מחזאי ובמאי

תמונה 10: משפחת המשוגעים

 

 

(דירה. ספה, שולחן-סלון, כורסא. צבייה האם, ראובנה – הבת, רפאל –

חבר. כולם מסדרים את החדר למסיבה: תולים בלונים, מנקים וכו’)

ראובנה: (בטלפון) עמק רפאים 14, ליאון! מה קרה לך? היית פה אלף פעם!

צבייה: (בהתרגשות)  תסגרי את הטלפון, ראובנה! עוד דקה אבא מגיע!

רפאל: (בדחיפות) צריך עוד בלונים!

צבייה: (החוצה) נדב, תביא עוד בלונים!

ראובנה: (לטלפון) ליאון, אני לא יכולה לדבר, תגיע כמה שיותר מהר כי אבא צריך להיכנס כל רגע. (סוגרת את הטלפון) תמיד מאחר הליאון הזה.

רפאל: טוב מה את רוצה, הוא עובד נורא קשה.

ראובנה: איפה הוא עובד?

רפאל: במי עדן.

ראובנה: רק שלא יגיע יחד עם אבא ויהרוס הכל. תגידי אמא, את בטוחה שאבא לא יודע כלום?

צבייה: הוא לא יודע נו!

רפאל: דיברתי איתו הבוקר, הוא לא אמר מילה.

(נדב נכנס עם חבילת בלונים)

נדב:  הבאתי עוד בלונים. אמא, איפה יש נייר דבק?

(נשמע צלצול בדלת, כולם קופאים)

צבייה: (בצחוק ובקול חנוק)  זה הוא!

רפאל: (בצחוק ובקול חנוק) תסתתרו, מהר!

נדב: (בצחוק ובקול חנוק) להתחבא!

ראובנה: (בצחוק ובקול חנוק) איזה פחד…

נדב: (בדרך החוצה, בשביעות עצמית מתפוצצת) איזה משוגעים אנחנו!

צבייה: נצעק סופרייז, אבל רק כשאני נותנת את הסימן.

(יוצא)

רפאל: אני מת לראות את הפרצוף שלו!

רפאל: מה הסימן.

ראובנה וצבייה: שששששקט!

(נדב חוזר עם מריה)

נדב: זה לא אבא.

(כולם יוצאים מהמחבוא)

צבייה: (למריה) שלום…

מריה: שלום. האם הגעתי לדירה שש ברחוב עמק רפאים 14?

ראובנה: כן…?

מריה: שמי מריה וזקוקה אני לעזרתכם – (אוחזת בראשה, מתנודדת) אה… ראשי סחרחר…

נדב: (מביא כסא, בחום) שבי בבקשה…

צבייה: ראובנה, תביאי לה כוס מים.

(ראובנה יוצאת)

מריה: אני מחפשת את אבי באופן דחוף,  ואני מאמינה, כי כאן, אצלכם, אמצא את עקבותיו.

(ראובנה נכנסת עם כוס מים)

ראובנה: תשתי קצת מים.

מריה: תודה רבה כה צמאה אני.

(ראובנה מושיטה למריה את כוס המים. נשמע צלצול בדלת. ראובנה מושכת חזרה את ידה מבלי לתת למריה את המים)

זה אבא!

נדב: תסתתרו!

(ראובנה בורחת עם כוס המים ומסתתרת יחד עם האחרים. מריה נותרת באמצע הסלון, מביטה במתרחש בחוסר הבנה)

מריה: מה – ? מדוע – ?

צבייה: (חוזרת, לוקחת את מריה למקום מסתור) ששש!

(כולם מסתתרים. עוד צלצול. נדב חוזר)

נדב: מישהו צריך לפתוח את הדלת.

(יוצאים מן המחבוא)

ראובנה: אני אפתח. (יוצאת)

מריה: מה מתרחש?

רפאל: מסיבת הפתעה –

נדב: ששששקט!

(ראובנה חוזרת עם ליאון אשר מחזיק מצלמה)

ראובנה: זה לא אבא. זה ליאון.

ליאון: מזל טוב, מזל טוב. הבאתי מצלמה לצלם את האירוע!

צבייה: ליאון, איזה מין חבר אתה? למה אתה תמיד חייב לאחר!

ליאון: אני מאחר?

ראובנה: אין אחד שמאחר יותר ממך, ליאון.

רפאל: גם להלוויה שלך אתה תאחר.

ליאון: אני להלוויה שלי לא בא, אני שולח אותך במקום.

(צחוקים)

מריה: מבקשת אני סליחה על כי דוחקת אני בכם, חייבת אני למצוא את אבי. חייו בסכנה. (שולפת את המכתב) איגרת זו נשלחה על ידי אבי מדירה זו לפני מספר שנים.

צבייה: מה שמו של אביך?

מריה: לב אנטולוביץ צ’ורני .

צבייה: לב אנטולוביץ צ’ורני . לא מכירה.

נדב: גם אני לא.

ראובנה: גם אני לא.

רפאל: אני מכיר אותו.

מריה: (נרגשת) האמנם?

רפאל: חבר מאד טוב שלי. הבוקר אכלנו יחד צהרים.

מריה: הו, אלוהים גדול! תודה תודה לאל, היכן הוא עכשיו?

רפאל: סתם סתם. עבדתי עליך. אין לי מושג מי זה.

ליאון: רפאל רפאל! אתה לא משתנה.

(כולם צוחקים)

מריה: אז מדוע אמרת – ?

רפאל: סתם בצחוק. (מחבק את מריה) אכלת אותה! עבדתי עליך.

ליאון: רפאל, אתה משוגע על כל הראש!

נדב: אין לך אלוהים אתה!

ראובנה: (למריה) כולם קוראים לנו משפחת העליזים.

רפאל: (מרצין) אבל אני יודע מי בטוח מכיר אותו.

(כולם מרצינים)

כולם: מי?

רפאל: אהרון.

כולם: נכון.

צבייה: (למריה) בעלי.

ליאון: בטח. אם אבא שלך גר פה אי פעם, אהרון מכיר אותו. יש לו זיכרון פנומנלי.

מריה: והיכן הוא?

צבייה: אנחנו מחכים לו כל רגע. מסיבת ההפתעה היא לכבודו, היום הוא בן שבעים.

(נשמע צלצול נייד, נדב עונה)

נדב: (לנייד) הלו? (מכסה את האפרכסת) זה אבא!

(כולם רצים להסתתר)

בטלפון!

(כולם נעצרים. נדב מתאפק מלצחוק, מדבר בנייד)

מה… לא, אני לא בירושלים, אני אצלי, בדירה, בחולון.

(כולם מתאפקים מלצחוק)

מה נשמע? איפה אתה…? (בשקט לאחרים) הוא בדרך, צריך להגיע עוד דקה…

(פונים להתחבא וחוזרים)

(לטלפון) אז אתה שומע אבא, אולי אני אקפוץ מחר לבקר…

(מריה מסמנת לו. נדב נזכר)

תגיד אבא, אתה מכיר מישהו בשם…

מריה: לב אנטולוביץ צ’ורני.

נדב:  לב אנטולוביץ צ’ורני? באמת? (למריה) הוא מכיר.

רפאל: אמרתי לכם.

כולם: (לראפל) ששש…

נדב: (לנייד) גר בדירה שלנו? (למריה) הוא גר בדירה שלנו לפני שמונה עשרה שנה. לא שומע אותך, אתה קטוע… אתה בחדר מדרגות?  (מסמן לכולם להסתתר, כולם מקרקרים אחריו בהתרגשות: “בחדר מדרגות, בחדר מדרגות”) תתקשר אלי כשתגיע הביתה. ביי… (סוגר) הוא עולה!

(כולם רצים להתחבא)

מריה: סליחה, באמת מכיר הוא את אבי באופן אישי?

נדב: מה? (יוצא ממחבואו להסתיר אותה) עכשיו צריך להתחבא.

(כולם מסתתרים, ליאון מתחת לשולחן. מריה נותרת

באמצע הבמה. נדב לוקח אותה ומוביל אותה למקום

המסתור של ראובנה וצבייה)

נדב: (לראובנה) תני לה, תני לה.

(נדב מחביא את מריה במקום ראובנה אשר מחפשת מקום מסתור חלופי. מנסה מתחת לשולחן)

ליאון: אני כאן, אני כאן.

נדב: אה סליחה סליחה.

(ראובנה נגשת להסתתר מאחורי השידה שם נמצאים צבייה ורפאל)

צבייה: (לרפאל) תן לה תן לה.

(רפאל מפנה מקומו ומנסה מתחת לשולחן שם נמצא ליאון)

ליאון: אני כאן, אני כאן…

רפאל: אה, סליחה סליחה

(רפאל מתחבא במרפסת)

צבייה: (לנדב) זה לא טוב שם בוא לכאן.

(צבייה מפנה את מקומה לנדב ומחפשת מקום מחבוא.

מנסה מתחת לשולחן)

ליאון: אני כאן, אני כאן.

צביה: אה  סליחה סליחה.

(צבייה מתרוצצת בחדר, מנסה במרפסת)

רפאל: אני כאן אני כאן.

צבייה: (לנדב) זה לא טוב כאן לך לשם.

(צבייה חוזרת למקום הקודם שלה מאחורי השידה, ונדב חוזר למקומו הקודם. שהייה קצרה. צלצול בדלת)

נדב: (ממקומו, מתפקע מצחוק) המפתח במנעול. הוא לא יכול לפתוח.

ראובנה: (ממקומה) אז שמישהו יפתח לו!

נדב: תפתחי לו.

ראובנה: (מדחיקה צחוק גדול, מתאמצת ללחוש) תלך אתה! אני אצחק!

נדב: אמרתי לו שאני בחולון!

רפאל: אני אלך.

ליאון: עצור! אתה לא גר פה. הוא תיכף יחשוד!

רפאל: נכון!

(צלצול בדלת)

צבייה: (נכנסת) אני אלך, נו! תסתתרו!

(כולם מסתתרים)

צבייה: (בדרך לדלת) ותחכו לסימן שלי. (יוצאת)

רפאל: (מוציא ראשו) מה הסימן?

כולם: ששש!

(צביה ואהרון נשמעים מבחוץ – “שלום” “שלום”. נכנסים לבמה)

צבייה: אהרון, נשיקה.

אהרון: יש משהו לאכול?

רפאל: (מזנק החוצה) מזל –

(קולט שהוא לבד, מסתתר מיד שוב. אהרון מסתובב, לא מספיק לראות את רפאל)

אהרון: קרה משהו?

צבייה: לא.

(אהרון וצבייה עומדים אחד מול השניה ומביטים זה בזו, תוך כך צבייה נוקשת אצבעותיה. מכה עם ידיה על ירכיה, מוחאת כפיים מעל לראש. אף אחד לא יוצא)

מטומטמים, עכשיו!

(כולם מזנקים פנימה – תוך כך ליאון מצלם)

כולם: מזל טוב!!

(אהרון אוחז בחזהו, נופל לארץ, תוך כך כולם שרים “היום יום הולדת” עד שהוא חדל לזוז. דממה)

ראובנה: (מתכופפת) אבא?

צבייה: מה קרה… אהרון? אהרון?

ראובנה: אמבולנס! תקראו לאמבולנס!

מריה: (ניגשת אליו) תנו לי, אחות אני במקצועי… (רוכנת לידו)

ליאון: (מצלם את אהרון השכוב על הארץ) אהרון? מה קרה לך?

נדב: (היסטרי) אבא! מה עשינו לך?! אלוהים אדירים! הרגנו את אבא!

צבייה: (בוכה) איך? למה זה קרה?

ראובנה: תזמינו אמבולנס כבר!

מריה: (ממקומה ליד אהרון, אוחזת בידו. היא כמעט לא נשמעת)  הוא חי . הקשיבו לי, יש לו דופק.

רפאל: (לנייד) סליחה, אנחנו צריכים אמבולנס לעמק רפאים 14 דירה 6 דחוף!

נדב: (היסטרי) הרגתי את אבא שלי! אני רוצה למות! אני רוצה למות!

(רץ החוצה וממשיך בצעקות השבר)

רפאל: האמבולנס בדרך.

ראובנה: אולי ניתן לו מים…

רפאל: אני אביא מים. (פונה לצאת)

צבייה: מים! מים!

ראובנה: מים! מים!

רפאל: (פונה לצאת, מביט החוצה, קופא בבהלה) נדב, לא!

(נדב נכנס עם בקבוק של חומר ניקוי)

נדב: (היסטרי) אני לא רוצה לחיות! אני רוצה למות!

רפאל: זה בקבוק אקונומיקה! זה רעל!

צבייה: נדב! תן לי את הבקבוק.

ליאון: (מצלם את נדב) אל תשתה את זה! נדב…!

ראובנה: נדב, אל תעשה את זה!

(לוגם מהבקבוק כולם צורחים בבת-אחת)

צבייה: נדב… לא…!!! זה לא בריא. אתה תעשה לך נזק לכל החיים. נדב אני מבקשת ממך שתית כבר מספיק.

ליאון: (ממשיך לצלם) נדב! אל תשתה את זה. זה יחרוך לך את החלחולת.

ראובנה: נדב! אתה זוכר שאז רצית לקפוץ מהגג ושכנעתי אותך שהחיים יפים אתה זוכר…?

רפאל: לא..!!

כולם: ללאאאאא.

(נדב, אשר סיים ללגום, מתיישב על כסא, מביט בבקבוק אקונומיקה

באכזבה. צבייה לוקחת את הבקבוק, בודקת את הכיתוב, מראה לראובנה. לפתע נדב מתחיל להתעוות. פולט רעשים מוזרים, מעוות את פניו, מגלגל עיניים,       ופוצח במחול גסיסה)

צבייה: צריך לשפוך עליו מים!

ראובנה: אסור מים! חלב! חלב!

רפאל: צריך להתקשר לסנו!

מריה: (רוכנת ליד אהרון. לעצמה) חי נפשי, מה מתרחש כאן.

(במהלך הגסיסה האנרגטית, הוא מחבק את רפאל עד

כדי חניקה)

צביה: מים! (מביאה כוס) יש לי מים!

ראובנה: תשפריצי.

צבייה: אני משפריצה.

(משליכה את המים לכיוונו של נדב. נדב בדיוק מתכופף. רפאל חוטף את

השפריץ ישר לפנים)

רפאל: לא עלי…

(נדב ממשיך במחול עד שהוא קורס. הוא שוכב על הארץ ללא נוע. לפתע

הוא מתחיל לרעוד)

צבייה: נדב בני. (אוחזת בידו של נדב, מתחילה לרעוד בעצמה)

ראובנה: (רוכנת קדימה ואוחזת ברגליו של נדב) נדב… (מתחילה לרעוד)

רפאל: (אוחז בראובנה מאחור. מתחיל לרעוד) ראובנה.

(נדב פולט צווחה אחרונה, אוחז בידיה של ראובנה ומתרומם לעמידה.

מתחיל לצחוק)

(דממה. הלם)

נדב: אבא קום.

צבייה: מה?

ראובנה: מה הולך פה?

נדב: עבדנו עליכם! סתם בצחוק.

אהרון: (קם על רגליו) אכלתם אותה!

ליאון: אני לא מאמין! הם עבדו עלינו!

רפאל: שיו! איך אכלנו אותה!

צבייה: אתם לא נורמליים…! אני חייבת להתקשר לבעלי לספר לו מה קרה פה!

מריה: בעלך? האם מר אהרון אינו בעלך?

(כולם צוחקים – “מה פתאום בעלה! איזה בעלה!”)

נדב: היא לא באמת אמא שלנו. היא אמא מחליפה. היא מירוחם. אנחנו משתתפים בתוכנית ריאליטי בטלוויזיה שנקראת אמא מחליפה.

(קורא החוצה) בני! כנס!

(נכנס הבמאי, בני. כולם עדיין בהלם)

בני: אחלה חומר, חבר’ה, תמשיכו.

מריה: הכל תוכנית טלוויזיה…?

נדב: הכל מצולם. תראי.

בני: (למריה, מכוון את מבטה החוצה) פה מצלמה, פה מצלמה, פה מצלמה… (מנופף החוצה) טוכלר, תן לי קלוז אפ על התדהמה!

מריה: מוזר, איך אדע מה אמיתי ומה משחק?

נדב: הכל אמיתי.

רפאל: (לנדב וראובנה) לא מדויק. ההתקף לב של אהרון לא היה אמיתי. זאת היתה מתיחה.

צבייה: נכון, אבל המתיחה היתה אמיתית.

כולם: זה נכון.

בני: אני יורד להעביר את החומר הזה לעריכה בהרצליה – אחל’ה, חבר’ה, יצא נורא מצחיק…

רפאל: אני חושב שאני חוסם אותך, אני ארד איתך.

ראובנה:  אני  יורדת איתכם, שכחתי את המתנה של אבא באוטו. אני כבר באה.

צבייה: אני אביא את העוגה –

(בני, רפאל, וראובנה יוצאים. גם ליאון יוצא)

מריה: (לאהרון) סליחה מר אהרון. בנך שוחח איתך קודם בטלפון. אמרת שאתה מכיר את אבי, לב אנטולוביץ צ’ורני. האם כך הדבר, או שמא גם אז חמדת לצון.

אהרון: בוודאי, אני מכיר אותו מצוין.

מריה: כך הדבר?

אהרון: סתם. פעם ראשונה שאני שומע את השם הזה.

(כולם צוחקים)

מריה: (קמה, רועדת מכעס) סליחה! סליחה!

(כולם משתתקים)

הפסיקו את בית המשוגעים הזה! כלום אין לכם רגשות! האם עד כדי כך אטומי לב אתם?! אני אינני חומדת לצון! מבקשת אני עזרה! אבי בסכנה גדולה של מוות! באתי מרוסיה כדי להצילו ועכשיו שואלת אני בפעם האחרונה, האם מכירים אתם אותו? ענו לי כן או לא!!!

(שהייה)

צבייה: היא צודקת. אנחנו מגזימים. מריה במצוקה. אהרון, תגיד לה עכשיו בבקשה אם השם לב אנטולוביץ צ’ורני מוכר לך.

אהרון: התשובה היא, כן, אני מכיר אותו. הוא גר כאן, בדירה הזאת, לפני כשמונה עשרה שנה. הוא היה שחקן תיאטרון, כאן בירושלים.

צבייה: זה השחקן שאתה תמיד מספר עליו?

מריה: שחקן תיאטרון בירושלים… אולי תוכל לומר לי באיזה תיאטרון מדובר?

(חזי נכנס בתחתונים, מגבת על צווארו)

חזי: סליחה רגע, אנחנו לא יכולים להיכנס לחדר שלנו. רוביל’ה בוא, יש כאן אנשים.

(נכנס רובי במכנסיים קצרים וחלוק רחצה. כולם נעצרים ומביטים

בהם. בתיה נכנסת)

בתיה: (לחזי) מר חזן, שוב על הבמה? הרי ביקשתי.

חזי: בתיה, מותק, מישהי נכנסה לנו לחדר, נעלה את הדלת ואנחנו כאן בחוץ, אחרי מקלחת עם הזה ביד.

(המנהל נכנס)

מנהל: סליחה! אפשר לא על הבמה?

חזי: אז איפה?! החדר שלנו נעול.

מנהל: מה זאת אומרת נעול.

רובי: יש שם מישהו בפנים. איזה אישה משוגעת צועקת.

המנהל: (לבתיה) אישה משוגעת.. איפה דולי?

בתיה: נעולה במחסן תלבושות.

המנהל: נעולה? ככה נועלים? השתחררה. חזרה לחדר שלה ונעלה את הדלת. בואו.

(מנהל, בתיה ורובי יוצאים, חזי משתהה)

חזי: (לשחקנים) חבר’ה, תמשיכו וסליחה על ההפרעה.

(המנהל חוזר)

המנהל: חזי, אני מבקש. (לשחקנים) חבר’ה, תמשיכו, וסליחה על ההפרעה. (מוביל את חזי החוצה)

מריה: (לאהרון) אמרת כי אבי היה שחקן תיאטרון –

(צלצול בדלת)

צבייה: מי זה יכול להיות? (יוצא)

מריה: אולי תוכל לומר לי באיזה תיאטרון מדובר?

(צבייה נכנסת עם גולי)

גולי: (מבחין במריה) מריה!

(הם מתחבקים)

מריה: גולי! זה אהרון.

(אהרון וגולי לוחצים ידיים)

גולי: גולי בן מששת.

אהרון: נעים מאד.

צבייה: צבייה.

(גולי וצבייה לוחצים ידיים)

גולי: נעים מאד.

מריה: אהרון מכיר את אבי. הוא אומר כי הוא שחקן בתיאטרון ירושלמי.

גולי: באיזה תיאטרון?

אהרון: בתיאטרון החאן.

גולי: מה?! אני עצמי עובד בתיאטרון החאן. איך קוראים לאבא שלך?

מריה: לב.

גולי: לב?! אני לא מכיר אדם בשם כזה. אולי הוא עזב לפני שהגעתי. יש לי רעיון. בחדר של היועצת האמנותית, נמצא ספר השחקנים של התיאטרון, עם תמונות וקורות חיים.  בואי נלך לתיאטרון ונמצא אותו.

מריה: איזו התרגשות תקפה אותי פתאום…

גולי: קדימה, לתיאטרון.

(מריה וגולי פונים לצאת, מריה עוצרת, פונה לאהרון ומלכה)

מריה: תודה.

(מריה וגולי יוצאים. אהרון וצבייה מנופפים להם לשלום)

אהרון: שלום מריה, שלום…

צבייה: בהצלחה מריה… (פונה לאהרון) יום הולדת שמח, אהרון.

אהרון: תודה צבייהל’ה.

(הם מתחבקים)

(נכנס שמוליק, אקורד מוסיקלי מאיים מלווה את כניסתו)

שמוליק: שלום, נעים מאד, שמולקי. אני מחפש בחורה רוסייה בשם מריה…

צבייה: כרגע הלכה. לחאן. לתיאטרון.

שמוליק: יופי. תודה. תודה.

(יוצא. חושך)

Pages: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13