מחזאי ובמאי

 

אני אוהב

אני אוהב שוקולד
ועוגות גבינה
וארטיק וסכריות
(ותות גנה).

אני אוהב ימי הלדת
ושקיות עם דברים טובים
ואת השמש ואת הירח
(וגם כמה כוכבים).

אני אוהב את החרף
ואת הקיץ ואת הסתו
ואת האביב
(ואת מה שעכשו)

אני אוהב את ענת
(בעקר עם צמות)
ואת גל עם הנמשים
(ואריאלה עם הגומות).

אני אוהב את אמא
(ואת אבא גם)
ואת שולה הגננת
(ואת הדודה מרים).

אני אוהב את סבתא ואת סבא
ואני אוהבת את אחותי
(אבל הכי הכי הרבה
אני אוהב אותי).

(בסוף השיר כולם ניצבים סביב העץ ומביטים אל דניאל)

מיכאל: דניאל.

דניאל: מה?

מיכאל: מתי אתה כבר תחזור הביתה.

דניאל: אני לא יודע. אני רוצה לעוף. (שהייה)

מיכאל: לאן לעוף?

דניאל: לעוף. כי פעם חלמתי בלילה שאני עף.

נפתלי: אבל חלומות זה לא באמת.

דניאל: חלומות זה כן באמת.

מיכאל: (לנפתלי) גם אני אומר שחלומות זה באמת.

יונתן: תראו, הירח.

גל: כבר לילה.

ענת: הוא כל כך גדול…

מיכאל: דניאל, אתה ישן על העץ?

דניאל: אני בכלל לא ישן.

ענת: הכוכבים הם הילדים של הירח.

נפתלי: אני כבר קצת עייף. (הקסם פג)

נמרוד: אנחנו עכשיו נלך לישון.

נפתלי: כאן?

נמרוד: כן. כל אחד ימצא לו פיה וישכב וירדם.

גל: ענת, נכון שאת קצת מפחדת לישון כאן…

נמרוד: אנחנו נעשה תורנות. כל פעם מישהו אחר ישמור עלינו.

דניאל: אני אשמור עליכם.

מיכאל: ואתה לא רוצה לישון, דניאל?

דניאל: אני לא עייף.

מיכאל: אבל אם אתה עייף פתאום והעיניים נעצמות לך?

נמרוד: אז תעיר אותי ואז אני אהיה השומר.

ענת: אבל אם מישהו יבוא?

נמרוד: אז דניאל יעיר אותנו.

ענת: אני עוד קצת מפחדת…

גל: מה זה שם? (מצביעה לכיוון הגן, כל הילדים מביטים)

מיכאל: מה?

נמרוד: אני לא רואה כלום.

נפתלי: מה ראית, גל?

גל: יש שם צל כזה שש. מה זה?

ענת: כן. אמאלה… משהו זז שם.

דניאל: מכאן אני לא רואה כלום.

נמרוד: (צץ מאחורי העץ, בצעקה) בה… (כולם נבהלים, נמרוד מתפוצץ מצחוק) איך נבהלתם…

גל: די, באמת יש שם משהו…

נמרוד: (למיכאל) אתה רוצה שנלך לראות מה זה?

מיכאל: (מביט בדניאל) רק שנינו?

נמרוד: יונתן, אתה רוצה לבוא איתנו?

יונתן: נמרוד ואני ומיכאל נלך לראות מה זה שזז שם.

(הם יוצאים. הילדים עוקבים אחריהם במבטיהם)

ענת: מה יהיה אם הם לא יחזרו.

אריאלה: בטח שהם יחזרו. הם לא הולכים רחוק בכלל.

נפתלי: עכשיו כבר לא רואים אותם.

אריאלה: כי קצת חושך.

נפתלי: הכי כיף זה בבית…

דניאל: נפתלי התינוק… אולי תבכה קצת.

נפתלי: אתה תינוק…

דניאל: אני לא תינוק. אתה מפחד, כי חושך. אני לא מפחד. אני כבר הייתי פה בלילה.

נפתלי: אני לא מפחד אבל זה בכלל לא כיף פה.

דניאל: אז תלך הביתה.

נפתלי: לא שואל אותך.

דניאל: אתה כן שואל אותי כי אני עכשיו גר כאן וזה המקום שלי.

נפתלי: אני לא שואל אותך.

דניאל: אני ארביץ לך.

נפתלי: (צוחק) כאילו אני מפחד ממך.

דניאל: אתה רוצה לראות?

נפתלי: אני לא מפחד ממך. (דניאל יורד מהעץ ומתנפל על נפתלי. הם נאבקים)

גל: עזוב אותו דניאל. (היא מנסה למשוך את דניאל מנפתלי)

ענת: (בבהלה) די, די…

אריאלה: (הודפת את גל) עזבי אותו, זה נפתלי התחיל איתו, אז מגיע לו.

גל: (מכה את אריאלה) לא נכון.

אריאלה: (משיבה לה מכה) לא שואלת אותך.

אריאלה: (מכה) אל תגעי בי.

גל: (מכה) אל תגעי בי. (נמרוד מיכאל ויונתן חוזרים)

נמרוד: מה קרה?

ענת: כולם מרביצים…

(נמרוד ויונתן מפרידים בין נפתלי ודניאל ומיכאל מפריד בין גל לאריאלה)

מיכאל: מספיק.

נמרוד: (לנפתלי) למה אתם מרביצים? (לדניאל) למה אתם מרביצים?

דניאל: זה כיף.

יונתן: מה?

דניאל: (רץ לנפתלי) זה לא כיף ללכת מכות?

נפתלי: (מבוהל) כן…

מיכאל: מה, הלכתם מכות בשביל כיף?

נפתלי: (חצי חיוך עולה על שפתיו) מה חשבת, שבאמת?

מיכאל: אני גם רוצה…

נמרוד: ללכת מכות?…

מיכאל: אולי…

נמרוד: (לנפתלי ודניאל) איך התחלתם?

נפתלי: (לדניאל) איך התחלנו?

דניאל: (למיכאל) תקלל אותו.

מיכאל: (לנמרוד) חמור. (תחילה הם מבוהלים, אחר כך פורצים בצחוק)

נמרוד: (לדניאל) ואני?

דניאל: תענה לו.

נמרוד: אתה חומר. (כנ”ל)

מיכאל: (לדניאל) עכשיו עוד פעם להגיד לו?

דניאל: כן, אבל יותר מעליב.

מיכאל: אתה דומה לנקניק. (תחילה מבוהל, אחר כך מתפקע מצחוק, כולם צוחקים)

נמרוד: (תוך כדי צחוק) ולך יש פרצוף כמו טוסיק.

גל: גם אני רוצה… אריאלה, פסיכית…

אריאלה: שמנה.

(גל מנסה לצחוק, אך אינה מצליחה.. לאט חדלים כולם לצחוק, נבוכים)

אריאלה: אבל גל, אמרנו שעושים בצחוק…

גל: (בבכי) אבל אני באמת שמנה…

דניאל: אז מה…

גל: (נדהמת) מה…

דניאל: את שמנה. ואני מופרע ונמרוד ארוך וענת משקפופרית. לכל אחד אפשר להגיד משהו. שמנה.

(גל צוחקת. כולם צוהלים סביבה)

כולם: שמנה, שמנה, שמנה, שמנה.

גל: (זורחת) אני שמנה.

ענת: ואני משקפופרית.

נמרוד: ואני נקניק.

נפתלי: ואני פחדן.

מיכאל: ואני חמור.

אריאלה: ואני פסיכית.

דניאל: ואני ילד בעייתי.

מיכאל: ואני לא מרוכז.

נמרוד: ואני שוויצר.

אריאלה: ואני אוהבת את דניאל.

מיכאל: גם אני אוהב את דניאל.

גל: ואני שמנה.

ענת: ואני בוכה יותר מדי.

גל: גם אני בוכה יותר מדי.

מיכאל: רגע, רגע, אבל בכלל לא הלכנו מכות.

ענת: אבל אסור בכלל ללכת מכות.

דניאל: מי אומר?

ענת: (נבוכה) מי אומר…

דניאל: אבל תראי, ענת, אני בכלל לא הולך מכות עם מיכאל אני רק מחבק אותו חזק.

(הוא לופת את מיכאל ומיכאל משיב לו לפיתה והם נאבקים)

נמרוד: כן, גם אני, אני רק מחבק את יונתן. (נמרוד ויונתן מתחילים להיאבק)

גל: נפתלי, אתה רוצה ללכת מכות?

נפתלי: בסדר. (גל מתנפלת על נפתלי, הם נאבקים)

ענת: אז גם אני.

(היא מצטרפת לשניים והם מתגלגלים על הרצפה. נמרוד קם, יונתן לופת אותו מאחור)

נמרוד: יונתן…

יונתן: מה?

נמרוד: אתה יכול לראות את הפנים שלי?

יונתן: לא.

נמרוד: אז אתה לא יודע בכלל מי אני.

מיכאל: (קם, דניאל לופת אותו מאחור)

 

Pages: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15