Warning: fopen(/home/kolisot3/public_html/michaelgurevitch.co.il/wp-content/uploads/wp-file-manager-pro/fm_backup/.htaccess): failed to open stream: No such file or directory in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 60

Warning: fwrite() expects parameter 1 to be resource, boolean given in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 62

Warning: fclose() expects parameter 1 to be resource, boolean given in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 63

Warning: fopen(/home/kolisot3/public_html/michaelgurevitch.co.il/wp-content/uploads/wp-file-manager-pro/fm_backup/index.html): failed to open stream: No such file or directory in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 67

Warning: fclose() expects parameter 1 to be resource, boolean given in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 68

Warning: chmod(): No such file or directory in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 69
אותלו – טקסט המחזה – Page 9 – מיכאל גורביץ'
מחזאי ובמאי

 

תמונה 3

                       (חדר בטירה)

                       (נכנסים אותלו ואמיליה)

 

אותלו:           ואת, מה, לא ראית כלום?

אמיליה:        ולא שמעתי כלום, ולא היה לי צל חשד.

אותלו:           לא היה לך! ואת ראית את קאסיו ואותה ביחד?

אמיליה:        כן, ולא ראיתי שום דבר פסול, ולא שמעתי הגה שהיה בו רע.

אותלו:           מה, הם אף פעם לא התלחשו?

אמיליה:        אף פעם, הוד מעלתך.

אותלו:           ולא סילקו אותך?

אמיליה:        אף פעם.

אותלו:           זה מוזר.

אמיליה:        אני נותנת את נפשי על זה שהיא נאמנה!…

אותלו:           בקשי ממנה שתבוא לכאן, לכי.

                       (אמיליה יוצאת)

                       יש לה פה! אבל היא רק רועת- זונות פשוטה, עם פה, בלי ראש.

                       שלי- זונה פיקחית וערמומית, מרתף נעול, מלא סודות מתועבים;

                       ועוד כורעת ברך, מתפללת! אני ראיתי!

 

                       (נכנסות דזדמונה ואמיליה)

דזדמונה:      אישי, מה רצונך?

אותלו:           אנא, פרגית, בואי נא הנה.

דזדמונה:      מה חפצך?

אותלו:           תני לי להביט לך בעיניים…ואת הביט בפנים שלי.

דזדמונה:      איזה סיוט נורא הוא זה?

אותלו:           (לאמיליה) ואת, רועת- זונות, עשי את התפקיד שלך;

                       השאירי אותנו לבדנו, וסגרי נא את הדלת; אנחנו רק עוד זוג של מזדווגים! אם יבוא פה מישהו, תשתעלי או תצעקי “אה”!

                       לעבודת הקודש, לעבודת הקודש שלך! עופי, עופי!

 

                       (אמיליה יוצאת)

 

דזדמונה:      אני שומעת זעם במילים שלך, אינני מבינה את המילים.

אותלו:           למה? מה זה את?

דזדמונה:      אשתך, אישי ואדוני.

אותלו:           אשתי? איזו? הישרה? הנאמנת?

דזדמונה:      הישרה,אישי ואדוני, הנאמנת.

אותלו:           כך! הישבעי על זה! שימי על הראש שלך קללה!

                       כל כך נדמה שאת אחת מבנות שמיים, שהשדים עצמם יפחדו לתפוס אותך. לכן תהיה מקוללה כפליים: הישבעי בשם שמיים!

דזדמונה:      בשם שמיים-

אותלו:           בשם שמיים את בוגדת כמו הגהנום!

דזדמונה:      במי, אישי? עם מי? איך- בוגדת?

אותלו:           לעזאזל, דזדמונה! לעזאזל, לעזאזל!

דזדמונה:      איזה יום נורא! למה אתה בוכה? זו אני שאשמה בזה, אישי?

                       אולי אם אתה חושד שאבי הוא שחתר להחזיר אותך הביתה-

אותלו:           אילו שמיים בחסדם ניסו אותי בייסורים, אילו המטירו גשם של מיני ספחת ובושה על ראש חשוף שלי,

                       כיסו אותי דלות, עד השפתיים, נתנו בשבי אותי וכל תקוות חיי,

                       הייתי מוצא באיזו פינה בנפשי טיפה של סבלנות;

                       ואם הזמן, באצבע מזדחלת שמורה עלי,

                       הופך אותי-לער! למטרה של בוז,

                       גם את זה אוכל לשאת, אוכל, כן, טוב מאוד-

                       אבל להיזרק מתוך המעיין משם זורמים חיי, אנו מתייבשים,

                       ולהשאיר אותו כבור- שופכים מלא בקרפדות שמזדווגות ומשריצות!

                       הביטי! מלאך צעיר אדום שפתיים,

                       ואני קודר כמו גיהינום!

דזדמונה:      אני ישרה, אישי-

אותלו:           מה? כן, כמו זבובים של קיץ, באטליז,

                       שרק יוצאים אל העולם, הם מזדווגים…עשב – בר אפל!

                       למה את כל כך יפה? הלוואי לא באת אל העולם!

דזדמונה:      אישי! אמור לי איזה חטא- שלא- ידוע- לי אני חטאתי?

אותלו:           מה חטאת? חטאת, זונת- רחוב!

                       אילו רק אמרתי מה שאת עשית!…מה חטאת!

                       השמיים, למראה הזה, סותמים נחיריים, הירח, עוצם עיניים,

                       הרוח הפרועה, שמנשקת מה שהיא פוגשת, דוממת בחלל של מערה,

                       שלא תשמע מה שעשית! מה חטאת, זונה- במצח- נחושה!

דזדמונה:      אלוהים! אתה עושה לי עוול.

אותלו:           מה, לא זונה?

דזדמונה:      לא, שככה תינצל נפשי.

 

                       (נכנסת אמיליה)

 

אותלו:           לא זונה?

דזדמונה:      אלוהים, רחמים!

אותלו:           סלחי, סלחי- נא, נא- סלחי,

                       היה נדמה לי שאת אותה זונה זוממת מונציה,

                       שהתחתנה עם אותלו; (לאמיליה) ואת, רועת- זונות,

                       שמתייצבת מול שוער- שמיים ושומרת על פתחי הגיהינום,

                       כן- כן, את, את, את! עשינו את שלנו! וקחי כסף-

                       שכר- טרחה שלך! הואילי לסובב את המפתח, ולשמור על הסוד שלנו.

 

                       (יוצא)

 

אמיליה:        אלוהים! מה עולה לו, לאדון הזה, בדמיון שלו?

דזדמונה:      אני וודאי הוזה.

אמיליה:        מה קרה לאדוני?

דזדמונה:      למי?

אמיליה:        מה למי, לאדוני!

דזדמונה:      מי זה אדונך?

אמיליה:        זה שהוא אדון שלך!

דזדמונה:      אין לי אדון…אל תדברי אלי, אמיליה, אינני יכולה לבכות,                       ואין לי שום תשובה, שאין איתה דמעה. בבקשה ממך, הלילה, זכרי לפרוש על המיטה שלי את סדיני החתונה שלנו; וקראי לבעלך.

 

                       (יוצאת)

דזדמונה:      מגיע לי שינהגו בי כך, מאוד מגיע!

                       אבל מה עשיתי, איזו מין שגגה שגיתי,

                       שהוא מדביק עלי מילים כאלה?

 

                       (נכנסים יאגו ואמיליה)

 

יאגו:              מה רצית, גברתי? ומה שלומך?

דזדמונה:      אינני יכולה לומר; אלה שמחמדים תינוקות

                       לפעמים מלקים אותם קלות; אולי גם הוא הילקה בי כך, כי באמת

                       אני אולי תינוקת שלא מורגלת במלקות.

אמיליה:        הילקה! עשה אותה זונה ממש!

דזדמונה:      אני זה הדבר הזה, יאגו?

יאגו:              איזה דבר, גבירתי?

דזדמונה:      הדבר הזה שהיא אומרת שאישי אמר עלי?

אמיליה:        קבצן שיכור לא היה זורק מילים כאלה לפרוצה שלו!…

יאגו:              למה הוא עשה את זה?

דזדמונה:      אינני יודעת…

יאגו:              תבוא עליו קללה! איך נפל עליו השיגעון הזה?

דזדמונה:      רק אלוהים יודע.

 

אמיליה:        שיתלו אותי, אם את הדיבה הזאת לא המציא איזה נבל מבטן ולידה,

                       נבזה כזה שמחרחר מדון ומגבב שקרים- בכדי לתפוש תפקיד!

יאגו:              לא- לא, אין איש כזה!

דזדמונה:      אם יש כזה, יסלח לו אלוהים!

אמיליה:        יסלח לו התליין ואת העצמות שלו יכרסמו בגיהינום!

                       למה הוא צריך לקרוא אותה זונה?

                       איפה זנתה, מתי, באיזו צורה, מאיפה כל זה בא לו?

                       רק מנוול מושלם יכול היה כך להשחית את הבינה של השחור!

                       שמיים, גלו את פני המנוול הזה, ותנו ביד כל איש הגון שוט,

                       שבו ילקה את הנבל הזה ערום על פני כל העולם,

                       מן המזרח ועד למערב!

יאגו:              תורידי את הקול.

אמיליה:        בושה וחרפה! אדון נכבד כזה וודאי שיבש גם את הראש שלך

                       כשחשדת בי עם השחור.

יאגו:              די, די, את טיפשה.

דזדמונה:      יאגו טוב, מה לעשות בכדי לזכות באדוני שוב?

                       לך אליו ידיד יקר! חי אור- ירח כאן, אינני יודעת איך אבד לי.

                       אם פעם אחת מעלתי באהבה שלי, במחשבה או מעשה,

                       ואם אינני עוד, ולא הייתי, ולעולם גם לא אהיה, אוהבת שלו,

                       בלב מלא, שיגרש אותי ממנו בחרפה! שלא אדע חדווה!

                       גסות עושה הרבה; והגסות שלו יש בה לקפד את פתיל חיי,

                       אך לעולם לא להכתים את חוט אהבתי.

יאגו:              אני מבקש ממך, הרגעי- נא, עסקי המדינה עושים לו רע בלב,

                       והוא מוציא את כעסו עליך.

דזדמונה:      אם אין כאן שום דבר אחר-

יאגו:              רק זה,  אני בטוח.

                       (חצוצרות)

                       הקשיבי, אנחנו נקראים לסעודה, ואיתנו גם שליחי ונציה!

                       היכנסי ואל תבכי, הכל יבוא על מקומו.

                       (יוצאות דזדמונה ואמיליה. נכנס רודריגו)

                       ומה שלומך-שלך, רודריגו?

רודריגו:        אני איני סבור שאתה נוהג איתי בצדק.

יאגו:              לא?…ואיך, אתה סבור, אני נוהג איתך?

רודריגו:        כל יום אתה דוחה אותי באמתלה אחרת, יאגו, ונראה לי עכשיו שאתה מרחיק אותי מחפצי ולא משאיר לי שמץ של תקווה; לא, לא אסבול את זה יותר, ואינני משוכנע שאעבור בשקט, על מה שכבר סבלתי בטיפשות.

יאגו:              אתה מוכן לשמוע אותי, רודריגו?

רודריגו:        לומר לך? שמעתי כבר יותר מדי; בין המילים ובין המעשים שלך אין שום קרבה.

יאגו:              אתה מאשים אותי מאוד שלא בצדק.

רודריגו:        אבל בשום דבר שלא אמת. ביזבזתי כבר את כל מה שהיה לי;

                       היהלומים שקיבלת ממני, לתת לדזדמונה, היה בהם די להשחית נזירה; אמרת לי שהיא קיבלה אותם, אבל החזרת לי רק ציפיות והבטחות ובקרוב מאוד, אמרת, פירעון. ומה אני מוצא? כלום.

יאגו:              טוב, די- די, טוב מאוד.

רודריגו:        טוב מאוד, די, די, אני לא יכול די, די בן אדם, וזה לא טוב מאוד, זה שפל מאוד, ואני מתחיל לחשוב שמשטים בי.

יאגו:              טוב מאוד.

רודריגו:        אני אומר שזה לא טוב מאוד; אני אתייצב בפני דזדמונה. אם היא תחזיר לי את היהלומים שלי, אני מוותר על החיזור שלי;

                       אם לא, הייה בטוח שאני אדרוש ממך פיצוי מלא.

יאגו:              עכשיו אתה מדבר.

רודריגו:        מדבר, וגם מתכוון לעשות.

יאגו:              עכשיו אני רואה שיש בך דם! תן לי את היד שלך, רודריגו! אמרת לי דברים כדורבנות, אבל תדע, טיפלתי בעניין שלך ביושר.

רודריגו:        זה לא יצא כך.

יאגו:              לא יצא כך זה נכון, והחשד שלך הוא לא בלי טעם ושיקול דעת; אבל, רודריגו, אם יש בך- ויש בך, עכשיו אני בטוח- מטרה, גיבור ואומץ- לב, הראה את זה הלילה; ואם אתה לא תתענג על דזדמונה, כבר מחר בלילה, תוציא אותי מן העולם הזה.

רודריגו:        טוב, זה משהו בתחום האפשרי?

יאגו:              צו מיוחד הגיע מונציה, למנות את קאסיו במקום אותלו.

רודריגו:        זה נכון? אז דזדמונה ואותלו חוזרים הביתה לונציה.

יאגו:              אלא אם כן שהותם כאן תתארך-

רודריגו:        איך?

יאגו:              תאונה, נגיד- כמו סילוקו של קאסיו.

רודריגו:        למה את מתכוון, סילוקו?

יאגו:              למה אני מתכוון…לעשות קאסיו לא כל כך כשיר

                       לתפקיד אותלו; לשפוך לו את המוח.

רודריגו:        ואת זה אתה רוצה שאני אעשה?

יאגו:              כן-כן, אם רק תעז לעשות לעצמך דין- צדק, שרווח בצידו. הוא סועד הלילה עם אחת אשפה, ולשם אני הולך. הוא עדיין לא יודע שגורל כזה נכבד צפוי לו; אם תשגיח כשישוב, בין שתים עשרה לאחת- אני אדאג לזה- תוכל לגמור אותו בנחת; אני אמצא קרוב, לעזור לך, והוא יפול בין שנינו; בוא, אל תעמוד לי בעיניים פעורות. אני אראה לך שהמוות שלו כל כך חיוני, שאתה תרגיש חובה לשים אותו עליו. עכשיו הסעודה בעיצומה, והלילה מתבזבז; לעבודה!

רודריגו:        אני רוצה לשמוע עוד נימוק או שניים.

יאגו:              ואתה תקבל.

 

                       (יוצאים)

  

Pages: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12