Warning: fopen(/home/kolisot3/public_html/michaelgurevitch.co.il/wp-content/uploads/wp-file-manager-pro/fm_backup/.htaccess): failed to open stream: No such file or directory in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 60

Warning: fwrite() expects parameter 1 to be resource, boolean given in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 62

Warning: fclose() expects parameter 1 to be resource, boolean given in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 63

Warning: fopen(/home/kolisot3/public_html/michaelgurevitch.co.il/wp-content/uploads/wp-file-manager-pro/fm_backup/index.html): failed to open stream: No such file or directory in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 67

Warning: fclose() expects parameter 1 to be resource, boolean given in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 68

Warning: chmod(): No such file or directory in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 69
אותלו – טקסט המחזה – Page 4 – מיכאל גורביץ'
מחזאי ובמאי

 

תמונה 3

 

                       (לשכת המועצה, נכנסים ברבנציו, אותלו, קאסיו, יאגו, רודריגו וקצינים)

 

לודוביקו:      גיבור- המלחמות אותלו, אנחנו אנוסים להשתמש מיד בשירותיך

                       נגד הטורקים. (לברבנציו) לא ראיתי אותך; ברוך הבא,

                       סנטור נעלה, חסרת לנו הלילה, גם בעצה, גם בעזרה.

ברבנציו:       גם לי חסרה המועצה הלילה!

לודוביקו:      למה, מה קרה?

ברבנציו:       הבת שלי, הבת שלי!

לודוביקו:      מתה?

ברבנציו:       כן, בשבילי!…

                       גנבו אותה ממני, השחיתו לי אותה בכל מיני סמים וכישופים!

לודוביקו:      יהיה זה מי שלא יהיה, אתה בעצמך תחרוץ את משפטו,

                       על פי חוק- הדמים שלנו; אפילו אם כאן מדובר בבן שלי עצמו.

ברבנציו:       אני מודה בהכנעה להוד מעלתך; זה האיש, זה השחור הזה,

                       שהובא לכאן עכשיו בתוקף צו שלך, בענייני המדינה.

לודוביקו:      (לאותלו) מה יש לך לומר על זה?

ברבנציו:       שום דבר, מפני שככה זה!…

אותלו:           שאני לקחתי את הבת של הזקן המכובד הזה,

                       זה מאוד נכון; וגם נכון, התחתנתי איתה,

                       זה סך כל אשמתי, לא יותר. אני, מחוספס אני בדיבורים,

                       לשוני לא נתברכה במשפטים רכים של זמן- שלום,

                       (כי מאז מלאו שבע שנות- חוסן לזרועות שלי,

                       ועד היום- פחות אולי כמה חודשי פגרה-

                       ידעתי רק עיסוק אחד: בין אוהלים, בשדות הקרב,

                       ורק מעט אני יודע לדבר על עניינים ברום- עולם,

                       רק מעט על מה שלא שייך להתנגשות- דמים, קרבות; לכן לי לא תצמח כאן שום טובה, אם אדבר בעד עצמי; בכל זאת- אם תרשו בחסדכם- אספר בלב ישר, בלי שום קישוט, את כל מסלול האהבה שלי:

                       באיזה מעשי- כשפים, סמים והשבעות, זכיתי בבת שלו.

ברבנציו         :            זכה!… הבת שלי, למרות הטבע, והגיל, ארצה ושמה, הכל- אוהבת את האיש שפחדה להסתכל בו!…

לודוביקו:      אבל נשמע אותך, אותלו.

אותלו:           אנא, בטובכם: קיראו לה, ותנו לה לספר עליי בפני אביה.

                       אם תראו בי בן- אדם שפל על פי מה שתאמר,

                       קחו ממני לא רק את אמונכם, לא רק את התפקיד שלי,

                       קחו ממני את חיי.

לודוביקו:      הביאו לכאן את דזדמונה.

אותלו:           (ליאגו) שליש…

            

                       (יוצא יאגו)

 

 

אותלו:           אביה אהב אותי, לעיתים מזומנים הזמין אותי,

                       ביקש לדעת את סיפור חיי: קרבות, ימי- מצור, תהפוכות.

                       סיפרתי לו הכל, אפילו סיפורים מימי הנעורים שלי.

                       סיפרתי לו על אסונות כבדים,

                       על הרפתקות מעוררות אימה בים וגם ביבשה;

                       על הימלטות בעור שיני על סף המוות;

                       ועל נפילתי בשבי בידי אויב אכזר;

                       ואיך נמכרתי לעבדות ואיך נחלצתי מעבדות-

                       על כל קורות הנדודים שלי, על מערות ענק,

                       שממות ציה, ועל צוקים, והר שפסגתו נוגעת בשמיים;

                       על קניבלים, ועל בריות שראשיהם צומחים מתחת לכתפיים.

                       את כל זה רצתה מאוד לשמוע גם דזדמונה;

                       אבל עסקי הבית קראו לה שוב ושוב,

                       ושוב ושוב בחיפזון הייתה חוזרת ובולעת את דברי באוזן להוטה.

                       ואני שהבחנתי בכך, מצאתי לי שעה נוחה ואמצעים טובים,

                       למשוך מפיה בקשה של לב תמים,

                       שאספר לה, ובהרחבה, את כל תלאות הדרך,

                       שאת חלקן, לא את כולן, שמעה לפעמים. אני סיפרתי,

                       ולעיתים קרובות, כשהזכרתי פורענות קשה שנחתה עלי בנעורי,

                       נמצאתי גם סוחט דמעות משתי עיניה.

                       כאשר גמרתי לספר,

                       נתנה היא לי בעד המכאובים שלי עולם של אנחות;

                       אמרה שזה נורא, נפלא, מוזר ומעורר חמלה;

                       חבל, אמרה לי, ששמעה כל זאת, אבל חבל

                       שהשמיים לא עשו ממנה איש כזה, כמוני;

                       היא הודתה לי, וביקשה שאם אמצא ידיד אשר אוהב אותה,

                       רק אלמד אותו איך לספר את הסיפור שלי,

                       והיא תיתן לו את ליבה. זה היה לי רמז;

                       היא אהבה אותי בגלל הסכנות שלי,

                       אני אהבתי אותה בגלל רגשי הרחמים שלה.

                       וזה כל הכישוף כולו;

                       הנה הגברת, ותעיד היא על כל זה.

 

                       (נכנסים דזדמונה ויאגו)

 

לודוביקו:      סיפור כזה היה גונב לב כל בת…

ברבנציו:       בבקשה, שמעו- נא גם אותה! אם היא תודה שהיא החזירה לו

                       חצי- חיזור, תבוא עלי קללה אם אטיל באיש את כובד האשמה!

                       בואי גברת ענוגה,

                       את רואה בכל החבורה האצילה הזאת,

                       מישהו שלו, יותר מכל, את חייבת צייתנות?

דזדמונה:      אבי,

                       אני רואה כאן מין חובה כפולה;

                       לך אני חייבת את חיי וחינוכי, ואלה מלמדים אותי

                       איך לכבד אותך. אבל הנה כאן בעלי;

                       אימי גילתה את חובתה כלפיך; היא ביכרה אותך על פני אביה;

                       אותה חובה מוטלת גם עלי כלפי אישי.

ברבנציו:       אלוהים איתך, אני גמרתי;

                       ויואיל נא הוד מעלתך, קדימה לעסקי המדינה!

                       מוטב היה לי לאמץ לי ילד, לא להוליד אותו;

                       בוא הנה, שחור: אני בזאת נותן לך, בכל ליבי

                       את זאת אשר, בכל ליבי, לא הייתי נותן לך.

                       ואני שמח, כן מאוד שמח, שאין לי עוד לא בן או בת!

                       הואילו נא, הואילו אל עסקי המדינה!…

לודוביקו:      הטורקים, עם צי עצום, עולים על קפריסין: אותלו, אתה מכיר היטב את ביצורי האי, ואם כי יש לנו שם מושל מוכשר, כולם כאן בדעה שיש לסמוך יותר עליך: לכן מחובתך לפגום בברק האושר החדש שלך, ולמלא שליחות יותר גסה וקולנית.

אותלו:           אני אצא למלחמה הזאת נגד הטורקים.

                       אבל, בענווה רבה, אני משתחווה ומבקש,

                       לנהוג כדין גם באשתי, והתאם לרום מעמדה,

                       לתת לה שכר מחייה, בני לוויה, מקום לגור בו-

לודוביקו:      ברשותך, אצל אביה.

ברבנציו:       לא מוכן!

אותלו:           גם אני לא.

 

דזדמונה:      גם אני לא. אם יראה אותי מול שתי עיניו,

                       וודאי אציף אותו במחשבות שחורות… אדון רב חסד-

לודוביקו:      מה? מה היית רוצה… דברי.

דזדמונה:      (המרדנות שלי במנהגים וים הסערות בגורלי, אולי כבר מבשרים,

                       קבל עולם, שאני אוהבת את אישי בכדי לחיות איתו.

                       ראיתי את קלסתר אותלו ברוחו,

                       הקדשתי לכבודו ולנפשו האמיצה את נשמתי וכל מה שצפוי לה).

                       אם אשאר כאן, כמין פרפר שלום, והוא יצא למלחמה,

                       יישלל ממני כל מה שבו בדין אני אוהבת. הניחו לי ללכת איתו.

אותלו:           אני מבקש, הוד מעלתך, מלא את רצונה;

לודוביקו:      אם דזדמונה תישאר או אם תיסע, אתם תחליטו.

                       אנחנו חייבים להזדרז: אתה תצא מכאן הלילה.

דזדמונה:      הלילה, הוד מעלתך?

לודוביקו:      כן, הלילה.

אותלו:           בכל לבי.

לודוביקו:      כך יהיה. לילה טוב לכולם.

                       (לברבנציו) וסנטור נעלה, אם יופי יש בלב טהור,

                       תדע שהחתן שלך יותר יפה מאשר  שחור.

ברבנציו:       השגח בה טוב, שחור, שים עין על כל שעל:

                       היא בגדה באב, היא עלולה לבגוד בבעל.

אותלו:           כל חיי כנגד יושר ליבה!

           (יוצאים לודוביקו וברבנציו)

           יאגו הישר, אני משאיר לך את דזדמונה שלי;

           אני מבקש, תן לאשתך לשמש לה בת לוויה,

           והבא אותה אלי בהזדמנות הראשונה.

           בואי, דזדמונה, יש לי רק שעה אחת לאהבה…

דזדמונה:        שעה!…

אותלו:                        צריך לציית לזמן…

 

                        (יוצאים אותלו ודזדמונה)

 

רודריגו:          יאגו!

יאגו:               מה אמרת, לב אציל?

רודריגו:        מה אני עושה עכשיו?

יאגו:              מה זה מה? הולך למיטה והולך לישון.

רודריגו:        יותר טוב להטביע את עצמי מיד.

יאגו:              טוב, אם תטביע את עצמך, לא אוהב אותך יותר. למה זה, אדון טיפש?

רודריגו:        טיפשי לחיות, כשלחיות זה רק עינוי; וסוף סוף יש מרשם בדוק למות: המוות הוא רופא שלנו.

יאגו:              איזה טמטום! זרקתי עין בעולם הזה הרבה שנים, ומן היום שבו יכולתי להבחין בין רווח להפסד, לא מצאתי בן אדם שידע לאהוב את עצמו. לפני שהייתי מודיע שאני מטביע את עצמי, בגלל שמלה,

                       הייתי משתנה מבן אנוש לבן- בבון.

רודריגו:        אז מה אני עושה? אני מודה שזאת בושה להיות כל כך מאוהב, אבל אין בי שום מידה טובה שתתקן את זה.

יאגו:              מידה טובה? קשקוש! זה בנו, ורק בנו, אם אנחנו כאלה או כאלה; הכוח והדעת לתקן טמונים רק ברצון שלנו. אם במאזניים של חיי אדם לא הייתה כף של הגיון כנגד כף של התפקרות, הדם החם והשפלות בטבע בן אדם היו מוליכים אותנו אל עברי פי פחת. אבל בראש שלנו יש גם שכל, שמצנן את להט- הבשר, שמרסן את כל החשקים הכי פרועים שלנו, שמתגבר על היצר. אז תלמד: מה שאתה מכנה אהבה זה רק ענף, זלזל, של יצר.

רודריגו:        לא יכול להיות!

יאגו:              יצר, יצר! רק חשק של הדם- ועם רשות של הרצון. די, תהיה גבר!

                       מטביע את עצמו! תטביע חתולים או גם גורי כלבים עיוורים!…

                       אני הצהרתי שאני ידיד שלך, קשור בעבותות עולם ורק לטובתך!

                       וזה הזמן לתת לך עזרה, עכשיו, יותר מתמיד: שים כסף בארנק שלך.

                       לך למלחמה, שנה את הפרצוף שלך עם זקן מלאכותי. שים כסף בארנק שלך, אני אומר. דזדמונה לא תמשיך זמן רב לאהוב את השחור- שים כסף בארנק שלך- או הוא או אתה; ראית התחלה סוערת, אתה תראה גם סוף שוצף: רק שים כסף בארנק שלך. השחורים האלה משנים את עורם… מלא את הארנק שלך בכסף. המזון שלו עכשיו מתוק ממור, אך בקרוב יהיה מריר מלענה. כשהיא תשביע את התיאבון לגוף שלו, היא תגלה איזו טעות עשתה כשבחרה אותו; היא מוכרחה שינוי…

                       מישהו צעיר… לכן שים כסף בארנק שלך! אם אתה מוכרח לרוץ לגיהינום, עשה את זה באופן קצת יותר עדין- לא בטביעה! אבל עשה את הכסף שאתה יכול. אם איזה טקס נישואין ונדר די קלוש בין איש ברברי נע- ונד ובת- וונציה מעודנת, לא קשים מדי להבנה שלי- של כל שדי שאול!- אתה תתענג עליה. לכן עשה כסף…

                       ולעזאזל טביעה! יותר טוב שיתלו אותך בגלל התענוג, מאשר לטבוע,

                       ולמות- בלעדיה.

רודריגו:        אתה תהיה איתי תמיד?

יאגו:              אתה יכול לסמוך עליי… לך, עשה כסף… אמרתי לך לא פעם,

                       ואני אומר לך שוב, ושוב, אני שונא את השחור;

                       השנאה שלי לוהטת, האהבה שלך לדזדמונה לא פחות, בוא נעשה שותפות בנקמה נגדו: אם תצמיח לו קרניים, אתה עושה לעצמך עינוג, ולי- מין שעשוע. ברחם של הזמן מתחוללים מאורעות רבים, והם גם יוולדו. עלה- וצלח, לך, השג את הכסף שלך. נשוב ונדבר על זה מחר. להתראות.

רודריגו:        איפה ניפגש בבוקר?

יאגו:              אצלי.

רודריגו:        אני אבוא מוקדם.

יאגו:              לך-לך, היה שלום… אתה שומע, רודריגו?

רודריגו:        מה אמרת?

יאגו:              אף מילה על טביעה, אתה שומע?

רודריגו:        השתניתי

יאגו:              לך, לך; היה שלום! שים הרבה כסף בארנק שלך.

רודריגו:        אני אמכור את כל האדמות שלי.

 

                       (יוצא רודריגו)

 

יאגו:              כך תמיד אני עושה מן השוטה שלי ארנק שלי.

                       לבזבז כאן זמן עם חרטומן כזה, בלי שום תענוג או רווח,

                       זה לחלל את כל הדעת שקניתי.

                       אני שונא את השחור, ויש מלחשים שהוא בין הסדינים שלי,

                       עשה לאשתי את התפקיד שלי…נכון, זה רק חשד,

                       אולי זה לא נכון…אבל אני אראה את זה כאילו זה נכון מאוד…

                       הוא מעריך אותי, וזה רק טוב למטרה שלי…

                       קאסיו הוא בחור נאה…

                       רגע, רגע… לתפוס את המקום שלו ולנקום בשחור…

                       צריך כאן רמאות כפולה…(איך? איך?..רגע, רגע…

                       לטפטף באוזן של אותלו, שהבחור טיפה יותר מדי אינטימי

                       עם אשתו…כן, כן… יש לו אישיות ונימוסים חלקלקים, לקאסיו           

                       זה, וזה תמיד חשוד…האיש נולד לפתות נשים…

                       ולשחור יש אופי די תמים, נדיב)

                       הוא מאמין שבני אדם הם ישרים, אם כך הם רק נראים…

                       אז אפשר בשקט להוליך אותו באף…כמו שמוליכים חמור…

                       כן, גמור; הזרע כבר נטמן; הלילה והגהנום

                       יביאו לעולם את פרי- הבהלות הזה.

 

                       (יוצא)

 

Pages: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12