מחזאי ובמאי


תמונה 1: ישיבת הנהלה

 

(שולחן במרכז הבמה. המנהל בראש השולחן, בגבו לקהל. עשן סיגר

מיתמר מעל ראשו. מולו משמאל- דולי, היועצת האמנותית, מולו

מימין- בתיה, מנהלת החשבונות. הכסא המרוחק, מול המנהל, ריק.

נכנסים חזי ורובי, מביטים ביושבים סביב השולחן)

חזי: וכאן בחדר הזה, התחיל כל העניין.

רובי: כאן?

חזי: שם ישב המנהל, עם הסיגר שלו, שם, אם אני לא טועה, ישבה בתיה, מנהלת החשבונות, וכאן ישבה דולי, היועצת האמנותית של התיאטרון. הם חיכו לצ’רנר.

רובי: מי זה צ’רנר?

חזי:אריה צ’רנר, אתה לא זוכר את צ’רנר?

רובי: הייתי ילד.

חזי:רובי, שנים הוא שיחק בתיאטרון הזה, ובתקופה שאני מדבר איתך הוא היה ראש ועד השחקנים, ובגלל זה הוא ישב בישיבת ההנהלה. בכל זאת זה היה משבר גדול.

רובי: מחכים לצ’רנר.

חזי: מחכים לצ’רנר. בוא אני אראה לך בינתיים איפה גרנו. על יד מחלקת מכירות.

(חזי ורובי יוצאים)

(צ’רנר נכנס, בהול, מתיישב בכסא הריק)

מנהל: אפשר להתחיל? (שהייה קצרה) תודה. לא אסתיר מכם שכנס מנהלי התיאטרון שנערך אתמול באולם הקטן של הבימה, היה בשבילי חוויה קשה, אם לא לומר טראומטית. אני יושב באולם עם המנהל האמנותי שלנו, מה שמו, מולי, כן?

דולי: גולי.

מנהל: גורי?

דולי: גולי.

מנהל: גולי בן עששת?

דולי: מששת.

מנהל: בן מששת?

דולי: בן מששת.

מנהל: אני ושמות… בכל אופן, אני יושב שם וכולם מספרים על ההצלחות שלהם. זה חמש מאות הצגות, זה שבע מאות שלושים, זה תשע מאות. שלאגרים אחד אחד. מגיע תורי לדבר… מה היה לי להגיד להם?

דולי: “הקמצן” שלנו שיחק יותר ממאתיים פעם.

המנהל: לפני שנתיים. ו”חיל פרשים אנו” עשה כמה? (שהייה. נרגז)

כמה?

(שהייה. מאד נרגז)

כמה?

בתיה: שש עשרה הצגות.

מנהל: חמש-עשרה.

דולי, בתיה צ’רנר: שש-עשרה.

המנהל: שש-עשרה כולל ההצגה שעשינו בהתנדבות לבר-מצווה של הבן של דולי בגלל שהיא רצתה לחסוך קוסם. אז אני יושב שם ושומע את נעם סמל ואת ציפי פינס  ואת ציפי סמל  ואת נעם פינס ואת סמל פינס ואת ציפי נעם וכמו שאמר בגין: אינני יכול יותר. אני עוד כנס כזה… לא יהיה. על גופתי המתה. ההצגה הבאה, אם לא תהיה שלאגר, עפים ראשים. אני לא אומר אלף, אני לא אומר שמונה מאות ,אבל פחות משש מאות, לא לדבר איתי.

צ’רנר:  השאלה הגדולה היא איך עושים את זה?

המנהל: מה אתה אומר אדון צ’רנר, נציג השחקנים!  שאלה איך עושים את זה. בשביל מה אני משלם לכם כאן משכורת. תשברו את הראש, אתה והחברים שלך. גם אני רוצה שלאגר! הבנתם אותי? זה מה שאני רוצה! צריך שירים, שיהיו שירים. אפקטים מיוחדים? שיהיו אפקטים מיוחדים. רקדנים, תזמורת, אינדיאנים, קאובויים, הכל! ובזול. כי כסף אין. (שהייה) נו, רעיונות.  אני שומע.

(דולי מצביעה)

כן, דולי.

(קמה)

דולי: אני דווקא חושבת שהייחוד של תיאטרון החאן עד היום היה בזה שלא חיפשנו רייטינג, אלא תוכן, איכות –

מנהל:  הבנתי, תודה. בתיה, אקמול.

(בתיה נותנת לו כדור, הוא לוקח אותו ולוגם לגימת מים מן הכוס

שלידו)

טוב, תביאו לי הנה את המנהל האמנותי.

(צ’רנר יוצא, בתיה מתיישבת. שהייה ארוכה)

מנהל: איך אמרנו קוראים לו?

דולי: גולי בן מששת.

מנהל: גולי בן- מששת?

דולי: גולי בן מששת.

(שהייה)

מנהל:גולי בן מששת?

מנהל:גולי בן מששת?

מנהל:גולי  בן-מששת?

דולי:גולי בן-מששת.

מנהל:מי זה?

דולי:המנהל האומנותי!

(נכנס גולי, צ’רנר אחריו, מתיישב. גולי נשאר לעמוד)

מנהל: גוליל’ה, מה נשמע!

גולי: בסדר גמור.

מנהל: שמע. נפלה כאן החלטה. לתיאטרון שלנו יש שלאגר!

גולי: יש שלאגר?

מנהל: יהיה.

גולי: איזו הצגה?

מנהל: אתה תגיד.

גולי: מה זת’אומרת?

מנהל: מה יש לנו ברפרטואר, שאתה מרגיש שיכול להפוך להצלחה פנומנלית?

גולי: יש לנו מאכינל.

מנהל: ההצגה עם הרוצחת, שמתחילה בסוף ונגמרת עם כומר וכושי והוצאה להורג. ממש מתכון להצלחה. אולי יש לך עוד משהו להציע?

גולי: החיים הם חלום.

המנהל: שטויות, מי אומר?

גולי: זה שם ההצגה.

המנהל: כן, כן אני יודע. מה עוד?

גולי: והקיץ.

מנהל: ההצגה עם העכברים?

גולי: עם החתולים.

מנהל: (לדולי) זה חתולים. (לגולי) הטעו אותי… לא חשוב. שמע נא בן מששת. עם הרפרטואר הזה, לא אתה ולא אני ולא התיאטרון נגיע רחוק. הבנת אותי? (חוזר על סוף המשפט כשגולי עונה)

גולי: זה רפרטואר מאד מאד איכותי ומיוחד…

מנהל: עוד פעם איכותי. אני רוצה שלאגר.

בתיה: אפשר?

מנהל: כן.

(בתיה קמה)

בתיה: שמעתי שבתיאטרון הלאומי עשו הצגה על פי השירה של צבי פיק עם יעל בר זוהר ואמיר פיי גוטמן.

מנהל: נו.

בתיה: למה? כשהקהל מכיר את הגיבורים, זה נותן להצגה פוש. ואצלנו בתיאטרון השחקנים הם עלומי שם.

המנהל: נו.

בתיה: אולי אנחנו יכולים לעשות אפוס רחב יריעה על החיים של יעל בר זוהר, על הרומן שלה עם יהודה לוי וכן הלאה ואולי לקחת שניים שלושה כוכבים שגם ימשכו את הקהל.

המנהל: כמו מי?

בתיה: בתפקיד יעל בר זוהר, תהיה, אני סתם נותנת דוגמה, למשל נינט טייב ואת יהודה לוי יגלם יהודה סעדו. או לחילופין לעשות הצגה על החיים של נינט והרומן עם יהודה לוי בכיכובם של יעל בר-זוהר ויהודה סעדו.

המנהל: מי יכול לשלם להם, תגידי לי מי יכול לשלם להם. את יודעת כמה עולה יהודה סעדו כזה. מה זה, צ’רנר? תוותרי על המשכורת השנתית שלך אולי נוכל להחזיק אותו חודש.

בתיה: אני חושבת שאפשר להסביר לו על המצב הקשה של התיאטרון….

המנהל: טוב, אני אגיד לך מה תעשי. תשברי את הראש איך אנחנו מגייסים עוד כסף, כדי שנוכל לתת למנהל האומנותי שלנו תקציב להפקה אטרקטיבית. בשעות הקרובות יגיעו תוצאות הסקר…

גולי: איזה סקר?

המנהל: אתה לא יודע שעשינו סקר?

גולי: לא שמעתי על שום סקר.

המנהל: סוף סוף אנחנו מתחילים בתיאטרון הזה לעבוד בשיטות מתקדמות. מומחה אמריקאי ממדרגה ראשונה בודק לנו מה הקהל רוצה.

גולי: למען האמת…

המנהל: מה למען האמת?

גולי: אנחנו עובדים כרגע על הצגה, שיש לי תחושה, טפו טפו טפו, ואני לא רוצה לפתוח פה לשטן…

(דופק על השולחן שלוש פעמים, כולם מצטרפים בג’סטות מזל שונות)

כולם: טפו טפו טפו…

גולי: שאם הכל ילך בסדר…

המנהל: נו…

גולי: זה באמת יכול ללכת.

כולם: (דופקים שלוש פעמים על השולחן) טפו טפו טפו.

המנהל: מה זה?

גולי: תרשה לי… ההצגה מתרחשת במוסקבה.

מנהל: במוסקבה?

גולי:  כמו פעם…

(בזמן שהוא מדבר, בתיה, דולי וצ’רנר מפנים את הבמה, שחקנים

אחרים מכינים את הסצינה הבאה)

בית של רופא בעיר קטנה ליד מוסקבה. הרופא, ד”ר פוזניק.

(נכנס הרופא)

הוא מלווה מטופל בדרכו החוצה.

(המנהל וגולי זזים הצידה כשהתמונה מתחילה)

Pages: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13