מחזאי ובמאי

 

חופש

חופש, חופש לכל הילדים ושלא יגידו לנו מה לאכול ומה לחשוב
חופש, חופש לכל הילדים חופש גדול, גדול גדול!
שלא יבקשו שנעשה מה שאנחנו לא רוצים
ושלא יגידו דברים שאנחנו לא מבינים
שכל הילדים יעלו על העצים, ושכל המבוגרים יהיו קטנים.

חופש, חופש לכל הילדים. חופש גדול, גדול, גדול!
מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני.

(בסוף השיר אוחזים הבנים את הנדנדה שדניאל ניצב עליה בתנוחת ריחוף)

אריאלה: (מן העץ) דניאל, אתה עף.

(הבנים מרפים בהדרגה מן הנדנדה, דניאל נשאר עומד עליה)

נמרוד: ועכשיו באמת נלך לישון, אחרת נהיה עייפים מאוד בבוקר.

מיכאל: אבל דניאל, מחר בבוקר אתה תחזור איתנו הביתה? (שהייה)

אריאלה: דניאל…

דניאל: מה?

אריאלה: מיכאל שאל אותך משהו…

דניאל: מה?

מיכאל: אם מחר בבוקר תחזור איתנו הביתה… (שהייה)

נמרוד: אתה תחזור איתנו, כי אנחנו יושנים איתך כאן עכשיו.

אריאלה: אם עוד פעם תברח, תקח אותי איתך (שהייה) תקח אותי איתך? (שהייה)

דניאל: אבל אני רוצה לעוף.

נפתלי: אבל אי אפשר לעוף.

מיכאל: איך אתה יודע?

אריאלה: (לדניאל) ואם תעוף, תקח אותי איתך?

נפתלי: אי אפשר לעוף. אפשר רק ללכת.

(הוא מרפה מן הנדנדה, שנשמטת מידיהם, ומטלטלת בפראות, כשדניאל נתלה באחד החבלים וכמעט נופל. הנדנדה נעצרת אט, דניאל אינו מסיר את עיניו מנפתלי. אחר כך הוא מביט אל אריאלה שעל העץ)

דניאל: עכשיו תלכו לישון. אני אשמור עליכם. (שקט ארוך)

גל: אני כבר נורא עייפה.

נפתלי: העיניים שלי כבר עוד מעט נעצמות בכוח.

מיכאל: גם שלי. אני צריך לשים גפרורים שהם לא יסגרו.

נמרוד: אני תופס מקום על יד הארגז.

מיכאל: גם אני.

אריאלה: אני דניאל. אני ישנה על העץ.

גל: ענת, אנחנו נישן כאן על יד הגדר, הכי נוח, כי יש כאן גבעה כזאת.

נפתלי: אני מתגעגע לדובי שלי.

מיכאל: דניאל, ואיפה אתה תישן?

אריאלה: על העץ, איתי.

דניאל: אני שומר, אסור לי לישון.

מיכאל: אתה יכול גם כאן, כי יש הרבה מקום וזה גם נוח.

דניאל: אני שומר…

נפתלי: ומי יגיד לנו לילה טוב.

ענת: אני רוצה. נגיד שאני אמא של כולם, ואני אשיר לכם שיר ערש ואתן לכם נשיקה.

(היא שרה “לילה טוב” ובין שני הבתים מספר יונתן לקהל על “הכבש הששה עשר”. בזמן שהוא מספר, עוברת ענת בין כל הילדים ומנשקת אותם)

 

Pages: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15