Warning: fopen(/home/kolisot3/public_html/michaelgurevitch.co.il/wp-content/uploads/wp-file-manager-pro/fm_backup/.htaccess): failed to open stream: No such file or directory in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 60

Warning: fwrite() expects parameter 1 to be resource, boolean given in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 62

Warning: fclose() expects parameter 1 to be resource, boolean given in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 63

Warning: fopen(/home/kolisot3/public_html/michaelgurevitch.co.il/wp-content/uploads/wp-file-manager-pro/fm_backup/index.html): failed to open stream: No such file or directory in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 67

Warning: fclose() expects parameter 1 to be resource, boolean given in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 68

Warning: chmod(): No such file or directory in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 69
נוימן – אגדת חיילים – טקסט המחזה – Page 3 – מיכאל גורביץ'
מחזאי ובמאי

 

תמונה רביעית – הצבא

 

המ”כ: (שואג)     יחזקאל, מה אתה עומד שם לא עושה כלום ? בוא, בוא, בוא (נכנס יחזקאל) אין לך מה לעשות מה,

מכיר את השיר “אלי אלי” ?

 

יחזקאל:             כן המפקד.

 

המ”כ:                אז תתחיל לשיר. שלושים שניות היית שם זוז. מנשה בוא הנה ,(נכנס מנשה) מכיר את השיר “אלי אלי” ?

 

מנשה:                כן המפקד.

 

המ”כ:                אז תתחיל לשיר. זוז !פנקלשטיין, ראיתי אותך, בוא הנה.( נכנס פנקלשטיין )מכיר את השיא “אלי אלי”?

 

פנקלשטיין:         כן המפקד.

 

המ”כ:               תתחיל לשיר.

 

( השלושה שרים –צורחים את השיר תוך ריצה סביב המפקד, נעמדים לבסוף במקהלה והמ”כ מנצח עליהם)

 

(נכנסת הפקידה הפלוגתית לוחשת דבר מה למ”כ באוזן אך הוא לא שומע)

 

המ”כ:                מ ה ?  מ ה ?  ש ק ט !  לשם בשירה אדירה, הופ הופ.( החיילים יוצאים)

 

הפקידה:           שוב.

 

המ”כ:              מה שוב?

 

הפקידה:           שוב נעלמו מכתבי אהבה.

 

המ”כ:              שוב?

 

הפקידה:          עוד שלושה חיילים באו להתלונן. המפקד רותח.

 

המ”כ:              אין לי יותר כוח לגמד הזה.  (נכנס המפקד)

 

המפקד:           נחמיאס, שמעתי ששוב נגנבו מכתבי אהבה. אני רותח.

 

המ”כ:             בצדק.

 

המפקד;           בצדק, אני אראה לך בצדק, קשה לך למצוא אותו ?

 

המ”כ:             לא.

 

המפקד:           אתה צריך שאני אזמין את האף בי אי כדי לעזור לך לפתור את התעלומה הזו שלך ?.

 

המ”כ:            לא צריך מה פתאום.

 

המפקד:                      חייל שגונבים לו בלילה נשיקות של חברה שלו מתחת לכר, נעשה עצבני.

 

המ”כ:           עצבני, מאה אחוז.

 

המפקד:                     אז תמצא אותו, נחמיאס.

 

המ”כ:           כן המפקד. ( יוצא )

 

המפקד:         אידיוט אחד.  (תוך כדי הדיאלוג הקודם נכנס נוימן)

 

הילד:            אודי !

 

המפקד:         אה, זה אתה…

 

הילד:            מה, אתה המפקד פה ?

 

המפקד:         אז גייסו אותך סוף סוף…

 

הילד:            אתה המפקד פה !

 

המפקד:         בהצלחה.

 

הילד:            בהצלחה.

 

המפקד: (לפקידה)  הוא היה איתי בגן… אפצ`י (מתעטש)

 

הפקידה:       לבריאות.   (יוצאים)

 

המפקד:        תודה.

 

(נכנס רופא הבסיס)

 

הרופא: (מדבר לקהל) אלרגיה היא מצב של רגישות חולנית אצל אנשים מסוימים לגבי חומרים שונים, שאין להם כל השפעה

מזיקה על אנשים אחרים, להיפך… ( נכנס יחזקאל)

 

יחזקאל:       דוקטור דואנייס, שוב חטפתי את הכאב ראש הזה.

 

הרופא:        אתה רוצה גימלים ?

 

יחזקאל:       אם אפשר.

 

הרופא:        תשכח מזה. (מנסה להמשיך לקהל) לפעמים יתכן מצב…

 

יחזקאל:    אני חושב שיש לי חום.

 

הרופא:     אקמול, שלוש פעמים ביום לפני האוכל. (לקהל) לפעמים יתכן מצב שבו אדם…

 

יחזקאל:    יש לי שחור לפני העיניים.

 

הרופא:     גם לי כרגע יש שחור לפני העיניים. תלך מפה יחזקאל, אני מדבר עם הקהל. (לקהל) לפעמים יתכן מצב שבו אדם

מסוים יפתח אלרגיה כלפי חומר או אובייקט שאדם שני זקוק לו ממש כמו אויר לנשימה. (יוצא)

 

(נכנס המ”כ)

 

המ”כ:      י ח ז ק ל ! מה אתה עומד פה ? תצטרף למחלקה ! הופ הופ הופ…!

 

(על רקע מוסיקה החיילים מבצעים תרגילי סדר ובסיומם מסתדרים בשלשות)

 

המ”כ:      טוב, שרייר מוסרת לי ששוב נעלמו מכתבי אהבה. אז יש לנו כאן חולה רוח.

פעם ראשונה אני חשבתי אולי הלכו לאיבוד המכתבים האלה.פעם שנייה אני חשבתי אולי זאת הפעם האחרונה .

אבל עכשיו אני רואה, כאן יש חולה רוח ! מי זה ?! מי מסלק מכתבי אהבה מתחת לכרייות של החברים שלו !?

לא מודה אה ?! אני מציע לחולה רוח בן חולה רוח שלא מקבל מכתבי אהבה בעצמו ובגלל זה גונב לחברים שלו

שגם להם לא יהיו, אני מציע לו לצאת צעד אחד קדימה, להחזיר את המכתבים ולהגיד סליחה.אף אחד לא יוצא.

החולה רוח בן חולה רוח לא רק שהוא חולה רוח הוא גם לא מודה. תוך חמש עשרה שנייות כולם עומדים ליד

המיטות מוכנים לחיפוש. קדימה, זוזו !

 

(יוצאים, חוץ מיחזקאל)

 

יחזקאל:    המפקד.

 

המ”כ:      דבר!

 

יחזקאל:    לנוימן יש בלון בקיטבג.

 

המ”כ:      מה זה?

 

יחזקאל:    לנוימן יש בלון בקיטבג.

 

המ”כ:      נו ?

 

יחזקאל:    הוא גם ישן אתו.

 

המ”כ:      מה זה?

 

יחזקאל:    הוא גם ישן אתו.

 

המ”כ:      נו ?

 

יחזקאל:    ומרגע שנכנסים לאוהל הוא לא עוזב אותו מהידיים.

 

המ”כ:      את מה הוא לא עוזב מהידיים?

 

יחזקאל:    את הבלון.

 

המ”כ:      תביא אותו לכאן.

 

יחזקאל:    המפקד אני יכול לקבל אפטר?

 

המ”כ:      תביא אותו לכאן.

 

יחזקאל:    כן המפקד.    (יוצא)

 

(נכנסת הפקידה הפלוגתית)

 

הפקידה:   מה חדש?

 

המ”כ:      לנוימן יש בלון בקיטבג,

 

הפקידה:   מה זה?

 

המ”כ:      הוא גם ישן אתו, יחזקאל דיווח לי.

 

הפקידה:   אז אולי זה הוא.

 

המ”כ:      איזה אולי?

 

הפקידה:   תהיה פסיכולוג נחמיאס. בן אדם שמסתובב עם בלון בקיטבג זה בן אדם עם סיבוך. תהיה נחמד אליו.

 

המ”כ:      מאוד נבון שרייר, טוב שאמרת לי. הוא מגיע.

 

הפקידה:   בהצלחה.  (יוצאת)

 

(נכנס נוימן)

 

נוימן:       יחזקאל אמר שאתה קורה לי.

 

המ”כ:      אהלן נוימן, מה נשמע ?

 

נוימן:       בסדר.

 

המ”כ:      איך אתה מרגיש אצלנו ?

 

נוימן:       בסדר.

 

המ”כ:      איך התנאים ?

 

נוימן:       בסדר.

 

המ”כ:      איך החברה ?

 

נוימן:       בסדר.

 

המ”כ:      אתה מתגעגע הביתה ?

 

נוימן:       כן.

 

המ”כ:      כן ?

 

נוימן:       כן.

 

המ”כ:      אהה… אז אתה מתגעגע הבית…יש לך חברה ?

 

נוימן:       חברה ?

 

המ”כ:      חברה.

 

נוימן:       לא.

 

המ”כ:      לא ?

 

נוימן:       לא.

 

המ”כ:      אהה…אז אין לך חברה… (שואג) אז בגלל זה אתה גונב מכתבי אהבה של חברים שלך שלהם יש חברה ?

 

נוימן:       מה ?

 

המ”כ:      לא שמעת אותי ? למה אתה גונב מכתבי אהבה של חברים שלך ?

 

נוימן:       אני לא גנבתי כלום.

 

המ”כ:      לא גנבת כלום. הא הא הא…(פאוזה)  טוב תגיד מה הבאת מהבית ?

 

נוימן:       מה ?

 

המ”כ:      בטח הבאת כמה דברים מהבית. כלי רחצה…תחתונים…כלי רחצה…מה עוד ?

 

נוימן:       זהו.

 

המ”כ:      מה לא הבאת עוד משהו ?

 

נוימן:       אני לא זוכר.

 

המ”כ:      איזה משחקים או משהו…

 

נוימן:       לא.

 

המ”כ:      דברים עגולים…

 

נוימן:       לא.

 

המ”כ:      שעפים…

 

נוימן:       לא.

 

המ”כ:      לא הבאת בלון… ?

 

נוימן:       (שותק)

 

המ”כ:      לא הבאת בלון… ?… (שואג) פיזדמאט, יופטפוימאט, חולרה, חולה רוח, איפה אתה חושב שאתה נמצא בגנון ?

יא משוגע,חולה רוח, אינפנטיל, הומו. לך תביא את הבלון, שלושים שניות היית פה, זוז !

 

(נוימן פונה לחפש את הבלון בקיטבג ואז מופיע “הילד עם הבלון” מהגן, הם נרגשים להיפגש, רוקדים, בזמן שהמ”כ ממתין)

 

יחזקאל: (נכנס): המפקד.

 

המ”כ:      מה אתה רוצה ?

 

יחזקאל:    מצאנו את המכתבים.

 

המ”כ:      מה זה ?

 

יחזקאל:    מצאנו את המכתבים.

 

המ”כ:      איפה?

 

יחזקאל:    מתחת למזרון של מנשה.

 

המ”כ:      ואיפה מנשה ?

 

יחזקאל:    נעלם.

 

המ”כ:      לך תמצא אותו.

 

יחזקאל:    המפקד, סבא שלי נפטר, אני יכול לקבל אפטר ?

 

המ”כ:      אתה יכול לקבל שמירה.   (יחזקאל יוצא)    אלוהים אדירים איזה חיים מחורבנים…מה אני עושה עכשיו עם

האידיוט עם הבלון.

 

(החברים הותיקים נפרדים, “הילד עם הבלון” יוצא ונוימן פונה למ”כ, עם הבלון בידו.)

 

המ”כ:      עכשיו נוימן, אתה לוקח סיכה ומפוצץ את הדבר המגוחך הזה…שמעת אותי ?

 

נוימן:       ( זועק ) ל א !

 

המ”כ:      מה זה ?

 

נוימן:       אמרתי לא !

 

המ”כ:      אתה תפוצץ את הבלון הזה ! שמעת אותי נוימן, מה זה לא, מה אתה אומר לי לא ?

 

נוימן:       הבלון לא מפריע לי, הבלון לא מפריע לך.

 

המ”כ:      מה זה לא מפריע לי ? חייל עם בלון ?אין חייל עם בלון.

 

נוימן:       למה שלא יהיה ?

 

המ”כ:      למה שלא יהיה ? מה זה למה שלא יהיה, ראית באיזה מקום הוראה שלחייל יהיה בלון?

 

נוימן:       ראית באיזה מקום הוראה שלא ?

 

המ”כ:      על מה אתה מדבר, אתה לא יודע על מה אתה מדבר, אם תהיה חס וחלילה מלחמה מה תעשה, תסחב עם הבלון ?

 

נוימן:       הבלון לא כבד.

 

המ”כ:      מה אתה אומר לי כבד, אני אמרתי כבד, מה זה בכלל עניין של כבד ?

 

נוימן:       אז מה, עניין של מה ?

 

המ”כ:      מה עניין של מה, מה אתה שואל אותי עניין של מה, עומד לי עם בלון ושואל אותי עניין של מה,

פה אני שואל את השאלות לא אתה. אל תגיד לי עניין של מה, עניין של מה הוא אומר לי.

 

נוימן:       עניין של מה ? אמרת לי ללכת שמאל ימין, הלכתי שמאל ימין. אמרת לי לרוץ, רצתי. אמרת לי לזחול, זחלתי.

לקפוץ קפצתי, לצרוח צרחתי, לשיר שרתי, וכל זה כל הזמן עם הבלון בקיטבג. לא הפריע לי, לא הפריע לך.

כל מה שאמרת לי עשיתי. בעצם לא אמרת, נבחת. כמעט שחכתי מאיפה אני בא. אני לא זוכר לאן אני הולך.

אף פעם לא רצית לדעת מה אני רוצה. לא שאלת מה אני חושב, נבחת. וכל מה שנבחת, אני עשיתי.

אבל עכשיו אתה רוצה לקחת ממני את הבלון שלי, ואני אומר לך שאף פעם, לעולם, בשום מקרה

אני לא אתן לך לגעת בו.לא לך ולא לאף אחד. ואתה תנבח !

 

המ”כ:      אתה רוצה לדבר עם הפסיכולוגית ?

 

 

 

(נכנס המפקד מלווה בפקידה הפלוגתית)

 

המפקד:    נחמיאס.

 

המ”כ:      כן המפקד.

 

המפקד:    האקדח שלי נעלם.

 

המ”כ:      מה זאת אומרת נעלם.

 

המפקד:    נעלם זה נעלם, מה זאת אומרת נעלם? הוא היה במגירה,יצאתי, חזרתי, עכשיו הוא לא במגירה,הבנת מה זה נעלם?

 

המ”כ:      אבל מי היה יכול לקחת אותו ?

 

המפקד:    איפה הגנב עם המכתבים ?

 

המ”כ:      נעלם.

 

המפקד:    מה זאת אומרת נעלם ?

 

המ”כ:      נעלם זה נעלם, מה זאת אומרת נעלם ?

 

המפקד:    אהה, לך תמצא אותו.

 

המ”כ:      כן המפקד. ( יוצא )

 

המפקד:    אידיוט אחד.

 

נוימן:       אהלן אודי.

 

המפקד:    אפצ’י.  (מתעטש)

 

הפקידה:   לבריאות.

 

המפקד:    תודה. (לנוימן) אני, במקום הזה, במדים האלה, לא אודי בשבילך, אני המפקד, הבנת אותי חייל ?

 

נוימן:       כן.

 

המפקד:    כן מה ?

 

נוימן:       כן מה ?

 

המפקד:    כן המפקד.

 

נוימן:       אה.

 

המפקד:    אז תגיד.

 

נוימן:       מה ?

 

המפקד:    תגיד כן המפקד, תגיד.

 

נוימן:       כן המפקד.

 

המפקד:    יפה מאד. עכשיו, מה זה ? אפצ’י.

 

הפקידה:   לבריאות.

 

המפקד:    תודה.

 

נוימן:       מה, מה זה ?

 

המפקד:    מה, מה זה, מה ?

 

נוימן:       מה, מה זה המפקד.

 

המפקד:    יפה מאד. מה זה ? אפצ’י.

 

הפקידה:   לבריאות.

 

המפקד:    תודה.

 

נוימן:       בלון.

 

המפקד:    אפצ’י.

 

הפקידה:   לבריאות.

 

המפקד:    שקט ! בלון ,מה ? אפצ’י.

 

הפקידה:   לבריאות.

 

נוימן:       לבריאות, מה ?

 

הפקידה:   לבריאות, המפקד.

 

נוימן:       יפה מאד. (למפקד) מה זה ?

 

המפקד:    בלון. אפצ’י.

 

הפקידה:   לבריאות.

 

המפקד:    שקט שרייר, שקט ! (לנוימן) תביא את הבלון. אפצ’י.

 

הפקידה:   לבריאות.

 

המפקד:    איפה יחזקאל ?

 

הפקידה:   במטבח, אני אלך לקרא לו. (הפקידה יוצאת ולא מבחינה ביחזקאל הנכנס)

 

המפקד:    הנה הוא. יחזקאל לך תקרא לה, תעשה לי טובה.

 

יחזקאל:    שרייר! (פונה לצאת)

 

המפקד:    בוא הנה, קח לו את הבלון. אפצ’י.

 

יחזקאל:    לבריאות.

 

המפקד:    גם אתה עם הלבריאות, שמענו, קח לו את הבלון. אפצ’י.

 

יחזקאל:    תביא את הבלון. תביא את הבלון. תביא את הבלון. הוא לא נותן לי את הבלון. (על כל “בלון” המפקד מתעטש)

 

המפקד:    תקרא לרופא.

 

יחזקאל:    בשביל הבלון ?

 

המפקד”    אפצ’י, בשביל הנזלת.

 

יחזקאל:    חשבתי בשביל הבלון.

 

המפקד:    אפצ’י. (יחזקאל יוצא. הפקידה נכנסת)

 

הפקידה:   הוא נעלם, אני לא מוצאת אותו.

 

המפקד:    איפה הרופא ?

 

הפקידה:   איזה רופא ?

 

נוימן:       דר דואנייאס.

 

המפקד:    חכה בחוץ. ( נוימן יוצא)

 

הפקידה:   הנה הרופא.  (נכנס הרופא)

 

הרופא:     אז מה קורה ?

 

המפקד:    אני מתעטש.

 

הרופא: (לקהל)  התעטשות היא התפרצות רוח חזקה מהאף, הסוחפת איתה רסיסי ריר . (למפקד) תתעטש רגע.

 

המפקד:    אני לא מתעטש לפי הזמנה. אפצ’י.

 

הרופא: (לקהל) העיטוש נגרם בדרך כלל בגלל סתימה מתמשכת בחלל האף. (למפקד) שנית.

 

המפקד:    אפצ’י.

 

הרופא:     זאת אלרגיה.

 

המפקד:    אז מה עושים ?

 

הרופא:     במקרה יש לי כאן טיפות אף בשבילך,שלש פעמים ביום. (לקהל) אומרים שזה מאד לא בריא, זה מייבש את הרירית.

 

(הרופא יוצא)

 

המפקד:    קפה חזק.

 

הפקידה:   כן המפקד.(יצאת)

 

המפקד:    (מנסה להכניס את הטיפות תוך כדי עיטוש) אני לא מצליח להכניס את זה לאף, לעזאזל.(קורא החוצה)שרייר !

 

הפקידה:   (נכנסת עם הקפה)  מה ?.

 

המפקד:    את יכולה להכניס לי את זה לאף ?

 

הפקידה:   את הקפה ?

 

המפקד:    את הטיפות ! (היא מנסה). תקראי לרופא. (היא יוצאת)

כבר הייתי במלחמות, אפצ’י.נלחמתי במדבר,אפצ’י, נלחמתי בהרים, אפצ’י, זחלתי בשדות עקובים מדם, אפצ’י,

צנחתי ממטוסים מתרסקים לתוך ספינות בוערות, אפצ’י, ירו עלי כדורים, פגזים, פצצות, טילים, אר פי גי,

טי אן טי, די די טי, טי טי טי,טי טי טי, אפצ’י.אבל מעולם, אפצ’י, מעולם, אפצ’י לא הייתי תחת הפגזה כזאת,

אפצ’י, אפצ’י, אפצ’י.

 

(נכנסים הפקידה והרופא)

 

הפקידה:   הנה דר דואנייס מגיע.

 

הרופא:     אז מה קורה ?

 

המפקד:    אני לא מצליח להכניס את הטיפות.

 

הרופא:     (לקהל) למה הוא מבלבל לי את האשכים ? (למפקד) תתעטש רגע.

 

המפקד:    אפצ’י.

 

הרופא:     זאת אלרגיה.

 

המפקד:    אני יודע, אפצ’י, אני יודע, אפצ’י, אמרת לי כבר, אפצ’י, אני לא מצליח להכניס את ה ט י פ ו ת !!!

 

הרופא:     (לקהל) המפקד הזה היה צריך להיות ממטרה. (לפקידה) טיפות.

 

הפקידה:   טיפות.

 

הרופא:     תודה (מנסה להכניס את הטיפות, המפקד ממשיך להתעטש, הוא מוותר ומנסה לאחוז במפקד)תחזיקי את זה…

תכניסי לו…(היא מתנפלת על המפקד ומחדירה את הטיפות. דממה מתוחה)

 

הפקידה:   הכנסתי.

 

הרופא:     עשרים ואחת,עשרים ושתיים,עשרים ושלוש… זה בא.

 

המפקד:    אההה…כחחח.

 

הרופא:     זו ההתעטשות האחרונה כמדומני.

 

המפקד:    אלוהים אדירים.דבר כזה עוד לא היה לי. נראה לי שזה עבר.

 

הרופא:     תודה רבה, היה נעים מאד. (פונה לצאת)

 

המפקד:    אפצ’ייי. (עיטוש המלווה בתנועת מחול אקספרסיבית כלפי מעלה)

 

הפקידה:   מה קורה לו דוקטור?

 

המפקד:    אפצ’ייי .אפצ’י. (כנ”ל)

 

הרופא:     הוא רוקד.

 

הפקידה:   מה קורה לך המפקד ? אולי תשתה קצת מהקפה ?

 

הרופא:     כבר לו אקטואלי. ז ר י ק ה !

 

(הרופא שולף מזרק ומתקרב אל המפקד כשזה מתחמק ממנו)

 

הפקידה:   מה קורה לו דוקטור, מה קורה לו ?

 

הרופא:     אלרגיה שרייר, אלרגיה. (הוא מצליח לסגור על המפקד ולנעוץ את המזרק בישבנו. המפקד מתחיל להתעופף)

 

הפקידה:   הוא רוצה לעוף דוקטור.

 

הרופא:     בלי היסטריה שרייר. (צורח) תחזיקי אותו.

 

הפקידה:   הוא בורח לי מהידיים.

 

הרופא:     תקראי לחיילים.

 

הפקידה:   הצילו, המפקד מתרומם. ( היא יוצאת וחוזרת עם קבוצת חיילים. הם אוחזים במפקד ויוצאים אתו כשהוא באויר)

 

(חוזרים המ”כ ויחזקאל. נוימן נכנס עם הבלון בידו)

 

המ”כ:      הנה הוא שם מעל העץ. למה לא החזקת אותו ?

 

יחזקאל:    (אוחז בידו נעל של המפקד) מה לא החזקתי, עף לי מהידיים.  (יוצאים)

 

נוימן:       דוקטור דואנייאס ?

 

הרופא:     (לקהל) אה , הבחור עם הבלון, שמעתי עליו. נו…

 

נוימן:       מה קרה למפקד ?

 

הרופא:     אלרגיה קלה. זה יעבור .(מצדיע למפקד בהסתר)

 

נוימן:       אבל הוא עף.

 

הרופא:     בהחלט נוימן, הוא עף. זו תופעה ידועה, כשמתעטשים עפים.

 

נוימן:       אני חושב שאני יודע למה המפקד מתעטש.

 

הרופא:     אתה יודע למה המפקד מתעטש. (לקהל) למה אני מדבר אתו, ממתי רופאים מדברים עם בני אדם ?

 

נוימן:       אני חושב שהמפקד אלרגי לבלון שלי.

 

הרופא:     אין כזה דבר אלרגיה לבלון. יש אלרגיה לוילונות, לאבק, לגרביים, לכלבים, לדגים, לנשים.

אלרגיה לבלון, אין. אפצ’י.

 

נוימן:       הנה גם אתה התעטשת.

 

הרופא:     אני ? אני לא התעטשתי. אפצ’י.

 

נוימן:       הנה הוא שוב עובר. המפקד…  (הרופא מצדיע)

 

הרופא:     אפצ’י. מה יש, מה קרה ? קריר קצת אז אני מתעטש. אפצ’י. (יוצא)

 

 

(נכנסת הפקידה החדשה של המפקד)

 

פקידה חדשה:        מה זה אני חולמת ? (רואה את המפקד בשמיים)

 

נוימן:                    מה זה אני חולם ?

 

פקידה חדשה:        ראיתי מלאך עף בשמיים.

 

נוימן:                   אני רואה מלאך על האדמה.

 

פקידה חדשה:        מי אתה ?

 

נוימן:                   נוימן, ואת ?

 

פקידה חדשה:        אני הפקידה החדשה של המפקד. איפה הוא ?

 

נוימן:                   הוא עבר פה לפני רגע. אני אוהב אותך אני יכול לנשק אותך ?

 

פקידה חדשה:        לא. איפה הוא עבר לפני רגע ?

 

נוימן:                   בשמיים.

 

פקידה חדשה:        אתה צוחק.

 

נוימן:                   את מחייכת. אלוהים כמה שאת יפה.

 

פקידה חדשה:        מה הוא עושה בשמיים ?

 

נוימן:                   הוא עף.

 

פקידה חדשה:        מה, זה הוא , זה היה המפקד ?

 

נוימן:                   כן.

 

פקידה חדשה:        כמה יפה. מתי הוא נוחת ?

 

נוימן:                   אי אפשר לדעת.זה התקף אלרגי. הייתי רוצה להתחתן איתך.

 

פקידה חדשה:        ואני עם המפקד הגבוה.

 

נוימן:                   את כל כך יפה ונחמדה, הכל אני מוכן לעשות בשבילך.

 

פקידה חדשה:        באמת ? אז תוריד לי את המפקד מהשמיים.

 

נוימן:                   דווקא זה ? אבל אני חושב שבגללי הוא עלה.

 

פקידה חדשה:        אתה רואה. בכל אופן. אני צריכה להודיע למשהו שהגעתי. להתראות. (יוצאת)

 

נוימן:                   אלוהים אדירים.כמה שהחיים נפלאים. המפקד עף בשמיים, ואהובתי הולכת על האדמה.

 

 

(נכנס יחזקאל)

 

יחזקאל:                מנשה עלה על הגג, הוא הולך להתאבד.  (נוימן ויחזקאל יוצאים)

 

 

(נכנסים המ”כ, הפקידה והרופא, הם מביטים למעלה לעבר הגג)

 

המ”כ:      מנשה אני מזהיר אותך אתה מסתבך.קודם גנבת מכתבי אהבה, אחרי זה את האקדח של המפקד,

עכשיו אתה רוצה להרוג את עצמך.

 

הרופא:     (לקהל) כמו סרט טורקי. אפצ’י.

 

הפקידה:   לבריאות.

 

הרופא:     לא התעטשתי.

 

המ”כ:                  דוקטור דואנייאס, אני צרוד.

 

הרופא:                 תעשה אה.

 

המ”כ:                  אהה.

 

הרופא:                 גימלים אתה לא תקבל. (לקהל) שלא יצעק כל כך הרבה.

 

המ”כ:                  מנשה,אני צרוד, תרד מהגג ונדבר. אני משתגע מהלחץ. תאמין לי אני משתגע.  (יוצאים)

 

(על הגג- מנשה מצמיד אקדח לרקתו ונוימן נכנס)

 

נוימן:                   מה אתה עושה ?

 

מנשה:                  מה זה, איך עלית על הגג ?

 

נוימן:                   מה אתה עושה עם האקדח הזה, אתה רוצה למות ?

 

מנשה:                  אל תזוז.

 

נוימן:                   אני לא מרשה לך.אני לא מרשה לך. (הם נאבקים) תן לי את האקדח. (יוצאים)

 

(חוזרים המ”כ, הפקידה והרופא)

 

המ”כ:                  מנשה, זה אני נחמיאס, מנשה אתה שומע אותי, בוא לא נאבד את העשתונות.

 

הרופא)       :קהל) אוי ואבוי, הפסיכולוגית מגיעה. אפצ’י. לבריאות. לא התעטשתי. (נכנסת הפסיכולוגית)

 

הפסיכולוגית:         איך ששמעתי, תיכף התלבשתי ובאתי….(    )

 

המ”כ:                  תפסנו אותו גונב מכתבי אהבה של חיילים.

 

הפסיכולוגית:         בוודאי, הוא היה כל כך בודד, אף אחד לא כתב לו, זו תופעה ידועה מאד.

 

המ”כ:                  עכשיו הוא עלה על הגג עם אקדח.

 

הפסיכולוגית:         בוודאי, הוא לא מסוגל לעמוד מול מה שהוא עשה. היה לי ברור לגמרי שזה יקרה. תן לי לדבר אתו.

(למעלה) יחזקאל, זו בתיה הפסיכולוגית מדברת אליך, יחזקאל, תענה לי בבקשה, יחזקאל.

(תוך כדי דבריה נכנס יחזקאל ומנסה לפנות אליה) אל תפריעו לי עכשיו, יחזקאל, יחזקאל.

 

יחזקאל:                בתיה, בתיה , מה יש לך אני פה.

 

הפסיכולוגית:         מה אתה לא על הגג ?

 

יחזקאל:                (פונה למ”כ) נחמיאס, אני חייב לצאת הביתה, אח שלי בא מחוץ לארץ

ואין מי שייקח אותו מהשדה תעופה.

 

המ”כ:                  תדבר עם המפקד.

 

הפסיכולוגית:         אז מי זה מתאבד שם ?  (יוצאים)

 

(נכנסים מנשה ונוימן שמצמיד את האקדח לרקתו שלו)

 

מנשה:                 מה אתה עושה ?

 

נוימן:                  אם אתה אז קודם אני.

 

מנשה:                תביא את האקדח, משוגע.

 

נוימן:                 אם אתה אז קודם אני.

 

(מנשה פורץ בבכי ומתמוטט)

 

נוימן:                (רוכן אליו) כמה טוב שאתה בוכה. כולם רוצים לבכות ואתה בוכה, ותדע לך גם שכולם רוצים מכתבי אהבה,

אפילו נחמיאס, מה הוא לא היה נותן בשביל לקבל מכתב אהבה משרייר, אה? היית צריך לראות אותו למטה, הוא

מת מפחד, כל כך הוא רוצה לבכות, כל כך הוא רוצה מכתב אהבה, בגלל זה הוא צרוד. אתה יודע כשיחזקאל צעק

לי שאתה עלית לגג עם האקדח אני כל כך נבהלתי. פתאום ראיתי את הגוף שלך איננו.ראיתי את הפנים שלך,

את הידיים שלך, את החזה שלך, את הרגליים פתאום נעלמים, והרגשתי כאילו זה אני.

תראה את הציצי שלי, לך יש ?

 

מנשה:                  כן

 

נוימן:                   תראה. (מורה על הפופיק)

 

מנשה:                  גם לי יש.

 

נוימן:                   אתה יודע , היום הגיעה לכאן הפקידה החדשה של המפקד, ואני כל כך אוהב אותה.זה היה בדיוק אחרי שהמפקד

עף לשמיים, זה לא נחמד ? איזה הפתעה תהיה לו כשהוא ינחת, במקום שרייר העקומה הפקידה החדשה והנחמדה.

 

הפסיכולוגית:         (מבחוץ) מנשה, מנשה, סליחה שקראתי לך יחזקאל.

 

נוימן:                   (מביט למטה) אולי נעשה עליהם פיפי…?

 

חושך

 

 

(יחזקאל לבד על הבמה, קורא למעלה)

 

יחזקאל:    המפקד, המפקד,לא עונה, המפקד אני צריך אפטר.דודה של אמא שלי נפגעה בתאונה ואבא שלי צריך לעבור ניתוח,

גם אחותי מתחתנת, אני חייב לצאת הביתה, המפקד. הנה דוקטור דואניאס , נוציא ממנו גימל.

(נכנס הרופא, יחזקאל צולע לקראתו) דוקטור דואניאס, חטפתי נקע.

 

הרופא:     יחזקאל אתה יודע מה קורה לי ? צומחים לי שדיים.

 

(יחזקאל נמלט החוצה והרופא יוצא אחריו)

 

(נכנס המ”כ-היסטרי)

 

המ”כ:      שרייר  שרייר  (נכנסת שרייר)

 

הפקידה:   מה קרה ?

 

המ”כ:      דואניאס.

 

הפקידה:   מה אתו ?

 

המ”כ:      הוא השתנה.

 

הפקידה:   איך השתנה ?

 

המ”כ:      במרפאה. נכנסתי אליו עם הצרידות שלי…

 

הפקידה:   נו…

 

המ”כ:      הוא השתנה…

 

הפקידה:   איך ?

 

המ”כ:      הוא כבר לא אותו דואניאס…

 

הפקידה:   איך ?

 

המ”כ:      הוא כבר לא רופא…

 

הפקידה:   אלא ?

 

המ”כ:      אחות.

 

 

 

 

 

 

 

 

הפקידה:   דברים מוזרים מאד קורים במחנה שלנו, נחמיאס, דברים משונים מאד. איפה נשמע כזה דבר שמפקד יעזוב

את המשרד שלו לכל כך הרבה זמן ויתעופף מעל למחנה כמו איזה עטלף מתעטש. אפילו מכשיר קשר הוא לא

לקח אתו, וטלפונים יש כל הזמן. אז מה אני אגיד לרמט”כל שמתקשר, שהמפקד מתקן עננים ?

משונים מאוד נחמיאס הדברים שקורים במחנה שלנו, והכל כנראה מתחיל בהתעטשות. ועכשיו אני נזכרת

שגם דוקטור דואניאס התעטש היום בבוקר כשמנשה עלה על גג, וכשאתה אומר לי מה שאתה אומר לי

שקרה לו, אז זה מה שאני חושבת, שהכל התחיל מאז שנוימן הזה הגיע לכאן עם הבלון שלו, וכנראה

כשאני מנתחת את המצב אז זה מה שאני חושבת,שחלק מהאנשים פה נדבקו במחלה מאד מאד נדירה,

וכמו שכולרה מתחילה בשלשול, ככה המחלה הנדירה הזאת מתחילה בהתעטשות, אז מה אתה אומר ?

 

המ”כ:      אפצ’י.

 

הפקידה:   לבריאות….

 

הפקידה:   נחמיאס, אתה התעטשת..

 

המ”כ:      אפצ’י.

 

הפקידה:   שוב…

 

המ”כ:      מה יקרה לי שרייר ?

 

הפקידה:   שום דבר…

 

המ”כ:      אפצ’י…אמא’לה, מה יקרה לי… אפצ’י

 

הפקידה:   שוב…

 

המ”כ:      אפצ’י.

 

הפקידה:   אני אקרא לדוקטור דואניאס…

 

המ”כ:      ל א !!!

 

הפקידה:   תשמע, אני מציע שתרגע, ואם יקרה לך מה שקרה לדוקטור דואניאס, פשוט נהיה חברות טובות.

 

המ”כ:      וופ.  (הוא נובח)

 

הפקידה:   מה אמרת ?

 

המ”כ:      וופ וופ. (הוא יורד על ארבע ומרים רגל אחת באויר…)

 

הפקידה:   נחמיאס ! (הוא מוציא לשון ומתנשף) בוא מהר תכנס פנימה לפני שאחד החיילים יראה אותך.

אוי אני מקווה שיש לו חיסון.

 

(הם יוצאים)

 

 

 

 

 

(נכנסת הפקידה החדשה של המפקד, מביטה לשמיים, אחריה פוסע נוימן ובידו בלון)

 

נוימן:                   שלום.

 

הפקידה החדשה:    אה, זה אתה.

 

נוימן:                   אני הולך אחרייך כבר שעה.

 

הפקידה החדשה:    ואני אחרי המפקד.

 

נוימן:                   מה, רואים אותו בחושך ?

 

הפקידה החדשה:    כשהירח יוצא מהעננים אני רואה אותו מנצנץ.

 

נוימן:                   המפקד מנצנץ ? מי היה מאמין… אני עדיין אוהב אותך.

 

הפקידה החדשה:    ספר לי עליו, איך הוא התחיל לעוף ?

 

נוימן:                   זה היה בגלל הבלון שלי, הוא התחיל בכלל להתעטש, שרייר חשבה שהוא מצונן,

אבל זה היה בגלל הבלון שלי. עכשיו גם דוקטור דואנייס התחיל להתעטש, מי יודע לאן הוא יגיע.

 

הפקידה החדשה:    תן לי את הבלון.

 

נוימן:                   אני לא יכול.

 

הפקידה החדשה:    כולם חושבים שאתה משוגע.

 

נוימן:                   מה, בגלל הבלון ?

 

הפקידה החדשה:    תן לי.

 

נוימן:                   אני לא יכול…ואת ?

 

הפקידה החדשה:    מה ?

 

נוימן:                   את חושבת שאני משוגע ?

 

הפקידה החדשה:    (לוחשת) אני אתן לך לנשק אותי אם תיתן לי את הבלון.

 

נוימן:                   (לוחש) אני לא יכול לתת לך את הבלון.

 

הפקידה החדשה:    (לוחשת) אתה יכול.

 

נוימן:                   (לוחש) אני כל כך אוהב אותך.

 

הפקידה החדשה:    תן לי את הבלון !

 

נוימן:                   כמה נורא.

 

הפקידה החדשה:     מה נורא ?

 

נוימן:                   אני לא יכול לתאר לי את עצמי בלי הבלון, אני אהיה אבוד.

 

(היא נושקת לו, מתפתח ריקוד חיזור כשהיא אחרי הבלון והוא אחריה- על רקע “‘You are so beautiful to me

לבסוף היא נוטלת את הבלון מתחת לחולצה ויוצאת. הוא נותר לבד)

 

נוימן:                   הבלון שלי, איפה הבלון שלי.  (יוצא)

 

 

(נכנס המ”כ על ארבע , נובח ואחריו הפקידה)

 

הפקידה:               נחמיאס, בוא הנה, אפ.. רגלי… ארצה… ששש… תפסיק כבר להתווכח ובוא הנה. (נכנסת הפסיכולוגית)

 

הפסיכולוגית:         בוקר טוב שרייר , בוקר טוב נחמיאס.

 

המ”:כ:                 וופ.

 

הפקידה:               לבריאות.

 

הפסיכולוגית:         מה אתה עושה על הרצפה ?

 

הפקידה:               הוא מחפש את השעון שלו.

 

המ”כ:                  וופ.

 

הפקידה:               לבריאות.

 

הפסיכולוגית:         למה אתה מתנשף ככה ?

 

הפקידה:               הוא מתאמץ.

 

המ”כ:                  וופ.

 

הפקידה:               לבריאות.

 

הפסיכולוגית:         אבל השעון על היד שלך.

 

הפקידה:               לא, לא שעון יד …הוא מחפש שעון קיר.

 

המ”כ:                  וופ.

 

הפקידה:               נחמיאס, בוא תכנס אתה נורא מצונן.

 

הפסיכולוגית:         שעון קיר על הרצפה ?

 

הפקידה:               השעון נפל…הוא נפל.

 

הפסיכולוגית:         אתה מחפש שעון קיר שנפל על הרצפה ?

 

הפקידה:               כן…הוא מחפש שעון קיר שנפל על הרצפה…אנחנו הלכנו עם השעון קיר והוא פשוט נפל לנו מהידיים.

 

המ”כ:                  וופ.

 

הפקידה:               פוי נחמיאס, פוי.

 

הפסיכולוגית:         איך זה שאתה לא מוצא  שעון קיר שנופל על הרצפה ?

 

הפקידה:               הוא מאוד קטן…הוא מאד מאד קטן.

 

המ”כ:                  וופ.

 

הפקידה:               פוי פוי.

 

הפסיכולוגית:         עד כדי כך קטן ?

 

הפקידה:               כן… כזה קטן.

 

הפסיכולוגית:         שעון קיר כזה קטן.

 

הפקידה:               יפני.

 

הפסיכולוגית:         אה, יפני, היה לי כזה, לעזור לכם לחפש ? (היא יורדת על ארבע ,מחפשת, ניצבת מול נחמיאס)

 

הפקידה:               לא צריך כבר מצאנו אותו.

 

הפסיכולוגית:         אפשר לראות אותו .

 

הפקידה:               לא !…הוא שוב נעלם.

 

המ”כ:                  וופ.

 

הפסיכולוגית:         מה זה נחמיאס אתה נובח ?

 

הפקידה:               הוא לא נובח הוא מתעטש.

 

הפסיכולוגית:         הוא נובח.

 

הפקידה:               הוא מתעטש…וופ…אוי הנה גם אני מתעטשת…נחמיאס הדבקת אותי.

 

הפסיכולוגית:         אבל הוא הולך על ארבע.

 

הפקידה:               גם את הולכת על ארבע…גם אני הולכת על ארבע…ווופ…לבריאות…תודה. (נכנס נוימן)

 

נוימן:                   ראיתם אולי את הפקידה החדשה של המפקד, הבלון שלי בבטן שלה ?

 

הפסיכולוגית:         (קמה) איזה שטויות נוימן, איך הבלון שלך יכול להיות בבטן שלה ?

 

נוימן:                   אני מוכרח את הבלון. (יוצא)

 

הפסיכולוגית:         הוא כל כך אינפנטיל הנוימן הזה, אני ממש לא מבינה איך גייסו אותו.

 

המ”כ:                  וופ.

 

הפקידה:               וופ…לבריאות.

 

הפסיכולוגית:         אני חושבת שכדאי לכם לגשת לדוקטור דואניאס עם ההצטננות שלכם.

 

הפקידה:               כן כדאי…בוא נחמיאס…הולכים לדוקטור דואניאס.  (המ”כ והפקידה יוצאים על ארבע)

 

(הפסיכולוגית נותרת לבד על הבמה, נכנס הרופא, לבוש כאחות)

 

הרופא:     בוקר טוב בתי’לה, השמש זורחת, הציפורים פורחות והפרחים מצייצים ואני בוקעת לי לעוד בוקר נפלא.

ישנתי מצוין, בלי כדור. לפני שצמחו לי שדיים(הבלונים) לא נרדמתי חמוד’לה, עכשיו אני רק עוצמת את העיניים,

ומייד חלומות, ואיזה חלומות, כל הלילה טיישים מרקדים, מה, מה, מה, אוח זה יושב עליך מממ, וגם לסרוג

התחלתי,עוד לא החלטתי מה, אבל הידיים כבר פועלות, צ’יק צ’ק צ’יק צ’ק, בקיצור, הכל אפשרי.

 

(הפסיכולוגית נמלטת החוצה בזעקות שבר)

 

אלוהים אדירים כמה שהחיים נפלאים, אני מדברת והפסיכולוגית שותקת.

 

(נכנס נוימן)

 

נוימן:       דוקטור דואניאס, אני מחפש את הפקידה החדשה של המפקד.

 

הרופא:     לא ראיתי אותה, מה קרה חביבי.

 

נוימן:       הבלון שלי בבטן שלה.

 

הרופא:     אוי ואבוי, איך זה קרה ?

 

נוימן:       אני לא יודע, הייתי מאוהב בה…

 

הרופא:     מאוהב בה ?

 

נוימן:       ועכשיו היא נעלמה.

 

הרופא:     מסכנה, היא מתביישת.

 

נוימן:       מתביישת ?

 

הרופא:     כן, כשאנחנו הנשים מתנפחות אנחנו מעדיפות לשבת בבית ולהסתיר את עצמנו מפני העולם.

גופנו הוא דיגלנו. אתה לא תמצא אותה.

 

נוימן:       אבל אני מוכרח את הבלון.

 

הרופא:     ואני מוכרחה עוד לבשל. (פונה לצאת)

 

נוימן:       דוקטור דואניאס… אתה לא היית גבר ?

 

הרופא:     בהחלט הייתי נוימן, אבל אתה יודע, עם הגיל מתרכחים. (יוצא)

 

נוימן:       (לבדו) אני צריך לחזור. אני צריך לחזור עכשיו. אני אמצא אותו.

 

 

(חושך)

(הגן, הגדר קטנה מאז הפעם האחרונה שראינו אותה. נכנס נוימן)

 

נוימן:       ילד…ילד…ילד חזרתי…איפה אתה.. חזרתי… אבדתי אותו… את הבלון…סליחה…ילד…איפה הנדנדה, איפה ארגז

החול, איפה סוס העץ, איפה הילדים… (הוא פושט את חולצתו, מתגלגל ומשחק, מניח ידיו על פניו)

יש לי שערות על הפנים, איך פתאום יש לי שערות על הפנים…ילד… ילד            סליחה.

(נכנסים הילדים מהתמונה הראשונה, רוקדים, מקיפים אותו ויוצאים) אין לי מה לחפש כאן יותר. (יוצא)

 

 

(חושך)

 

(נכנס יחזקאל, ומצד שני הפקידה, חוסמת אותו)

 

הפקידה:               לאן אתה חושב שאתה הולך ?

 

יחזקאל:                אני חייב לדבר עם נחמיאס.

 

הפקידה:               אי אפשר עכשיו, הוא עסוק.

 

יחזקאל:                מה זה אי אפשר עכשיו, זה דחוף.

 

הפקידה:               הוא מדבר עם הרמט”כל.

 

יחזקאל:                נחמיאס עם הרמט”כל…תגידי לו שראש הממשלה פה.

 

הפקידה:               אל תיכנס הוא ישן.

 

יחזקאל:                אני אעיר אותו.

 

הפקידה:               שלא תעיז להיכנס פנימה שמעת אותי ?

 

יחזקאל:                בלי ידיים שרייר. (יוצא. נשמע מבחוץ “נחמיאס אני לא יכול יותר”, נשמעות נביחות,יחזקאל נמלט פנימה

ונתקל בנוימן הנכנס)

 

נוימן:                   תסתכל לאן שאתה הולך.

 

הפקידה:               (לנוימן הפונה להיכנס למ”כ) לאן אתה הולך ? (נוימן דוחף אותה ונכנס. נשמעות נביחות,

חבטות ובעקבותיהן יללות .נכנסת הפסיכולוגית)

 

הפסיכולוגית:         מה קרה ?

 

יחזקאל:                נחמיאס נובח ונוימן השתגע. (נכנס נוימן, אוחז אקדח בידו)

 

הפקידה:               מה אתה עושה, לאן אתה הולך עם האקדח הזה ?

 

הפסיכולוגית:         מה קרה נוימן ?

 

נוימן:                   (לפקידה והפסיכולוגית) תכנסו פנימה. תסגרי את הדלת. (יוצא)

 

יחזקאל:                נוימן עלה על הגג.

 

 

(על הגג. נוימן מכוון אקדח לרקתו, נכנס מנשה)

 

מנשה:      מה זה, מה אתה עושה ?

 

נוימן:       לך מכאן.

 

מנשה:      מה זה, אתה רוצה להרוג את עצמך ?

 

נוימן:       אל תזוז.

 

מנשה:      מה קרה, אני לא מבין, לא מזמן דברת אחרת ?

 

נוימן:       היית טיפש, היית צריך להרוג את עצמך באותו יום על הגג, ואני הייתי טיפש, עכשיו לך מכאן.

 

מנשה:      תקשיב לי נוימן. אני זוכר את הרגע הזה, הוא יעבור, תספור עד עשר והוא יעבור. פתאום הכל חוזר תאמין לי,

אתה הצלת אותי אז, תן לי להציל אותך עכשיו. אני יודע מה זה שנגמרת ה(   )…והכל נגמר אבל זה לא ככה

תספור עד עשר, לפחות תספור עד עשר.

 

נוימן:       טיפש קטן, עושה לי אימונים בחשבון. אם הייתי יודע אז שתבלבל לי את המוח הייתי יורה בך בעצמי. תתבגר.

 

מנשה:      להתבגר זה להצמיד אקדח לראש ?

 

נוימן:       להתבגר זה להבין שחלום זה סוס מת.

 

מנשה:      אין חלום אחד, חלום מת וחלום נולד.

 

נוימן:       אין טיפש אחד, טיפש הולך וטיפש בא. לך מכאן טיפש. (נאבקים)

אני לא רוצה להרוג אותך אני רוצה להרוג את עצמי.

 

מנשה:      אתה לא זוכר מה אמרת לי בעצמך לפני שהתבגרת. שראית את הגוף שלי נעלם, הרגשת שזה אתה.

 

נוימן:       עכשיו אני אומר לך הפוך, אין לי נגיעה בך. לא אכפת לי ממך, לא אכפת לי מאף אחד,

אפילו את עצמי אני כבר לא זוכר.

 

מנשה:      חכה, תספור עד עשר, לפחות תספור עד עשר.

 

נוימן:       אחת, שתיים שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע…שמונה…תשע…עשר…

 

הפסיכולוגית:         (קוראת מבחוץ) נוימן, זאת בתיה הפסיכולוגית, הפקידה החדשה, של המפקד עומדת ללדת ,

והיא מבקשת שתבוא. (הם יוצאים)

 

 

(נכנסת הפקידה החדשה מלווה בפסיכולוגית, בפקידה וברופא)

 

הפסיכולוגית:         תחזיקי מעמד.

 

הרופא:                 הללויה, הלידה הראשונה שלי. (קוראת ליחזקאל מבחוץ) ממי בוא, את השולחן לכאן.

 

הפקידה:               אני מקווה שהכל יעבור בשלום.

 

פסיכולוגית:           לידה זה עניין נפשי.

 

הפקידה:               כן ולא. הנה נוימן מגיע.

 

נוימן:                   אני כאן.

 

הפקידה החדשה:    כואב לי.

 

נוימן:                   הכאב שלך החזיר אותי לחיים.

 

הרופא:                 נא להשכיב את היולדת.

 

נוימן:                   תודה.

 

הפקידה החדשה:    לבריאות.

 

הרופא:                 מישהו התעטש ?

 

נוימן:                   לא.

 

הרופא:                 חבל, אני נורא מתרגשת, זו הלידה הראשונה שלי.

 

נוימן:                   בהצלחה.

 

הרופא:                 תודה רבה. מתחילים !  אלוהים אדירים כמה שהחיים נפלאים !

 

(היולדת שוכבת, הרופא מתמקם, ומהבטן יוצא “הילד עם הבלון”)

 

הילד עם הבלון:      חייל.

 

נוימן:                   ילד.

 

הילד עם הבלון:      אני כאן.

 

נוימן:                   חיפשתי אותך.

 

הילד עם הבלון:      אל תחפש, אני עף לי, אני ממשיך לעוף לי.

 

נוימן:                   ושוב עם בלון.

 

הילד עם הבלון:      כן. אבל למדתי לעוף כבר בלעדיו, תראה…

 

נוימן:                   תזהר.

 

הילד עם הבלון:      אל תדאג.

 

נוימן:                   אני כל כך מתגעגע אליך.

 

הילד עם הבלון:      אתה תמיד תתגעגע אלי.

נוימן:                   בוא אלי.

 

הילד עם הבלון:      אני לא יכול לבוא אליך יותר. אתה כבר גדול וכבד, ואני עף לי, אתה יכול לרוץ לפעמים,

אתה יכול אפילו לדלג, אבל בלילה, בסוף היום, כשאתה עייף וחושך, אתה יכול רק להתגעגע.

 

נוימן:                   למה נעלמת, לאן נעלמת, למה נעלמת ?

 

הילד עם הבלון:      אני נעלמתי ? (אני נשארתי) האדמה הסתובבה ולקחה אותך איתה. האדמה מסתובבת, לא שמת לב ?

צריך מאד להיזהר. אני עף באותו מקום, אני עוד משחק, אבל אתה נוסע וגדל על האדמה שמסתובבת.

נוימן:                   אני יודע, את כל זה אני יודע, אבל חשבי שהבלון ישמור עלי.

 

הילד עם הבלון:      שום בלון לא יכול לעצור את האדמה שעליה אתה גדל.

 

נוימן:                   בוא לבקר אותי לפעמים.

 

הילד עם הבלון:      נראה. אני צריך מאד להיזהר, אתה עושה צעד קטן ופתאום אתה חייל….אני עף.

 

נוימן:                   אז תן לי לפחות את הבלון.

 

הילד עם הבלון:      אבל כבר נתתי לך.

 

נוימן:                   איפה הוא ?

 

הילד עם הבלון:      תחפש.   (נעלם)

 

הפקידה:               דואניאס, הלידה נגמרה ?

 

הרופא:                 כנראה.

 

הפקידה:               אבל בסופו של דבר…

 

הפסיכולוגית:         (ליולדת) איך את מרגישה ?

 

הפקידה:               אבל בסופו של דבר, משהו ממשי לא נולד שם ממש.

 

הרופא:                 ימים יגידו, שרייר.

 

יחזקאל:                (מביט למעלה) המפקד !

 

הפקידה:               המפקד נוחת.  (יוצאים כולם, פרט לנוימן והפקידה החדשה)

 

נוימן:                   שמעת ?

 

הפקידה החדשה:    שמעתי הכל.

 

נוימן:                   הבנת ?

 

הפקידה החדשה:    לא הכל.

 

נוימן:                   עוד כואב לך ?

 

הפקידה החדשה:    כבר לא. פתאום כל כך ריק לי.

 

נוימן:                   הילד שלי היה בתוכך.

 

הפקידה החדשה:    לא הייתי צריכה לקחת את הבלון, עכשיו אני יודעת שלא הייתי צריכה לקחת אותו. אתה יכול לסלוח לי.

 

נוימן:                   אני אוהב אותך…ככה.

 

הפקידה החדשה:    והבלון ?

 

נוימן:                   הבלון עדיין אצלך.

 

הפקידה החדשה:    אצלי, איפה ?

 

נוימן:                   נחפש ביחד ?

 

(קולות נחיתה, המפקד נכנס לבמה)

 

נוימן:                   המפקד ?

 

המפקד:                אלא מי ?

 

נוימן:                   אבל אני חשבתי שאתה נוחת שם ?

 

המפקד:                כמעט, ברגע האחרון באה רוח והסיטה אותי מהגבעה.

 

נוימן:                   המפקד, אני כל כך שמח שחזרת.

 

המפקד:                מהיום והלאה, אני לא המפקד בשבילך, הבנת אותי ? מהיום אני אודי.

 

נוימן:                   בסדר.

 

המפקד:                בסדר מה ?

 

נוימן:                   בסדר אודי.

 

המפקד:                יפה מאוד. ומי זאת ?

 

נוימן:                   זאת הפקידה החדשה שלך.

 

המפקד:                נעים מאוד.

 

הפקידה החדשה:    גם לי. (לנוימן) הוא נורא קטן.

 

נוימן:                   איך היה למעלה?

 

המפקד:                למעלה כמו למטה.

 

נוימן:                   תראה נשארו עליך קצת עננים.  (נכנסת הפקידה)

 

הפקידה:               המפקד !

 

המפקד:                שרייר.

 

הפקידה:               דאגתי לך. (מתחבקים)

 

המפקד:                את חונקת אותי.

 

הפקידה:               איך היה למעלה ?

 

המפקד:                למעלה כמו למטה. מה חדש במחנה ?

 

הפקידה:               אך תשאל, אל תשאל מה קרה פה מאז שהמראת. (נכנס הרופא)

 

הרופא:                 המפקד.

 

המפקד:                דוקטור דואניאס כמדומני.

 

הרופא:                 בשבילך גיזלה.

 

המפקד:                מה פתאום גיזלה ? (נכנס יחזקאל)

 

יחזקאל:                המפקד, הנעל שלך אצלי.

 

המפקד:                תודה יחזקאל.

 

יחזקאל:                המפקד, אחותי צריכה ללדת אני יכול לקבל אפטר .

 

המפקד:                כן קח לך אפטר. (יחזקאל יוצא המום)  הסתפרת…

 

הרופא:                 לא ממש.

 

המפקד:                החלפת משקפיים…

 

הרופא:                 לא.

 

המפקד:                אז מה השתנה אצלך לעזאזל ?

 

נוימן:                   הוא היה גבר.

 

המפקד:                נכון, נכון. הוא היה גבר, מה קרה דואניאס ?

 

הרופא:                 לא יודעת, פתאום הרגשתי צורך בשינוי.

 

המפקד:                מה אתה אומר…אה…מה את אומרת.

 

הרופא:                 איך היה למעלה ?

 

המפקד:                כמו למטה, שום הבדל, כמו למטה. (נכנס המ”כ, על ארבע)

 

המ”כ:                  וופ.

 

המפקד:                של מי הכלב הזה ?

 

נוימן:                   זה נחמיאס.

 

המפקד:                נחמיאס, מה קרה לו ?

 

הפקידה:               הוא התעטש.

 

המפקד:                עד כדי כך ? נחמיאס טוב, טוב. (נכנס יחזקאל)

 

יחזקאל:                המפקד, נולדה לי אחות, אני יכול לקבל אפטר ?

 

המפקד:                כן, קח לך אפטר. נחמיאס טוב, טוב. (יחזקאל יוצא המום. נכנסת הפסיכולוגית)

 

הפסיכולוגית:         המפקד, חזרת.

 

המפקד:                בתיה, מה שלומך ?

 

הפסיכולוגית:         לא כך טוב.

 

המפקד:                מה קרה ?

 

הפסיכולוגית:         אין לי מושג. לחץ בחזה, סחרחורת, מועקה.

 

המפקד:                (לרופא)אי אפשר לעשות משהו בשבילה, גיזלה ?

 

הרופא:                 בואי בתי’לה, תתעטשי רגע.

 

הפסיכולוגית:         מה אתה רוצה שאני אתעטש לפי הזמנה… אפצ’י.

 

כולם:                   לבריאות.

 

הרופא:                 (לקהל) התעטשות היא התפרצות רוח חזקה מהאף הסוחבת איתה רסיסי נפש. שנית.

 

הפסיכולוגית:         אפצ’י.

 

כולם:                   לבריאות.

 

הרופא:                 (לקהל) העיטוש נגרם בדרך כלל בגלל סתימה מתמשכת בחלל הלב. שנית.

 

הפסיכולוגית:         אפצ’י.

 

כולם:                   לבריאות.

 

(הפסיכולוגית מתעטשת וכולם מברכים אותה בלבריאות עד שהיא יוצאת מהבמה)

 

הרופא:                עכשיו נראה מה יהיה. (נכנס יחזקאל)

 

יחזקאל:                המפקד, ההורים שלי מתגרשים וחברה שלי בלעה עט פארקר, אני יכול לקבל אפטר ?

 

המפקד:                כן.(יחזקאל פונה לצאת) יחזקאל, אתה בקשת ממני שלוש פעמים ושלוש פעמים

אמרתי לך כן, למה אתה לא הולך ?

 

יחזקאל:                מה אני אעשה בבית ? (יוצא)

 

המ”כ:                  וופ, וופ, וופ, וופצ’י,וופצ’י, אפצ’י,אפצ’י, אפצ’י….(פאוזה)

 

הפקידה:               נחמיאס.

 

המ”כ:                  שרייר אהובתי.

 

הפקידה:               מה זה, לא שמעתי, מה הוא אמר ?

 

כולם:                   מה הוא אמר ?

 

נוימן:                   הוא אמר שרייר אהובתי.  (שרייר מחייכת ומתעלפת)

 

המ”כ:                  מה קרה, מה שוב עשיתי.

 

הרופא:                 אל תדאג, זה שום דבר. היא תתעורר, תתעטש קצת והכל יעבור, בוא ניקח אותה למרפאה.

 

המ”כ:                  בואי שרייר אני אקח אותך .

 

הרופא:                 אחרי. (יוצאים הרופא, המ”כ והפקידה בזרועותיו)

 

המפקד:                נוימן, אנחנו מתקרבים לסוף. את הסיפור המסובך הזה אתה צריך לגמור.

 

נוימן:                   אני יודע, אבל הכל קרה כל כך מהר. לפני פחות משעה היינו בגן. פתאום צבא. זה לא פשוט.

 

המפקד:                זה לא פשוט.

 

נוימן:                   ופתאום אני עצוב.

 

המפקד:                למה אתה עצוב ?

 

נוימן:                   אני אף פעם לא הרגשתי את האדמה כל כך חזק מתחת לרגלים. והילד שלי, הוא עף לשמיים.

 

הפקידה החדשה:    אני כאן.

 

נוימן:                   כן את כאן, אבל אני שומע את הצחוק שלו.

 

הפקידה החדשה:    אתה בוכה.

 

נוימן:                   אלוהים אדירים, כמה שהחיים עצובים.

 

המפקד:                נו נוימן, אי אפשר לגמור ככה אגדה, אנחנו צריכים סוף טוב. (נכנס הרופא)

 

הרופא:                 אתם עוד כאן? קפצתי מהמרפאה, שרייר מתאוששת, נחמיאס כבר נישק אותה על האף.

 

(נכנסת הפסיכולוגית)

 

הפסיכולוגית:         התאהבתי, אלוהים, התאהבתי.

 

המפקד:                במי ?  (נכנס מנשה)

 

נוימן:                   במנשה ?

 

הפסיכולוגית:         התאהבתי בו פתאום. אני מתעטשת ומתעטשת וטרח אני רואה אותו ועל המקום, אהבה.

 

נוימן:                   מנשה, אני כל כך שמח בשבילך. בתיה התאהבה בך.

 

מנשה:                  כן ?

 

נוימן:                   כן.עכשיו כבר לא תצטרך לגנוב מכתבי אהבה. תקבל אותם.

 

הפסיכולוגית:         מנשה אתה אוהב אותי ?

 

מנשה:                  אני לא יודע.

 

הרופא:                 אוי, אל תהיה נודניק. תתעטש קצת אז תדע.

 

המפקד:                נוימן, מה עם הסוף.   (נכנס יחזקאל)

 

יחזקאל:                המפקד, אני יכול להישאר ? (נכנסים המ”כ והפקידה)

 

המ”כ:                  המפקד, אנחנו יכולים לקבל אפטר ?

 

המפקד:                לכבוד מה ?

 

המ”כ:                  אנחנו מאוהבים.

 

המפקד:                אלוהים אדירים, איך שהחיים משתנים, מה ?

 

נוימן:                   (למעלה) הנה הוא, תראו, תראו איך הוא עף לו.

 

המפקד:                נוימן, מה קרה ?

 

פסיכולוגית:           איפה עף מה עף, אני לא רואה שום דבר.

 

נוימן:                   ילד, ילד בכל זאת להתראות.

 

הרופא:                 איפה הוא רואה ילדים ?

 

הפקידה:               אני לא רואה שום דבר, נקודה.

 

נוימן:                   (שלפתע אוחז בלון בידיו) הבלון, הבלון שוב ביד שלי…אני עף.(הוא מתחיל להתעופף כשהכל אוחזים בו)

 

המפקד:                תחזיקו אותו !

 

הפקידה החדשה:    קח אותי איתך.

 

הרופא:                 תחזיקו אותה.

 

המפקד:                נוימן…

 

נוימן:                   אודי… זו לא תמונה יפה לסוף ?

 

המפקד:                תמונה נהדרת נוימן. אבל חסר עוד משפט אחד לסיום.

 

נוימן:                   אני אגיד אותו… אלוהים אדירים…כמה שהחיים…

 

 

 

 

 

 

סוף

 

 

Pages: 1 2 3