Warning: fopen(/home/kolisot3/public_html/michaelgurevitch.co.il/wp-content/uploads/wp-file-manager-pro/fm_backup/.htaccess): failed to open stream: No such file or directory in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 60

Warning: fwrite() expects parameter 1 to be resource, boolean given in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 62

Warning: fclose() expects parameter 1 to be resource, boolean given in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 63

Warning: fopen(/home/kolisot3/public_html/michaelgurevitch.co.il/wp-content/uploads/wp-file-manager-pro/fm_backup/index.html): failed to open stream: No such file or directory in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 67

Warning: fclose() expects parameter 1 to be resource, boolean given in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 68

Warning: chmod(): No such file or directory in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 69
אותלו – טקסט המחזה – Page 6 – מיכאל גורביץ'
מחזאי ובמאי

מערכה שלישית

תמונה 1

(נכנסים דזדמונה, קאסיו ואמיליה)

דזדמונה:      קאסיו טוב, אני עושה הכל למענך.

אמיליה:        עשי, גבירתי, זה מצער את בעלי כאילו זה עניין שלו.

דזדמונה:      כן, יאגו הוא בחור ישר! ואל תטיל ספק, קאסיו;

                       הידידות בינך ובעלי תשוב להיות כפי שהייתה.

                       אתה מכיר את בעלי לא מאתמול; הוא לא ירחיק ללכת בניתוק הזה

                       יותר ממה שמתחייב על פי הנוהל.

קאסיו:          אמת, גבירתי, אבל הנוהל יוכל כך להתארך,

                       שהוא ישכח את השירות שלי ואת אהבתי אליו.

דזדמונה:      אל תטיל ספק, אני נשבעת כאן, לפני אמיליה; אתה תשוב

                       אל התפקיד שלך! וכשאני נשבעת ידידות, אני גם מקיימת,

                       עד לפרט האחרון; לא אתן אף רגע מנוחה לבעלי,

                       לא אניח לו לישון, ואדבר אליו עד שתפקע סבלנותו;

את המיטה שלו אני עושה בית ספר, את השולחן שלו לתא- וידוי, הוא ישמע רק קאסיו, אז עכשיו חייך- נא, קאסיו;

יש לך סנגורית שתעדיף למות ורק לא להפקיר את המקרה שלך.

 

(נכנסים אותלו ויאגו)

 

אמיליה:        גבירתי, הגנרל מגיע.

קאסיו:          גבירתי, אני אלך.

דזדמונה:      למה? הישאר ושמע אותי כאן מדברת.

קאסיו:          גבירתי, לא עכשיו, אני מרגיש מאוד לא נוח.

דזדמונה:      טוב, כרצונך.

 

                       (יוצא קאסיו)

 

יאגו:              אה! זה לא נראה לי.

אותלו:           מה אמרת?

יאגו:              שום דבר, אמרתי ש- לא יודע מה

אותלו:           זה לא היה קאסיו שנפרד מאשתי?

יאגו:              קאסיו, אדוני?.. לא… לא יתכן שקאסיו רק יראה אותך ויתחמק לו עם פרצוף אשם כזה..

אותלו:           היה נדמה לי שזה הוא.

דזדמונה:      ומה שלומך, אישי? דיברתי כאן עכשיו עם בן אדם

                       שכבר נראה כמו צל מרוב כמיהה לחסדך.

אותלו:           למי את מתכוונת?

דזדמונה:      מה זה למי? לקאסיו, המישנה שלך! בבקשה: השלם איתו מיד.

אותלו:           הוא הלך מכאן עכשיו?

דזדמונה:      כן, הוא, בראש מושפל, והשאיר מעט מן הכאב שלו אצלי,

                       וזה מכאיב גם לי. אהובי, החזר אותו.

אותלו:           לא עכשיו, דזדמונה מתוקה, פעם אחרת.

דזדמונה:      אבל מהר?

אותלו:           הכי מהר, יקירתי, למענך.

דזדמונה:      הלילה, בארוחת הערב?

אותלו:           לא, לא הלילה.

דזדמונה:      אז מחר, בארוחת הצהריים?

אותלו:           אני אוכל מחר בצהריים עם קצינים, במצודה.

דזדמונה:      טוב, אז מחר בלילה, או ביום שלישי בבוקר,

                       או שלישי בצהריים, או בלילה, או רביעי בבוקר;

                       תקבע אתה מתי, אבל, אנא בטובך, לא יותר משלושה ימים.

                       הוא אכול רגשי- אשם, אבל החטא שלו, בהגיון הכי פשוט,

                       כמעט איננו עבירה שמחייבת נזיפה אישית; מתי יבוא , אותלו?

                       אני שואלת בליבי, מה תוכל אתה לדרוש ממני, ואני לא אקיים?

                       ומדובר בקאסיו, יקירי! קאסיו, שהתלווה אליך כשחיזרת אחרי, ולעיתים כל כך קרובות, כשאני הטלתי בך קורטוב של דופי, עמד רק לצידך!.. כזה עניין גדול להחזיר אותו?

                       האמן לי, אני יכולתי לעשות הרבה-

אותלו:           אנא, לא יותר, אמרי לו שיבוא כשירצה, אני לא אסרב לך שום דבר.

דזדמונה:      זה לא הרבה! כאשר תהיה לי בקשה שבה ארצה לבחון ממש את לב אהבתך, הבקשה הזאת תהיה כבדה מאוד, קשה מאוד, ולקיים אותה

                       אולי יפחיד אותך.

אותלו:           אני לא אסרב לך כלום, אבל עכשיו אני רק מבקש ממך,

                       עזבי אותי לרגע עם עצמי.

דזדמונה:      איך אסרב לך?.. להתראות, אישי.

אותלו:           להתראות,דזדמונה שלי, אני אשוב מיד אליך.

דזדמונה:      אמיליה, בואי; (לאותלו) יהיו כל שיגיונות הלב שלך מה שיהיו; הייה אתה מה שתהיה, אני אציית.

 

                       (יוצאות דזדמונה ואמיליה)

 

אותלו:           ילדה פלאית. תלך הנשמה שלי לאבדון, אם לא אוהב אותך, וכשלא אוהב אותך, שישוב לכאן התוהו.

יאגו:              הוד מעלתך-

אותלו:           מה אמרת, יאגו?

יאגו:              כשאתה חיזרת אחרי הגברת, הוא ידע, קאסיו, על האהבה שלך?

אותלו:           ידע, כל פרט…למה אתה שואל?

יאגו:              רק להשקיט אי אלו מחשבות…שום כוונה…שום כוונה…

אותלו:           להשקיט אלו מחשבות, יאגו?           

יאגו:              לא חשבתי שהכיר אותה.

אותלו:           כן, הכיר.הוא תיווך בין שנינו לעיתים קרובות מאוד.

יאגו:              כך!

אותלו:           כך! כן, כך! מה, יש כאן איזה פגם? הוא לא ישר?

יאגו:              ישר, הוד מעלתך?

אותלו:           ישר, ישר!

יאגו:              כן, כן, לפי מיטב ידיעתי.

אותלו:           אבל מה אתה חושב?

יאגו:              חושב, הוד מעלתך?

אותלו:           חושב, הוד מעלתך!.. שכה אחיה הוא עונה כמו הד, כאילו מין

                       מפלצת מסתתרת לו במחשבה, כל כך נתעבת שהוא לא יראה אותה!

                       אתה כן מתכוון למשהו; אני שמעתי כשאמרת רק עכשיו,

                       כשקאסיו נפרד מאשתי, שזה לא נראה לך; מה לא נראה לך?

                       וכשסיפרתי שהיה מעין שושבין שלי, צעקת “כך”!

                       כאילו אז, פתאום, סגרת שם בראש, איזה רעיון זוועה,

                       אם אתה אוהב אותי, גלה לי את המחשבות שלך.

יאגו:              הוד מעלתך, אתה יודע שאני אוהב אותך.

אותלו:           אני חושב שכן, ושאתה שוקל היטב כל מילה שלך,

                       לכן כל השתיקות האלה מפחידות אותי יותר!

יאגו:              אני מוכן להישבע שקאסיו, המישנה שלך, אני חושב שהוא איש ישר.

אותלו:           גם אני חושב.

יאגו:              בני אדם צריכים להיות כפי שהם נראים,

                       ואלו שאינם כאלה, מוטב לא ייראו בכלל!

אותלו:           כן, בטח, בני אדם צריכים להיות כפי שהם נראים.

יאגו:              ולכן אני חושב שקאסיו בן אדם ישר.

אותלו:           לא, לא, יש כאן יותר;

                       בבקשה, דבר אלי כמו אל תוך המחשבות שלך,

                       הרהר בקול, ותן למחשבה הכי רעה שלך, את המילה הכי רעה.

יאגו:              הוד מעלתך, סלח לי; אני אמנם חייב למלא כל הוראה שלך,

                       אבל איני חייב כלל למלא את מה שעבדים פטורים ממנו;

                       לתת ביטוי למחשבות שלי? ואם, נגיד,

                       המחשבות שלי שפלות? מזויפות? למי יש לב כל כך טהור,

                       שאין בו כל מיני תפישות מלוכלכות, שלא לפי הדין ולא לפי החוק,

                       והן מתגוררות ביחד עם הרהורים לגמרי חוקיים?

אותלו:           אם אתה חושב שנעשה לי עוול, יאגו,

                       ושומר ממני את המחשבות שלך, אתה זומם נגדי, יאגו.

יאגו:              נגדך? זומם? אולי אני לפעמים קצת מרושע בניחושים שלי,

                       (אני מודה שיש לי אופי מקולל להתחקות אחר פשעים, ולעיתים קרובות, מתוך קנאה, אני בורא מומים דמיוניים)

                       לכן אל נא תיקח ללב מה שאחד כל כך פגום כמוני מנחש;

                       זה לא יוסיף הרבה לא לשלווה שלך, ולא לטובתך,

                       וגם לא לחוכמה שלי, או ליושרי, או גברותי,

                       אם תדע מה אני חושב.

אותלו:           מה אתה רוצה לומר?!

יאגו:              אין טוב משם טוב, הוד מעלתך, גם באיש, גם באישה;

                       זה שגונב את הארנק שלי, גונב אשפה; זה משהו, ושום דבר;

                       היה שלי, עכשיו שלו, היה כבר עבד של רבים;

                       זה שגוזל ממני את השם-טוב שלי

                       שודד ממני את מה שלא עושה אותו עשיר

                       אבל עושה אותי אביון ממש.

אותלו:           שכה אחיה, אני אדע מה שאתה חושב!

יאגו:              לא תוכל, אפילו אם הלב שלי היה ביד שלך,

                       ולא תדע, כל זמן שהוא נתון לפיקוחי.

אותלו:           הה!

יאגו:              והיזהר מן הקנאה;

                       זאת המפלצת ירוקת- עיניים, שלועגת לבשר ממנו היא אוכלת.

                       אותו קרנן, שכבר יודע מה עשו לו, חי באושר;

                       הוא מתעב את הבוגדת שעשתה לו רע, וזהו;

                       אבל- אבוי!- איזה רגעים מקוללים עוברים על בן אדם

                       חושק, אבל מלא ספקות, חושד, אבל אוהב בלב גדוש טיפשות!

אותלו:           קללה ואומללות!

יאגו:              אביון ומרוצה זה מין עשיר, מספיק עשיר,

                       אך כל העושר בעולם עלוב כמו יום סגריר

                       לזה שמפחד תמיד שהוא יגמור אביון;

                       אלי הטוב, שמור את נשמות כל ידידי מן הקנאה.

אותלו:           למה? למה לדבר כך?

                       אתה חושב יבואו לי חיים כאלה? של קנאה?

                       אתה חושב אני אביט בכל שינוי של הלבנה בחשדות מחודשים?

                       לא, לחשוד רק פעם, זה רק פעם להחליט. קרא לי תייש, 

                       אם תמצא אותי בוחש בהשערות מנופחות וגם בזויות,

                       כמו הרמיזות שלך; זה לא עושה אותי קנאי אם אומרים אישתי יפה, אוהבת מסיבות, חופשית בדיבורים, ומשחקת, שרה ורוקדת טוב.

                       וגם מכל המעלות החלשות שלי, לא אפיק שום שמץ פחד או חשד,

                       שהיא- מורדת… היו לה שתי עיניים, ובי היא בחרה.

                       לא, יאגו, אני אראה לפני שאגלה חשד, ואם אחשוד, אני אוכיח, ואם אוכיח, לא נשאר לי אלא זה;

                       לגמור מיד עם אהבה או אם קנאה!

יאגו:              אני מאוד שמח; עכשיו יש לי סיבה להראות לך את חובתי ואת אהבתי בלב ממש גלוי. אתה כופה עלי, אז נא קבל ממני:

                       אני עדיין לא אומר מילה על הוכחה.

                       שים עין באישה שלך, השגח בה טוב עם קאסיו;

                       נעץ עיניים ככה; לא בקנאה גם לא בביטחון.

                       לא ארשה להתעלל באופי נאצל, חופשי, כמו שלך,

                       ורק מפני שיש לך לב נדיב כל כך, ותיזהר;

                       אני מכיר טוב- טוב את הגברות שלנו;

                       בונציה הן מרשות לכומר הוידוי לשמוע מעשי פריצות

                       שלא יעזו להראות לבעלים; מפני שהמוסר המיוחד להן אומר להן

                       לא להשאיר דבר בלתי גמור, כן להשאיר הכל בלתי גלוי.

אותלו:           ככה זה?

יאגו:              היא רימתה את אבא שלך כשהתחתנה איתך; וכאשר נדמה היה שהיא רועדת מרוב פחד מן הפנים שלך, היא אהבה אותם יותר מכל.

אותלו:           כן, אהבה.

יאגו:              אז מה אתה רוצה יותר? אם היא ידעה, בגיל כל כך צעיר,

                       להעמיד פנים-… אבל אני אשם, מאוד,

                       ומבקש ממך בהכנעה לסלוח לי; אני אוהב אותך יותר מדי.

אותלו:           אני אסיר תודה לך לעולמים.

יאגו:              אני רואה שזה ריסק לך קצת את הלב.

אותלו:           לא- לא, בכלל!… בכלל!…

יאגו:              את האמת? אני פוחד שכן. אתה נראה מאוד נרגש.

                       ורק בבקשה, אל תנפח את המילים שלי… מעבר לחשד.

אותלו:           לא, לא, אני לא.

יאגו:              אם תנפח, הוד מעלתך, ישיגו המילים שלי מין תוצאה שפלה

                       שאני לא התכוונתי לה בכלל; קאסיו הוא ידיד שלי; אתה נרגש.

אותלו:           לא, לא נרגש הרבה, אבל אני חושב שדזדמונה ישרה.

יאגו:              שכה תחיה ביושר דזדמונה! שכה תחיה אתה- וכך תחשוב!

אותלו:           בכל זאת, איך סוטה הטבע מן המסלול שלו-

יאגו:              הטבע! כן, כאן הנקודה! אומר לך דברים בוטים;

                       לדחות את כל השידוכים עם בחורים מבני העיר שלה, הצבע שלה,

                       המעמד שלה, וזה מסלול הטבע-

                       לא, לא, אני מריח כאן מין ריח רע מאוד!

אותלו:           היה שלום, הי שלום; אם תראה יותר, תודיע לי יותר;

                       הצב את אישתך לפקוח עין; עזוב אותי, יאגו.

יאגו:              (הולך) הוד מעלתך, אני עוזב אותך.

אותלו:           למה התחתנתי? אין לי שום ספק שיאגו זה רואה

                       וגם יודע יותר, הרבה יותר, ממה שהוא מראה לי.

 

יאגו:              (חוזר) הוד מעלתך, תרשה לי לבקש,

                       אל תפשפש יותר מדי בכל הפרשה הזאת, השאר אותה לזמן:

                       וזה נכון שטוב שקאסיו שוב יחזור אל התפקיד שלו,

                       הלא הוא ממלא אותו בכשרון גדול-

                       אבל, אם תואיל, אל תעשה את זה מייד,

                       כך תוכל לבחון אותו ואת הכוונות שלו.

                       תשים טוב לב אם הגבירה שלך תפציר בך חזק יותר, נמרץ יותר,

                       שהוא ישוב- מזה נלמד הרבה. לעת עתה, אתה יכול לראות בי

                       חטטן מוגזם- ויש לי גם סיבה טובה לחשוד שאני כזה-

                       ותן אמון בתום הלב שלה, אני מאוד מבקש מהוד מעלתך.

אותלו:           אל תפחד, אני אדע לשלוט ביצרי.

יאגו:              ושוב אני הולך.

 

                       (יוצא)

 

אותלו:           אם אגלה שהיא…פראית…אם גם הכבלים שלה עלי נראים לי כמו חוטי זהב כה יקרים, אני אעיף אותה…אעיף אותה לרוח,

                       ושתמצא לה טרף מזדמן…יצא כך שאני שחור, לא מתמצא בכל הגינונים הנוצצים של החברה, כמו כל הצעירים האלה, בחצר…

                       ואולי אני כבר מזדקן- לא, עדיין לא כל כך- והיא הלכה:

                       אני נלעג, ומנוחה תבוא לי רק אם אתעב אותה…

                       הנישואים… קללה…

                       היה מוטב להיות עכבר, לחיות בטחב של צינוק בית סוהר,

                       ורק לא להשאיר פינה בזאת שאני אוהב, לשימושם של אחרים…

                       זה הגורל, בלתי נמנע, כמו מוות: ברגע בו אנחנו נולדים,

                       אנחנו מועדים למגיפה הזאת, בגידה…הנה דזדמונה.

                       אם היא אינה נאמנה, אין ממש גם בשמיים.

 

                       (נכנסות דזדמונה ואמיליה)

 

דזדמונה:      אותלו היקר שלי,

                       הארוחה וכל המוזמנים הנכבדים של קפריסין, מחכים לך.

אותלו:           זאת אשמתי.

דזדמונה:      למה הדיבור שלך כל כך בלתי- ברור? אתה חולה?

אותלו:           יש לי מין כאב במצח, כאן.

דזדמונה:      מפני שלא ישנת די הלילה! זה יעבור; תן לי רק לקשור אותו חזק, בתוך שעה תרגיש יותר טוב.

אותלו:           המטפחת שלך קטנה מדי.

                       (הוא מסיר את המטפחת והיא שומטת אותה)

                       עזבי אותה. בואי, אכנס איתך.

דזדמונה:      מאוד צר לי שאתה חש לא בטוב.

 

                       (יוצאים אותלו ודזדמונה)

 

אמיליה:        טוב שמצאתי את המטפחת הזאת: מזכרת ראשונה שלה מן השחור. בעלי התמהוני (המוזר) ביקש ממני אלף פעם שאגנוב אותה,

                       אבל היא כל כך אוהבת את המזכרת! והוא השביע אותה לשמור עליה לעולם! לכן היא מחזיקה אותה תמיד איתה, ומנשקת לה,

                       לוחשת לה… אני אתן להעתיק את הריקמה, ואז אתן אותה ליאגו. מה הוא יעשה בה, אלוהים יודע, לא אני. אני כלום לא יודעת, רק להשביע מין דמיון פרוע של אישי.

 

                       (נכנס יאגו)

 

יאגו:              מה זה? מה את עושה כאן לבדך?

אמיליה:        אתה שלא תצעק, אני רוצה לתת לך משהו שיש לי.

יאגו:              משהו שיש לך? מה שיש לך זה מאוד נפוץ-

אמיליה:        הה?

יאגו:              טיפשות!

אמיליה:        תודה רבה! ומה אתה תיתן בעד מטפחת?

יאגו:              איזו מטפחת?

אמיליה:        איזו מטפחת? המטפחת שנתן לדזדמונה השחור!

                       אותה מטפחת שאתה ביקשת שאגנוב.

יאגו:              גנבת אותה ממנה.

אמיליה:        חס וחלילה! היא נפלה לה מהיד, בלי ששמה לב,

                       ואני, למזלי, הייתי כאן. תביט!

יאגו:              כלבה טובה! תני אותה.

אמיליה:        מה תעשה בה?

יאגו:              (חוטף את המטפחת) למה? מה איכפת לך?

אמיליה:        אם זה לא בשביל עניין חשוב מאוד, החזר ראותה.

                       היא תצא מדעתה, כשהיא תרגיש בחסרונה.

יאגו:              את אל תגידי אף מילה על זה: יש לי מה לעשות בה…

                       לכי, עזבי אותי.

 

                       (אמיליה יוצאת)

                      

                       עכשיו אשמוט את המטפחת אצל קאסיו… אולי זה יעשה משהו… השחור כבר משתנה בגלל הרעל שמזגתי לו:

                       דמיונות מסוכנים הם מטבעם סם רעל;

                       בהתחלה, בדרך כלל, הסם הוא די טעים, אבל כשזה שוקע קצת בדם,

                       זה שורף כמו מכרות גופרית: שורף, שורף:

                       (נכנס אותלו)

                       אהה, הוא בא! שום תמצית- פרג או זרע מנדרגורה,

                       ושום שיקוי שינה שבעולם, שוב לא יתנו לך את מתיקות התרדמה.

אותלו:           הה, הה!… בוגדת בי? בי?

יאגו:              מה זה, גנרל? מספיק עם זה!

אותלו:           לך- לך, הסתלק… שמת אותי בסד העינויים…

                       אני נשבע, מוטב לסבול הרבה חרפה, מאשר לדעת קצת.

יאגו:              איך זה, הוד מעלתך?

אותלו:           מה ידעתי על שעות גנובות של הזימה שלה? לא ראיתי, לא חשבתי, זה לא עשה לי רע… ישנתי טוב בלילה אחרי…

                       לא מצאתי את חותם הנשיקות של קאסיו על השפתיים שלה.. הייתי מאושר עם הצבא, כל הצבא- אפילו טבחים- היה טועם את מתיקות הגוף שלה, ורק שלא אדע מזה בכלל.

                       עכשיו ולעולם,

                       היי שלום, שלוות הנפש, היי שלום, שמחה;                                   

                       היה שלום, חייל עטור נוצה; שלום למלחמות!

                       היו שלום, דגלי- מלכות, וכל אנשי המעלה, היו שלום גם

                       גאווה, הדר, וכל תפארת מלחמה זוהרת!

                       וגם אתם, התותחים הקטלנים, שמגרונכם הגס

                       בוקע רעם שדומה לרעם של אלי- הנצח;

                       היו שלום, תפקיד אותלו הסתיים!

יאגו:              זה יתכן כך, הוד מעלתך?

אותלו:           נבל, אתה מוטב תוכיח שאהובתי זונה,

                       תן לי הוכחה חותכת! או שחי נשמת-אדם נצחית,

                       מוטב היה לך להיוולד כאן כלב!

יאגו:              עד לזה הגענו?

אותלו:           עשה שאני אראה את זה! תן לי הוכחה שאין בה שום מסמר או וו לתלות עליו ספק: או החיים שלך בסכנה!

יאגו:              אדוני הנעלה-

אותלו:           אם אתה מוציא דיבה עליה, ומענה אותי, אל תתפלל לחרטה!

                       הוסף זוועות על הזוועה: עשה כאלה מעשים שהשמיים יזלגו דמעות,

                       שכל האדמה תוכה בתדהמה;

                       כי לא תוכל עוד להוסיף דבר נורא מזה לייסורי הגיהינום.

יאגו:              אלוהים! שמים! גוננו עלי!

                       אתה אדם? יש לך בינה? או נשמה? קח! קח את התפקיד שלי…

                       (לעצמו) טיפש עלוב, אתה חי בעולם שבו היושר נהפך לחטא!

                       עולם של פלצות!.. תרשום, תרשום, עולם, להיות הוגן וגם ישר, זה מסוכן מאוד! אני מודה לך על השיעור הזה; ומעכשיו אלמד לא לאהוב עוד שום ידיד, אם אהבה שורצת סכנה כזאת.

אותלו:           לא, הישאר, אני בטוח שאתה ישר.

יאגו:              אני בטוח שצריך להיות חכם, מפני שיושר זה טיפשות!

אותלו:           עולם, עולם,

                       אני חושב שאשתי היא הגונה, ואני חושב היא לא;

                       אני חושב אתה צודק, ואני חושב שלא;

                       אני זקוק להוכחה! השם שלה היה טהור, עכשיו הוא מטונף, וגם שחור, כמו הפנים שלי… לו הייתה לי הוכחה!

יאגו:              אני רואה, כבודך, שסבל התשוקה טורף אותך,

                       לא טוב לי שאני הבאתי לידי כך; אתה תוכל אולי לזכות בהוכחה.

אותלו:           אולי? לא, וודאי!

יאגו:              וגם תוכל, אבל…איך, איך? איך תזכה בהוכחה, הוד מעלתך?

                       אתה רוצה, כמו מציצן, עם פה פעור, לראות אותו עליה?

אותלו:           מוות! גיהינום!.. הה!

יאגו:              נדמה לי שאולי יהיה קשה קצת, להביא אותם לידי מצב כזה.

                       ייקח אותם השד, שום בן אדם מלבד רק הם לא ראה אותם מתחת לאותה שמיכה! אז מה עכשיו? ואיך עכשיו? ומה אומר? ואיפה כאן ההוכחה? לא- לא, לא תוכל לראות את זה, אפילו אם היו פרוצים כמו זוג תיישים, שטופי זימה כמו הקופים, חמים כמו זאבים בזמן ייחום, וגם מטומטמים כמו שני בורים גסים שהשתכרו; בכל זאת, אם דיעה, שמבוססת על עדות נסיבתית, די מוצקה, תספיק לך, תקבל הוכחה.

אותלו:           תן לי עדות אחת חיה שדזדמונה לא נאמנה!

יאגו:              זה תפקיד שלא כל כך נראה לי, אבל אם נכנסתי לעניין כל כך עמוק אמשיך: ישנתי לא מכבר עם קאסיו, וכיוון ששן כואבת לא הניחה לי לישון, שמעתי את האיש אומר מתוך שינה-

אותלו:           מה? מה מתוך שינה?!

יאגו:              “דזדמונה מתוקה”-

אותלו:           מה עוד? מה עוד?!

יאגו:              “צריך להיזהר, יש להסתיר את סוד האהבה שלנו”.

                       ואז תפס אותי ביד, לחץ אותה, צעק, “הו מתוקה שלי”!

                       ואז נישק אותי חזק, כאילו תלש לי מן השורש נשיקות שצמחו על השפתיים שלי, ואז הניח רגל על ירך שלי, ונאנח, ונישק, ואז צעק, “גורל ארור, שנתן אותך לשחור”!

אותלו:           פלצות! הו פלצות!

יאגו:              לא- לא, זה רק חלום שלו.

אותלו:           וזה מראה שהוא עשה את זה…

יאגו:              זה חשד ממאיר אם כי רק חלום.

אותלו:           אני אקרע אותה כולה לחתיכות.

יאגו:              לא, היה נבון, עדיין לא ראינו שום דבר ברור,

                       והיא אולי בכל זאת הגונה; אבל אמור לי רק-

                       לא ראית במקרה ביד של אשתך, מטפחת עם נקודות כמו תות שדה?

אותלו:           זאת הייתה המתנה הראשונה שלי.

יאגו:              זה- לא ידוע לי; אבל מטפחת בדיוק כזאת- כמו של אשתך- ראיתי היום: קאסיו ניגב בה את המצח.

אותלו:           אם זה זה-

יאגו:              אם זה זה, זה מעיד נגדה.

אותלו:           אאאאא! לו היו לבן זונה אלף נשמות!

                       רק נשמה אחת, זה קצת מדי, עלוב מדי, לנקמה שלי:

                       הבט בי יאגו, את כל האהבה שלי, המטופשת, אני מעיף אל השמיים… היא איננה.

                       קומי, נקמה שחורה, צאי מתוך התא שלך בגיהינום!

                       תני את הכתר, אהבה, תני את כס- מלכות שבליבי לידי שנאת- שאול! והתנשא, חזה, מכובד המשא כי המשא הוא לשונות של צפעונים!

יאגו:              תירגע, אותלו, תירגע.

אותלו:           דם, יאגו, דם!

יאגו:              סבלנות, אתה אולי עוד תשנה את דעתך.

אותלו:           לעולם, יאגו!

                       המחשבות העקובות מדם שלי, לא יביטו לעולם אחורה

                       עד שנקמה שוצפת, תבלע אותם כליל.

                       ובשם כל שמי- השיש שמה, ובשבועה קדושה,       

                       אני כאן מקבל עלי את דין כל המילים שלי.

יאגו:              אל תקום עדיין.

                       (הוא כורע)

                       היו אתם עדים, אורות דולקים לנצח שם למעלה,

                       היו עדים שיאגו כאן מפקיד את כל נפשו, ידיו, מוחו,

                       בידי אותלו. אותלו יצווה ויאגו יציית;

                       תהיה המלאכה עקובה מדם ככל שהיא תהיה.

                       (הם קמים)

אותלו:           כן, עקובה מדם. בתוך שלושה ימים, אני אשמע אותך אומר:

                       קאסיו איננו בחיים.

יאגו:              קאסיו מת, אבל לדזדמונה- תן לחיות.

אותלו:           היא תמות, זונה שטופת- זימה: תמות ותקולל!

                       בוא, אני יוצא למצוא לי מין נשק קטלני מהיר

                       שבו אשמיד את בת התופת היפה הזאת; עכשיו אתה מישנה שלי.

יאגו:              כולי שלך לנצח.

 

-מסך-

  

Pages: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12