מחזאי ובמאי

חוקר פרטי

מאת: מיכאל גורביץ’


הדמויות:

החוקר

בטין – עוזרת לחוקר

אמא – גב ויצמן, אמא של מיכאל

אבא – מר ויצמן, אבא של מיכאל

מיכאל

תמרה – חברתו

הנער עם השיער הרטוב

מלצר

מינה – אחותה של בטין

לאון – ידיד של בטין


תמונה 1

(נשמע “שר היער” מאת שוברט וגתה. האור עולה על חוף ים. החוקר ניצב כשפניו לים וגבו לקהל. על ראשו מגבעת. הוא אינו זז. מכניסים על הגלים את הגרמופון, השולחן ואת הכסא של החוקר. החוקר מתיישב על הכסא.)


 

 

תמונה 2

(הגלים נמשכים. החוקר ספק מקשיב למוסיקה, ספק הוזה.  בטין נכנסת, עומדת מולו, מחכה. הוא אינו מבחין בה. הגלים נרגעים. הולכת לפטיפון. עוצרת את המוסיקה)

בטין: חלמת?

החוקר: (במבוכה) לא, לא, הקשבתי למוסיקה.

בטין: הגיעה.

החוקר: תכניסי אותה.

בטין: גברת ויצמן.

(אמא נכנסת)

בטין: (לאמא) את רוצה לשתות משהו?

(אמא מנידה ראשה. בטין פונה אל החוקר)

החוקר:  תודה בטין.

(בטין יוצאת.)

אמא: אין כסא?

החוקר: אין. גם אצל מלכת אנגליה אין. זה מקצר את זמן הפגישות. איך אני יכול לעזור?

אמא:  בעלי נעלם.

החוקר: (לאמא) מתי?

אמא:   לפני חמישה ימים.

החוקר: (לוקח פנקס קטן ורושם) ספרי לי.

אמא:  אני לא כל כך יודעת מה לספר, אבל… באותו לילה חלמתי חלום משונה. אני ישנה. השעון מצלצל חצות. (נשמע צלצול חצות)

פתאום יוצא מהמיטה נער עם שיער רטוב, מסתכל עלי, ויוצא מהחדר.

(נער ששיערו רטוב חוצה את הבמה,  ויוצא)

בעלי מתעורר, מביט בי, יוצא מהמיטה, והולך אחרי הנער הרטוב.

(אבא חוצה את הבמה, ויוצא בעקבות הנער)

קמתי אחריו, אבל שניהם נעלמו במסדרון. שמעתי טריקת דלת,

(נשמעת טריקת דלת)

והבנתי שהם יצאו מהבית. חזרתי למיטה והמשכתי לישון.

כשהתעוררתי בבקר, בעלי לא היה בבית. התקשרתי לבית המרקחת, בעלי רוקח, מסתבר שהוא הודיע לרוקחת שעובדת איתו שהוא חולה, ושלא יגיע לעבודה.

החוקר: ומאז לא שמעת ממנו?

אמא: כלום. כבר חמישה ימים. גם לא הגיע לעבודה. נעלם.

החוקר: יש לך איזו השערה?

אמא: לא.

החוקר: היה איזה ריב?

אמא: לא.

החוקר: יש לך צילום שלו?

אמא: בבית.

החוקר: אני אבוא איתך.

אמא: אני יכולה להביא לך אותו.

החוקר: חשוב לי לראות את הדירה. (קורא החוצה) בטין!

(לאמא) נער עם שיער רטוב, אמרת?

אמא: בחלום?

החוקר: בחלום.

אמא: כן. נער עם שיער רטוב.

בטין:  (נכנסת) כן.

החוקר:           תפתחי בבקשה תיק לגברת.

בטין: תיק רגיל?

החוקר: אין רגיל, בטין. יש הרגל. מבחוץ הכל נראה דומה ומואר, כשפותחים – יורד החושך. (אמא יוצאת)

בטין:  תשתה משהו? (החוקר מסמן בידו כוסית קטנה) וודקית.

(בטין יוצאת. החוקר שר, כמעט לעצמו. במהלך השיר בטין מביאה לחוקר את כוסית הוודקה)

מי שנעזב פעם

יעזב תמיד

ומי שנבגד

יבגד

מי שננטש פעם

ינטש תמיד

מי שכאב יכאב

כי אין מרפא.

(שותה את הוודקה. חושך)


 

 

תמונה 3

(חדר השינה.  מיכאל שוכב במיטה. על המיטה לידו יושבת תמרה, בגבה לקהל. החוקר ואמא נכנסים)

החוקר: בעלך חזר?!

אמא: (מנידה ראשה) לא, זה לא בעלי. זה הבן שלי מיכאל.

החוקר: (רושם בפנקס) מיכאל.

אמא: מאז שאבא עזב את הבית, הוא לא יוצא מהמיטה.

החוקר: מה את אומרת. בן כמה הוא?

אמא: בנובמבר הוא יהיה בן עשרים וחמש.

החוקר:  הוא גר איתכם?

אמא:  …עכשיו הוא ישן כאן.

החוקר: (מביט סביב) אבל אם אני לא טועה… זה לא נראה לי החדר שלו.

אמא: לא.

החוקר: זה חדר השינה שלכם.

אמא: כן.

החוקר: זאת המיטה שלך ושל בעלך?

אמא: כן. לפני שהוא…

החוקר: הבנתי. תודה. (רושם לעצמו) כמה זמן אמרת הוא שוכב ככה?

אמא: כבר חמישה ימים.

החוקר: (רושם) חמישה ימים. לא יוצא מהמיטה?

אמא: לא יוצא מהמיטה.

החוקר: אוכל?

אמא: ישן

החוקר:  (מביט בתמרה) מי זאת?

אמא: חברה שלו. תמרה.

החוקר: תמרה.

אמא: אם אתה שואל אותי, כל הצרות התחילו מאז שמיכאל פגש אותה.

החוקר: יעזור אם אקבל תמונה של בעלך.

אמא: אני אחפש.

(אמא יוצאת)


 

 

תמונה 4

החוקר:  (רושם) תמרה. (לתמרה) תמרה, את ומיכאל… מה קרה?

תמרה: (שרה) הוא לא דיבר מלים גבוהות

הוא לא סיפר לי סיפורים

ידיו היו כבדות רכות

היינו שנינו בני עשרים

היה לו פה של דבש ולילה

היתה לו מכונית כתומה

היה לו ריח  יער ואהבה

(מדברת:) לי היו חלומות

על נסיכים על ממלכות

גרתי בדירה שכורה

טחב כיסה את התקרה

כשהוא נישק אותי  בכיתי

כשהוא נגע הכל נרגע

(שרה:) כשעל הגשר לא חיבק

בתחנה גם לא חייך

ואחר כך כשהתרחק

הוא לא פנה ולא נפנף

עליתי לבדי הביתה

הברז במטבח טפטף

זכרתי ריח יער ואהבה

אמא: (נכנסת. לחוקר) מצאתי תמונה של אבא. הוא נראה כאן יותר צעיר, אבל אתה בטח תזהה אותו.

החוקר: (פונה לצאת) תודה. אני אחזור.

אמא:  אדוני החוקר.

(החוקר עוצר)

תחפש ברחובות… ליד הים.


 

תמונה 5

 

(על החוף עומד אבא. הוא עטוף במעיל ונראה שקר לו. לידו עומד גבר, המלצר, גם הוא קופא מקור. נכנס זוג מחובק, חולף על פניהם.)

המלצר: כבר קריר קצת, לא? (שהייה קצרה)  אבל נעים. מזל גדול שיש ים. אם לא היה ים, לא היה לאנשים איפה להתאבד. (צוחק. מזהה את אבא) אני מכיר אותך. אתה לא מהבית מרקחת ב…? תגיד, אתה מכיר רופא בסדר למחלות… אתה יודע? להגיד לך מה קרה לי? הלכתי לסרט הצגה שנייה. אני יוצא מהסרט אני אומר לעצמי, נשב עוד קצת בבית קפה. אדל, מכיר? לא רחוק מפה. אתה עולה מהטיילת, בבן יהודה שמאלה. אני עובד שם מלצר. אבל היה לי ערב חופשי. מתיישבת על ידי בחורה, אומרת לי אתה מוצא חן בעיני. אמרתי לה, נחמד. אמרה לי, רוצה לטייל קצת? אמרתי לה בסדר. שתיים עשרה בלילה, כן?  (צוחק) אנחנו מטיילים, פתאום נותנת לי יד, כאילו אנחנו מכירים כבר חודשיים. (שהייה קצרה) זה בסדר שאני מדבר איתך? (שהייה קצרה) אם זה מפריע, תגיד לי. (שהייה קצרה) לקחה אותי אליה. יושבים קצת בסלון, מדברים בשקט, אומרת אחותי ישנה. אחרי זה אומרת, בוא נכנס לחדר שלי, כי פוחדת שאחותי תתעורר. אחר כך אומרת לי, תשאר כבר לישון כי אין אוטובוסים. קרה לך כבר פעם דבר כזה? (שהייה קצרה) עכשיו קצת מגרד לי. אני מקווה שלא קיבלתי איזה מחלה. (שהייה. אבא רושם משהו על פתק. נותן לגבר. הגבר קורא) ד”ר גולדברג? תודה רבה. (יוצא)

(הים מתחיל לגעוש, אבא פונה אל הים. בתוך המים מתגלה הנער הרטוב. הוא מתקרב לאבא לאט, עד שנעצר מולו. הם מביטים זה בזה איזה זמן, עד שבא גל ומכסה את הנער הרטוב. הגל נסוג. הנער נעלם. אבא יוצא. הים נסוג ומגלה את:)

 

 


תמונה 6

 

(דירת הרוקחת. ספה. כורסא. מינה יושבת על הספה, קוראת ספר. צלצול בדלת. מינה יוצאת. קול של פתיחה וסגירה של דלת. מינה והחוקר נכנסים)

החוקר:  אני מבקש סליחה על ההטרדה.  תודה שהסכמת לפגוש אותי.

מינה: תשתה משהו?

החוקר: לא תודה. כמו שאמרתי לך בטלפון, אני חוקר פרטי. אני מבין שאת עובדת בבית המרקחת “ויצמן”, ושמר ויצמן הודיע לך שהוא חולה ושלא יגיע לעבודה בימים הקרובים. מתי זה היה?

מינה:  בערך לפני שבוע.

החוקר: כן. מאז אבדו עקבותיו, כמו שאומרים בחדשות. ובשבוע האחרון, שמעת ממנו?

מינה: לא. לא שמעתי.

החוקר: ועכשיו את עובדת לבד בבית המרקחת?

מינה: לבד.

החוקר: אפשר לשבת רגע?

(שהייה קלה)

מינה: בבקשה.

(החוקר יושב על הכורסא, מינה יושבת על הספה)

החוקר: את יכולה לספר לי משהו על מר ויצמן שיוכל לעזור לי לאתר אותו?

(שהייה קלה)

מינה: כמו מה?

החוקר: חברים שאיתם הוא מסתובב… הרגלים, דברים שהוא אוהב לעשות…

מינה: אני באמת לא יודעת.

החוקר: את יודעת במקרה, אם יש לו…  חברה… ידידה…

מינה: לא.

החוקר: את לא יודעת, או שאין?

מינה: אין בינינו קשר מחוץ לעבודה.

(שהייה)

החוקר: מותר לשאול אם את גרה כאן לבד?

מינה: עם אחותי.

החוקר: רק את ואחותך.

מינה: כן.

(שהייה)

החוקר: ממ… סליחה שאני מחטט, את באמת לא חייבת לענות, אבל רק מתוך סקרנות, של מי העניבה שאת יושבת עליה?

(קמה, מביטה על הספה. מרימה עניבה. שהייה קצרה)

מינה:  אה. ידיד של אחותי. הם בחדר.

החוקר: הוא גר איתכם?

מינה: לא לא. הוא… מתארח.

החוקר: מה שמו?

מינה: נדמה לי אדון לאון.

החוקר: אז אני מניח שזה לא במקרה מר ויצמן.

מינה: לא.

החוקר: אם זה היה מר ויצמן לא היית אומרת אדון לאון.

מינה: כן.

החוקר: תודה רבה. באמת לא היתה לי כל כוונה לפקפק. עזרת לי מאד גברתי.

(הולך לעבר היציאה. עוצר)

את רוקדת?

מינה: מה?

החוקר: את רוקדת?

מינה: באיזה מובן? אני לא מבינה את השאלה.

החוקר: יש אנשים שיוצאים לפעמים למועדונים, רוקדים…

מינה: לא.

החוקר: חבל. אני מאד אוהב. תמיד מחפש פרטנרים.


 

תמונה 7

 

(נכנסת בטין, אחותה של מינה, מזכירתו של החוקר, בכותונת לילה וחלוק)

בטין: (מדברת לכוון שהיא באה ממנו) אני אביא לך כוס מים. (מבחינה בחוקר. בהפתעה מאופקת) שלום…

מינה: (לחוקר) זאת אחותי, בטין.

(לאון נכנס אחרי בטין, תוך לבישת מכנסיים)

לאון: (לבטין, בלי להבחין במינה ובחוקר) מותק, מה עשית עם העניבה שלי?

(מבחין בחוקר ובמינה).

מינה: זה הידיד שלה, לאון. (למינה ולאון) האדון הזה הוא בלש.

החוקר: חוקר פרטי.

לאון: (נבהל) חוקר? איזה חוקר? (מסיים להתלבש) אפשר לשאול מה אדוני חוקר כאן?

החוקר: אני חוקר את המנהרות החשוכות של הנפש האנושית, ואת החוקיות המסתורית של צרופי המקרים. בינתיים מצאנו את העניבה שלך. (לוקח את העניבה ממינה, ונותן אותה ללאון)

לאון: אפשר לראות תעודה?

החוקר: בבקשה.

(שולף תעודה ומראה ללאון. לאון בודק את התעודה. מחזיר אותה.)

לאון: איפה המעיל שלי? (יוצא אל החדר)

בטין:  איזו מבוכה.

החוקר: לא נורא, בכלל לא נורא.

מינה: אתם מכירים?

בטין: מינה מותק, זה החוקר הפרטי שהתחלתי לעבוד אצלו.

מינה: זה צירוף מקרים!

החוקר: (למינה) אחותך ראויה לציון לשבח.  היא אפילו לא מצמצה כשראתה אותי.

בטין:  (מוחמאת) אני לומדת מהר.

(לאון חוזר, לבוש במעיל)

בטין: לאון, אתה הולך?

לאון: (למינה ולבטין) אני מבקש מאד להזהר בדברים שאתן אומרות לאדון הזה כן? הסיטואציה מספיק… מורכבת.

(יוצא)

החוקר: למה התכוון אדון לאון, כשאמר שהסיטואציה מספיק מורכבת?

בטין: אדון ליאון נשוי. אנחנו עוברים לגור יחד. בקרוב הוא יצטרך להודיע לאשתו.

החוקר: בהחלט מורכבת. נפגש מחר במשרד. להתראות.

(חושך)


 

תמונה 8

 

(רחוב בלילה. נכנסת תמרה. החוקר נכנס בעקבותיה)

החוקר: תמרה?

תמרה: כן.

החוקר: אני החוקר הפרטי שגברת ויצמן…

תמרה: (מזהה) נכון.

החוקר: אפשר לשאול מה את עושה כאן בשעה כזאת?

תמרה: אנחנו גרים כאן. אני גרה כאן.

החוקר:  מה שלום מיכאל?

אני מבין שאין שינוי…   מה קרה לו?

תמרה:  מרגיז. כולם שואלים מה שלום מיכאל. אף אחד לא שואל מה שלומי.

החוקר: (בחום) מה שלומך?

תמרה:  (באירוניה) טוב תודה. חבר שלי, מיכאל, נפל לתוך סדק.

החוקר: נפל לתוך סדק? איזה סדק?

האור שם בחלון הוא שלך?

תמרה: כן. אני לא אוהבת לחזור לבית חשוך.

(שהייה קצרה)

החוקר: ועכשיו לבד.

תמרה: כן. לבד.

החוקר: אני יכול לעלות? קפה. נדבר כמה דקות ואלך.

תמרה: מוזר.

החוקר: מה?

(שהייה)

תמרה: אני ומיכאל הכרנו במסיבה. הוא התעקש ללוות אותי הביתה.

(מיכאל נכנס, החוקר נסוג מעט)

מיכאל: למה עצרת?

תמרה: (עוצרת)  הגענו.

מיכאל:  האור שם בחלון הוא שלך?

תמר: כן. אני לא אוהבת לחזור לבית חשוך.

מיכאל: אני יכול לעלות?

תמרה: לא כדאי.

מיכאל: אני רק רוצה לראות איפה את גרה.

תמרה:  תבוא בבוקר, רואים יותר.

מיכאל: קפה. רק קפה. אני מבטיח.

תמרה: אתה יודע שזה לא יגמר בקפה.

מיכאל: (בחיוך) את פוחדת  שאני אבקש גם עוגה?

(היא מתרחקת לאט. בחיוך)

למה לך? להכנס לחדר המדרגות לבד, להדליק את האור, לעלות במדרגות, לחפש את המפתחות בתיק, בינתיים האור שוב יכבה, להדליק שוב את האור,  להכנס לבד לדירה. ליפול לכורסה. להדליק את הטלויזיה, לבהות בה, העיניים נעצמות, להכנס לחדר השינה לבד, להתפשט לבד, לבד להיכנס למיטה,  לבד לכבות את האור, לחבק את הכרית לבד…

תמרה: מה אתה מציע?

מיכאל: תני לי לעלות.

תמרה: ואז מה?

מיכאל:  (מתקרב אליה. בסוף דבריו, הוא יושב למרגלותיה) ניכנס יחד לחדר המדרגות,  יחד נעלה, אני אשמור  שהאור לא יכבה, נכנס יחד לדירה, את ראשונה, אני אחרייך, כאן אני גרה, איזה יופי, שב בבקשה, מה תשתה,  נדבר, אתה לא עייף, האמת- קצת, בא לך להישאר לישון, באמת? את בטוחה? למה לא?  זה חדר השינה… מקסים, אתה יכול להיכנס למיטה, אני כבר באה, נכבה את האור, תחבקי אותי…  (שהייה)

מה את אומרת? תעני לי. הלב שלי חם, אבל המדרכה קפואה.

תמרה: (מחבקת אותו, ואז מתרחקת מעט, ומתיישבת לידו) אתה מאד נחמד. אני אפילו נמשכת אליך. אבל אתה יודע מה יקרה. אני אחבק אותך, ואנחנו נרדם. בבקר נקום מאושרים, ובערב שוב תבוא אלי, ובלילה שוב נתחבק, ובבקר שוב נקום, ואחרי כמה לילות ובקרים כאלה, אתה תגיד לי יום אחד, משעמם לי. ואני ארגיש שאני נבלעת בחושך. כבר התרגלתי להיות לבד. ואם אני צריכה לבחור בין החושך הקטן בחדר המדרגות לבין החושך הגדול של הפרידה, אני בוחרת בחדר המדרגות.

(הם קמים ביחד, מביטים זה בזו. מתנשקים. הם מתחבקים)

מיכאל:   איך אפשר לעצור את הרגע הזה?!  שלא יעבור. עם הערב.  עם הרחוב הריק.  עם החלון המואר.  עם ריח הגשם. אל תעזבי אותי תמרה, אל תעזבי אותי.

(מיכאל ותמרה יוצאים חבוקים)

החוקר: איך אפשר לעצור את הרגע הזה?! עם הערב. עם הרחוב הריק. עם החלון המואר. עם ריח הגשם.


 

תמונה 9

 

(הים נכנס לבמה. מתחילה סערה. החוקר נעלם. רפסודה מטלטלת במים. מיכאל  עליה, הגלים כמו מבקשים להטביע אותו. הוא צועק: “תמרה!”. הוא נופל למים ומתחיל לצלול.  מתוך הגלים עולים החוקר ומיכאל. הים רגוע. נשמע קולה של אמא: “מיכאל! מיכאל!” מיכאל והחוקר מתחלפים במקומות, ואז מיכאל נעלם)


 

תמונה 10

 

(הים נעלם. נחשף חדר השינה, אמא יושבת על המיטה, גבה לקהל, כמו תמרה בתמונה 3)

אמא: מיכאל! מיכאל! קום!

(שהייה)

שוב צעקת מתוך שינה. מה חלמת?

החוקר:  (לעצמו) “מי דוהר מאוחר דרך לילה וסער? זה האב דוהר ועמו הנער”

(לאמא) עוד לא יצא מהמיטה?

(החוקר מגיע לקדמת הבמה, כמו בתמונה 3)

אמא:   (פונה אליו)  כשהוא היה בן ארבע או חמש, ביום ההולדת שלו, הלכנו לטייל על שפת הים, אני, אבא ומיכאל. היה ערב. פתאום מיכאל צעק: כוכב נופל, כוכב נופל. אבא אמר: סימן שעכשיו נולד ילד. ומיכאל התעקש להשאר על החוף, עד שהוא יראה את הילד יוצא מהגלים. צחקנו וקראנו לו ילד של כוכבים.

החוקר: (רושם בפנקס) ילד של כוכבים…

אמא:   איך קורה, שילד מתוק, כל כך מתוק, עליז, חכם, מצחיק, יפה, יום אחד קורה לו דבר כזה? והילד הזה, ילד של כוכבים, לאן הוא נעלם?

החוקר: זאת בדיוק תהיה החקירה הבאה שלי: לאן נעלמים הילדים. בדרך הביתה אני עובר ליד גן ילדים, וכשאני רואה את הילדים המתוקים משחקים, אני מתמלא בחרדה: כל אלה יהיו עורכי דין? אילו הייתי מפקד המשטרה, הפקודה הראשונה שלי לשוטרים היתה: תעצרו את הזמן!

אמא: (בחיוך) לא הייתי סומכת על המשטרה.

החוקר: בהחלט לא. חסרים תקציבים. הזמן משתולל ברחובות והאזרחים מופקרים. אפרופו זמן, מתי סוגרים שם את בית המרקחת של בעלך?

אמא: בשבע.

החוקר:  אז היא בטח כבר בבית. (מחפש בפנקסו)  מה שמה של הרוקחת?

אמא: מינה?

החוקר: ידעת שהיא אחותה של המזכירה שלי, בטין?

אמא: איזה צרוף מקרים.

החוקר: זה לא צירוף מקרים, גברת ויצמן היקרה. זהו הערפל שאופף את התודעה הקטנה והמוגבלת שלנו. כשהתעלומה הזאת תפתר, יתפזר הערפל.

(שהייה קצרה)

תגידי לי בבקשה, גברת ויצמן, יכול להיות שלא דייקת בסיפור שלך?

אמא: איזה ספור?

החוקר:  הספור על אירועי הלילה שבו נעלם בעלך?

אמא: למה אתה מתכוון?

החוקר: יכול להיות שבמקום לבוא אלי למשרד ולומר בעלי נעלם, היית צריכה לומר – הבן שלי ישן?

אמא: אני לא מבינה.

החוקר: תני לי לנסות.

(מוסיקה. התאורה משתנה)

שכבת במיטה. השעון צלצל חצות. (נשמע צלצול חצות) פתאום יצא מהמיטה נער עם שיער רטוב, הסתכל עליך, ויצא מהחדר.

(מתוך השמיכה יוצא נער ששיערו רטוב. אמא מביטה בו, הוא מביט בה ויוצא מן החדר)

חזרת  לישון.

זמן קצר אחר כך נכנס הבן שלך, מיכאל. (מיכאל נכנס) הוא העיר אותך. את הערת את בעלך.

(מעירה את אבא. אבא יוצא מהמיטה, ויוצא מן החדר. נשמעת טריקת דלת. מיכאל נכנס במקומו למיטת אמו. התאורה חוזרת ומשתנה)

החוקר: זו לא היתה הפעם הראשונה שהבן שלך הגיע למיטה בלילה.

(אמא מנידה בראשה לשלילה)

החוקר: כמה פעמים לפני שאדון ויצמן נעלם?

אמא: אני לא בדיוק זוכרת.

החוקר: פעמים? שלוש?

(אמא שותקת)

ארבע חמש?

(אמא שותקת)

יותר.

(אמא שותקת)

אני לא אקשה עלייך. אבל את האמת צריך להגיד: בעלך עזב את הבית, מפני שלילה לילה, את, גברת ויצמן, זרקת אותו מהמיטה.

אמא:  לנסח את זה ככה, זה מאד מגמתי.

החוקר: ועוד שאלה: למה שבחור יעזוב את המיטה של אהובתו, ויבוא כל לילה למיטה של אמו? הוא פוחד מהחושך?

אמא: פוחד מהחושך?! אפשר לישון עם אור קטן בשירותים.

החוקר: יש חושך, שאור קטן בשרותים לא מפזר.

אמא: הוא צועק מתוך שינה.

החוקר: חולם. אולי לא תהיה לי ברירה. אצטרך להיכנס לחלום שלו.

אמא: איך תכנס לחלום שלו?

החוקר: יש טכניקות.

(החוקר נכנס לתוך המיטה, נשכב ליד מיכאל. מיכאל מתרומם בעיניים עצומות ומתיישב. החוקר מתיישב לידו ושר)

מחה את הדמעות שלנו,

ילד של כוכבים,

את כל האכזבות שלנו,

ילד של כוכבים,

בידיך הרכות

את כל הכאבים.

בעיניך החמות,

ענן געגועים.

(אמא מצטרפת ושרה גם היא)

מחה את הדמעות שלנו,

ילד של כוכבים,

את כל האכזבות שלנו,

ילד של כוכבים,

בעיניך החמות,

ענן געגועים.

מיכאל:  (עיניו עדיין עצומות. שר)

בחצרות אורבים חתולים שחורים

בין פחי אשפה וגדרות חלודה.

הרחובות  לים  חסומים סגורים

בסמטה ריקה מתרוצצת ילדה

(הגל מסתיר את המיטה, ואז חושף את מיכאל והחוקר עומדים. מיכאל בעיניים עצומות)

החוקר ומיכאל: מחה את הדמעות שלנו,

ילד של כוכבים

בידיך הרכות

אל העננים

בעיניך החמות…

(מיכאל חוזר אל הים. הגל מעלים אותו, וחושף את הנער עם השיער הרטוב. הגל חוזר, מעלים את הנער, ונעלם בעצמו. צפירה, ורעש של רחוב. אבא חוצה את הבמה. החוקר יוצא בעקבותיו)



 

תמונה 11

 

(הסלון בביתן של מינה ובטין, ריק מרהיטים. מינה, בחלוק בית, נכנסת עם הספה, וממקמת אותה.    בעקבותיה נכנסת בטין בקומבינזון וחלוק, כשידיה המרוחות בלק, פרושות. מביאה איתה את הכורסה)

מינה:  זה יותר גרוע ממה שהיה עם החבר הקודם שלך, המומחה חניכיים. זהירות עוד רטוב כאן. איך קראו לו?

בטין: רומן טוכשניידר.

מינה: טוכשניידר.

בטין: הוא לא היה מומחה חניכיים, הוא היה עושה מדרסים.

מינה: הוא לפחות ליווה אותך הביתה. הלאון הזה מהרגע הראשון הרגשתי שמשהו לא בסדר איתו. (יוצאת)

בטין: גם אני הרגשתי שמשהו לא בסדר איתו אבל חשבתי שמשהו לא בסדר איתי.

מינה: (חוזרת עם סמרטוט ומגב. מנגבת) מה הוא אמר?

בטין:  הוא אמר שאשתו חוזרת.

מינה:  בדיוק מה שהיה עם  טוכשניידר. אצל טוכשניידר זה לפחות לקח חודשיים ושבוע, לאון אפילו לא… (יוצאת עם הסמרטוט והמגב)

בטין: אני אומרת לו מה אתה אומר בזה, לאון, שאשתך חוזרת? אתה אומר בזה שאנחנו לא עוברים לגור יחד?! אז הוא אומר לי לא כרגע.

מינה:  (חוזרת עם שמלה של בטין) אותו דבר כמו עם טוכשניידר.

בטין: טוכשניידר אמר לי לא כרגע? טוכשניידר לא אמר לי לא כרגע.

מינה: מה הוא אמר? (עוזרת לבטין לפשוט חלוק, וללבוש שמלה)

בטין: הוא אמר שהוא דוחה את זה בכמה שבועות. זה לא אותו דבר. לאון בכלל לא נותן דדליין. לא כרגע. מה אני צריכה לעשות עם לא כרגע? אין לי תכניות? אין לי תכנונים?

מינה:  מה אמרת לו?

בטין: אספתי את הדברים שלי והלכתי משם.

מינה: טוב עשית.

בטין: אבל אני יוצאת ממנו ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. ירדתי לחוף, עמדתי מול הגלים והתחלתי לדבר עם אמא שלנו זכרונה לברכה.

מינה: הריצרץ’ תקוע. שבי רגע.

(בטין יושבת על ידית הספה, גב למינה, שיושבת על הספה, ומתמודדת עם הריצ’רץ’)

בטין: אמרתי, אמא, את חשבת כשילדת אותי, את הבת היפה שלך, שתמיד אמרת שהיא תהיה מלכת היופי של העולם, שהיא תתחתן עם הנסיך של מונקו, את חשבת בחלומות הכי שחורים שלך שככה יתנהגו אליה, ויתייחסו אליה, ויזרקו אותה כאילו שהיא איזה סמרטוט?  ועוד מי? איזה ליאון שבמקרה הכי טוב היה יכול להיות נהג אצל אבא.  פתאום אני שומעת מהים, מהמים, את אמא: בטין, רילקס.  סבלנות. הגאולה קרובה.

(מינה מצליחה לסגור את הרוכסן מאחור)

פתאום מתקרב אלי איזה גבר ושואל אותי, את בוכה? אני מסתכלת על הפנים שלו ואני אומרת לך מינה, אני מרגישה שכבר נפגשתי איתו פעם בגלגול קודם. הוא אומר לי, בואי, נשב קצת יחד. יש כאן בית קפה קרוב. אדל, את מכירה?

(מינה מנידה ראשה לשלילה)

כשעולים מהטיילת זה בבן יהודה שמאלה. מקום מאד נחמד. מינה, איזה קסם של בן אדם. איזה רגישות,  איזה חום. הוא החזיק לי את היד, הוא…

(צלצול בדלת)

מינה: מה זה? מי זה בשעה כזאת?

בטין: הזמנתי אותו לקפה…גם להכיר אותך…

מינה: אבל בטין, אני כבר במיטה. באמת… היתי בטוחה שאת יוצאת. איך את לא אומרת לי?

בטין:  לא אמרתי?

מינה: אלף פעמים דיברנו, בטין, את לא גרה כאן לבד.

(יוצאת בכעס. צלצול בדלת. בטין נגשת לפתוח. קול פתיחת דלת)

בטין: (מבחוץ) ערב טוב!

אבא: (מבחוץ) ערב טוב.

(סגירת דלת. שהייה. בטין נכנסת ואחריה אבא. שהייה)

בטין: זהירות, אחותי שטפה. שב בבקשה.

אבא: תודה. לא מאוחר?

בטין: בכלל לא, אצלנו…   תשתה משהו? תה? קפה? משהו חריף?

אבא: אולי אחר כך. קודם נשב קצת. הלכתי כל כך הרבה היום…

(מתיישב על הספה. בטין מתיישבת לידו. קם)

אולי אני אשב על הכורסונת.

בטין: לא נוח? (קמה)

אבא: מאד נוח, פשוט יש לי לחץ בגב התחתון.

(מחליק קצת בדרך לכורסא)

אבא: אופס.

בטין: סליחה, עוד רטוב.

אבא: לא נורא, לא נורא.

(אבא מתיישב על הכורסה)

בטין:  אני כל כך שמחה שבאת. חשבתי, מעניין אם הוא יבוא.

אבא: ואני חשבתי, מעניין אם היא רוצה שאני אבוא.

בטין: מאד רציתי שתבוא, אבל לא ידעתי אם אתה רוצה לבוא.

אבא: אני מאד רציתי לבוא, אבל לא הייתי באמת בטוח אם את רוצה.

בטין: רציתי מאד.

אבא: טוב שבאתי.

בטין: באמת טוב שבאת.

(מתיישבת על הספה)

אוי, אנחנו כל כך רחוקים.

אבא: גם אני מרגיש ככה.

(קם, הולך לספה. מחליק בדרך)

אבא: קצת חלק כאן.

בטין: כן. (אבא מתיישב לידה)

בטין: אבל  אם זה כואב לך, אני לא רוצה…

אבא: זה לא כואב, רק קצת לחץ, אם אני שוכב קצת זה עובר.

בטין: (קמה) אז אולי אתה רוצה לשכב?

אבא: אולי אחר כך.

בטין: אז קפה? תה? משהו חריף?

אבא: מה יש חריף?

בטין:  יין. וויסקי. וודקה.

אבא: אולי קצת וודקה.

בטין: מעניין. גם אני חשבתי על וודקה.

אבא: באמת?

בטין:  אתה מאמין בגלגול נשמות?

אבא: למה?

בטין: אני בטוחה שכבר נפגשנו בגלגול קודם.

אבא: בגלל הוודקה?

בטין: אנחנו נפגשנו בגלגול קודם,  וגם אז הצלת אותי. אני אביא לנו וודקה.

(יוצאת. אבא נשכב על הכורסה. שהייה קלה. מינה חוצה את הבמה לכיוון המטבח, מחזיקה בקבוק חם. היא חולפת על פני הספה. עוצרת. פונה אחורה. ויצמן מתרומם מופתע)

אבא:  שלום מינה.

מינה:  (מופתעת מאד) שלום, אדון ויצמן.

אבא:  מה את עושה כאן?

מינה: אני גרה כאן.

אבא: באמת?

מינה: עם אחותי…

(שהייה קצרה)

אבא:  איזה צירוף מקרים. (ניגש אליה. מחליק בדרך)

מינה: סליחה, בדיוק שטפתי.

אבא: אני יודע. (לוחצים ידיים)

מינה: בדיוק הלכתי לישון. איפה היא?

אבא: היא הלכה להביא לנו וודקה.

מינה: (החוצה) בטין!

בטין: (מבחוץ) אני כבר באה!

מינה: מה שלומך?

אבא:  את רואה, אני  לא  חולה. עזבתי את הבית.

מינה: את זה אני כבר יודעת.

אבא: מה נשמע אצלנו בבית המרקחת?

מינה:  חסר גביסקון.

אבא:   שוב?

מינה: אין להם במלאי. הם מקווים שיגיע בשבוע הבא.

אבא: איייי.

מינה: לא נורא. יש אומפרדקס.

אבא: יש גם לנטון.

מינה: בלי מרשם?

אבא: ואומפרדקס?

מינה: עד עשרים מיליגרם?

אבא: עד עשרים מיליגרם כן.

מינה: ופולינסקי שוב הגיעה.

אבא: עם אסטמה או עם העצירות?

מינה: נתתי לה שני לקסטיב, זה פתר את הבעיה.

אבא: (טופח על כתפה) כל הכבוד, מינה. אני שמח שיש על מי לסמוך.

(בטין נכנסת, בידיה מגש שעליו איזו תקרובת ושלוש כוסיות וודקה).

בטין: אני רואה שכבר הכרתם. זאת אחותי, מינה.

אבא: כן, כן, אנחנו… (אבא יושב על הספה).

בטין: מינהל’ה, את זוכרת את המתקשרת שאמרה לי…

מינה: בטין.

בטין: מה?

מינה: זה אדון ויצמן, מבית המרקחת.

בטין:  אז זה לא גלגול נשמות…

מינה: הרי מר ויצמן הציע  לך את המשחה נגד ה…

בטין: גם אז הצלת אותי. כל כך גרד לי…

אבא:  אני זוכר. (אבא קם מהספה, עם כאב גב)

מינה: זאת משחה מצויינת. (פונה אל כוון אבא) אגיסטאן.

אבא: למרות שבמקרים קשים זה יכול להגיע גם  להידרוקורטיזון.

מינה: אחוז או שניים וחצי?

אבא: אחוז מספיק. אם צריך משהו יותר חזק היתי מורח ביתא מטאזון חמישה מיליגרם.

מינה: ברור. מה עם פלואוקינולון?

אבא: אפס שניים אחוז?

מינה: זה מה שהם נותנים היום. (מבחינה בכאב הגב של אבא) שוב הגב?

אבא: לא, לא, זה רק קצת לחץ, ישבתי לא טוב.

מינה: בוא, אני אמרח לך וולטרן. יש לי במקרר.

אבא: תודה. (פונים לכוון המטבח)

מינה: אגב, ד”ר גולדברג דחפה לגורפינקל האלוביתאזול.

אבא: מה זה, היא השתגעה?

מינה: היא אומרת שהפרונקל שם גדל למימדים של צפרדע.

אבא: שתלך לפיינשטיין, הוא יוריד לה את זה.

מינה: הוא כבר הוריד וזה שוב צמח.

אבא: הבעיה של גורפינקל זה לא הפרונקל.

מינה:  זה נכון.

(יוצאים. בטין נשארת לבד על הבמה. שותה את הוודקה. האור יורד)


 

תמונה 12

 

(ערב, שולחן בקפה “אדל”, והרחוב לידו. החוקר יושב בקפה. על השולחן בקבוק וודקה ושתי כוסיות. אבא עובר ברחוב)

החוקר: מר ויצמן?

(שהייה)

ערב טוב. אפשר להזמין את אדוני לשתייה קטנה?

(ניגש אל אבא)

אבא: מי אתה?

החוקר: אשתך דואגת.

(שולף תצלום ומראה לאבא)

אבא:  תגיד לה שאני חי. (פונה ללכת)

החוקר: אני מבין שירדת עכשיו מדירת האחיות…?

(אבא נעצר, מביט בחוקר)

תרצה לאכול משהו? קפה “אדל”, מכיר? עוגה? פשטידות מצויינות. פלטת גבינות? (החוקר קורא החוצה, לכוון בית הקפה) פלטת גבינות ולחם, בבקשה. (מוביל את אבא אל השולחן) אפשר לעזור לך עם המעיל?

אבא: לא לא.

(אבא מתיישב, החוקר מוזג לשניהם וודקה. החוקר מתיישב.)

החוקר: לחיים! (שניהם שותים)

(המלצר נכנס עם מגש שעליו צלחת גבינות ולחם. זהו הגבר שאיתו נפגש אבא על החוף)

המלצר: למי הגבינות? (החוקר מצביע על אבא. המלצר מניח לפני אבא את הצלחת. מבחין באבא). שלום אדוני הרוקח!

(אבא לא מגיב, מנסה להתעלם ממנו)

המלצר:  (לאבא) נפגשנו על שפת הים… בלילה…

(אבא אינו מגיב. לחוקר)  פגשתי אותו בלילה, על שפת הים… (לאבא) אגב, הייתי אצל דוקטור גולדברג, נתנה לי אגיסטן. כבר לא מגרד. בתיאבון.

(המלצר יוצא)

אבא:  עלוקה. יש בני אדם עלוקות.

החוקר: אני כזה.

(אבא מתנפל על האוכל, החוקר מתבונן בו. החוקר מוזג לעצמו, ושותה כוסית נוספת. שהייה קצרה)

החוקר: מאז שעזבת את הבית, הבן שלך…ישן.

(אבא אוכל)

אני שואל  את עצמי למה?

(אבא אוכל)

אתה אוהב את הבן שלך?

(שהייה קצרה)

אבא: (תוך כדי אכילה, לא מביט בחוקר) צעיר.

החוקר:  זה טוב, לא?

אבא: צעיר? רע מאד.

החוקר: למה רע?

אבא:  ילד, בעצם זה שהוא מתבגר, שולח את ההורים שלו לגלות. בבית שלהם, במיטה שלהם, לגלות.  כמו אצל האסקימוסים. למות בשלג.

חוץ מזה (מביט בחוקר) – מטומטם.

החוקר: מטומטם?

אבא:  לא יודע שימות. לא יכול לדמיין את עצמו שלושים שנה קדימה. מסתכל עליך מלמעלה. תמות כבר, תפנה את השטח, תן לחיות. ואני בלב אומר: גם אתה תמות. אז תתייחס בכבוד!

(החוקר קם. מתרחק עם הכסא. יושב. נושם עמוק)

החוקר:  מריחים את הים. אפשר וידוי קטן?

(אבא שותה)

אבא: אני שומע.

החוקר: אני אוהב את השדיים של אשתך.

אבא: קח אותם.

החוקר: אתה צוחק?

אבא:   את שניהם.

החוקר: משונה.

אבא: מה?

החוקר: אצלי החיים  יכולים להיות משעממים, אני יכול להיות בודד כמו כלב, חובות, יעקלו לי את הרכוש, יזרקו אותי מהדירה, אני יודע שאני עומד למות בקרוב, בקרוב מאד, אבל שד אחד, רמז לשד, מפיח בי תקווה כאילו  כל המצב האנושי השתנה.

אבא:  כן. הבעיה ששד זה כמו אנטיביוטיקה.

החוקר:  (מתקרב עם הכסא) מה זאת אומרת?

אבא: הגוף מתרגל.

החוקר: זאת אומרת מה?

אבא:  צריך כל הזמן להחליף. אבל כשאתה מתחתן, זה כאילו הרופא רשם לך אותה אנטיביוטיקה לכל החיים.  מאד מאד לא בריא.  אתה לא נשוי, מה?

החוקר: מי יודע, אולי יש  לי קצת נטייה…

אבא: למה?

החוקר: לרפואה הומואופתית.

(צוחקים)

אבא:  אתה יודע איך נפגשנו, אישתי ואני? פגשתי אותה באוטובוס, שנינו היינו צעירים, היא היתה בגופיה, בלי חזיה, והציצי שלה הציץ מהצד, צייץ… בקושי ראו משהו, אבל שלושה ימים לא ישנתי.

החוקר: שפשפת?

אבא: מהרגע שהיא ירדה מהאוטובוס עד קבלת שבת שלושה ימים אחרי זה.

החוקר: עשו אצלכם קבלת שבת?

אבא: עשו. היתה איזה דודה לוטה, שהיתה מדליקה את הנרות, וכשהיא היתה מתכופפת היו רואים לה הכל. בגלל זה עד היום אני מסורתי.

החוקר: ולשפשף אתה עוד משפשף?

אבא: היום כבר אין חשק.

(מרצינים. החוקר רושם משהו בפנקס)

החוקר: מעניין. אתה בדכאון.

אבא: הייתי אומר.

החוקר: (תולש את הדף שרשם בפנקס, ונותן לאבא) כדור מצויין.

אבא: יש עכשיו משהו חדש יותר טוב. (רושם משהו נוסף על הפתק. ומחזיר לחוקר) אחד בערב, לפני השינה.

החוקר: אז מה להגיד לאשתך? אתה חוזר?

אבא: מה אתה רוצה להגיד לה?

החוקר: מה?

אבא: (קם) אנחנו יושבים ומדברים, וכל הזמן הזה אני חושב לי, מה הוא רוצה?

החוקר: מה אני רוצה?

אבא:   אמרת: את אשתי. והעיניים שלך אומרות: תמות כבר, תפנה את השטח, תן לחיות. מאוחר לך מידי. אתה לבד. אני לבד. אנחנו לבד. סגורים ונעולים כמו כספת. אי אפשר לפתוח ואי אפשר להכנס. (לוחץ את  ידו של החוקר) תודה על הוודקה. (פונה לצאת)

החוקר: אבל מה להגיד לאשתך?

אבא: תגיד לה שאני חי.

(אבא פונה לצאת)

החוקר:  רגע!

(אבא עוצר. החוקר קם, נגש אליו, הם מתחבקים. אבא יוצא)


 

תמונה 13

 

(החוקר נגש לטלפון ומחייג. מן העבר השני של הקו עונה אמא: “הלו” נשמעות נשימותיו של החוקר. קולה של אמא: “אבא? אבא?” הוא מנתק. המלצר נכנס)

המלצר: (נכנס) הלך האדון הזה?  (אוסף את הכלים מהשולחן) צריך לשמור עליו. זה בן אדם בסיכון.

(המלצר יוצא)


 

תמונה 14

 

(מוסיקה. מיכאל נכנס, רוקד)

החוקר:  יצאת מהמיטה?

מיכאל: לא, זה חלום.

החוקר: אתה רוקד.

(תמרה נכנסת בריצה)

תמרה:  מיכאל! מה קרה?!

החוקר: (לתמרה)  זה חלום.

מיכאל: “בלי דעת נוסעת הרכבת,

בלי דעת הנערה אוהבת…”

החוקר: (כמנסה להזכר) זה מוכר לי.

מיכאל: (לתמרה) אהבתי אותך. הייתי מאוהב.

החוקר:  (מנסה להזכר) בלי דעת?

מיכאל: בלי דעת. עד שמבחינים בסדק.

החוקר: איזה סדק?

מיכאל: סדק באהבה.

החוקר: סדק באהבה.

(תמרה מתיישבת. המלצר נכנס, עם כוס יין ירוק)

המלצר: (לתמרה) “בשקט בשקט בשקט בשקט.

בשקט החנוכיה דולקת.

(המלצר מניח לפניה את הכוס)

בזוית בזוית בזוית בזוית

שוכב הרעל הממית”

(המלצר יוצא. תמרה שותה את היין בלגימה אחת)

מיכאל:  פעם כשהתנשקנו, התנשקתי רק איתך. עכשיו את מתחלפת אצלי בנשים אחרות.

תמרה:  נשים אחרות?! אתה אצלי  לא מתחלף בשום גבר אחר.

מיכאל: זה הסדק.

תמרה:  האדמה רועדת.

מיכאל: המציאות רועדת.

החוקר: אני מתחיל להבין.

מיכאל: צילמתי אותך, את זוכרת?

החוקר:   אתה מצלם?!

(אמא נכנסת עם תיק צילומים)

אמא: אלה הצילומים שלו. אספתי את כולם. הוא ילד מוכשר באופן בלתי רגיל. (נותנת צילומים למיכאל. מיכאל מוציא מספר צילומים מהתיק, ונותן לחוקר. תמרה לוקחת את תיק הצילומים.)

מיכאל:  לא הפסקתי לצלם אותך, בעמידה, בשכיבה,  בבגדים,  בעירום, כמעט בכל ערב. הייתי משוגע מרוב אהבה.

(אמא לוקחת מתמרה את התיק)

החוקר:  (לתמרה) את יפה.

אמא:  עזוב את זה.

(לוקחת ממנו את הצילומים)

מיכאל: יום אחד, חזרת הביתה מוקדם מהרגיל, הבטתי בך באור יום, והיה משהו משונה. ניגשתי לתיק הצילומים, ופתאום ראיתי: הם לא היו דומים לך. את לא היית דומה.

החוקר: למי היא לא היתה דומה?

מיכאל: לזאת שאהבתי. לבחורה בצילומים. ועכשיו פתאום נופל האסימון: כל העניין הזה של התאהבות, יש לו סיבה אחת – בעיות בעיניים.

באותו לילה התעוררתי, הבטתי בך, וחשבתי: מה אני עושה איתה?! מי היא בכלל?!  מה זה הגוף הזה כאן במיטה?!  כמו קיר לבנים באמצע הסלון.

תמרה: (קמה) מלצר!

(המלצר נכנס, תמרה ניגשת אליו, מנשקת אותו, הוא מביט מופתע בנוכחים, הם יוצאים. אמא נגשת ומחבקת את מיכאל)

מיכאל: אמא!

אמא: זה רק חלום.

החוקר: (לאמא) הוא יצא מהמיטה של תמרה ונכנס למיטה שלך.

אמא: (לחוקר) זה רק חלום.

החוקר: מי החולם?

החוקר: (שר) מכל הסחות הדעת

שמצאנו כדי להסתיר מעצמנו

את הרגעים הריקים

את אחרי הצהריים המשמימים של ימי חג ארוכים מידי

את הערבים היורדים

את מועקת העננים  בשבתות החורף

הסחות דעת כמו עיתונים, תשבצים

בהייה אינסופית מול מסך הטלוויזיה

משחקי קלפים

מכתבים מיותרים שאנחנו קוראים וכותבים

מכל הסחות הדעת האלה יש רק אחת

שכובשת את כל ישותנו

ואפילו מעניקה לנו את האשליה הגדולה

שהיא לא רק התרופה לקשיי החיים

אלא היא תכליתם.

מכל הסחות הדעת האלה

הגדולה ביותר

הגדולה מכולן

היא

האהבה.

אבל כשהיא נסדקת

פורץ לתוכנו החושך.

אמא: זה רק חלום.

מיכאל: מי החולם?

(אמא ומיכאל יוצאים)


 

תמונה 15

(המלצר נכנס מתוך המסעדה. מביא חשבון)

מלצר: סוגרים. (החוקר מתבונן בחשבון, ומתכוון לשלם. המלצר מתחיל לפנות את הכסאות) כבר אין קליינטים בשעה כזאת. סתיו.

אתה שומע? הים. אני כל יום לפני העבודה יורד לחוף לראות אם הוא שם. הים. אם הוא שם, סימן שאני כאן. לפעמים גם בלילה, אחרי העבודה. רוצה לבוא?

(החוקר פונה לצאת. המלצר מתחיל לשיר. החוקר נעצר. תוך כדי שהוא שר, המלצר מסלק את שולחן המסעדה ואת שני הכסאות.)

מלצר: מי שנעזב פעם

יעזב תמיד

ומי שנבגד

יבגד

מי שננטש פעם

ינטש תמיד

מי שכאב יכאב

כי אין מרפא.

(מכניס את הפטיפון. מפעיל אותו. נשמע “שר היער”. יוצא)


 

תמונה 16

(מכניסים את שולחן המשרד של החוקר, ואת הכסא. האור משתנה. החוקר מתיישב ליד  שולחנו. שוקע במוסיקה. אמא  נכנסת. הוא מזדקף. קם. הוא מקרב אליה את כסאו. היא יושבת. הוא עוצר את התקליט)

החוקר: פגשתי אותו.  הוא חי.

אמא:   אתמול בלילה צלצל הטלפון וכשעניתי, שמעתי נשימות בצד השני של הקו. אמרתי: אבא? אבא? ואז טריקה.

החוקר: את בטוחה שזה הוא?

אמא:  (בוכה) כשאני חושבת עליו מסתובב לבד ברחובות, איפה הוא ישן, מה הוא אוכל, הבדידות שלו, הלב שלי נשבר.

(שהייה קצרה)

החוקר: מותר לשאול למה את כל כך רוצה שהוא יחזור?

(שהייה קצרה. היא מביטה בו מופתעת)

את אוהבת אותו? את רגילה אליו.

אמא:  אני רגילה אליו. אני רגילה לריח החולצות שלו, לריח שהוא מביא הביתה מבית המרקחת, לריח שהוא משאיר בבית השמוש, כל הדברים שאצל אנשים זרים היו מפריעים, אצלו הם מרגיעים. הנחרות שלו בלילה, הדברים שהוא לא מחזיר למקום, הדברים שהוא שוכח, זה מרגיז אותי, אבל איכשהו התרגלתי לזה שאני מתרגזת, ועכשיו, כשאין לי על מה להתרגז אני בחרדה.

(החוקר מתרחק ממנה. יושב על השולחן).

אמא: לך, יש משפחה?

החוקר: לא.

אמא: ולא חסרה לך?… אהבה?

החוקר: כשחסרה  לא העזתי.

כשהעזתי  כבר לא  יכולתי.

כשבחורה אמרה לי אני אוהבת אותך, לא האמנתי.

עד שהאמנתי, היא כבר לא אהבה אותי.

כשאמרה לי תגיד לי,  לא אמרתי.

כשאמרתי, היא כבר לא האמינה.

כשתפסתי אותה במיטה עם השכן מלמטה, היא אמרה, מה אתה רוצה, לא רצית.

אמרתי ולמה לא חיכית עוד קצת. אמרה לי חיכיתי עוד הרבה ולא באת, כמה יכולתי לחכות. אבל עכשיו כשאתה בא, אני עוזבת את השכן מלמטה. אבל אני אמרתי, מה את חושבת לך, אחרי שכבר היית עם השכן מלמטה תבואי אלי? לכי לעזאזל, ככה אמרתי.

אבל ידעתי שהיא צדקה, כי למה לעזאזל לא באתי. אבל גם שידעתי שהיא צדקה, לא האמנתי לעצמי שאני יודע. ואמרתי, אשה שבגדה בי, אני לא הולך אליה יותר.

(בטין נכנסת, ומגישה לחוקר כוסית וודקה)

חוקר: תודה בטין.

(בטין יוצאת. החוקר שותה את הוודקה בלגימה אחת).

החוקר: אפשר להזמין אותך לריקוד קטן.

אמא: עכשיו? כאן?

החוקר: למה לא?

(החוקר ניגש לפטיפון, מניח את המחט על התקליט, מוסיקה. הם רוקדים. אחרי הריקוד הם מתנשקים)

החוקר: (תוך כדי) מאד לא מקצועי. מאד מאד לא מקצועי.

אמא: אין לכם, לחוקרים הפרטיים, תקנון?

החוקר: לא, הכל פרוץ.

(מתנשקים. בטין נכנסת.)

בטין: תמרה. (עוצרת את הפטיפון. יוצאת).

אמא: לא הייתי רוצה… יש כאן יציאה אחורית?

הבלש: ראית פעם חוקר פרטי בלי יציאה אחורית? (מראה לה) מכאן.

(אמא יוצאת מאחור)


 

תמונה 17

(אור עולה. המוסיקה נמשכת. החוקר רוקד לבד, בעיניים עצומות. הוא פוקח עיניים. מפסיק לרקוד. מבחין בבטין, שנכנסת).

(בטין עוצרת את הפטיפון. תמרה נכנסת. בטין יוצאת)

החוקר:  אני מלא התפעלות. את לא מוותרת. על מיכאל.

תמרה: אני קרובה  לויתור.

החוקר: חבל.

תמרה: אני נוסעת.

(שהייה קצרה)

החוקר:   לאן?

תמרה:  רחוק.

החוקר: לבד?

תמרה:  עם בחור.

(שהייה קצרה)

החוקר: מיכאל יודע?

תמרה: לא. כלומר: כנראה שכן.

החוקר: כלומר: כן.

תמרה:  לא בחור שאני אוהבת. האמת, בקושי מכירה. שכן מחדר המדרגות. שלום שלום. הייתי איתו פעם. הייתי איתו פעמיים. פתאום הוא הציע. לונדון, ואחר כך אולי אמריקה. לא חשבתי לרצות. אבל זה קורה.

החוקר: את בורחת.

תמרה: כנראה.

החוקר: כנראה.

תמרה: מיכאל ישן, זה חסר משמעות.

החוקר: שום דבר  לא חסר משמעות.

תמרה: שום דבר כנראה לא חסר משמעות.

החוקר: איך את יכולה?

תמרה: הוא הפסיק לאהוב אותי. זהו.

החוקר: עכשיו גם ברור למה.

תמרה: (בכעס) לא לא לא. אתה לא מסדר את הדברים בסדר הנכון. הנסיעה שלי היא תוצאה, לא סיבה. זה קרה ככה, בלי שהרגשנו. נוצר סדק.

החוקר:  סדק באהבה.

תמר: כנראה. בלי שהרגשנו.

החוקר: כנראה.

תמרה: כנראה.

(שהייה קצרה)

החוקר: (כמעט בפחד, כמו מצטדק) בן אדם עומד על החוף מול הים. המבט שלו מגיע לאופק. עם כל נשימה, גדלה שאיפה. אבל בן אדם  מה יש לו מול הים: (שולף את פנקסו) רשימות.

תמרה: על מה אתה מדבר?

החוקר: (שוב מנופף מולה בפנקס) איך אפשר להכניס לכאן את הערב, עם הקולות שלו, את הרחוב הריק, את החלון המואר, את קול נקישת העקבים על המדרכה, את ריח החצר אחרי הגשם, את הנשיקה הראשונה בחדר המדרגות, לילות נדודים, אהבות, פרידות, געגועים, הבכי של אהובתך שלא נגמר, שלא נגמר, שלא נגמר, כמו נהר, שנשפך לים, איך אפשר להכניס לכאן את הזקן עם הכלב הקטן, את הזקן עם סל הקניות, את הזקן שמביט בפנים של הבן שלו, והוא לא מכיר את הפנים.

תמרה: השיחה הזאת מדכאת אותי.

החוקר: אני אומר אמת.

תמרה: ומה בדיוק היינו אמורים לעשות עם האמת הזאת ועם הים שלך? להשאר יבשים וצחיחים על החול. או לטבוע.

(שהייה קצרה)

החוקר: כן…  אי אפשר להמנע מתחושת ההחמצה. מההרגשה שהיינו יכולים לעשות כל כך הרבה יותר. היינו צריכים לוותר על הרצון.

תמרה:  שלום.

(יוצאת)

החוקר:  (כמו מציף אותו גל של זכרון)

יפה שלי,

אהובה שלי

(שהייה)

תמרה שלי.



 

תמונה 18

(רחוב. אבא ממתין. ליאון עובר, בידיו זר פרחים. יוצא.  מינה נכנסת)

אבא: מינה…?  ערב טוב.

מינה: (מופתעת) ערב טוב אדון ויצמן.

אבא: את חוזרת מבית המרקחת?

מינה: כן. ממש עכשיו סגרתי.

אבא: איך עבר היום?

מינה: עמוס. הסתיו כרגיל מביא אנשים לבית המרקחת.

(שהייה קצרה. מתקרב אליה)

אבא: זה מוזר, אנחנו עובדים יחד כבר לא מעט שנים, ואף פעם לא דיברנו. רק על מרשמים ותרופות. אפשר לדבר קצת גם על דברים אחרים, לא?

מינה:  אתה רוצה לעלות אלינו?

אבא: לא לא. דווקא מתחשק לי לעשות משהו…

מינה: מה מתחשק לך לעשות?

אבא: את יודעת מה מתחשק לי? לשנות משהו… (שהייה קצרה) לשנות חיים של מישהו…

מינה: חיים של מי אתה רוצה לשנות?

אבא: (בחיוך) את מכירה מישהו שרוצה לשנות את החיים שלו?

מינה: בטח אפשר למצוא מישהו.

אבא: אולי מתחשק לך לטייל קצת?

מינה: אני צריכה לקחת לי משהו חם…

אבא: (מתקרב אליה) אני יכול לחבק אותך… זה מחמם.

(הם מתחבקים וצוחקים)

לפני שעזבתי את הבית הרגשתי… שאני צריך שמישהו יגע בי…

(ממשיכים להתחבק)

הבאת איתך את הריח של בית המרקחת…

(היא מתנתקת ממנו)

מינה: אני אעלה להחליף בגדים…

אבא: לא לא, זה נעים… כמו בית.

(שוב מחבק אותה. היא נענית)

אבא: הייתי רוצה לכתוב שיר אהבה.

מינה: למי?

(שהייה. הוא מתחיל ללטף אותה. היא נבהלת מעט ומתנתקת. שהייה קצרה. כמו מתנצלת)

אני לא רגילה…

אבא: יש לך מישהו…?

מינה: לא.

(אבא לוקח את ידה, ומניח אותה על לחיו. אחר כך על חזהו. אחר כך הוא מוביל אותה שוב ללחי ושוב לחזה)

אבא: אולי נהיה הלילה בחוץ?

מינה: מה זאת אומרת בחוץ?

אבא: בחוץ קורים דברים חדשים לגמרי… נרד לחוף…

מינה: אני צריכה לעבוד מחר.

אבא: את לא צריכה. נשאיר פתק על הדלת, נכתוב שסגור בגלל חופשה.

מינה:  כל הלילה?

אבא:  רק לכמה שעות. כשתרצי לחזור, נחזור.

מינה: אני אעלה הביתה, ואקח לי מעיל.

אבא:  אני אתן לך את המעיל שלי.

(מנסה לפשוט את מעילו)

מינה:  (עוצרת אותו) לא לא, אתה תתקרר, ועכשיו כשאתה כל הזמן בחוץ זה בכלל יהרוג אותך. אני תיכף חוזרת.

(הוא תופס ומחזיק אותה)

אבא: את לא תחזרי. אני יודע שלא תחזרי.

מינה: השתגעת? ברור שאני אחזור.

אבא: אם תעלי הביתה, כבר לא תרצי לרדת.

מינה: אבל אני מבטיחה לך שאני ארד.

אבא: אחותך לא תיתן לך.

מינה: אל תהיה מגוחך. (שהייה קצרה)  אני כבר חוזרת.

(יוצאת. שהייה.  המלצר נכנס)

מלצר: הי! שוב אנחנו נפגשים? מה שלומך?

(לוחצים ידיים)

שעה כזאת בחוץ? אפילו את הבית קפה כבר סגרנו.

רוצה לעלות אלי. אני גר לא רחוק. יש לי משהו חריף. רוצה?

אבא: יש לי פגישה. אני מחכה לאיזו גברת.

מלצר: היא לא תבוא.

אבא: מה?

מלצר: בשעה כזאת?! NEVER! אתה יודע לכמה בחורות כבר חיכיתי?! בכמה מקומות?! בבית קפה, לפני בית קולנוע, עם כרטיסים ביד חיכיתי, בסוף נכנסתי לבד. בחורה רק אצלה בבית, ואם היא לא בבית, חכה לפני הדלת, היא חייבת להגיע. (מהרהר) רק אולי אם היא הספיקה לעבור דירה…

רוצה לקפוץ אלי?

אבא: לא.

מלצר: חבל. טוב. קריר.

(יוצא. ליאון ובטין נכנסים. אבא מסתתר)

בטין: אבל זה בדיוק מה שאמרת לי לפני שבועיים. ב23 בחודש.

ליאון: מותק שלי, בעוד שבוע הכל נגמר. אני דופק אצלך בערב, את פותחת, ליאון עומד בדלת עם זוג כרטיסי טיסה ביד,  ואני אומר לך, מותק, בואי. את שואלת, מה זה, ואני אומר לך, מותק, תארזי, נוסעים לקריביים.

בטין: אני אגיד לך את האמת, ליאון, אני עברתי איתך כל כך הרבה תהפוכות בחודש ושלושה שבועות שאנחנו מכירים, שאני לא יודעת אם להאמין.

ליאון: ביקשתי ממך להאמין?  אני נותן לך אינפורמציה כדי שתוכלי להתכונן, זה הכל. בעוד שבוע לא תצטרכי להאמין, כבר תהיי על המטוס.

בטין: ומה עם דירה?

ליאון: כבר התחלתי לחפש.

בטין: אני כבר לא יכולה להמשיך לגור עם אחותי.

ליאון: לי את אומרת?! אני אמרתי לך, את אומרת לי?!

בטין:  אבל לאון, אם לא תספר לאשתך…

לאון: מותק, כבר אמרתי לה הערב, לפני שהיא נסעה, אמרתי לה, מותק, אנחנו צריכים לדבר.

בטין:  גם לה אתה קורא מותק?

(יוצאים. שהייה. אבא מסתכל לכיוון שממנו צריכה מינה לחזור. ברקע נשמע לפתע קול גלים על החוף, הוא פונה להביט. הנער עם השיער הרטוב נכנס, חוצה את הבמה. הוא עוצר, פונה לאבא, מביט בו. אבא מתקרב אליו. הנער מניח יד על הלחי של אבא, אח”כ הוא פונה ויוצא. אבא מביט לכוון הבית של מינה, מביט לכוון הנער, ויוצא אחריו.

מינה חוזרת, לבושה בשמלת ערב יפה. היא מופתעת לראות שהוא איננו. מחפשת כה וכה. מתחת לרגליה נפרש הבד הכחול של הים. היא יוצאת).


 

תמונה 19

(חוף הים. הנער עם השיער הרטוב נכנס. עוצר מביט לאחור. אבא נכנס. הנער מתבונן בו, פונה לכיוון הים ונכנס לתוך הים. נעלם. אבא  פושט את מעילו, מסיר את צעיפו, ונכנס למים. גל גדול מכסה אותו והוא נעלם).


 

תמונה 20

(החוקר ואמא נכנסים)

החוקר: אלה שלו?

אמא: (מרימה את המעיל והצעיף, ומקרבת אותם לפניה) זה המעיל שלו. זה הריח שלו.

(החוקר מפנה את מבטו לים)

כשפגשת אותו, הוא אמר משהו… שיכול לרמז… שזה יכול לקרות?

החוקר: (שהייה קצרה, פונה לאמא) הוא ביקש למסור לך שהוא חי.

(שהייה)

אמא: מיכאל התעורר. (שהייה קצרה) דבר ראשון הוא שאל על תמרה. אבל היא כבר לא היתה כמובן. אני הייתי, אבל ממני הוא התרחק. (שהייה) זה היה יכול להיות אחרת, לא?

החוקר: איך אחרת?

אמא: אולי אילו היינו מבינים משהו. היינו מתקנים טעות אחת קטנה, הכל היה אחרת.

החוקר: איך אחרת? היום אני בגיל שלכם ואני יודע: אין אחרת.

כשהייתי ילד, אבא כיבה את כל האורות בבית, נתן לי יד והוביל אותי בכל החדרים, כדי לשכנע אותי שאין מה לפחד מהחושך. היום אני מבין:  הוא עשה את זה כדי לשכנע את עצמו. הוא לקח את היד שלי, יד של ילד, כדי שהוא לא יפחד בלילה.

אין אחרת. אבא לא היה עוזב את הבית? אני לא הייתי נרדם? אבל בכל זאת…

אמא: מה בכל זאת?

החוקר: החקירה הזאת… העירה אותי. פגשתי את אבא, פגשתי אותך אמא. בלי פחד. פגשתי את תמרה. זה אני. אני הילד. אני הגבר. אני החי. אני המת. אני הרוצח.

(אמא יוצאת, עם המעיל והצעיף של אבא)

החוקר: “הייתי כאן, זה ברור כצל, למה שאמרתי איש אינו שואל, על כל שגיאותי יחזרו אחרים, מי ישוב איתי לעלות להרים”

(הים זז, חושף את מיכאל ותמרה)

מיכאל: (שר) לוי אותי

לוי אותי לגן

לפינת המשחקים

לנדנדה הישנה

לקרוסלה הקטנה

ארגז החול

והחרגול

שם בגינה

תמרה: (שרה) חבק אותי

אלך איתך

אלך איתך

אלך איתך תמיד

ביחד:  למגרש הכדורסל

בבית הספר היסודי

אל סוס העץ אל הערסל

מיכאל: אל החצר

אל הגדר

אל הענן

לוי אותי

לוי אותי

אותי לוי

לוי אותי לשם

כשאלבש את המדים

כשאעלה להסעה

כשאהרוג, כשאפצע

חכי אתי

תראי אותי

דברי אתי

מיכאל והחוקר: לוי אותי

לוי אותי

לוי

לוי אותי

בדרך אל הים

בערב  היורד

על הרחוב אשר יורד לים,

אל הרופא, אל השופט,

החזיקי לי ביד,

ובואי איתי,

לוי אותי

לוי אותי

לוי אותי

תראי אותי

לוי אותי

(במהלך השירה של החוקר, מיכאל ותמרה מתקרבים לאט ליציאה מהבמה,    ובסוף השיר יוצאים)

החוקר: כסי אותי

כסי אותי

כסי אותי

לפני שארדם

נשקי אותי לטפי אותי

החזיקי את ידי, נגבי

את הזיעה שעל מצחי

עצמי את שתי

עיני,  כסי

אותי, כסי

אותי,

כסי

 

אותי.