מחזאי ובמאי

nisim_copyפעם, בראיון רדיו, נשאל נסים באיזו דרך הוא מבקש להשפיע. “משהו שקשור לדרך חיים” השיב.
נסים לא השאיר משנה סדורה. הוא נרתע מלנסח את עמדותיו, אולי אפילו נרתע מעמדות בכלל. אף פעם למשל, לא הצביע בבחירות. תמיד נהג לומר שבעצם אין לנו מושג אמיתי על מה שקורה ושהדברים לעולם אינם כפי שהם משתקפים בעיתון.  תמיד דיבר על היחסי והתרעם על שמנסים ליחס לו כוונות. ” אני לא פילוסוף”, אמר לי פעם, “אני מחזאי”. בכתיבתו  דאג תמיד לאזן ואפילו בתרגומיו-עיבודיו נזהר מאד שלא לעשות עוול לאיזו דמות. לא לגחך אותה מעבר למידה, ומצד שני גם לא להתייחס אליה ברצינות רבה מידי.
למרות שניזון מאד מעבודת השחקנים, כמעט אף פעם לא תיקן טקסט בחדר החזרות. תמיד אמר: “בינתיים תגיד את מה שיש, למחר אני אנסה לכתוב את זה”. המחר הזה, אגב, כמעט אף פעם לא היה מחר. הוא ייחס חשיבות לכל מילה קטנה ולעיתים קרובות אמר: “זה לא מספיק טוב” או “זה לא יפה”.    לכן הוא היה צריך זמן ועוד זמן ועוד זמן.  הוא אהב ליצור ציפייה ונזקק לכך שיחכו לטקסט שלו.
לשחקנים התייחס בכבוד רב ותמיד התפעל מאומץ רוחם לעלות לבמה (בערבי בכורה, כשהיה צריךלהשתחוות היה משתכר), אבל גם
בפכחון. תמיד היה מודע לחולשותיהם, לצורך שלהם להגדיל את תפקידם  ולרעב הבלתי פוסק שלהם לטסקט.
כשעבדנו על “קויאר ועדשים” בהבימה, גילינו ערב החזרה הגנרלית שהמערכה השנייה אינה עובדת. שנינו השכמנו קום, אני התחלתי להתרוצץ ברחובות (דרכי לשחרר את המחשבה) ונסים התיישב ליד מכונת הכתיבה. מדי כמה דקות היתי מתקשר אליו, מעביר לו רעיון שצץ בראשי, הוא היה מקבל או דוחה, כותב או מחפש עוד. כך, בסופו של דבר, לחזרת הבקר, הצליח להביא מערכה שנייה חדשה.
אגב, התרוצצות ברחובות. פעם נתקלנו זה בזה בשעת בקר מוקדמת ברחוב (הוא נהג לרדת לקנות עיתונים בקיוסק בשדרות נורדאו), וסיפר לי: “שני סופרים סיניים זקנים נפגשו. אמר אחד לשני: ‘ידידי הקשיש, אני רואה שרזית, שאתה חיוור ולא מגולח, האם שוב התחלת לכתוב?'”
לשפה התייחס בחושניות רבה ועשה בה כבתוך שלו. מצד אחד, כמעט הקפיד לא לדבר עברית תקנית גבוהה ומצד שני אהב לנכס לו מילים ובטויים מן הרחוב. אני זוכר כמה נהנה להשתמש ב”מה זה?” במקום ב”מה” סתם, ואיך הפך מילה ערבית כמו “שרמוטה” ל”שרמוטאית”.
בעבודתנו המשותפת הראשונה “חקירה חוזרת בעניין מותו המוזר של אנרכיסט מפוקפק”, מאת המחזאי האיטלקי דריו פו, נוצרה סיטואציה במהלך חזרה שבה נכח, כששוטר אחד התחיל לנבוח על שוטר שני. נסים הרגיש שנחוצה בדיחה. הוא ביקש מן השחקנים לחזור על הסצינה פעם או פעמיים, וכשהשוטר סיים לנבוח פלט פתאום: “השוטר הזה יהיה מפכ”ל”.
הוא היה מגיע לחזרות ולהצגות הראשונות עם שעון עצר והיה מודד את משך הסצינות. הוא ידע לחתוך סצינות ביעילות אכזרית (לא במחזות שלו)
ולא עזרו מחאות השחקנים. הוא עודד אותי להמשיך ולעבוד גם אחרי ההצגה הראשונה על אף טרוניותת השחקנים. תמיד אמר: “בסוף הם יודו לך”.
כבמאי, כמו בחיי היומיום שלו, נרתע מפסיכולוגיה. פעם אמר: “לי אין תת מודע”. עם השחקנים דיבר על אינטונציות, על טונים, על כיוונים. לעיתים רחוקות התייחס לכוונות. הרבה פעמים היה אומר לשחקן: “דבר מהר”. בדרך כלל היה מבקש לשחק “נגד הטקסט”.
כשעבד על מחזה, נהג לקרוא כמויות עצומות של חומר. כל נושא היה לומד לעומק, ותמיד העריך מאד יסודיות. אחד הספרים שהשפיעו עליו ביותר היה ספרו של אלבר קאמי “האדם המורד”, ובמיוחד הפרק על המהפיכה הצרפתית, והריגתו של המלך.
לדמוקרטיה התייחס בחשדנות. אני זוכר בע”פ את שורותיו של המלך בוניפציוס לבית הוהנשואדן מ”הנסיכה האמריקאית”, בעיני המחזה העברי הנפלא ביותר:”אני קורא בעיתונים. אני הולך יום יום לספרייה העירונית. אפור אפור אפור- זוהי בוגומאניה הגדולה, הדמוקראטית. הבגד אפור, הבתים אפורים, הלב   אפור…היפוכונדרים כולם, כל הדמוקראטים! נאורוטים! מתאבדים! כל יום נופל אוירון!”.
ניסים אלוני היה נער עני, שגדל להיות מלך. באפור הדמוקראטי אזכור אותו תמיד כמלך. מלך המילים,  מלך הסצינות הגדולות, מלך המסיכות האינסופיות, מלך הצבעים הנפלאים. מלך נדיב לרבים, אכזר לעצמו.

מיכאל גורביץ