מחזאי ובמאי

כל הזכויות לתרגום שמורות לרבקה משולח

 

                                                גן הדובדבנים

                          מאת אנטון פאבלוביץ’ צ’כוב

                          תרגום: רבקה משולח

                                                            ספטמבר 2010

הדמויות

רנייבסקיה, ליובוב אנדרייבנה                                       בעלת אחוזה

אניה, בת 17                                                                 בתה

ואריה, בת 24                                                               בתה המאומצת

גייב, ליאוניד אנדרייץ’                                                  אחיה של רנייבסקיה

לופכין, יירמוליי אלכסיייץ’                                           איש עסקים

טרופימוב, פיוטר סרגייץ’                                              סטודנט

סימיונוב פישצ’יק, בוריס בוריסוביץ’                             בעל אחוזה

שרלוטה איוונובנה                                                        אומנת רומניה

יפיחודוב, סמיון פנטלייץ’                                              פקיד

דונישה                                                                          משרתת

פירס, בן 87                                                                  משרת

ישה, גבר צעיר                                                              משרת

עובר אורח

מנהל התחנה,

פקיד בית הדואר

אזרחים, משרתים

העלילה מתרחשת באחוזתה של רנייבסקיה.

                  מערכה ראשונה

חדר שהיה בעבר חדר הילדים ועדיין מכונה כך. דלת אחת מוליכה לחדרה של אניה. השחר עלה. השמש עוד מעט תזרח. חלונות החדר סגורים אך ניתן לראות בעדם את גן הדובדבנים הפורח.

תחילת חודש מאי, ובכל זאת בגן כפור של לפנות בוקר.

נכנסים דונישה נושאת נר ולופכין עם ספר בידו.

לופכין           הרכבת הגיעה. מה השעה?

דונישה           כמעט שתיים. (מכבה את הנר) כבר יש קצת אור בחוץ.

לופכין           אחור של שעתיים.

                     (מפהק ומתמתח) איזה חמור אני! באתי במיוחד בשביל לנסוע לתחנה לקבל אותם – ונרדמתי. בישיבה. מעצבן… היית יכולה להעיר אותי.

דונישה           חשבתי שכבר נסעת.  (מקשיבה)  הנה, אני חושבת שהם באים.

לופכין           (גם הוא מקשיב) לא… יש להם עוד להוציא את כל  המזוודות וכל ה… (שתיקה)  ליובוב אנדרייבנה… מעניין איך היא אחרי חמש שנים בחוץ לארץ… אשה נהדרת. נעימה, טובה, בן-אדם. כשהייתי בן חמש-עשרה בערך, אבא שלי המנוח – היתה לו אז חנות קטנה בכפר – הכניס לי פעם אגרוף בפרצוף, ירד לי דם מהאף… באנו  הנה לחצר, לסדר איזה  עניין, והוא כבר שתה כמה… ליובוב אנדרייבנה – אני זוכר את זה כאילו שזה קרה אתמול – היא היתה עוד בחורה צעירה, רזונת – לקחה אותי לרחוץ את הפנים, כאן, בחדר הזה, חדר הילדים. היא אמרה לי “אל תבכה, מוז’יק קטן, עד החתונה זה יעבור”… (שתיקה) מוז’יק. זה נכון – אבא שלי היה מוז’יק ותראי אותי – בווסט לבן ונעליים מבריקות, כמו אוכף לפרה. אני עשיר, יש לי כסף, המון כסף, אבל בסך הכל מה אני בעצם, מוז’יק, איכר פשוט …   (מדפדף בספר) הנה, למשל, קראתי ספר, לא הבנתי אף מילה. קראתי  ונרדמתי  (שתיקה).

דונישה           והכלבים לא ישנו כל הלילה. הם מרגישים שהגברת שלהם באה.

לופכין           דונישה, מה יש לך? את כל כך –

דונישה           רועדות לי הידיים. אני חושבת שאני הולכת להתעלף.

לופכין           מה את כל כך עדינה? מתלבשת כמו גיברת, והתסרוקת. זה לא טוב. אל תשכחי מי את.

                     (נכנס יפיחודוב עם זר פרחים. הוא לובש מעיל קצר ומגפיים גבוהים, מבריקים, שמשמיעים חריקה נוראה. כשהוא נכנס הוא מפיל את הזר)

יפיחודוב        (מרים את הזר) תשמעי, זה מהגנן. הוא אומר לשים אותם בחדר האוכל. 

(נותן את הפרחים לדונישה)

לופכין           ותביאי לי משהו לשתות.

דונישה           בסדר.   (יוצאת)

יפיחודוב        שלוש מעלות בחוץ, ועצי הדובדבן פורחים. מזג האויר אצלינו … קשה להגיד עליו מילה טובה. ואם מדברים על מזג האויר, ירמוליי אלכסיייץ’, תרשה לי רגע… שלשום קניתי לי את המגפיים האלה, ובינינו, הם כל כך חורקים שקשה להאמין… במה כדאי לשמן אותם?

לופכין           עזוב אותי, נמאסת.

יפיחודוב        כל יום  אסון  חדש. אבל אני לא מתלונן. התרגלתי,  אני אפילו מחייך.  (נכנסת דונישה ומגישה ללופכין בירה)

                     אני הולך. (נתקל בכסא והופך אותו)  הנה… למשל….(בניצחון) בבקשה. זה בדיוק מה שאני…אתה רואה? אסון . ממש לא להאמין, אין מילה אחרת.  (יוצא)

דונישה           ירמולייי אלכסייץ’, אני רוצה לגלות לך משהו … יפיחודוב הציע לי נישואים.

לופכין           אה!

דונישה           אני לא יודעת מה… הוא בן-אדם לא רע. אבל כשהוא מתחיל לדבר, אתה לא מבין מה הוא רוצה. זה נשמע יפה, ומלא … רגש, אבל  לא מבינים כלום. הוא בן אדם בסדר, והוא משוגע עליי, אבל הוא בלי מזל. כל יום קורה לו משהו. צוחקים עליו כאן. קוראים לו אסון טבע.  

לופכין           (מקשיב) נדמה לי שהם באים…

דונישה           באים! אוי, מה קורה לי? נהיה לי קר בכל הגוף.

לופכין           כן, הנה הם. בואי נצא אליהם. מעניין אם היא תכיר אותי. חמש שנים לא התראינו.

דונישה           אני מתעלפת… (נרגשת מאוד)  אוי, אני מתעלפת.

                     (נשמעות שתי כרכרות המתקרבות אל הבית. לופכין ודונישה ממהרים החוצה. הבמה ריקה. אחר-כך נשמעים קולות אנשים הנכנסים לחדר הסמוך. פירס נשען על מקל, עובר את הבמה בחיפזון. הוא היה בתחנה לקבל את פניה של ליובוב אנדרייבנה. הוא לובש מדים של משרת וצילינדר, ממלמל לעצמו. קשה להבין את תוכן הדברים. הקולות שמאחורי הקלעים מתגברים. נכנסים ליובוב אנדרייבנה, אניה ושרלוטה איוונובנה המושכת אחריה כלב [מדומה], כולם בבגדי נסיעה, וריה במעיל ומטפחת ראש, גייב, סמיונוב פישצ’יק, לופכין, דונישה הנושאת חבילה קשורה ומטריה, ומשרתים עם מזוודות)

אניה              בואו דרך כאן. אמאלה, את זוכרת איזה חדר זה?

ליובוב           (בעליצות, מבעד לדמעות) חדר הילדים!

וריה              כל כך קר. הידיים שלי קפואות.

ליובוב           החדר המתוק שלי, החדר המקסים שלי.

וריה              (לליובוב) החדרים שלך אמאלה, החדר הלבן והחדר הסגול, בדיוק כמו שהם היו. לא הזזנו כלום.

ליובוב           כאן ישנתי כשהייתי קטנה…  (בוכה)  ועכשיו אני שוב קטנה… 

                     (היא נושקת לאחיה, אחר כך לוריה ושוב לאחיה)  וריה, לא השתנית. נראית כמו נזירה. גם אותך אני מכירה, דונישה.   (נושקת לדונישה)

גייב               הרכבת אחרה בשעתיים. מה תגידו על זה? איזה חוסר אחריות.

שרלוטה         (לפישצ’יק) הכלב שלי אוכל אפילו אגוזים.

פישצ’יק        (נדהם) לא הייתי מאמין!

                     (כולם יוצאים חוץ מאניה ודונישה)

דונישה           חיכינו וחיכינו … כבר חשבנו שלא תבואו. (לוקחת את הכובע והמעיל של אניה)

אניה              כל הדרך ברכבת לא ישנתי, ארבעה לילות … אני קפואה.

דונישה           כשנסעת מכאן ירד שלג. היה  כפור, ועכשיו… מתוקה שלי… (צוחקת ונושקת לה)  כל כך חיכיתי לך, נשמה שלי, אור שלי…אני חייבת לספר לך, משהו. אני לא יכולה להתאפק…

אניה              עוד פעם משהו?

דונישה           יפיחודוב, המנהל חשבונות, הציע לי נישואים.

אניה              את תמיד עם אותו סיפור….(מסדרת את השער)

                     (אניה עייפה מאד ובקושי עומדת על הרגליים)

דונישה           אני לא יודעת מה להחליט. הוא אוהב אותי…הוא נורא אוהב אותי.

אניה              (מסתכלת לתוך החדר שלה, ברוך) החדר שלי, החלונות שלי, כאילו לא נסעתי מכאן. אני בבית!

דונישה           טרופימוב הגיע שלשום.

אניה              (בשמחה)  פטיה!

דונישה           הוא הלך לישון בחדר כביסה. “אני לא רוצה להפריע”, זה מה שהוא אמר. (מסתכלת בשעון) צריך להעיר אותו אבל ורורה  מכאילובנה לא מרשה. היא אמרה “שלא תעירי אותו”.

                     (נכנסת וריה עם צרור מפתחות תלוי לה בחגורה)

וריה              דונישה, קפה, מהר! אמא רוצה קפה.

דונישה           כבר!  (יוצאת)

וריה              תודה לאל שחזרת. שאת שוב בבית. (מחבקת אותה) המתוקה שלי חזרה. היפהפיה שלי חזרה.

אניה              מה שעבר עלי.

וריה              אני מתארת לעצמי.

אניה              כל הדרך לשם שרלוטה  לא סתמה את הפה ועשתה את הקשקושים שלה עם הקלפים. למה הדבקת אלי את שרלוטה? 

וריה              את לא יכולה לנסוע לבד נשמה שלי. את בת שבע עשרה!

אניה              טוב, מגיעים סוף סוף לפריז, קר, שלג. הצרפתית שלי איומה. מטפסים אל אמא, היא גרה בקומה החמישית. יושבים אצלה כל מיני צרפתים, כמה נשים, איזה כומר זקן, והחדר מלא עשן, לא נעים. פתאום נהיה לי כל כך עצוב על אמא.  חיבקתי אותה ולא יכולתי לעזוב…

וריה              אל תספרי לי… אל תספרי… 

אניה              זה כבר היה אחרי שהיא מכרה את הוילה ליד מנטון ולא נשאר לה כלום. שום דבר! בקושי הצלחנו להגיע הביתה, ואמא לא תופסת. יושבים לאכול צהריים בתחנה והיא מזמינה את המנות הכי יקרות, ומשאירה לכל מלצר רובל שלם. ושרלוטה אותו דבר.  וישה… הוא עכשיו המשרת של אמא. הבאנו אותו אתנו…

וריה              כן, ראיתי את המנוול הזה.

אניה              ומה קורה כאן? שילמנו את הריבית?

וריה              איך? ממה? באוגוסט ימכרו את האחוזה במכירה פומבית.

אניה              אלוהים! 

לופכין           (תוקע את הראש בדלת וגועה)   מממה…מממה…  (נעלם)

וריה              (בדמעות) הייתי מכניסה לו… (מאגרפת את היד)

אניה              (מחבקת את וריה, מנמיכה את הקול) וריה, הוא הציע לך?

                     (וריה מנידה בראש)

אניה              אבל הוא אוהב אותך. למה אתם לא מדברים על זה? למה אתם מחכים?

וריה              לדעתי לא יצא מזה שום דבר. הוא עסוק מדי, אין לו זמן בשבילי….הוא לא מתייחס אלי. שיהיה בריא. קשה לי לראות אותו. כולם מדברים על החתונה שלנו, כולם מברכים אותנו, אבל לא יצא מזה כלום. סתם חלום.

וריה              (עומדת ליד הדלת של אניה)  אם היינו יכולים למצוא לך איזה חתן עשיר. אז גם אני הייתי יותר שקטה. הייתי יכולה ללכת בלי לדעת לאן, להתבודד… הייתי הולכת ברגל ממקום קדוש אחד לשני… הייתי הולכת והולכת… חיים שקטים, מלאים. 

אניה              הצפורים שרות בגן. מה השעה ?

וריה              כבר בטח אחרי שתיים. הגיע הזמן לישון, חמודה שלי.

                     (נכנסת לחדר של אניה) חיים שקטים, מלאים…

                     (נכנס ישה נושא תיק מסעות ושמיכה קלה)

ישה               אפשר לעבור מכאן, פרדון?

דונישה           כמעט לא הכרתי אותך, ישה. נהיית פריזאי!

ישה               ומי את?

דונישה           כשנסעת מכאן הייתי כזאת.  

                     (מסמנת ביד את גובהה אז)

                     אני דונישה, הבת של פיודור קוזיידוב, אתה  בטח לא זוכר!

ישה               מלפפונת.

                     (מביט סביבו ומחבק אותה. היא צווחת ומפילה מידה צלחת. ישה יוצא מהר)

וריה              (בפתח, כועסת) מה קורה כאן?

דונישה           שברתי צלחת.  (בוכה)

וריה              סימן טוב.

אניה              (יוצאת מהחדר שלה) צריך להזהיר את אמא שפטיה נמצא כאן.

וריה              אמרתי לא להעיר אותו.

אניה              (מהורהרת) לפני שש שנים אבא, וחודש אחרי זה  אחי הקטן, גרישה  שלנו. בן שבע. ילד כל כך יפה. לא פלא שאמא לא יכלה יותר.  נסעה מכאן… עזבה הכל. (רועדת) אם היא רק הייתה יודעת כמה אני מבינה אותה! (שתיקה) ועכשיו, אם היא תראה את פטיה, המורה של גרישה…

                     (נכנס פירס, לובש מעיל קצר ווסט לבן)

פירס             (ניגש אל קומקום הקפה. שקוע בעיסוקו)

                     כבודה תשתה כאן. (שם על ידיו כפפות לבנות)

                     הקופי מוכן?

                     (בנזיפה)  איפה השמנת?

דונישה           אוי!  (יוצאת במהירות)

פירס             (ברוב עסק סביב הקפה) אה, לא שווה כלום. (ממלמל) באו מפריז … גם האדון הזקן היה נוסע לפריז…עם סוסים עד פריז. (צוחק)

וריה              פירס, על מה אתה  צוחק?

פירס             (בשמחה)  הגברת שלי חזרה הביתה! רק לזה חיכיתי, עכשיו אני יכול למות בשקט…(בוכה מרוב שמחה)

                     (נכנסים ליובוב אנדרייבנה, לופכין, גייב וסימיאונוב פישצ’יק, הלובש מעיל איכרים ארוך אסוף במותניים ומכנסיים רחבים התחובים בתוך המגפיים הגבוהים. גייב מניע את זרועותיו ואת גופו כאילו היה משחק ביליארד)

ליובוב           איך זה הולך? תן לי רגע … הצהוב לפינה… אני חותכת לאמצע!

גייב               ואז בסיבוב ישר לפינה… לפני שנים את ואני, אחותי, ישנו כאן, בחדר הזה, ועכשיו אני בן חמישים ואחת…קשה להאמין…

אניה              אני הולכת לישון. לילה טוב אמאלה.  (נושקת לה)

ליובוב           ילדה נפלאה שלי, קטנה שלי. 

                     (נושקת את ידה)

                     את שמחה להיות בבית? אני עוד לא ממש מאמינה.

אניה              לילה טוב דוד ליאוניד.

גייב               (מנשק את פניה וידיה)

                     שאלוהים יברך אותך! את כל כך דומה לאמא שלך.

                     (לאחותו)  בגילה ליובה, נראית בדיוק כמוה.

אניה              לילה טוב

                     (אניה לוחצת את ידיהם של לופכין ופישצ’יק, יוצאת וסוגרת את הדלת מאחוריה)

ליובוב           היא כל כך עייפה.

פישצ’יק        נסיעה מאד ארוכה… 

וריה              (ללופכין ולפישצ’יק) רבותי, כבר כמעט שלוש. הגיע הזמן להגיד לילה טוב.

ליובוב           (צוחקת) וריה, לא השתנית.  

                     (מושכת אותה אליה ונושקת לה)

                     אני רק אשתה את הקפה ואז כולנו נלך לישון.

                     (פירס מגיש לה קפה)

                     תודה יקר שלי. התרגלתי לשתות קפה. אני שותה קפה ביום ובלילה.  תודה זקן שלי.

                     (נושקת לפירס)

וריה              אני הולכת לראות אם הכניסו את כל המזוודות.

                     (יוצאת)

ליובוב           זאת באמת אני שיושבת כאן? (צוחקת) יש לי חשק לקפוץ, לרקוד…

                     (טומנת את ראשה בידיה)

                     ואולי אני חולמת? אוי כמה אני אוהבת את הארץ שלי. אני כל כך אוהבת אותה. ברכבת, לא יכולתי להסתכל החוצה, כל הזמן בכיתי. (מבעד לדמעות) אבל צריך לשתות את הקפה. תודה פירס, תודה זקן שלי. אני כל כך שמחה שאתה עוד חי.

פירס             כן, שלשום.

גיב                הוא לא שומע טוב.

לופכין           אני צריך לזוז. עוד מעט, בשעה חמש, אני  נוסע לחארקוב. חבל! רציתי לשבת אתך…לדבר… את מקסימה כמו שהיית.

פישצ’יק        (מתנשם בכבדות) היא אפילו עוד יותר יפה בבגדים הפאריזאיים…בחיי …

לופכין           אחיך אומר שנשארתי אכר פשוט, גס רוח. מה  איכפת לי. שיגיד. חשוב לי רק שאת תתני בי אמון כמו קודם, ושהעיניים הנפלאות שלך, ששוברות לי את הלב, יסתכלו עלי כמו פעם. אלוהים! אבא שלי היה עבד, הרכוש של סבא שלך ושל אבא שלך, אבל את היית תמיד כל כך טובה אליי, ששכחתי הכל… ואני אוהב אותך כאילו שהיית אחותי….יותר מזה.

ליובוב           אני לא מסוגלת לשבת!

                     (היא קופצת ממקומה ומסתובבת בחדר בהתרגשות רבה)

                     אני נרגשת מדי. אתם יכולים לצחוק ממני. אני טפשה…

                     הארון היקר שלי! (נושקת לארון הספרים) השולחן הקטן שלי.

גייב               כשלא היית כאן האומנת הזקנה שלנו מתה.

ליובוב           (יושבת ושותה קפה) כן, אני יודעת, שתנוח בשלום. כתבו לי.

גייב               גם אנסטאסי מת. פטרושקה הפוזל עזב אותי ועכשיו הוא בעיר, אצל איזה קצין מהמשטרה.

                     (מוציא קופסת ממתקים ומכניס ממתק אחד לפה)

פישצ’יק        גם הבת שלי, דשנקה, מוסרת דרישת שלום.

לופכין           יש לי רק עוד משהו להגיד לך. דווקא משהו משמח.

                     (מעיף מבט בשעון שלו)

                     אני כבר נוסע. אין זמן לדבר. טוב, אני אגיד את זה בקיצור. כמו שאת יודעת גן הדובדבנים שלכם עומד להימכר כדי לשלם את החובות. המכירה הפומבית נקבעה לעשרים ושניים באוגוסט, אבל אל תדאגי, יקרה שלי, את יכולה לישון בשקט, יש לי רעיון. הנה ההצעה שלי. אפשר? האחוזה שלכם היא בסך הכל עשרים קילומטר מהעיר. מסילת הרכבת החדשה עוברת ממש לידה. אם יחלקו את גן הדובדבנים ואת הקרקע שלאורך הנהר למגרשים קטנים, ויבנו עליהם בתי-קיץ, תהיה לכם הכנסה שנתית של עשרים וחמישה אלף רובל, לפחות.

גייב               איזה שטויות, תסלח לי.

ליובוב           אני לא בדיוק מבינה אותך, ירמוליי אלכסייץ’.

לופכין           בשביל חלקה של ארבעה דונם תקחו מהדיירים לפחות עשרים וחמישה רובל לשנה, ואם תפרסמו מודעה, אני מוכן להתערב אתך על כל סכום שאת רוצה, שעד הסתיו לא תשאר חתיכת אדמה ריקה. יחטפו את הכל. בעצם אני צריך לברך אותכם, ניצלתם! הקרקע נמצאת במקום מצוין, הנהר כאן מספיק עמוק לשחייה. כמובן שיצטרכו לנקות, לפנות את השטח. יצטרכו למשל להרוס את כל המבנים הישנים, כולל הבית הזה, שבין כה לא מביא תועלת לאף אחד, ולכרות את גן הדובדבנים הישן.

ליובוב           לכרות את הגן? תסלח לי יקירי, אתה לא מבין שום דבר. אם יש בכל האזור הזה משהו מעניין, מיוחד במינו, זה רק גן הדובדבנים שלנו.

לופכין           מה שמיוחד בגן זה שהוא גדול מאד. אחת לשנתיים יש יבול של דובדבנים שאין מה לעשות איתם. אף אחד לא קונה.

גייב               הגן הזה שלנו אפילו מוזכר באנציקלופדיה.

לופכין           (מציץ בשעון) טוב, אם לא נמצא פתרון ולא נגיע להחלטה, אז ב 22 באוגוסט הגן וכל האחוזה יעמדו למכירה פומבית. אתם חייבים להחליט! תאמינו לי. אין פתרון אחר. אין. אין.

פירס             בימים ההם, לפני ארבעים, חמישים שנה, היו מייבשים את הדובדבנים, משרים אותם, משמרים אותם, עושים מהם ריבה והיו…

גייב               בסדר פירס, בסדר, שמענו.

פירס             והיו שולחים למוסקבה ולחארקוב קרונות שלמים של דובדבנים מיובשים. והיה כסף! ובימים ההם, הדובדבנים המיובשים היו רכים, עסיסיים, מתוקים, היה להם ריח נפלא. אז ידעו איך לעשות את זה. היה להם איזה סוד

ליובוב           ולאן נעלם הסוד?

פירס             שכחו. אף אחד לא זוכר.

פישצ’יק        (לליובוב) ואיך היה בפריז? אכלת צפרדעים?

ליובוב           אכלתי תנינים.

פישצ’יק        לא הייתי מאמין!

לופכין           עד עכשיו גרו בכפר רק בעלי אחוזות ואכרים. אבל עכשיו באים גם הנופשים. כל עיר, אפילו הקטנה ביותר, מוקפת בתי-קיץ. אני בטוח שתוך עשרים שנה  מספר הנופשים יהיה כפול.  עכשיו הם רק יושבים על המרפסת ושותים תה, אבל יש להניח שלאט לאט הם יתחילו לעבד את החלקות הקטנות שלהם ואז גן הדובדבנים שלך שוב יתמלא חיים. זה יהיה באמת גן פורח, מלא שמחה ועושר…

גייב               (מתמרמר) איזה שטויות!

                     (נכנסים וריה וישה)

וריה              אמאלה, יש כאן שני מברקים בשבילך.

                     (בוחרת מפתח מן הצרור ופותחת ארון ספרים עתיק בקול שקשוק מפתחות)  הנה הם.

ליובוב           זה מפריז. (קורעת אותם בלי לקרוא את תוכנם) גמרתי עם פריז.

גייב               ליובה, את יודעת בן כמה הארון הזה? לפני שבוע הוצאתי את המגירה התחתונה וגיליתי שם את התאריך שנצרב בעץ. הארון הזה נבנה בדיוק לפני מאה שנה. מה את אומרת? צריך לחגוג את היובל שלו. חפץ דומם ויחד עם זה מלא חיים – ארון ספרים!

פישצי’ק        (נדהם) מאה שנה! לא הייתי מאמין!

גייב               כן…בהחלט… משהו…(ממשש את הארון) ארון יקר,  אני מצדיע לך! בעצם קיומך שרתת את הרעיונות הנעלים של עשיית טוב וצדק. במשך מאה שנה לא נחלשה הקריאה האילמת שלך לעבודה מועילה. בכל השנים האלה עודדת דורות של בני המשפחה שלנו לחיות באומץ ולהאמין בעתיד טוב יותר. טיפחת בנו את האידיאלים של טובת הכלל והנחלת לנו תודעה חברתית …

                     (שתיקה)

לופכין           כן…

ליובוב           גם אתה לא השתנית ליוניה שלי.

גייב               (קצת נבוך) אני שולח את הלבן לפינה, האדום לתוך האמצע.

לופכין           (מציץ בשעון)  טוב, אני צריך לזוז.

ישה               (מביא תרופה לאנדרייבנה) אולי תקחי עכשיו את הכדורים שלך?

פישצ’יק        אל תקחי תרופות נשמה שלי…הן לא מזיקות אבל גם לא מועילות.

                     תני לי את הכדורים גבירתי הנכבדה.

                     (לוקח ממנה את הבקבוק, שופך את כל הגלולות לכף ידו, מכניס את כולן לפיו ושוטף אותן בלגימת בירה )  זהו!

ליובוב           מה עשית?

פישצ’יק        בלעתי את כל הכדורים.

ליובוב:          השתגעת?

לופכין           איזה תיאבון בריא. (כולם צוחקים)

פירס             כבודו בא לבקר אותנו בחג הפסחא ואכל חצי דלי מלפפונים חמוצים… (ממלמל)

ליובוב           מה הוא ממלמל?

וריה              הוא ממלמל ככה כבר שלוש שנים. התרגלנו.

ישה               זקן סנילי.

                     (שרלוטה איוואנובנה נכנסת וחוצה את הבמה. היא רזה מאד, לבושה שמלה לבנה הדוקה, הלורנט משתלשל ממותניה)

לופכין           שרלוטה איוואנובנה, לא הספקתי להגיד לך שלום.  (רוצה לנשק את ידה)

שרלוטה         (מושכת את היד ממנו) אחרי שתנשק את היד תרצה את המרפק ואחרי זה את הכתף.

לופכין           לא הולך לי היום. (כולם צוחקים) שרלוטה איוואנובנה, עשי לנו איזה  הוקוס פוקוס.

ליובוב           שרלוטה, עשי לנו קסם.

שרלוטה         לא עכשיו, אני רוצה לישון. (יוצאת)

לופכין           נתראה בעוד שלושה שבועות. (נושק את ידה של ליובוב)  בינתיים שלום, אני חייב ללכת.  (לגייב)  להתראות. (מחבק את פישצ’יק) להתראות. (לוחץ את ידם של פירס וישה)  אין לי חשק לנסוע. (לוחץ את ידה של וריה) להתראות (לליובוב) אם תחליטי בקשר לבתי-הקיץ, תודיעי לי. אני אשיג לך הלוואה של חמישים אלף או יותר. תחשבי על זה ברצינות.

וריה              (ברוגז) אולי תלך כבר. לך.

לופכין           אני הולך. אני הולך… (יוצא)

גייב               גס רוח! או סליחה… וריה הולכת להתחתן אתו. הוא החתן של וריה.

וריה              דוד ליאוניד, אל תגיד דברים מיותרים.    

ליובוב           למה לא וריה? אני אשמח מאד. הוא איש טוב.

פישצ’יק        כן…איש מכובד…אין מה לדבר… גם דשנקה שלי אומרת ככה. היא אומרת כל מיני דברים…(הוא נרדם ונוחר אך מתעורר מיד)

                     ובכל זאת גבירתי הנכבדה, אולי תלווי לי…מאתיים וארבעים רובל… אני צריך לשלם מחר את הריבית על המשכנתא….

וריה              (נבהלת) לא, לא, ממש לא.

ליובוב           אין לנו, באמת שאין לנו.

פישצ’יק        יהיה, יהיה, נמצא משהו. אני אף פעם לא מתייאש.

פירס             (מבריש את בגדיו של גייב, נוזף בו) שוב לבשת את המכנסיים הלא נכונים! מה עושים אתך?

וריה              (בקול הסוי) אניה ישנה. (פותחת בשקט חלון) השמש זורחת, כבר לא קר. תראי אמאלה, תראי את העצים המקסימים האלה. ואיזה אוויר! הציפורים שרות!

גייב               (פותח חלון נוסף) הגן כולו לבן. נכון שלא שכחת ליובה? השדירה הארוכה הזאת כל כך ישרה. מתוחה כמו מיתר. את זוכרת איך היא נוצצת בלילות ירח. לא שכחת, נכון?

ליובוב           (מסתכלת על הגן דרך החלון) הילדות שלי! התום שלי! ישנתי כאן, בחדר הזה. כל בוקר הייתי מתעוררת מאושרת והעולם היה מתעורר יחד אתי. והגן  בדיוק כמו שהוא היה. שום דבר לא השתנה.

                     (צוחקת בשמחה) לבן לבן, כולו לבן! או הגן שלי, אחרי סתיו קודר וגשום, אחרי חורף קר אתה נולד מחדש. המלאכים לא נטשו אותך….אם רק הייתי יכולה להיפטר מהאבן הכבדה הזאת שמעיקה לי על הלב, אם רק הייתי יכולה לשכוח כל מה שקרה!

גייב               כן, ועכשיו הגן יימכר כדי לסלק את החובות. זה נשמע מוזר…

                     (נכנס טרופימוב, לבוש בגדי סטודנטים מרופטים, מרכיב משקפיים)

ליובוב           הגן שלי הנפלא! פריחה לבנה, ושמיים כחולים…

טרופימוב      ליובוב אנדרייבנה! (היא פונה אליו) אני רק אגיד שלום ואני כבר הולך.

                     (נושק את ידה בחום)

                     אמרו לי לחכות עד הבוקר אבל לא יכולתי להתאפק.

                     (ליובוב מסתכלת בו בתמיהה)

וריה              (בוכה) זה פטיה טרופימוב.

טרופימוב      פטיה טרופימוב, הייתי המורה של גרישה שלך. כל כך השתניתי?  

                     (ליובוב מחבקת אותו ובוכה בשקט)

גייב               (נבוך) די, די  ליובה …

וריה              (בוכה) פטיה, אמרתי לך לחכות עד מחר.

ליובוב           גרישה שלי…הילד שלי….גרישה…הבן שלי.

וריה              מה אפשר לעשות אמאלה, ככה אלוהים רצה. 

טרופימוב      (בעדינות ובהתרגשות) די, די… 

ליובוב           (בוכה בשקט) הילד שלי מת…טבע…למה, פטיה? תגיד לי למה .

                     (בשקט) אניה ישנה שם… אבל מה קרה לך פטיה? למה נעשית כל כך מכוער?  למה הזדקנת כל כך?

טרופימוב      איכרה אחת ברכבת קראה לי סמרטוט. 

ליובוב           ואז היית ממש ילד, סטודנט צעיר ומתוק. ועכשיו השיער שלך הדלדל –  ומשקפיים.

                     (הוא הולך אל הדלת) אל תגיד לי שאתה עדיין סטודנט?

טרופימוב      אני כנראה כל החיים שלי אהיה סטודנט.

ליובוב           (נושקת לאחיה, לוריה) טוב, לכו לישון…גם אתה, ליאוניד, לא נעשית יותר צעיר.

פישצ’יק        (הולך אחריה) כן, אז הולכים לישון! אני כבר אשאר כאן לישון! ובבוקר, נשמה שלי, דחוף לי…מחר בבוקר… מאתיים וארבעים רובל.

גייב               והוא, רק דבר אחד יש לו בראש.

פישצ’יק        בסך הכל מאתיים וארבעים רובל… רק בשביל לשלם את הריבית על המשכנתא.

ליובוב           אין לי כסף יקירי, אין לי.

פישצ’יק        סכום כל כך קטן.  חמודה שלי. אני אחזיר מהר.

ליובוב           טוב, טוב, ליאוניד יתן לך. תן לו ליאוניד.

גייב               בטח, אני כבר נותן לו. הנה, תכין את הכיסים.

ליובוב           מה אפשר לעשות? תן לו ודי. שמעת, הוא צריך את הכסף. הוא יחזיר.

                     (ליובוב , טרופימוב, פישצ’יק ופירס יוצאים. וריה, גייב וישה נשארים)

גייב               אחותי עוד לא ויתרה על המנהג שלה לזרוק כסף. (לישה) לך מכאן. אתה מסריח מתרנגולות.

ישה               (בלגלוג)  ואתה ליאוניד אנדרייץ’,  ממש לא השתנית. 

גייב               מה, מה? (לוריה) מה הוא אמר?

וריה              (לישה) אמא שלך באה מהכפר. היא כבר מאתמול יושבת במטבח. היא רוצה לראות אותך. 

ישה               שתחכה.

וריה              תתבייש לך.

ישה               מה אני צריך אותה עכשיו. שתעזוב אותי. היא היתה יכולה לבוא מחר. (יוצא)

וריה              אמא בדיוק כמו שהיא היתה. היא לא השתנתה בכלל. אם היו נותנים לה, היא היתה מוכנה לחלק הכל.

גייב               כן…  (שהייה) אם מציעים הרבה תרופות למחלה סימן שהיא חשוכת מרפא. אני חושב, אני שובר לי את הראש, יש לי הרבה פתרונות, הרבה רעיונות סימן שבעצם אין לי אף אחד. היה טוב אם היינו מקבלים ירושה ממישהו. או אם היינו מחתנים את אניה שלנו עם איש עשיר מאד, או אם מישהו מאתנו היה נוסע לירוסלאבל ומנסה ל דבר עם הדודה הזקנה, הרוזנת. יש לה המון כסף.

וריה              (בוכה) אם רק אלוהים היה עוזר.

גייב               תפסיקי ליילל. הדודה עשירה מאד אבל הבעיה שהיא לא אוהבת אותנו…קודם כל מפני שאחותי התחתנה עם עורך דין ולא עם מישהו מהאצולה…

                     (אניה מופיעה בפתח) היא התחתנה עם איש פשוט…והאמת, אי אפשר להגיד שההתנהגות שלה היתה מוסרית במיוחד. נכון שהיא טובה, היא נדיבה, היא נחמדה, אני אוהב אותה מאד, אבל מוכרחים להודות שהיא לא בדיוק קדושה. כל תנועה שלה זה הזמנה ל…

וריה              (בלחש) אניה עומדת בפתח.

גייב               מה? (שתיקה) מוזר… נכנס לי משהו לעין הימנית.

וריה              אניה, למה את לא ישנה?

אניה              אני לא יכולה להרדם. לא יכולה.

גייב               קטנטונת שלי. (נושק את פניה וידיה) ילדה שלי…(בדמעות) את לא רק בת אחותי, את המלאך שלי, את הכל בשבילי, תאמיני לי, תאמיני….

אניה              אני מאמינה לך דוד ליאוניד. כולנו אוהבים אותך ומכבדים אותך….אבל מה כל הדברים האלה שאמרת עכשיו על אמא שלי, על אחותך? בשביל מה כל הדיבורים האלה?

גייב               לא, לא… (לוקח את ידה הימנית ומניח אותה על פניו) זה באמת נורא. אלוהים! אלוהים! שמור עלי! והנאום שנשאתי היום לפני הארון….טפשי.  ברגע שגמרתי לדבר הבנתי כמה זה היה טפשי.

וריה              זה נכון דוד ליאוניד. אתה צריך לשתוק. פשוט תשתוק, זה הכל.

אניה              אם תשתוק, אז גם לך יהיה הרבה יותר קל.

גייב               אני שותק. (נושק את ידי אניה ווריה) אני שותק. רק עוד מילה אחת, בעניין שלנו. לפני שבוע כשהייתי בבית המשפט המחוזי, התאספה שם חבורה והתחילו לדבר.  מעניין לעניין התברר לי שאפשר להשיג הלוואה בשביל לשלם לבנק את הריבית.

וריה              אם רק אלוהים היה עוזר לנו.

גייב               ביום שלישי אני שוב אסע לשם. אני אברר את הנושא  (לוריה)  תפסיקי ליילל. (לאניה) אמא שלך תדבר עם לופכין: אני בטוח שהוא לא יסרב לה. ואחרי שתנוחי, אולי תסעי ליארוסלאבל לדבר עם הדודה הזקנה, הרוזנת, וככה נתקוף את הבעיה משלושה כיוונים ונפתור אותה. נשלם את הריבית, אין לי ספק. (שם בפיו ממתק) האחוזה לא תימכר! אני מבטיח! אני נשבע לכם בכבוד שלי, במה שאתם רוצים. (נרגש) אני נשבע באושר שלי!  אם האחוזה תמכר  תגידו שאני לא שווה כלום, שהמילה שלי לא מילה. אני נשבע לכם בכל היקר לי.

אניה              (שקטה יותר, שמחה יותר) אתה כל כך טוב, דוד ליאוניד. כל כך חכם.

                     (מחבקת אותו) עכשיו אני שקטה, נרגעתי.

                     (נכנס פירס)

פירס             (בתוכחה) ליאוניד אנדרייץ’, אלוהים אתך,  מתי תלך לישון?

גייב               עוד מעט, עוד מעט. לך פירס, לך. אני… הפעם אני אתפשט בעצמי. טוב ילדות… מחר נדבר על כל הפרטים, עכשיו הולכים לישון. אני ליברל, איש שנות השמונים….

אניה              אתה שוב מתחיל דוד ליאוניד.

וריה              אל תדבר יותר, בבקשה.

פירס             (בחומרה) ליאוניד אנדרייץ’.

גייב               אני בא, אני בא….לכו לישון. אני מקפיץ מעל לשחור, עם הדופן, הירוק לפינה.

                     (יוצא, פירס מקרטע אחריו)

אניה              עכשיו אני יותר שקטה. אני פחות מוטרדת. (יושבת)

וריה              חייבים לישון. אני הולכת. (היא ניגשת אל אניה) אניצ’קה, (שתיקה) נרדמה…(לוקחת את זרועה)

טרופימוב חוצה את הבמה. כשהוא רואה את אניה ווריה הוא נעצר)

וריה              ששש. היא ישנה… ישנה….בואי מתוקה. בואי למיטה, בואי. (מוליכה אותה משם)

                     (הן הולכות לכיוון הדלת. מרחוק, מעבר לגן, נשמעים צלילי חליל רועים.

טרופימוב      (נרעש) אניה, יפה שלי, שמש שלי, אביב שלי.

 

       מערכה שנייה

                     שדה. כנסייה קטנה שננטשה מזמן, נוטה מעט על צידה מרוב יושן. לידה יש באר, ספסל ישן ואבנים גדולות ששימשו כנראה בעבר כאבני מציבות. שביל שמוליך לאחוזה של גייב. בצד, במרחק מה, יש שורה של צפצפות כהות. כאן מתחיל גן הדובדבנים. לא רחוק משם נראים עמודי טלגרף ומאחוריהם, על קו האופק, מסתמנת במעורפל הצללית של עיר גדולה, המתגלה רק ביום בהיר מאד.

                     השמש עומדת לשקוע. שרלוטה, ישה ודונישה יושבים על הספסל. יפיחודוב עומד לידם, מנגן נעימה עצובה בגיטרה. כולם שקועים בהרהורים. שרלוטה חובשת קסקט ישן של גבר. היא הסירה מעל כתפה רובה והיא מהדקת את האבזם של הרצועה.

שרלוטה         (מהורהרת) אני לא יודעת מי אני, ואני לא יודעת בת כמה אני. כל הזמן נדמה לי שאני עוד בחורה צעירה. כשהייתי קטנה הורי היו נודדים מעיר לעיר ומופיעים בכיכרות – היו טובות ההופעות שלהם. ואני הייתי עושה סלטו מורטלה ועוד כל מיני. כשהם מתו, גברת אחת צרפתיה לקחה אותי אליה וגידלה אותי. טוב. אז גדלתי והתחלתי לעבוד בתור אומנת. אבל מאיפה אני ומי אני בדיוק, אין לי מושג. מי היו ההורים שלי…אולי הם בכלל לא התחתנו… אלוהים יודע.  (מוציאה מהכיס מלפפון ואוכלת). לא יודעת כלום (שהייה). רוצה לדבר עם מישהו ואין עם מי…אין אף אחד.

יפיחודוב        (מנגן בגיטרה ושר) מה איכפת לי מכל הסובב? מה יתנו לי חבר ואויב …?

                     כל כך נעים לנגן במנדולינה. 

דונישה           זאת לא מנדולינה. זאת גיטרה.

                     (מסתכלת בראי קטן ומתפדרת)

יפיחודוב        בשביל גבר שמשתגע מאהבה זאת מנדולינה. (שר בשקט)

                     “לוא רק חיממה את נשמתי אהבה צורבת, כגמול לאהבתי”. 

                     (ישה מצטרף)

שרלוטה         כל כך מזייפים האנשים האלה. גועל נפש. מייללים כמו תנים.

 דונישה          (לישה) ובכל זאת, בטח נפלא להיות קצת בחוץ לארץ.

ישה               נכון. בזה אני בהחלט מסכים אתך. (מפהק. מדליק סיגר)

יפיחודוב        זה ברור. בחוץ לארץ הכל מאורגן כבר מזמן.  

ישה               ברור. 

יפיחודוב        אני בן אדם תרבותי, אני קורא כל מיני ספרים מצויינים ובכל זאת אני לא מצליח להבין מה נכון בשבילי. מה אני ממש רוצה. לחיות או לירות בעצמי. אז מה שלא יהיה, תמיד יש עלי אקדח. הנה הוא.  (מראה אותו)

שרלוטה         טוב, הספיק לי. אני זזה. (מכתפת את רצועת הרובה) יפיחודוב, אתה איש חכם מאד, וגם מפחיד מאד. נשים בטח משתגעות אחריך. (תוך כדי הליכה) כל החכמים האלה הם כל כך טפשים. אין אחד שאני יכולה לדבר איתו. לבד. כל הזמן לבד. אין לי אף אחד ומי אני…בשביל מה אני? לא ברור.  (יוצאת לאט)

יפיחודוב        בעצם, בלי להתייחס לנושאים אחרים, אני, דרך אגב, חייב להגיד על עצמי,  שהגורל מטלטל אותי בחוסר רחמים. כמו איזה סירה קטנה בים סוער. אם נניח שזה לא ככה, אז למה, למשל, אני מתעורר היום בבוקר, אני מסתכל, ורואה על החזה עכביש ענק, כזה… (מגדיר בשתי ידיו את גודלו של העכביש) או שאני לוקח כוס מים וברור לי שבכוס יהיה משהו מגעיל כמו ג’וק או צפרדע…(שתיקה)  קראתם את “ההיסטוריה של הציויליזציה באנגליה”?

                     (שתיקה. לדונישה) מותר לי להטריד אותך בשתי מילים אבדוטיה פיודורובנה?

דונישה           בסדר. תטריד.

יפיחודוב        הייתי בעצם רוצה לדבר אתך בארבע עיניים. (נאנח)

דונישה           (נבוכה) בסדר… אבל קודם תביא לי את המעיל שלי… הוא על יד הארון. יש קצת לחות.

יפיחודוב        טוב, אני אביא אותו… עכשיו ברור לי מה אני צריך לעשות באקדח שלי.

                     (לוקח את הגיטרה שלו והולך. משמיע צליל תוך כדי יציאה)

ישה               אסון טבע! בינינו, ממש אידיוט.  (מפהק)

דונישה           אלוהים ישמור, הוא עוד יהרוג את בעצמו. (שתיקה) נהייתי כל כך לחוצה. כל הזמן אני מודאגת. הייתי ממש ילדה כשלקחו אותי לחיות עם האדונים, ואני כבר לא רגילה לחיים פשוטים של כפר. והידיים שלי כאלה לבנות…לבנות כמו של גיברת.  נעשיתי רגישה, עדינה. אני רועדת מכל דבר…הכל כל כך מפחיד. אם תרמה אותי ישה, אני אחטוף התמוטטות.

ישה               מלפפונית! תראי, זה ברור שבחורה צריכה לדעת להתנהג. אם יש משהו שאני לא סובל זה בחורה שלא יודעת להתנהג.

דונישה           אני כל כך אוהבת אותך ישה. אתה יודע לדבר על כל דבר.  (שתיקה)

ישה               (מפהק) כ – כן…תראי, לפי דעתי זה ככה: אם בחורה מאוהבת במישהו אז שהיא לא תתפלא עם מה שיקרה. (שתיקה)  נעים לעשן באויר הצח…

                     (מקשיב) הם באים הנה. האדונים…

                     (דונישה בלי לחשוב מחבקת אותו)

                     לכי תחזרי הביתה. תעשי כאילו הלכת להתרחץ בנהר. תלכי בשביל הזה, אחרת הם ייפגשו אותך ויחשדו שיש משהו בינינו. אני לא רוצה את זה. 

דונישה           (משתעלת קלות) כואב לי הראש מהסיגריה שלך… (יוצאת)

                     (ישה ממשיך לשבת. נכנסים ליובוב, גייב ולופכין)

לופכין           אתם חייבים להחליט סופית: אין לנו זמן.  אתם מסכימים להחכיר האדמה שלכם לבניית בתי-קיץ, או שאתם לא מסכימים? מילה אחת: כן, או לא? רק תגידו!

ליובוב           מישהו עישן כאן טבק זול.  (יושבת)

גייב               כל כך נוח עכשיו עם המסילה החדשה.  (יושב) קפצנו העירה, אכלנו צהריים… הצהוב לפינה!… אולי אני אכנס הביתה לשחק עוד משחק אחד…

לופכין           כן או לא? (מפציר בהם)  תנו לי תשובה!

גייב               (מפהק) על מה?

ליובוב           (מסתכלת בתוך ארנקה ) אתמול הארנק הזה היה מלא והיום פתאום כמעט אין כלום. וריה המסכנה שלי מאכילה את כולנו תפוחי אדמה, בשביל לחסוך, ואני מבזבזת בלי חשבון… (מפילה את הארנק ומתפזרות כמה מטבעות זהב)  אוי, הכל התפזר לי…(מרוגזת)

ישה               תרשי לי, אני אאסוף אותם ברגע.

                     (אוסף את הכסף)

ליובוב           תודה ישה. ובשביל מה לנסוע לאכול צהריים?… איזה מסעדה המונית…  מהמפות נדף ריח של סבון כביסה. ולמה לשתות כל כך הרבה? למה לדבר כל כך הרבה? היום, במסעדה, שוב דיברת הרבה… ולא לעניין. ועם מי? אתה חושב שמעניין את המלצרים לשמוע  על משוררי הדקאדנס?

לופכין           בדיוק.

גייב               (מנופף בידו) אני חסר תקנה. אין מה לעשות (לישה, בעצבנות) מה יש אתך? למה אתה מסתובב לי כל הזמן מול העיניים?

ישה               (צוחק) אני לא יכול לשמוע את הקול שלך בלי לצחוק.

גייב               (לאחותו) או אני, או הוא…

ליובוב           ישה, לך. עכשיו תלך…

ישה               (נותן לה את הארנק) אני כבר הולך. (בקושי מתאפק מלצחוק)  הלכתי… (יוצא)

לופכין           המיליונר הזה, דריגנוב, מתכונן לקנות את האחוזה שלך.

ליובוב           איפה שמעת את זה?

לופכין           זה מה שאומרים בעיר.

גייב               הדודה הבטיחה לשלוח לנו משהו, אבל אף אחד לא יודע כמה היא תשלח ומתי…

לופכין           כמה היא תשלח ? מאה אלף, מאתיים?

ליובוב           במקרה הטוב עשרת אלפים, או חמישה עשר אלף, וגם על זה אנחנו נצטרך להגיד תודה.

לופכין           תסלחו לי, אבל בכל ימי חיי לא פגשתי אנשים כל כך לא מעשיים, כל כך תלושים. אתם לא מסוגלים לקחת את זה ברצינות? מה קורה איתכם? אני אומר לכם בשפה פשוטה שאתם עומדים להפסיד את הבית שלכם ואתם לא תופסים. זה לא עושה עליכם שום רושם.

ליובוב           אבל מה אנחנו יכולים לעשות, תסביר לנו, מה?

לופכין           להסביר לכם! אני אומר לכם יום יום, אני חוזר ואומר לכם. יש רק דרך אחת. אתם חייבים להחכיר את גן הדובדבנים ואת הקרקע שמסביב, לבניית בתי-קיץ, וצריך לעשות את זה עכשיו, מיד. המכירה עומדת להתקיים בימים הקרובים. תנסו להבין. ברגע שתגידו כן, תוכלו לקחת הלוואה, כל סכום שתרצו, וככה תינצלו.

ליובוב           בתי-קיץ וקייטנים. תסלח לי, אבל זה כל כך וולגארי.

גייב               אני בהחלט מסכים אתך.

לופכין           אני תיכף אבכה… או שאני אצרח… או שאני אתעלף. אני לא יכול לסבול את זה. אתם מתישים אותי.  (לגייב)  ואתה ממש אשה זקנה! 

גייב               מה אמרת?

לופכין           אשה זקנה ! (מתחיל לצאת)

ליובוב           (מבוהלת) לא, אל תלך, תישאר איתנו יקירי, אני מבקשת. אולי נצליח לחשוב על משהו.

לופכין           מה יש כאן לחשוב?

ליובוב           אל תלך, אני מבקשת. בכל זאת הרבה יותר שמח כשאתה כאן…

                     (שהייה)

                     כל הזמן אני מרגישה שמשהו הולך לקרות…כאילו הבית עומד להתמוטט עלינו…

גייב               מאחורי הגב עם הדופן לפינה.

ליובוב           אנחנו משלמים על החטאים שלנו.

לופכין           מה החטאים שלכם?

גייב               (שם ממתק בפה) אומרים שבזבזתי את כל מה שהיה לי על סוכריות. (צוחק)

ליובוב           פיזרתי כסף בלי חשבון, כמו מטורפת. התחתנתי עם איש שלא ידע לעשות שום דבר, רק לצבור חובות. בעלי מת משמפניה – הוא היה שתיין,  ואני… מיד, לאסוני, התאהבתי בגבר אחר… הלכתי לחיות אתו וממש באותו זמן – וזה היה העונש הראשון שלי, המהלומה הראשונה – כאן, בנהר טבע הילד שלי, ואני נסעתי – לתמיד, התכוונתי לא לחזור, לא לראות שוב את הנהר הזה. עצמתי את העיניים, ברחתי… לא ידעתי מה אתי, והגבר הזה אחרי… באכזריות, בגסות. קניתי וילה ליד מנטון, כי הוא חלה שם, ובמשך שלוש שנים לא היה לי רגע מנוחה לא  ביום ולא בלילה. החולה התיש אותי. הנשמה שלי התייבשה… ובשנה שעברה, כשהוילה נמכרה כדי לסלק את החובות, נסעתי לפריז ושם הוא גזל ממני הכל, עזב אותי והלך לחיות עם אשה אחרת… ניסיתי להרעיל את עצמי…כל כך טפשי, כל כך משפיל… ופתאום הרגשתי שאני מתגעגעת, רוצה הביתה, לילדה הקטנה שלי…

                     (מקנחת את הדמעות)

                     אלוהים, רחם עלי, סלח לי על החטאים שלי!  אל תעניש אותי יותר!

                     (מוציאה מברק מהכיס) המברק הגיע היום מפריז… הוא מבקש שאני אסלח לו, הוא מתחנן שאני אחזור … (קורעת את המברק) אתם שומעים מוזיקה?

גייב               זאת התזמורת היהודית המפורסמת שלנו. את זוכרת? ארבעה כינורות, חליל וקונטראבס.

ליובוב           הם עוד קיימים? צריך להזמין אותם איזה ערב ולעשות נשף קטן.

לופכין           אתמול בתיאטרון ראיתי הצגה כל כך מצחיקה… המלט.

ליובוב           למה לכם ללכת להצגות? תסתכלו על עצמכם בראי. תראו איזה חיים אפורים אתם חיים, איזה שטויות את מדברים.

לופכין           זה נכון, מוכרחים להודות שהחיים שלנו טפשיים…(שתיקה) אבי היה מוז’יק מטומטם. הוא לא הבין כלום, הוא לא לימד אותי כלום, רק הרביץ, וכשהיה שיכור, עם מקל. בעצם אני מטומטם כמוהו.

ליובוב           אתה צריך להתחתן.

לופכין           כן… זה נכון.

ליובוב           אולי תיקח את וריה שלנו? היא בחורה טובה.

לופכין           כן.

ליובוב           היא ממשפחה פשוטה, והיא מסוגלת לעבוד מהבוקר עד הלילה, אבל העיקר, היא אוהבת אותך וגם אתה מחבב אותה.

לופכין           למה לא? אני לא מתנגד…היא בחורה טובה.

                     (שתיקה)

גייב               מציעים לי משרה בבנק, אמרתי לך?

ליובוב           אתה בבנק?

גייב               ששת אלפים לשנה…

ליובוב           זה לא בשבילך. שב בשקט…

                     (נכנס פירס עם מעיל עליון של גייב)

פירס             ליאוניד אנדרייץ’, תואיל ללבוש אותו. יש לחות.

גייב               (לובש את המעיל) נמאסת עלי.

פירס             בסדר, בסדר… נסעת הבוקר ולא אמרת לי.  (בוחן אותו)

ליובוב           הזדקנת פירס!

פירס             מה גבירתי מבקשת?

לופכין           היא אומרת שהזדקנת מאד.

פירס             אני חי כבר הרבה זמן. רצו לחתן אותי עוד לפני שאבא שלך נולד… (צוחק)  וכשבא השחרור הייתי כבר משרת ראשי.

גייב               תשתוק פירס, תשתוק.

פירס             לא רציתי אז לצאת לחופשי ונשארתי עם האדונים…(שתיקה)  אני זוכר שכולם שמחו, אבל אף אחד לא ידע למה הוא שמח…

לופכין           כן, היה נפלא בימים ההם. מותר היה להכות את המשרתים.

פירס             (שלא שמע את דבריו) נכון מאד, ומה הפלא, לאיכרים היה את האדונים ולאדונים היה את האכרים, אבל עכשיו כל אחד בנפרד ואי אפשר להבין שום דבר.

                     (נכנסים טרופימוב, אניה ווריה)

גייב               הנה הילדים באים.

אניה              הנה אמא.

ליובוב           ילדות שלי… אהובות שלי… (מחבקת את אניה ואת וריה) אם הייתן יודעות כמה אני אוהבת אותכן!

                     (כולם יושבים)

לופכין           הסטודנט הנצחי שלנו כל הזמן מטייל עם הגברות הצעירות.

טרופימוב      זה לא עניינך.

לופכין           הוא עוד מעט בן חמישים והוא עדיין סטודנט.

טרופימוב      תפסיק עם הבדיחות המטופשות שלך.

לופכין           אבל למה אתה מתרגז, איזה בחור משונה.  

טרופימוב      תפסיק להציק לי!

ליובוב           בואו שבו על ידי!

לופכין           (צוחק) תרשה לי לשאול אותך: מה דעתך עלי?

טרופימוב      יירמוליי אלכסייץ’, אני אגיד לך מה דעתי עליך: אתה איש עשיר, בקרוב תהיה מיליונר. וכמו שהטבע זקוק לחיות הפרא שטורפות כל מה שהן פוגשות בדרך, ככה העולם זקוק גם לך.  (כולם צוחקים)

ליובוב           פטיה, יותר טוב נמשיך את השיחה מאתמול.

טרופימוב      על מה דיברנו?

גייב               על הגאווה האנושית.

טרופימוב      אתמול אנחנו דיברנו בלי סוף על הגאווה האנושית. במה יש כאן להתגאות כשהאדם בנוי רע מבחינה פיסיולוגית, כשברוב המקרים הוא גס, לא חכם  ובתוך תוכו הוא אומלל. אנחנו חייבים להפסיק  להעריץ את עצמנו, אנחנו פשוט צריכים להתחיל לעבוד.

גייב               מה זה משנה? בסוף מתים.

טרופימוב      מי יודע? ומה המשמעות של המוות? אולי יש לאדם מאה חושים ורק חמשת החושים שמוכרים לנו מתים עם המוח ושאר התשעים וחמישה ממשיכים להתקיים.

ליובוב           אתה כל כך חכם פטיה…

לופכין           (באירוניה) מבריק!

טרופימוב      האנושות צועדת קדימה, משכללת את היכולות שלה. יבוא יום וכל מה שנראה לנו כעת בלתי מושג יהיה בהיר ומובן, אבל אנחנו חייבים לעבוד, לעבוד בכל כוחנו כדי לעזור לאלה שמחפשים את האמת. כאן אצלינו ברוסיה, עד עכשיו רק מעט מאד אנשים עובדים. כמעט כל המשכילים שאני מכיר לא עושים שום דבר.  כולם מסתובבים עם פנים רציניים, מלאי חשיבות, מדברים רק על דברים “עמוקים”, מתפלספים, ובינתיים, לעיני כולם, הפועלים אוכלים זבל, ישנים בלי כרים, שלושים ארבעים בחדר מעופש, מלא פשפשים, סרחון וזוהמה מוסרית. וברור לנו שכל הדיבורים היפים מיועדים רק להסיח את הדעת ממה שצריך להעשות. איפה מעונות הילדים שאנחנו מדברים עליהם כל כך הרבה, איפה הספריות? כותבים עליהם בעיתונים אבל האמת שהם לא קיימים בכלל. יש רק לכלוך, גסות ופיגור… אני מפחד מהפנים הרציניים האלה, אני לא אוהב אותם. אני מפחד מהשיחות הרציניות. במקום זה הכי טוב שנשתוק.

לופכין           תנו לי להגיד לכם משהו, אני קם כל יום לפני חמש, אני עובד מהבוקר עד הלילה. יש לי כסף ביד, כסף שלי ושל אחרים, ואני רואה בדיוק עם מי יש לי עסק. ברגע שאתה מתחיל לעשות משהו, מהר מאד אתה מגלה כמה מעטים האנשים ההגונים, הישרים. לפעמים, כשאני לא מצליח להרדם, אני חושב: אלוהים, נתת לנו יערות עצומים,  מישורים רחבי ידיים והרים עד השמיים. הרי כדי שנוכל לחיות בתוך כל אלה אנחנו בעצמנו היינו צריכים להיות ענקים…

ליובוב           למה אתה צריך ענקים? הם טובים לאגדות… במציאות הם מפחידים.

                     (יפיחודוב חוצה את הבמה ברקע, מנגן בגיטרה)

ליובוב           (מהורהרת) הנה מגיע יפיחודוב…

אניה              הנה יפיחודוב…

גייב               רבותי, השמש שקעה.

טרופימוב      כן.

גייב               (בקול הסוי, כאילו היה מדקלם שיר) או טבע נפלא, מזהיר באור נצחי, יפה ואדיש…טבע אלוהי, אתה שבקרבך חיים ומוות, אתה מעניק חיים ונוטל חיים…

וריה              (מתחננת) דוד ליאוניד.

אניה              דוד ליאוניד, אתה שוב מתחיל.

טרופימוב      יותר טוב תיקלע את הכדור הצהוב אל הפינה.

גייב               אני שותק, אני שותק.

                     (כולם יושבים שקועים במחשבות. רק פירס ממלמל חרש. לפתע נשמע מרחוק קול שמקורו כאילו בשמיים, כאילו צבט מישהו מיתר והקול גווע לאט לאט ובעצב)

ליובוב           מה זה היה?

לופכין           אני לא יודע. אולי איפה שהוא באחד המכרות ניתק דלי. אבל זה בטח רחוק מכאן.

גייב               ואולי איזה ציפור… כמו אנפה.

טרופימוב      או ינשוף…

ליובוב           (רועדת) (מפחיד) לא נעים… אני לא יודעת למה. (שותקת)

פירס             ככה היה גם לפני האסון. הינשוף צווח והסמובר זמזם בלי הרף.

גייב               לפני איזה אסון?

פירס             לפני השחרור.  (שתיקה)

ליובוב           בואו חברים, נלך, הערב יורד. (לאניה)  את בוכה… מה קרה ילדה שלי?

                     (מחבקת אותה)

אניה              סתם ככה אמא, שום דבר.

טרופימוב      מישהו בא.

                     (נכנס נווד, על ראשו כובע בלוי והוא לובש מעיל. הוא קצת שתוי)

ההלך             תרשו לי לשאול, אפשר להגיע  מכאן לתחנת הרכבת?

גייב               אפשר. לך עם השביל.

ההלך             אלף תודות, אדוני. (משתעל) מזג אויר נפלא. (מדקלם) “אחי, הו אחי הסובל! לך אל אמא וולגה הגדולה …”

                     (לוריה) גבירתי, את מוכנה לתת לאזרח רוסי רעב שלושים קופיקות?

                     (וריה צועקת, נפחדת)

לופכין           (בכעס) באמת, יש גבול לכל חוצפה.

ליובוב           (לא יודעת איך לנהוג) הנה… קח את זה… (מחפשת בתיק)

                     אין לי כסף קטן…לא חשוב, הנה… קח מטבע זהב…

וריה              (מבוהלת) אני הולכת… אני הולכת…

ההלך             תודה מקרב  לב!  (יוצא)

וריה              אמאלה, למשרתים אין אוכל ואת נתת לו מטבע זהב.

ליובוב           אני יודעת, אני כל כך טפשה.  מה אפשר לעשות אתי? כשנכנס הביתה אני אתן לך את כל הכסף שיש לי. ירמוליי אלכסייץ’, תלווה לי עוד פעם…

לופכין           מה שתגידי.

ליובוב           רבותי, בואו נלך, הגיע הזמן. וריה, בינתיים מצאנו לך בעל.

וריה              (בדמעות) אמא, זה לא מצחיק.

ליובוב           אני מברכת אותך.

ליובוב           בואו נלך. עוד מעט ארוחת ערב.

גייב               הידיים שלי רועדות. לא שיחקתי ביליארד הרבה זמן.

וריה              הוא הפחיד אותי. דופק לי הלב.

לופכין           רבותי, אני מזכיר לכם. ב 22 באוגוסט גן הדובדבנים יעמוד למכירה פומבית. קחו את זה בחשבון. תחשבו על זה…תחשבו!

                     (כולם יוצאים חוץ מטרופימוב ואניה)

אניה              (צוחקת) אנחנו צריכים להודות לקבצן הזה. הוא הפחיד את וריה. עכשיו אנחנו לבד.

טרופימוב      וריה פוחדת שאולי נתאהב והיא לא משאירה אותנו רגע לבד. במוח המוגבל שלה היא לא תופסת שאנחנו מעל לאהבה. שהמטרה שלנו היא לעקוף את הקטנוניות ואת האשליות, את כל מה שמפריע לנו להיות מאושרים וחופשיים. זאת משמעות החיים שלנו. קדימה! אנחנו צועדים בלי מעצורים לקראת הכוכב הבהיר שמאיר לנו מרחוק! קדימה! אל תפגרו חברים.

אניה              (סופקת כפיים) אתה מדבר כל כך יפה.

                     (שתיקה) נפלא כאן היום.

טרופימוב      כן, מזג אויר נהדר.

אניה              מה עשית לי פטיה? למה אני כבר לא אוהבת את גן הדובדבנים כמו שאהבתי אותו פעם? חשבתי שאין בכל העולם מקום יותר יפה ממנו.

טרופימוב      רוסיה כולה היא הגן שלנו. העולם הוא גדול ויפה ויש בו הרבה מקומות נפלאים.

                     (שתיקה) תחשבי על זה, אניה, סבא שלך ואבא של סבא שלך וכל אבות אבותייך היו בעלי עבדים. הם היו אדונים לבני אדם. את לא רואה שמכל דובדבן שבגן, מכל עלה, מכל גזע, מתבוננים בך יצורים אנושיים? את לא שומעת את הקולות שלהם? הם היו אדונים לנפשות חיות – וזה עיוות את כולכם, את אלה שהיו לפניכם וגם אותכם, אלה שחיים עכשיו. אמך, דודך, ואפילו את עצמך, אתם לא תופסים שאתם חיים על חשבון מישהו, על חשבונם של אותם אנשים שאתם לא מרשים להם להיכנס אליכם הביתה. אנחנו מפגרים לפחות במאתיים שנה. בינתיים אין לנו שום דבר. אין לנו עמדה ברורה ביחס לעבר, אנחנו רק מתפלספים, מתאוננים על השעמום או שותים וודקה. הרי ברור לגמרי שבשביל לחיות בהווה, אנחנו חייבים קודם כל לכפר על העבר ולגמור איתו אחת ולתמיד, ואת זה אפשר לעשות רק על ידי סבל, רק על ידי עבודה מאומצת ורצופה. תביני אניה.

אניה              הבית שאנחנו גרים בו, כבר בעצם מזמן לא שייך לנו. אני אשאיר הכל ואלך מכאן, אני נשבעת לך.

טרופימוב      קחי את המפתחות של הבית, תזרקי אותם לבאר ותלכי. תהיי חופשייה כמו הרוח.

אניה              (בהתפעלות) אתה אומר את זה כל כך יפה.

טרופימוב      תאמיני לי אניה, תאמיני לי, אני עוד לא בן שלושים, אני צעיר, אני עדיין סטודנט, אבל הספקתי כבר לסבול כל כך הרבה. כל חורף אני רעב, אני נעשה חולה ומיואש, עני כמו קבצן, ולאן הגורל לא טלטל אותי, איפה לא הייתי. ובכל זאת, תמיד, בכל רגע של היום והלילה אני מלא תקוות נפלאות. אני חש את האושר אניה, אני רואה אותו …

אניה              (מהורהרת) הירח עולה….

                     (נשמעת נגינתו של יפיחודוב, אותה נעימה עצובה כמיקודם. הירח עולה. ממרחק נשמע קולה של וריה המחפשת את אניה וקוראת: “אניה, איפה את?”)

טרופימוב      כן, הירח עולה. (שתיקה) הנה האושר, הנה הוא בא, הנה הוא מגיע. אני שומע את  הצעדים שלו. וגם אם לא נזכה לראות אותו, אם לא נזכה לטעום ממנו, מה זה משנה? אחרים יראו אותו!

וריה              (רק קולה נשמע) אניה, איפה את?

טרופימוב      שוב הווריה הזאת. (נרגז) מעצבן!

אניה              לא חשוב. בוא נלך לנהר, נחמד שם.

טרופימוב      כן, נלך… (טרופימוב ואניה יוצאים)

וריה              (קוראת) אניה! אניה!

 

מערכה שלישית

                     חדר האורחים בביתה של רנייבסקייה. אל החדר הזה מתחבר אולם נשפים. נשמעת נגינתה של התזמורת היהודית, שהוזכרה במערכה הקודמת. כל הנרות בנברשת דולקים. באולם הנשפים רוקדת חבורה את הרונדו הגדול. שומעים את קריאותיו של פישצ’יק: “PROMENADE A UNE PAIRE“. לאחר מכן כולם נכנסים לחדר האורחים. פישצ’יק ושרלוטה איוונובנה הם הזוג המוביל. אחריהם טרופימוב וליובוב אנדרייבנה. אניה עם פקיד הדואר, וריה עם מנהל תחנת הרכבת וכולי. וריה בוכה חרש, תוך כדי ריקוד, ומקנחת את דמעותיה. דונישה אחרונה בשורה. הם חוצים את חדר האורחים.

                     פירס, לבוש פראק, חוצה את החדר ובידו מגש עם כוסות של שתיה קלה. פישצ’יק, שרלוטה איוונובנה, טרופימוב  וליובוב אנדרייבנה נכנסים שוב לחדר האורחים.

פישצ’יק        יש לי לחץ דם גבוה  – כבר היה לי פעמיים שבץ ואסור לי לרקוד. אבל כמו שאומרים: כשאתה בין כלבים תעשה האו האו, כשאתה בין חתולים תעשה מיאו. בעצם אני בריא כמו סוס. אבא שלי, שינוח בשלום, היה ליצן גדול – הוא תמיד היה אומר שהפישצ’יק הראשון, האבא של כל הפישצ’יקים, היה הסוס שקליגולה עשה ממנו סנטור.  (יושב)  הצרה שאין לי כסף. כלב רעב חושב רק על בשר… (נרדם ונוחר אבל מתעורר מיד)  וגם אני ככה  – רק על כסף אני מדבר. כסף. כסף.

טרופימוב      באמת יש בך משהו סוסי. 

פישצ’יק        אז מה?.. סוס זה חיה טובה… סוס אפשר למכור…

                     (מן החדר הסמוך נשמע קול של משחק ביליארד. וריה מופיעה באולם הריקודים מתחת לקשת)

טרופימוב      (מקנטר אותה) הנה הכלה שלנו, מאדאם לופכין.

וריה              (כעוסה) אדון סמרטוט!  

טרופימוב      כן, אני אדון סמרטוט, ואני גאה בזה. 

וריה              (חושבת בקול רם, במרירות) העיקר ששכרנו תזמורת – ואיך נשלם להם? (יוצאת)

טרופימוב      (לפישצ’יק) עם האנרגיה שבזבזת כל החיים בשביל לחפש כסף, היית יכול להפוך את העולם.

פישצ’יק        ניטשה…הפילוסוף… הכי מפורסם בעולם… אדם בעל שכל כביר… כותב בספר שלו שמותר לזייף כסף.

טרופימוב      אתה רוצה להגיד לי שקראת את ניטשה?

פישצ’יק        אה…דשנקה סיפרה לי… ועכשיו אני כל כך בצרות, שאני מוכן אפילו לזייף כסף… מחרתיים אני חייב לשלם שלוש מאות ועשרים רובל… מאה וארבעים כבר הישגתי… (ממשש את כיסיו בבהלה) הכסף נעלם! איבדתי את הכסף. (בדמעות) איפה הכסף? (בשמחה) או, הנה הוא, נתקע בביטנה… התחלתי כבר להזיע…

                     (נכנסת ליובוב. סוגרת את הדלת)

ליובוב           זה לא היה הרגע הכי מתאים להזמין מנגנים ולעשות נשף. טוב…מה זה משנה… למה ליאוניד כל כך מאחר? מה יש לו לעשות בעיר? הכל בטח נגמר לפני שעות.

טרופימוב      המכירה בטח התבטלה.

שרלוטה         (נכנסת ואחריה וריה אניה ישה ודונישה) שימו לב! (מגישה לפישצ’יק חפיסת קלפים) תחשוב על איזה קלף שאתה רוצה.

פישצ’יק        חשבתי.

שרלוטה         איפה הקלף? חפש אותו בכיס שלך…

פישצי’ק        (מוציא את הקלף מכיס החזה של ביגדו)

                     נסיך פיק.

שרלוטה         (מחזיקה את חפיסת הקלפים על כף ידה. לטרופימוב) מהר, מה הקלף העליון?

טרופימוב      העליון? … נגיד מלכה פיק.

שרלוטה         נכון!  UN  DEUX  TROIS (היא מכה בחפיסה על כף ידה והחפיסה נעלמת. הופכת את המפה לתינוק, ומשמיעה קול בכי מהבטו.) התינוק שלי. חמוד שלי. מקסים שלי.

פישצ’יק        (מוחא לה כף) הגברת בוכה מהבטן. בראוו.

שרלוטה         שימו לב בבקשה! (היא לוקחת שמיכה קטנה מעל הכסא)

                     הנה מפה יפה – אני מציעה אותה למכירה… (מנערת אותה)

                     מישהו רוצה לקנות?

פישצ’יק        (נדהם) פנטסטי.

שרלוטה         UN  DEUX  TROIS

                     (היא מרימה את השמיכה ומגלה את אניה העומדת מאחוריה.

                     אניה קדה קידה קלה, רצה אל אימה, מחבקת אותה, ואז רצה לאולם הנשף. כולם נהנים מאד)

ליובוב           (מוחאת כף) בראוו. בראוו!

שרלוטה         ועוד פעם!   UN  DEUX  TROIS 

                     (מרימה את השמיכה, מאחוריה מתגלית וריה שגם היא קדה קידה)

שרלוטה         זהו, גמרנו את ההופעה!

פישצ’יק:       שרלוטה איוונובנה הנהדרת. אני ממש מאוהב בך.

שרלוטה         (מושכת בכתפיה) מאוהב? מה אתה יודע על אהבה? (היא משליכה את השמיכה על פישצ’יק, קדה קידה ורצה אל אולם הנשף)

פישצ’יק        (רץ אחריה) איזה שובבה…! ראיתם?…ראיתם?… (יוצא)

ליובוב           ליאוניד איננו. או שהאחוזה נמכרה, או שהמכירה התבטלה. למה הוא משאיר אותנו במתח?

וריה              (מנסה לנחם אותה) אני בטוחה שהדוד קנה אותה…

טרופימוב      (בציניות) בטח!

וריה              הדודה שלחה לו יפוי כוח לקנות את האחוזה בשמה, ולהעביר אליה את החוב.

ליובוב           הדודה שלחה חמישה עשר אלף כדי לקנות את האחוזה ולרשום אותה על שמה.  עלינו היא אפילו לא סומכת – אבל הכסף לא יספיק אפילו בשביל לכסות הריבית. (מכסה את פניה בידיה) היום כל חיי מוטלים על כף המאזניים.

טרופימוב      (לוריה, בהקנטה) מאדאם לופכין!

וריה              (כועסת) סטודנט צריך להיות חכם. כבר פעמיים זרקו אותך מהאוניברסיטה. 

ליובוב           אבל למה את כועסת וריה? הוא מקניט אותך, אז מה? אם את רוצה תתחתני עם לופכין: הוא איש טוב, איש מעניין. אם את לא רוצה אל תתחתני אתו. אף אחד לא מכריח אותך, מתוקה שלי.

וריה              אני מתייחסת לעניין הזה ברצינות, אמאלה. הוא איש טוב, הוא מאד מוצא חן בעיני.

ליובוב           אז תתחתני אתו. למה את מחכה? אני לא מבינה אותך.

וריה              אני לא יכולה להציע לו נישואים בעצמי. כבר שנתיים כולם מדברים אתי עליו, והוא  –  שותק, או שהוא מתבדח. אני מבינה, הוא הולך ומתעשר, הוא שקוע בעסקים, אין לו זמן בשבילי. (נכנס ישה)

ישה               (מנסה בקושי להתגבר על צחוקו) יפיחודוב האסון טבע שבר מקל ביליארד. (יוצא)

וריה              אבל למה הוא בכלל כאן? מי הירשה לו לשחק ביליארד? אני לא מבינה את האנשים האלה…(יוצאת)

ליובוב           עזוב אותה  פטיה. אתה רואה שגם בלי זה קשה לה.

טרופימוב      היא כל הזמן תוקעת את האף. כל הקיץ היא לא נתנה לאניה ולי רגע מנוחה. היא פוחדת שאולי יהיה בינינו רומן. מה זה עניינה? חוץ מזה, אני לא נתתי שום רמז. אני כל כל רחוק מהשטויות האלה. אנחנו מעל לאהבה. 

ליובוב           אז אני כנראה מתחת לאהבה. (בהתרגשות רבה) למה האח שלי לא חוזר? אני רק רוצה לדעת אם האחוזה נמכרה או לא. אני לא עומדת בזה…זה נראה לי כל כך לא מציאותי… אני אפילו לא יכולה לדמיין לעצמי אסון כזה . אני משתגעת…הייתי צורחת עכשיו…תציל אותי פטיה. תגיד משהו, דבר אתי!…

טרופימוב      מה זה משנה אם האחוזה נמכרה היום או לא נמכרה? נושא האחוזה נסגר מזמן, אין דרך חזרה. אל תרמי את עצמך יקרה שלי. לפחות פעם אחת בחייך תתייצבי בפני האמת.

ליובוב           איזו אמת? אתה יודע להגיד בדיוק איפה האמת ואיפה השקר… אני כנראה עיוורת,  אני לא רואה שום דבר. אתה כל כך בטוח שיש לך את כל התשובות, אבל תגיד לי פטינקה, אולי זה בגלל שאתה צעיר, שעוד לא ממש הספקת לחיות את השאלות. אתה מסתכל באומץ קדימה כי אתה לא רואה שום דבר מאיים. אתה לא מפחד מפני שאתה עוד לא ממש יודע מה מחכה לך. אז אתה אמיץ יותר מאתנו, ישר יותר, מעמיק יותר, אבל תחשוב רגע, אני מבקשת… תהייה נדיב אלי – אפילו רק קצת, תחוס עלי. זה הבית שלי, נולדתי כאן, אבי ואמי חיו כאן, וגם סבא שלי, אני אוהבת את הבית הזה – אני לא מסוגלת לתאר לי את החיים בלי גן הדובדבנים, ואם באמת חייבים למכור אותו, אז תמכרו גם אותי יחד עם הגן … (מחבקת את טרופימוב ונושקת לו על מצחו) הרי הבן שלי טבע כאן…(בוכה)  אתה יודע את זה. רחם עלי…תהיה טוב, תהיה נדיב.

טרופימוב      את יודעת שאני משתתף בצערך מכל הלב.

ליובוב           אבל לא ככה צריך להגיד את זה… (היא מוציאה ממחטה. מברק נופל על הרצפה) כבד לי על הלב, אין לך מושג כמה. הרעש הזה… כל צליל מקפיץ אותי, מרעיד לי את הנשמה – אבל אני לא יכולה ללכת מכאן, אני לא מסוגלת להיות לבד, אני פוחדת מהשקט… אל תשפוט אותי פטיה, אני אוהבת אותך כאילו היית הבן שלי.

                     (טרופימוב מרים את המברק)

ליובוב           המברק הגיע מפריז. כל יום אני מקבלת ממנו מברק…אתמול והיום. הפרא

                     אדם הזה שוב חולה, והוא בצרות…הוא רוצה שאני אסלח לו, הוא מתחנן שאני אבוא, ולמען האמת הייתי צריכה לחזור לפריז ולהיות על ידו. אל תסתכל עלי ככה פטיה, מה אני יכולה לעשות? באמת, מה אני יכולה לעשות? הוא חולה, הוא לבד, הוא אומלל, מי יטפל בו שם, מי ישמור עליו שהוא לא יעשה שטויות, מי יתן לו את התרופות בזמן? ומה יש כאן להסתיר? אני אוהבת אותו, זאת האמת, אני אוהבת אותו….הוא כמו אבן על הצוואר ואני שוקעת אתה למצולות  – אבל אני אוהבת את האבן הזאת, ואני לא יכולה לחיות בלעדיה.  (היא לוחצת את ידו של טרופימוב) אל תשפוט אותי פטיה, אל תגיד לי כלום, אל תדבר…

טרופימוב      (בהתרגשות עזה) שאלוהים יסלח לי, אבל אני חייב… הוא הרי גנב ממך הכל.

ליובוב           לא, לא, לא, אל תגיד… (אוטמת את אוזניה בידיה)

טרופימוב      הוא נוכל, ואת היחידה שלא מבחינה בזה. הוא מנוול, הוא חתיכת אפס …

ליובוב           (כועסת אך שולטת בעצמה) ואתה בן עשרים ושש או עשרים ושבע, ומתנהג כמו ילד.

טרופימוב      אז מה?

ליובוב           הגיע הזמן שתהיה גבר, בגילך היית כבר צריך להבין מה זה להיות מאוהב. אתה בעצמך צריך לאהוב… צריך להתאהב!…(כועסת) כן, כן, כן! וכל הטוהר הזה שאתה מתפאר בו, אתה לא טהור, אתה מעוות, אתה מתנשא, מפלצת…

טרופימוב      (מפוחד) מה היא מדברת?

ליובוב           “מעל לאהבה”. אתה לא מעל לאהבה, אתה לא שווה כלום, כמו שפירס שלנו אומר. פשוט לא שווה כלום. בחור בגילך שאין לו מאהבת…

טרופימוב      זה נורא! מה היא מדברת?!

                     (הולך במהירות לעבר אולם הנשף, ראשו בין ידיו)

                     זה נורא…אני לא יכול, אני הולך…אני…(הולך וחוזר מיד) הכל נגמר בינינו!

                     (יוצא מן החדר)

ליובוב           (קוראת אחריו) פטיה, חכה! די! איזה איש מצחיק. אל תיקח אותי ברצינות. פטיה!

                     (מבחוץ מגיע קול צעדים חפוזים העולים במדרגות ואחר כך קול חבטה. נשמעות צווחות מפי אניה ווריה ואחר כך צחוק)

ליובוב           מה קורה?

אניה              (צוחקת) פטיה התגלגל מכל המדרגות! 

                     (יוצאת בריצה)

ליובוב           בחור משונה הפטיה הזה.

                     (נכנסים טרופימוב, אניה ווריה)

ליובוב           נו די, פטיה…נשמה טהורה שלי… “מעל לאהבה” שלי, אני מבקשת סליחה….בוא תרקוד אתי.

                     (היא רוקדת אתו. אניה ווריה רוקדות)

                     (נכנס פירס ואחריו ישה. פירס משעין את מקל ההליכה שלו אל הדלת הצדדית, ישה מסתכל ברוקדים)

ישה               ומה נשמע אצלך סבא?

פירס             לא כל כך … בימים ההם רקדו בנשפים שלנו גנרלים, ברונים, אדמירלים – ועכשיו אנחנו מזמינים את הפקיד של הדואר ואת מנהל תחנה הרכבת ואפילו הם באים בלי חשק. יש לי איזה חולשה… האדון המנוח, הסבא, היה נותן לכולנו שעווה, בתור תרופה לכל המחלות. אני לוקח שתי כפיות שעווה יום יום, כבר עשרים שנה, או יותר. אולי זה מה שמחזיק אותי בחיים.

ישה               נמאסת עלי סבא! (מפהק) מתי תמות כבר?  

פירס             איי!…לא שווה כלום…   (ממלמל)

                     (טרופימוב וליובוב רוקדים באולם הנשף ואחר כך בחדר האורחים)

ליובוב           (יושבת) אני עייפה. MERCI.

אניה              (נכנסת נרגשת) מישהו במטבח אמר הרגע שגן הדובדבנים נמכר.

ליובוב           למי הוא נמכר?

אניה              הוא לא אמר למי. הוא הלך.

                     (היא רוקדת עם טרופימוב, שניהם הולכים לאולם הנשף)

ישה               זקן אחד. סתם קישקש. הוא לא מכאן.

פירס             וליאוניד אנדרייץ’ עוד לא חזר. הוא לבש מעיל קל – הוא יכול בקלות להצטנן. אאך…הצעירים האלה…

ליובוב           עוד רגע אני מתה. ישה לך תברר מי קנה את הגן.

ישה               איפה? הוא מזמן הלך הזקן הזה.  (צוחק)

ליובוב           (נפגעת במקצת) מה כל כך מצחיק אותך?

ישה               לא… היפיחודוב הזה ממש אידיוט.

ליובוב           פירס, אם האחוזה נמכרה, לאן תלך?

פירס             אני אלך לאן שתצווי עלי גבירתי.

ליובוב           מה קורה אתך? אתה לא מרגיש טוב? אולי תלך למיטה?

פירס             בטח…(בחיוך של בוז) אני אלך לישון. ומי יגיש כאן, מי ידאג לעניניים? רק אני בכל הבית.

ישה               (לליובוב) ליובוב אנדרייבנה, תרשי לי לבקש ממך! אם תסעי שוב לפריז תעשי לי טובה ותקחי אותי אתך. אני לא מסוגל להישאר כאן. (מסתכל סביבו ומנמיך את הקול) אני לא צריך להגיד לך, את רואה בעצמך – זאת מדינה מפגרת, כולם כאן מושחתים וחוץ מזה נורא משעמם. האוכל שנותנים במטבח מגעיל. והפירס הזה מסתובב כל הזמן וממלמל שטויות. תקחי אותי אתך, אני מתחנן!

                     (נכנס פישצ’יק)

פישצ’יק        יפהפייה שלי, תרשי לי להזמין אותך לואלס קטן… (ליובוב קמה לרקוד) גבירתי המקסימה, אני בכל זאת אקח ממך מאה ושמונים רובל, כן, בכל זאת –  (רוקדים) מאה ושמונים רובל…

                     (הם נכנסים לאולם הנשף)

דונישה           (נעצרת כדי לאפר את עצמה) הגברת הצעירה אמרה לי לרקוד: יש הרבה גברים ומעט נשים. אבל מסתובב לי הראש מהריקוד ודופק לי הלב. פירס ניקולייביץ’, הפקיד של הדואר אמר לי עכשיו משהו שעצר לי את הנשימה.

פירס             מה הוא אמר לך?

דונישה           הוא אמר “את ממש פרח”.

ישה               (מפהק ) איזה טמטום.  (יוצא)

דונישה           “ממש פרח”… אני בחורה כל כך רגישה, אני נורא אוהבת שאומרים לי מילים יפות.

פירס             מישהו עוד באמת יסובב לך את הראש.

                     (נכנס יפיחודוב)

יפיחודוב        אבדוטיה פיודורובנה, זה ברור שאת לא רוצה לראות אותי… כאילו שאני איזה שרץ. (נאנח) אאך, איזה חיים!

דונישה           מה אתה רוצה?

יפיחודוב        ואין ספק שאולי את בהחלט צודקת. אבל לעומת זאת, אם אתה מסתכל על זה מנקודת ראות מסוימת אז – אם תרשי לי להגיד לך  – ותסלחי לי על גילוי הלב – זאת את שהבאת אותי למצב הזה… אני יודע מה הגורל שלי; כל יום יש לי איזה אסון  חדש, אבל כבר מזמן התרגלתי ואני מקבל את זה בחיוך. את הבטחת לי משהו, ולמרות שאני…

דונישה           בוא נדבר אחר כך, טוב? ועכשיו תעזוב אותי במנוחה, כרגע אני חולמת.  (משחקת במניפה שלה)

יפיחודוב        כן, כל יום אסון  חדש, ואם תרשי לי… – אני רק מחייך –  אפילו צוחק בעצם.

                     (וריה נכנסת מאולם הנשף)

וריה              יפיחודוב, אתה עוד כאן? מה אתך, אין לך כבוד לשום דבר.  (לדונישה)  דונישה לכי. (ליפחודוב)  קודם אתה משחק ביליארד ושובר מקל, ואחר כך אתה מסתובב בחדר האורחים כאילו שהזמינו אותך.

יפיחודוב        את לא תגידי לי, תסלחי לי, מה לעשות. 

וריה              אני לא אומרת לך מה לעשות, אני רק אומרת לך שאתה סתם מסתובב ואתה לא עושה את העבודה שלך. אני לא יודעת בשביל מה בכלל אנחנו מחזיקים פה  מנהל חשבונות.

יפיחודוב        (נעלב) אם אני עובד, או שמסתובב, אם אני אוכל, או שאני משחק ביליארד… הוראות אני מקבל רק ממישהו שהוא מעלי, או שהוא מבין משהו.

וריה              איך אתה מעז? (מתפרצת) איזה חוצפה! אני לא מספיק מבינה בשבילך? תסתלק מכאן! הרגע!

יפיחודוב        (מפוחד) אני מבקש ממך לדבר אלי קצת יותר בנימוס…

וריה              (יוצאת מהכלים) ברגע זה! החוצה!

                     (הוא הולך אל הדלת והיא בעקבותיו)

וריה              אסון טבע. שלא תעז להופיע כאן. שאני לא אראה אותך. שאני לא אתפוס אותך מסתובב כאן. 

יפיחודוב        אני אתלונן עלייך!

וריה              (היא לוקחת את המקל שפירס הניח ליד הדלת) בוא הנה, בוא…! אני אראה לך מה זה…

                     (היא מנופפת את המקל ובאותו רגע נכנס לופכין)

לופכין           תודה רבה!

וריה              (מרוגזת, בציניות) אוי סליחה, אני נורא מצטערת!

לופכין           אין על מה! תודה על קבלת הפנים.

וריה              על לא דבר.

                     (הולכת הצידה ואז מסתכלת סביבה ואומרת בעדינות)

                     קיבלת מכה?

לופכין           לא, לא, בכלל לא… רק צומחת לי כאן קרן גדולה.

פישצ’יק        טוב לראות אותך… (מחבק את לופכין)  אני מריח קוניאק, נשמה שלי?

                     (נכנסת ליובוב)

ליובוב           מה לקח לכם כל כך הרבה זמן? איפה ליאוניד?

לופכין           ליאוניד אנדרייץ’ חזר יחד אתי, הוא כבר בא…

ליובוב           (נרגשת) אז מה קרה? המכירה התקיימה? תגיד משהו!

לופכין           (נבוך, חושש להסגיר את שמחתו) המכירה הסתיימה בשעה ארבע…

                     אחרנו את הרכבת אז היינו צריכים לחכות עד תשע וחצי. (באנחה עמוקה)

                     אוהו, קצת מסתובב לי הראש…!

                     (נכנס גייב נושא חבילות ביד ימין ומקנח את דמעותיו ביד שמאל)

ליובוב           ליוניה? נו ליוניה? מה? (בקוצר רוח ובדמעות) מהר, דבר כבר…!

גייב               (לא עונה, רק מנופף לה בידו. מדבר אל פירס, בבכי)

                     קח…יש כאן קצת אנצ’ובי ודג מלוח… לא אכלתי כלום … איזה יום עבר עלי!

                     (מבעד לדלת הפתוחה נשמעות חבטות של כדורי ביליארד וקולו של ישה האומר: “תשע עשרה ועוד שבע “. הבעתו של גייב משתנה והוא מפסיק לבכות)  אני עייף מאד. פירס, בוא עזור לי להחליף בגדים.

                     (הוא יוצא דרך חדר הנשף ופירס בעקבותיו)

פישצ’יק        מה קרה במכירה? ספר לנו כבר.

ליובוב           הגן נמכר?

לופכין           נמכר.

ליובוב           מי קנה אותו?

לופכין           אני קניתי.  (שתיקה)

                     (ליובוב היתה מתמוטטת לולא עמדה ליד שולחן וכסא. וריה לוקחת את צרור המפתחות מחגורתה, משליכה אותו על הרצפה במרכז חדר האורחים ויוצאת)

לופכין           אני קניתי. חכו רבותי, תנו לי רגע… הראש שלי לא לגמרי צלול. קשה לי לדבר…(צוחק)   הגענו למכירה, המיליונר, דריגנוב, כבר היה שם. לליאוניד אנדרייץ’ היה בסך הכל חמש עשרה אלף ודריגנוב תיכף הציע שלושים אלף מעל למשכנתא. ראיתי מה קורה אז העליתי לארבעים. הוא ארבעים וחמש, אני חמישים וחמש. זאת אומרת, הוא העלה כל פעם בחמש, ואני בעשר…ככה זה הלך. הצעתי תשעים אלף מעל למשכנתא וקניתי אותו. גן הדובדבנים הוא עכשיו שלי. שלי!   (צוחק)

                     אלוהים, אלוהים בשמיים, גן הדובדבנים הוא שלי. תגידו לי שאני שיכור, שאני משוגע, שאני חולם … (רוקע ברגלו)

                     אל תצחקו עלי! אם אבא שלי וסבא שלי היו יכולים לצאת מהקבר ולראות מה שקרה… איך ירמוליי שלהם, ירמוליי שחטף מהם מכות, ירמוליי שבקושי ידע לקרוא, ירמוליי שהיה מתרוצץ יחף גם בחורף… איך הירמוליי הזה קנה את האחוזה הכי יפה בעולם! כן, קניתי את האחוזה שבה אבא שלי וסבא שלי היו עבדים, שלא הרשו להם להיכנס אפילו למטבח! אני בטח ישן! זה רק חלום! … זה לא באמת קרה…

                     (מרים את המפתחות בחיוך רך) היא זרקה את המפתחות – להראות שהיא כבר לא בעלת הבית  – (מקשקש במפתחות)  אין דבר…

                     (שומעים את התזמורת מנגנת) הי, תזמורת! נגנו! נגנו! אני רוצה לשמוע אותכם! בואו כולכם תראו איך ירמוליי לופכין מניף גרזן על גן הדובדבנים, איך העצים נופלים! נבנה כאן בתי קיץ, שלילדים שלנו ולנכדים שלנו יהיו כאן חיים חדשים… מוסיקה, נגנו!

                     (התזמורת מנגנת, ליובוב צנחה על כסא והיא בוכה מרה)

                     (בתוכחה) למה? למה לא שמעת בקולי? למה לא הקשבת לי? מסכנה שלי, יקרה שלי. אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. (ברגש רב) הלואי שהיינו יכולים לגמור עם זה מהר, לשנות איכשהו את החיים המעוותים האלה, החיים האומללים האלה!

פישצ’יק        (מחזיק בזרועו ומדבר אליו בשקט)  היא בוכה. בוא נלך לאולם, ניתן לה להיות  לבד…  (מוליך אותו מן החדר אל האולם)

לופכין           הי מה קורה? תזמורת, הי, אתם שם, נגנו! עכשיו הכל צריך להיות כמו שאני רוצה. (באירוניה) הנה בא האדון החדש. הבעלים של גן הדובדבנים!

                     (הוא דוחף בטעות שולחן קטן וכמעט מפיל את המנורה עם הנרות)

                     טוב, מה… (יוצא עם פישצ’יק)

                    

                     (מלבד ליובוב יוצאים כולם. היא נשארת יושבת בכסא, בוכה מרה. התזמורת ממשיכה לנגן בשקט. אניה וטרופימוב נכנסים במהירות. אניה ניגשת אל אמה וכורעת לצידה. טרופימוב נשאר עומד ליד הפתח לאולם)

אניה              אמא!…אמא, את בוכה. אמא יקרה שלי, מתוקה, טובה, נפלאה שלי, אני כל כך אוהבת אותך, אני מברכת אותך. זה נכון שגן הדובדבנים נמכר, שהוא כבר לא שייך לנו. זה נכון… אבל אל תבכי אמא, כל החיים שלך עוד לפנייך, נשארה לך עוד הנשמה הטובה והטהורה שלך. בואי אתי, בואי יקרה שלי, ניסע מכאן. בואי ניטע גן חדש, יותר יפה מהגן הזה – את תראי אותו, את עוד תביני; ותהיה לנו שמחה, שמחה שקטה, עמוקה, כמו השמש לפנות ערב, ואת שוב תחייכי, אמא…בואי אמאלה, בואי.

 

מערכה רביעית

                     אותה תפאורה כמו במערכה הקודמת. הקירות עכשיו עירומים, ללא תמונות, ומהחלונות הוסרו הוילונות. רהיטים אחדים נערמו בפינה כאילו למכירה. בחדר שוררת תחושה מדכאה של ריקנות. בחלקה האחורי של הבמה, ליד הדלת, נערמו מזוודות וחפצי-מסע אחרים, כאילו לקראת טיול. קולותיהן של אניה ווריה נשמעים מבעד לדלת השמאלית, הפתוחה. לופכין עומד מחכה. ישה מחזיק מגש עמוס כוסות שמפניה. במסדרון, יפיחודוב קושר קופסה גדולה. מאחורי הקלעים מגיעים קולות עמומים של הכפריים שבאו להיפרד. נשמע קולו של גייב. “תודה אחים. תודה מעומק הלב”.

ישה               (ללופכין) הכפריים באו להיפרד. הם אנשים טובים, אבל מטומטמים.

                     (הקולות השתתקו. ליובוב וגייב נכנסים מהמסדרון. ליובוב לא בוכה אבל פניה חיוורים ורוטטים. נראה כאילו היא לא מסוגלת לדבר)

גייב               ליובה, מה נתת להם את הארנק שלך? את צריכה להפסיק עם זה. אי אפשר ככה. 

ליובוב           לא יכולתי אחרת.

                     (שניהם יוצאים)

לופכין           (קורא אחריהם מבעד לדלת)

                     בבקשה, אולי קצת שמפניה לפני הנסיעה? אם הייתי יודע לא הייתי קונה… טוב, גם אני לא אשתה. (ישה מניח את המגש בזהירות על כסא)  אז תשתה אתה ישה.

ישה               לכל מי שנוסע ולמי שנשאר. (שותה) השמפניה הזאת היא לא בדיוק…

                     סמוך עלי.

לופכין           שמונה רובל בקבוק. (שתיקה) קר פה לעזאזל –

ישה               לא הדליקו את התנורים כי בין כה נוסעים. (צוחק)

לופכין           מה אתה צוחק?

ישה               טוב לי.

לופכין           כבר אוקטובר ובכל זאת עוד יש שמש ונעים כמו בקיץ. מזג אויר טוב לבנייה.

                     (מסתכל בשעון ואחר כך ניגש אל הדלת)

                     רבותי, הרכבת שלכם יוצאת בעוד ארבעים ושבע דקות. אז תוך עשרים דקות צריך לצאת לתחנה. תזדרזו בבקשה.

                     (טרופימוב במעיל, נכנס מבחוץ)

טרופימוב      אני חושב שצריך לזוז. הסוסים כבר מוכנים. איפה הערדליים שלי לעזאזל? (צועק לעבר הדלת) אניה, הערדליים שלי לא כאן! אני לא מוצא אותם!

לופכין           ואני נוסע לחארקוב. אני אסע ברכבת שלכם. אני אשאר בחארקוב כל החורף: מספיק הסתובבתי כאן, נמאס לי להתבטל. אני לא יכול לחיות בלי עבודה. אני לא יודע מה לעשות עם הידיים. תלויות עלי כאילו הן לא שלי.

טרופימוב      אנחנו כבר נוסעים ואתה תוכל להמשיך לעשות כסף. 

לופכין           שתה קצת שמפניה.

טרופימוב      לא רוצה.

לופכין           אתה נוסע למוסקבה?

טרופימוב      אני אלווה אותם העירה ולמחרת אני אסע למוסקבה.

לופכין           כן… ועד אז כל הפרופסורים בטח לא מלמדים, הם יושבים ומחכים עד שתגיע.

טרופימוב      זה לא עסקך. 

לופכין           כמה שנים אתה כבר סטודנט?

טרופימוב      אולי תמציא כבר בדיחה חדשה?

                     (מחפש את הערדליים) אתה יודע, אולי לא ניפגש יותר: אז תרשה לי לתת לך עצה, לפני שאנחנו נפרדים. כדאי שתפסיק לנפנף בידיים. אני מייעץ לך להיפטר מהמנהג הזה  –  ותרד מהנושא של בניית בתי-קיץ, ומכל התכנונים איך להפוך את  הנופשים לבעלי בתים. גם כל החישובים האלה זה רק איזה “נפנוף” … ויחד עם זה, ולמרות הכל, אני אוהב אותך. יש לך אצבעות דקות, עדינות, כמו של אמן, יש לך נשמה עדינה, רגישה…

לופכין           (מחבק אותו) שלום יקר שלי ותודה על הכל. קח כסף לנסיעה.

טרופימוב      בשביל מה? אני לא צריך.

לופכין           אבל אין לך.

טרופימוב      יש לי, תודה. קיבלתי משהו בשביל איזה תרגום. הנה כאן, בכיס. (בדאגה) אבל איפה לעזאזל הערדליים?

וריה              (מהחדר השני) הנה, קח את הסמרטוטים המגעילים האלה!

                     (משליכה לתוך החדר ערדלי גומי)

טרופימוב      אבל למה את כועסת, וריה? הממ…הם בכלל לא שלי.

לופכין           באביב שעבר זרעתי ארבעת אלפים דונם פרג ועשיתי עליהם ארבעים אלף נקי. וכשהפרג שלי פרח… איזה מראה… אז כמו שאמרתי, הרווחתי ארבעים אלף ואני מציע לך הלוואה כי אני יכול להרשות לעצמי. אז  מה יש כאן להרים את האף? אני מוז’יק…אני אומר מה שאני מתכוון.

טרופימוב      אבא שלך היה מוז’יק ואבא שלי היה רוקח. אז מה? זה לא אומר שום דבר.  

                     (לופכין מוציא את הארנק)

                     עזוב, עזוב… אפילו אם היית מציע לי מאתיים אלף, לא הייתי לוקח. אני בן אדם חופשי, וכל הנושא הזה של כסף, שכולכם כל כך רודפים אחריו, גם העשירים וגם העניים  – לא עושה עליי שום רושם –  כמו נוצות ברוח. אני לא צריך אתכם, אני אקדים את כולכם, אני חזק, יש בי גאווה. האנושות צועדת לקראת האמת הנעלה ביותר, לקראת האושר הנעלה ביותר שייתכן בכלל בעולם הזה, ואני בשורות הראשונות.

לופכין           אתה באמת חושב שתגיע?

טרופימוב      כן. (שתיקה) אני אגיע. אני אגיע. או שאני אראה לאחרים את הדרך.

                     (מרחוק נשמע קול גרזן מכה בעץ)

לופכין           אז שלום לך יקר שלי, הגיע הזמן לנסוע. אנחנו עומדים אחד מול השני ועושים פרצופים ובינתיים החיים חולפים. כשאני עובד יום שלם בלי לנוח, המחשבות שלי בהירות יותר ונדמה לי שאני יודע בשביל מה אני חי. טוב, לא משנה. שמעתי שליאוניד אנדרייץ’ קיבל משרה בבנק, ישלמו לו ששת אלפים לשנה… אבל הוא לא יחזיק מעמד. הוא עצלן …

אניה              (בפתח) אמא מבקשת שלא תכרות את הגן כל זמן שהיא כאן. 

טרופימוב      באמת! אין לך מספיק טאקט

                     (יוצא דרך המסדרון)

 לופכין          כבר, אני כבר מטפל בזה…איזה אידיוטים, באמת. (הולך אחרי טרופימוב)

אניה              לקחו את פירס לבית חולים?

ישה               אמרתי להם הבוקר. כבר בטח שלחו אותו.

אניה              (ליפיחודוב, שעובר דרך אולם הנשף)

                     (סמיון פנטלייץ’), תברר בבקשה אם לקחו את פירס לבית חולים.

ישה               (נעלב) אמרתי להם הבוקר. באמת, בשביל מה לשאול עשר פעמים?

יפיחודוב        הגרוטאה הזקנה הזאת – פירס. אם אתם שואלים אותי, שום דבר כבר לא יעזור לו. ואני יודע מה אני אומר. הגיע הזמן שלו. ואני מצידי יכול רק לקנא בו.

                     (הוא מניח מזוודה על קופסת כובעים ומקמט אותה)

                     הנה, אתם רואים! …ברור, איך לא…(יוצא)

ישה               (בציניות) אסון טבע!

וריה              (מבחוץ) לקחו את פירס לבית חולים?

אניה              כן.

וריה              אז למה לא לקחו גם את המכתב לרופא?

אניה              אז צריך לשלוח אותו אחריהם… (יוצאת)

וריה              (מהחדר הסמוך) איפה ישה? (נכנסת) אמא שלך הגיעה והיא רוצה להיפרד ממך. (יוצאת)

ישה               (מנופף בידו) מעצבנות אותי .

                     (בזמן ההתרחשות הזאת דונישה מתעסקת במזוודות. כשישה נשאר לבדו היא ניגשת אליו)

דוניה             לפחות תסתכל עלי רגע, ישה! אתה נוסע…אתה עוזב אותי…

                     (היא בוכה ומחבקת את צוארו)

ישה               מה יש כאן לבכות? (שותה שמפניה) עוד שישה ימים אני אהיה שוב בפריז. מחר נעלה על האקספרס ונעוף מפה…אני ממש לא יכול להאמין. ויו לה פראנס…המקום הזה לא בשבילי. מה אני יכול לעשות? כולם פה מטומטמים… הספיק לי מזה. (שותה) למה את בוכה? תתנהגי כמו שצריך, אז לא תהיה לך סיבה לבכות.

דונישה           (מתבוננת בראי היד ושמה פודרה על האף)

                     תכתוב לי מפריז, ישה, אתה יודע כמה אהבתי אותך. אני בחורה עדינה…

ישה               הם באים. (מעמיד פני עסוק במזוודות, שר לעצמו חרש)

                     (נכנסים ליובוב, גייב, אניה, שרלוטה)

גייב               צריך לנסוע. (מביט בישה) מי כאן מסריח מדג מלוח?

ליובוב           בעוד עשר דקות צריך לצאת…

                     (מעיפה מבט בחדר)

                     שלום בית יקר שלי. סבא זקן. החורף יחלוף, האביב יבוא, אבל אתה כבר לא תהיה כאן. יהרסו אותך.      (מנשקת את בתה בחום) אוצר שלי, נשמה שלי,  העיניים שלך נוצצות כמו שני יהלומים. את שמחה?

אניה              מאד. מתחילים חיים חדשים אמא.

גייב               (בעליצות) כן, נכון. עכשיו הכל בסדר. לפני שהגן נמכר היינו מודאגים, סבלנו, אבל ברגע שההחלטה נפלה כולנו נרגענו, אפשר אפילו להגיד שנעשינו עליזים… אני עכשיו פקיד. בנקאי. הצהוב לאמצע…גם את ליובה, נראית הרבה יותר טוב.

ליובוב           כן, אני הרבה יותר רגועה, זה נכון. (מישהו עוזר לה בלבישת המעיל והכובע) אני גם ישנה טוב. ישה, תוציא את המזוודות, הגיע הזמן. (לאניה) ילדה שלי, נתראה בקרוב… זהו, קדימה, לפריז – אני אחיה שם מהכסף שהדודה שלחה כדי לקנות את האחוזה. שתהיה בריאה הדודה. אבל הכסף לא יספיק להרבה…

אניה              את תחזרי…בקרוב, אמא… בקרוב, נכון? אני אעבור את הבחינות ואז אני אמצא עבודה ואני אעזור לך.  תחזרי בקרוב אמא, נכון שתחזרי?

ליובוב           אני אחזור, אוצר שלי. (מחבקת אותה)

                     (נכנסים לופכין ושרלוטה ששרה לעצמה בשקט)

גייב               שרלוטה מרוצה. היא שרה!

                     (שרלוטה מרימה חבילה שנראית כמו תינוק מחותל)

שרלוטה         (נשמע קול כתינוק בוכה) תינוק שלי, מקסים שלי. (זורקת את החבילה)  תמצאו לי בבקשה מקום עבודה. אני לא יכולה להמשיך ככה.

לופכין           אל תדאגי, שרלוטה איבנובנה, נמצא לך.

גייב               כולם עוזבים אותנו, וריה הולכת… פתאום אף אחד כבר לא צריך אותנו.

שרלוטה         גם בעיר אין לי איפה להיות, אני חייבת לעזוב… (מפזמת) טוב, מה זה משנה?

                     (נכנס פישצ’יק)

לופכין           תראו מי הגיע!

פישצ’יק        (קצר נשימה) אוה!…תנו לי לנשום…אני הרוג…חברים יקרים, תני לי קצת מים…

גייב               בטח מחפש כסף, אה? תסלחו לי…(יוצא)

פישצ’יק        מזמן לא הייתי כאן…גבירתי הנפלאה… 

                     (ללופכין) וגם אתה כאן…טוב  לראות אותך…איש בעל שכל כביר… כן…הנה…קח…

                     (נותן ללופכין כסף) ארבע מאות רובל…אני עדיין חייב לך שמונה מאות וארבעים…

לופכין           (מושך בכתפיו, מבולבל) אני כנראה חולם…מאיפה לקחת?

פישצ’יק        חכה רגע…חם לי… קרה משהו לא רגיל. הופיע פתאום איזה אנגלי ומצא מין חימר לבן באדמה שלי…(לליובוב) וארבע מאות בשבילך, הנפלאה…המקסימה… (נותן לה את הכסף) היתר אחר כך. (שותה לגימת מים) עוד מים!

לופכין           איזה אנגלים בדיוק?

פישצ’יק        נתתי להם זיכיון לעשרים וארבע שנים, ועכשיו תסלחו לי, אין לי זמן, אני מוכרח לרוץ הלאה. אל זנויקוב …אל קדמנוב…אני חייב לכולם… (שותה) תהיו בריאים…אני אבוא ביום חמישי…

ליובוב           אנחנו בדיוק נוסעים העירה, ומחר אני נוסעת לחוץ לארץ…

פישצ’יק        מה אמרת? (נרגש) למה העירה? בגלל זה  ראיתי… רהיטים, מזוודות… (בדמעות) אין דבר … אנשים בעלי שכל כביר – האנגלים האלה – אין דבר….שיהיה לכם טוב! אלוהים יעזור לכם… לכל דבר בעולם יש סוף.  (מנשק את ידה של ליובוב) וכשתשמעי שבא הסוף שלי, תחשבי על הסוס המפורסם ותגידי: “היה היה פעם איש כזה …סימיאונוב פישצ’יק מנוחתו עדן”. איזה מזג אויר נפלא. כן… (יוצא, נבוך מאד, אך חוזר מיד ומתייצב בפתח) דשנקה שולחת דרישת שלום. (יוצא)

ליובוב           אז אפשר לצאת לדרך. אני נוסעת ושני דברים מדאיגים אותי. זה  שפירס חולה (מציצה בשעון) יש לנו עוד חמש דקות…

אניה              אמא, שלחו את פירס לבית חולים, ישה שלח אותו הבוקר.

ליובוב           הבעיה השנייה היא וריה. היא רגילה לקום מוקדם ולעבוד. בלי עבודה היא כמו דג בלי מים. היא רזתה, היא חיוורת, היא בוכה כל הזמן, מסכנה… (שתיקה) אתה הרי יודע ירמוליי אלכסייץ’, רציתי מאד שתתחתנו… והכל העיד שזה מה שיהיה. (לוחשת לאניה שרומזת לשרלוטה והן יוצאות) היא אוהבת אותך, ואתה מחבב אותה…ואני לא יודעת, אני לא יודעת, למה אתם  עושים הכל כדי להתחמק אחד מהשני. אני לא מצליחה להבין את זה.

לופכין           גם אני בעצמי לא מבין. אני מודה. זה כל כך מוזר… אם יש עוד זמן אני מוכן אפילו עכשיו… בואו נגמור עם זה  ו – בסטה ! אבל בלעדייך, אני מרגיש שאני לא אציע לה.

ליובוב           רעיון מצוין! זה בסך הכל לוקח רגע. אני אקרא לה מיד.

לופכין           ויש גם שמפניה לכבוד הארוע. (מסתכל בכוסות) מישהו כבר שתה אותה. (ישה משתעל) הייתי אומר שמישהו חיסל אותה. 

ליובוב           (בחיוניות) אנחנו נצא. ישה,  ALLEZ אני אקרא לה…(מבעד לדלת) וריה, תעזבי את כל מה שאת עושה ובואי הנה. בואי.  (יוצאת עם ישה)

לופכין           (מציץ בשעון)  כן… (שתיקה)

                     (מעבר לדלת נשמעים לחישות וצחוקים מאופקים ולבסוף נכנסת וריה ומתחילה לבדוק את המזוודות. אחרי זמן מה היא אומרת:)

וריה              מוזר, אני פשוט לא יכולה למצוא…

לופכין           מה את מחפשת?

וריה              אני בעצמי ארזתי ואני לא זוכרת….

                     (שתיקה)

לופכין           לאן תלכי עכשיו, מה התוכניות שלך, ורורה מיכאילובנה?

וריה              אני? אל משפחת רגולין. הסכמתי להשגיח על הבית שלהם… אני אהיה מנהלת המשק או משהו כזה.

לופכין           זה  בערך מאה קילומטר מכאן, נכון? (שתיקה) אז זה סוף החיים בבית הזה.

וריה              (בודקת את המזוודות) אבל איפה זה? ואולי שמתי את זה בארגז?…כן, החיים בבית הזה נגמרו…לא יהיו כאן יותר חיים.

לופכין           ואני נוסע לחארקוב… יש לי שם הרבה עניינים. אני משאיר כאן את יפיחודוב… שכרתי אותו.

וריה              טוב מאד!

לופכין           בשנה שעברה, אם את זוכרת, בזמן הזה כבר ירד שלג, ועכשיו שקט, השמש זורחת. אבל כבר קר… בערך שלוש מעלות…

וריה              לא בדקתי. (שתיקה)  חוץ מזה המדחום שלנו נשבר… (שתיקה)

                     (נשמע קול מבחוץ: “ירמוליי אלכסייץ’!)

לופכין           (כאילו ציפה לקריאה מזמן) אני כבר בא!  (יוצא במהירות)

                     (וריה יושבת על הרצפה, ראשה על חבילת בגדים, והיא מיבבת חרש. הדלת נפתחת וליובוב נכנסת בשקט)

ליובוב           אז מה? (שתיקה) צריך לזוז.

וריה              (מפסיקה לבכות ומוחה את עיניה) כן, הגיע הזמן, אמאלה. אם לא נאחר לרכבת אני אצליח להגיע אל הרגולינים עוד היום.

ליובוב           (קוראת) אניה, תלבשי את המעיל.

                     (נכנסת אניה ואחריה גייב ושרלוטה. גייב לובש מעיל כבד וקפושון. נכנסים משרתים ואכרים. יפיחודוב מתעסק במזוודות)

                     זהו, אפשר לצאת לדרך.

אניה              (בשמחה) כן, לדרך.

גייב               ידידי! ידידי היקרים, הטובים! כשאנחנו עוזבים את הבית הזה לעולמים, איך אני יכול לשתוק, איך אני יכול להתאפק ולא לבטא את הרגשות העמוקים שמפעמים בקרבי…

אניה              (בתחנונים) דוד ליאוניד!

וריה              דוד יקר! בבקשה, לא.

גייב               (מדוכדך) אני שותק… (נכנסים טרופימוב ואחריו לופכין)

טרופימוב      רבותי, הגיע הזמן לנסוע.

לופכין           יפיחודוב, המעיל שלי.

ליובוב           אני אשב כאן עוד רגע… אני מרגישה כאילו אף פעם לא ראיתי את הקירות בבית הזה, את התקרה, ועכשיו הייתי רוצה להביט בהם עוד ועוד…

גייב               כשהייתי בן שש – אני זוכר – זה היה יום השילוש הקדוש, ישבתי על החלון הזה, והסתכלתי באבא שהולך לכנסייה…

ליובוב           הוציאו כבר את הכל?

לופכין           אני חושב שכן.  (ליפיחודוב, כשהוא לובש את המעיל)

                     יפיחודוב, שים לב שהכל יהיה בסדר.

יפיחודוב        (בקול מעובה) אל תדאג ירמוליי אלכסייץ’.

לופכין           מה קרה לקול שלך?

יפיחודוב        שתיתי קצת מים ואני חושב שבלעתי משהו.

ישה               (בבוז) איזה טמטום…

ליובוב           אנחנו נוסעים, לא תישאר כאן נפש חיה…

לופכין           עד האביב.

טרופימוב      רבותי, בואו נצא… הגיע הזמן. הרכבת צריכה להגיע כל רגע.

וריה              פטיה, הנה הם, הנה הערדליים שלך. (בדמעות) כל כך מלוכלכים, ישנים…

טרופימוב      (נועל אותם) רבותי, נלך…

גייב               (נבוך מאד וחושש לפרוץ בבכי) הרכבת, התחנה… הצהוב לפינה…

ליובוב           נלך.

לופכין           כולם כאן? אין שם אף אחד? (נועל את הדלת השמאלית) נשארו שם חפצים, צריך לנעול אותם. זהו. הולכים!

אניה              שלום לך בית! שלום לכם חיים ישנים!

טרופימוב      לקראת החיים החדשים!  (יוצא עם אניה)

                     (וריה מעיפה מבט בחדר ויוצאת לאיטה. אחריה ישה, שרלוטה והכלב הקטן)

לופכין           אז זהו, עד האביב. רבותי, החוצה….להתראות!  (יוצא)

                     (ליובוב וגייב נשארו לבדם. נראה שציפו לרגע זה. הם מתחבקים ובוכים חרש, מאופקים, כדי שלא ישמעו)

גייב               (יש יאוש בקולו) אחותי, אחותי היקרה…

ליובוב           או, הגן המסכן שלי, הגן הנפלא שלי, היפהפה שלי! החיים שלי, הנעורים שלי, האושר שלי… שלום לכם…שלום!

אניה              (מבחוץ, בעליצות) אמא!

טרופימוב      (מבחוץ, שמח ונרגש) בואו!

ליובוב           עוד מבט אחד בקירות האלה, בחלונות האלה… אמא אהבה להיות בחדר הזה…

גייב               אוי אחותי, אחותי….

טרופימוב      (מבחוץ) נוסעים!

אניה              (מבחוץ) אמא! 

ליובוב           אנחנו באים. (שניהם יוצאים)

                     (הבמה ריקה. שומעים רעשי דלתות ננעלות ואז רעשי כרכרה נוסעת. נעשה שקט. הדממה מופרת רק על ידי חבטות עמומות של גרזן. הן נשמעות אובדות ועגומות. נשמעים צעדים ופירס מופיע בדלת הימנית. הוא לבוש כרגיל בז’קט ווסט לבן ונועל נעלי בית. הוא נראה חולה)

פירס             (ניגש אל הדלת הראשית ומנסה את הידית)

                     נעול. הם נסעו… (יושב על הספה) שכחו אותי, לא חשוב… אני אשב פה קצת… ליאוניד אנדרייץ’ בטח לא לבש את מעיל הפרווה שלו, נסע במעיל הקל…

                     (גונח, מוטרד) ואני לא שמתי לב… הצעירים האלה! (ממלמל משהו בלתי מובן) החיים חלפו, כאילו לא חייתי… (שוכב) אני אשכב קצת. לא נשאר לך כוח, לא נשאר כלום, שום דבר…אה….לא שווה כלום…  (שוכב בלי נוע)

                     (מבחוץ נשמע קול היוצא כאילו מן השמיים, כאילו צבט מישהו מיתר, והקול גווע לאיטו בעצב. הדממה חוזרת לשרור והיא מופרת רק על ידי חבטות הגרזן המכה בעצי הגן, הרחק משם)