. רוץ!

    (בן האדם רץ מול הילד שזז הצידה ובן האדם מעמיד פנים כאילו הוא נופל ומתרסק על הקרקע)

דון קישוט וסנשו פנשה לקחו את דולצינאה חזרה אל הארמון שלה ואל המלך והוא, המלך, אבא של דולצינאה, נתן אותה לדון קישוטו לאשה וככה הם חיים עד היום באושר ובעושר.

                בן האדם: (מוחא כפיים) יופי של סיפור!

ילד: היכרת אותו?

בן האדם: צוחק) בשינויים קלים.

ילד: דון קישוט זה אגדה, לא? הוא לא היה באמת?!

בן האדם: כשאתה צעיר אתה מאמין באגדות, כשאתה מגיע לגילי אתה יודע שהכל נכון.

ילד: כשהיית קטן היית נסיך?

בן האדם: כן. הייתי נסיך. אבא שלי היה מלך ואני הייתי נסיך.

ואז היו לכם משרתים?

בן האדם: כן, אז היו.

ילד: מה יותר טוב להיות? נסיך או מלך?

בן האדם: נסיך.

ילד: למה אין לך ילדים? (שהייה) אז אין לך יורש עצר?

בן האדם: הייץ רוצה להיות יורש העצר שלי?

ילד: כן.

בן האדם: טוב.

ילד: אבל איך אני יכול? אתה לא אבא שלי.

בן האדם: היית רוצה להיות הבן שלי?

ילד: אבא שלי יעלב. (שהייה) אני לא יכול. (שהייה) אני צריך ללכת.

בן האדם: למה?

ילד: אני צריך. מחכים לי.

בן האדם: (לופת את ידו של הילד) תן לי רגע להביט לך בעיניים. (מביט ארוכות בעיני הילד)

הילד: מה אתה עושה? אני צריך ללכת.

בן האדם: אל תלך עוד.

ילד: אמא שלי אמרה לי לחזור מוקדם.

              (שהייה) הילד מנסה להשתחרר מאחיזתו של בן האדם, אך אינו מצליח. עזוב, נו…

בן האדם: אני רוצה שתשאר עוד קצת. עכשיו אני אספר לך סיפור.

ילד: (נאבק) אני לא יכול עכשיו.

בן האדם: אתה נמצא כאן הרבה?

ילד: כל יום.

בן האדם: מחר תהיה כאן?

ילד:  לא. אנחנו נוסעים.

בן האדם: איך זה שלא ראיתי אותך אף פעם?

ילד: אני צריך ללכת עכשיו.

בן האדם: תראה, שב עוד קצת.

ילד: לא אני מוכרח ללכת עכשיו. (מנסה להשתחרר) עזוב לי את היד. מה אתה רוצה? (מרפה ומתיישב) יש לך סיגריה?

בן האדם: לא. אתה מעשן?

ילד: לא.

               (שהייה)

בן האדם: מה ץעשה כשתבוא הביתה? (שהייה) אתה כועס עלי?

             (שהיייה)

ילד: אני אוכל ארוחת ערב.

בן האדם: מה אוכלים אצלכם לארוחת ערב?

ילד: ביצה רכה.

בן האדם: אצלנו אכלו ביצה רכה לארוחת בקר.

ילד: יופי.

בן האדם: מה עוד?

ילד: אבא שלי אוכל נקניק.

בן האדם: מה עושה אבא שלך?

ילד: הוא בצבא.

בן האדם: מה עוד אתה אוכל?

ילד: רק ביצה ופרוסת לחם.

בן האדם: עם חמאה?

ילד: מעווה פניו בגועל) איכס.

בן האדם: (מחייך) ואחר כך?

ילד: למיטה.

בן האדם: איך זה?

ילד: (אינו מבין. כמעט בכעס) מה איך זה?

בן האדם: איך אתה הולך למיטה? תספר לי איך. מה אתה עושה? (שהייה) אתה אוהב ללכת למיטה?

ילד: ככה… לא.

בן האדם: (מופתע) לא?

ילד: לא. אני אוהב לראות טלויזיה

בן האדם: ואבא לא מרשה.

ילד: אמא לא מרשה.

בן האדם: ואז?

ילד: (בקוצר רוח) אני הולך לחדר שלי ומתפשט. לפעמים אני צריך לעשות אמבטיה, אבל לפעמים לא. אחר כך אני נכנס למיטה. אמא באה לנשק לי לילה טוב. אחר כך, בדרך כלל, אבא נכנס ומתיישב לידי במיטה. אם הוא בבית. הוא אומר לי לילה טוב ומנשק…

בן האדם: איך הוא אומר את הלילה טוב? באיזה קול?

ילד: מה?

בן האדם: באיזה קול הוא אומר את הלילה טוב? בקול נמוL שקט?

ילד: (מחייך) כן. כמעט בלחש. ומנשק לי במצח. ואחר כך אומר חלומות מתוקים ומכבה את המנורה. הוא יוצא בשקט ולא סוגר אחריו את הדלת.

בן האדם: כדי שהאור במסדרון יכנס פנימה.

ילד: כן, אני שונא חושך.

בן האדם: ואתה יכול לשמוע אותם מדברים מהחדר השני?

ילד: רק אם הם בסלון. אבל לא מה שהם אומרים, רק את הקולות. ()שהייה) אתה גר בארמון?

בן האדם: כן.

ילד: איך הוא?

בן האדם: לבן. אבל אני לא חוזר לשם.

ילד: שם נמצאת המלכה?

בן האדם: מה?… לא. המלכה נמצאת במקום אחר.

       (שהייה)

ילד: תן לי ללכת בבקשה. (שהייה) אתה לא תעשה לי משהו?

                (שהיייה ארוכה מאד)

בן האדם: אתה פוחד?

ילד: קצת.

בן האדם: אני לא אעשה לך שום דבר. אני רק רוצה שתשב איתי קצת. (שהייה) אתה אוהב לחלום בלילה?

ילד: לפעמים. כשהחלומות טובים. אבל לפעמים הם מפחידים. אתה?

בן האדם: לא. אני שונא לחלום. אני שונא את הלילה.

ילד: למה?

              (שהייה)

בן האדם: למה?…אני שוכב בין הסדינים ושומע את הדם שועט לי בעורקים.

                                                   ילד: (צוחק)

בן האדם: יש לי כאן (מצביע על בטנו) אש קטנה ובלילה היא הופכת ללהבה איומה. יש לי כל הזמן דקירות קטנות, אתה יודע, אבל בלילה הן הופכות לנעיצות פגיונים של המורדים במלך. בלילה בוער הגוף שלי ואתה יודע מה עולה באש? החלום שלי. החלום הגדול… היחיד שלי… בוער.

ילד: איזה חלום?

בן האדם: (מהרהר) לא חלום. תקווה. לא תקווה. לא משאלה. סיכוי. אבוד. לחפור ערוץ חדש לדם שלי, לפני שיחלחל באדמה. מנהרה- להבקיע איזו דרך בתוך הלילה שבו אני שוכב בין הסדינים, מעבר לחיים שלי. מעבר למלכודת הזמן שאורב. חיים חדשים. המשך השושלת המלכותית. יורש עצר. אתה יודע מי זה האביר השחור הזה שלך? זה הזמן.  הערמומי מכל נחשי הלילה. נחש. נחש הזמן. ראית פעם נחש? הוא זוקף ראש מולך, מאיים, מתפתל, יורק אש וכשאתה מפנה את הפנים ממנו, בורח ובורח, הוא, הזמן, רודה בך מאחור. שורק. יורק ארס. אתה צעיר. הפנים שלך צעירות, הגוף שלך צעיר, הרגליים קלות. אתה רץ מהר. עובר הרים ויערות ושדות ונחלים, מבלי עצור, אתה שועט קדימה, עלמות חולפות על פניך, מוקפות מעגלי אור חמים, אבל לך אין זמן לנשום את ניחוח עורן, לשמוע באוזניך את נשימתן החמה, לא לא, אתה ברכב ובאניות נמלט, מסתתר במלונות קטנים, רחוק מדרך המלך, שלא ילכוד אותך הזמן העובר. בסוף אתה לאט לאט עוצר. אתה מביט אחורה וטנדמה לך שהוא אבד לך ואתה לו, ומכל מקום אין לך עוד נשימה ואתה לא יכול לרוץ עוד. ואז אתה מבחין שבמשך כל אותן שנות ריצה, לא ברחת אלא אל המקום שהוא בחר, הזמן, ללכוד אותך. ישר אל המלכודת, כמו אילה שבורחת מכלבי הציד. ישר אל המקום שבו המתין לך בסבלנות כל השנים. הוא כבר לא מאחוריך, ועכשיו גם לוחש בך הספק הרע ואתה לא בטוח עוד אם בכלל היה. יכוללהיות שברחת מצל? או מגבעול של פרח שחשבת אותו לנחש? מהדמיון של עצמך? ככה אתה מהרהר לך, אבל הוא כבר מהדק את הטבעות שלו סביב גופך חסר האונים, שתשוש מכל ריצת החיים שלך המפרכת, סביב עצמות החזה הדקיקות שעוד רגע יתפוקקו להן ובמנגינה האחרונה שעולה באוזניים שלך, נדמה לך שאתה שומע את שירת העלמות שעל פניהן חלפת בריצתך חסרת השחר, את קולות הילדים על דרך המלך ממנה ברחת ואת זמזום הערים שלאורך גבולן, אף פעם לא אל תוכן, דהרת. אז מתרסקות העצמות שלך בטבעות הזמן והנשמה, הנשמה המלכותית שלך שהיתה כלואה בן, פורחת לה ממך אלא אויר העולם, והגוף, שהוא הארמון היחיד שלך בכל העולם הזה, נטמן בין האבנים. ואפילו הדם נוטש אותו לטובת האדמה החמה, בה הוא נספג ומחלחל ונמזג במי התהום. אפילו הדם שלך.

             (שהייה)

ילד: אני אלוף הכיתה בריצה לשישים מטר.

          (שהייה)

בן האדם: אם אני אשחרר אותך, אתה מבטיח למלא פקודה אחת שלי?

ילד: כן הוד מלכותו.

בן האדם: מבטיח?

ילד: מבטיח הוד מלכותו.

בן האדם: תשבע לי.

ילד: בחיי אלוהים ספר התורה.

בן האדם: (משחרר את ידו של הילד) קח את בול העץ הזה (מצביע לעבר בול עץ המונח על הארץ)

ילד: (נגד אל בול העץ ונוטלו) די כבד.

בן האדם: (כורע על ברכיו) בוא הנה.

                      (הילד מתקרב כשבול העץ בידיו)

             אני רוצה שתתן לי עם זה אחת על הראש.

ילד: מה?

בן האדם: חזק. בכל הכח שלך.

ילד: ירד לך דם.

בן האדם: לא. אני מחוסן.

ילד: אני לא יכול לעשות את זה.

בן האדם: הבטחת. נשבעת.

ילד: אבל זה יפתח לך את הראש.

בן האדם: (ברוגז) לא לא. אני מחוסן אני אומר לך. אני רוצה להראות לך כמה הראש שלי חזק. זה ישבור את הבול עץ ולי לא יקרה כלום.

ילד: אתה בטוח?

בן האדם: (בקוצר רוח) כן אני בטוח.

ילד: אני מפחד.

בן האדם: אל תפחד. על אחריותי, אני מבטיח לך. אני מצווה עליך, תרים את זה!

                 (הילד מרים את בול העץ ומיף אותו מעל ראשו)

     כשאני אוריד את הראש תרביץ כאן. (מסמן על ערפו) חזק. בכל הכוח.

 (בן האדם מרכין את ראשו. הילד מהסס, אחר משליך את בול העץ ומתרחק מבן האדם)

ילד: אני לא יכול. אני מפחד. ירד לך דם. (שהייה) אני מוכרח ללכת עכשיו.

בן האדם: (מפנה אליו את מבטו) לפני שאתה הולך… (שהייה) אני רוצה לתת לך נשיקה.

ילד: לא. אתה תתפוס לי את היד. אני יודע.

בן האדם: אני מבטיח שלא. אני אשלב את הידיים שלי מאחורה (משלב את ידיו מאחורי גבו) אני מבקש. נשיקה אחת ואז תלך.

ילד: אני לא אוהב נשיקות.

בן האדם: אחת. אני מבקש. על הברכיים אני מבקש. נשיקה אחת.

ילד: איפה?

בן האדם: על הלחי.

ילד: רטובה או יבשה?

בן האדם: יבשה.

ילד: אני יודע, אתה תתפוס לי את היד. אני לא יכול. אני מוכרח ללכת. יכעסו עלי.

בן האדם: נשיקה אחת.

ילד: אתה לא משוגע, מה?

בן האדם: מה?

ילד: יש אצלנו בשכונה משוגע אחד, שמנשק לילדים לפני שהם מצליחים להרגיש. הוא מתקרב אליהם בשקט מאחורה ומנשק.

בן האדם: איך אתה יודע שהוא משוגע?

ילד: אמא שלי אמרה לי. הוא היה בשואה. אתה היית בשואה?

בן האדם: כולנו בשואה.

ילד: אני מוכרח ללכת (יוצא)

              (בן האדם זועק זעקה ארוכה)

תמונה ארבע עשרה

  (ברקע נשמעת זעקה נוספת, כמו הזעקה שבסוף תמונה ראשונה. האור יורד על בן האדם ועולה על הזקן והעלמה. הם רוקדים. ברקע נשמעת זעקה ארוכה נוספת, זו של העלמה. הזקן מקרב את פיו אל עורפה ונושך. דם זב מפיו ומן הפצע. היא מנסה להינתק ממנו, אך הוא איננו מרפה. הוא מאלצה להמשיך לרקוד, תוך שהוא מגפף ומנשק אותה ונושך בבשרה עוד ועוד. האור יורד)

תמונה חמש עשרה

   (קול בריח נפתח. אור עולה. בן האדם יושב בחדר הלבן, גביע מלא בנוזל אדום בידו השמאלית. ידו הימנית שמוטה מעבר למסעד הכסא. הוא מבוסם)

קול הרופא: בקר טוב. (שהייה) מה החגיגה?

בן האדם: לחיים דוקטור.

קול הרופא: על הבקר? יין?

בן האדם: (מחייך, כמו מדקלם) המשקה שאני שותה לחיי הוא לא יין. הפעם האחרונה שעליתי באש פרחה מזכרוני, אבל רק עכשיו כבים האודים האחרונים. אני מנסה לדלות מתוך עצמי את השרידים הנכונים.

קול הרופא: מניין השגת את הייין הזה?

בן האדם: (עדיין, כמו מדקלם טקסט שחיכה להישמע) המשקה שאני שותה לחיי הוא לא יין. הוא נועד להכאיב ולכן הוא אדום. אני מנופף בו לנגד לבי, שכל הכידונים שננעצו בו עד היום, לא הצליחו לבלום אותו. לבי שקורע את גופי בפעימותיו.

קול הרופא: שפוך את זה, אתה כבר שתוי לגמרי.

בן האדם: (בזעם חרישי) המשקה האדום שאני שותה לחיי הוא לא יין. (שהייה) הוא נועד להמיס את שכבות הקרח שמכסות אותי. תקופת הקרח האחרונה עברה מזמן, אבל עדיין אני לא מצליח לחוש בקצות אצבעותי ולטעום את האויר האמיתי בנחירי. לא, המשקה שאני שותה לחיי איננו יין.

(הוא מרים את ידו הימנית שהיתה שמוטה עד עתה מעבר למסעד הכסא ומראה אותה לרופא. דם זב מן הורידים הפתוחים. הוא מניח לדם לטפטף אל תוך הגביע)

קול הרופא: לעזאזל. דם!

        (פעמון אזעקה מתחיל לצלצל ברקע)

בן האדם: (בדמעות) לילותי מכוסים אבק ואהבותי ניצבים מולי במרחקים קטנים בלתי ניתנים לכיבוש. אני יושב בחדר לבן, מוקף קירות ועיר, חרוך וקפוא ודרכי הנסיגה מנותקות. אני   שותה לחיי. (הוא מרים את הגביע ולוגם את הדם עד תומו. אור יורד)

 

סוף