Warning: fopen(/home/kolisot3/public_html/michaelgurevitch.co.il/wp-content/uploads/wp-file-manager-pro/fm_backup/.htaccess): failed to open stream: No such file or directory in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 60

Warning: fwrite() expects parameter 1 to be resource, boolean given in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 62

Warning: fclose() expects parameter 1 to be resource, boolean given in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 63

Warning: fopen(/home/kolisot3/public_html/michaelgurevitch.co.il/wp-content/uploads/wp-file-manager-pro/fm_backup/index.html): failed to open stream: No such file or directory in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 67

Warning: fclose() expects parameter 1 to be resource, boolean given in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 68

Warning: chmod(): No such file or directory in /home/customer/www/michaelgurevitch.co.il/public_html/wp-content/plugins/wp-file-manager/file_folder_manager.php on line 69
אותלו – טקסט המחזה – Page 12 – מיכאל גורביץ'
מחזאי ובמאי

 

תמונה 2                    

 

                       (חדר מיטות בטירה. דזדמונה ישנה במיטה, נכנס אותלו, עם לפיד)

 

אותלו:           זו הגזירה, זו הגזירה, נפשי,

                       לא, לא אוציא מפי את שם החטא שלה, כוכבי- שמיים טהורים.

                       זו הגזירה, אך לא אשפוך לה את הדם שלה,

                       גם לא אשאיר שריטה בעור הזה שלה שצח משלג,

                       וחלק כמו מציבה של שיש,

                       אבל היא תמות, נגזר, אחרת היא תבגוד עם עוד גברים.

                       כבה פה את האור, ואז, כבה פה את האור;

                       לפיד בוער, אם אני גוזר עליך חושך, אוכל, אם אתחרט,

                       שוב להחזיר פה את האור. אך אם אגזור עליך חושך,

                       מירקם מושלם של טבע נעלה, איך אדע למצוא אותה אש משמיים

                       שתדליק שוב את האור שלך; אם קטפתי את השושנה,

                       לא אוכל לתת בה שוב חיים, 

                       היא תנבול, תנבול; אריח את ריחה כשהיא פורחת;

                       (מנשק לדזדמונה)

                       ניחוח פיך, ניחוח פיך- כמעט הוא משכנע את אלת הצדק

                       לנפץ את החרב שלה; עוד נשיקה, עוד נשיקה!

                       הישארי כך במותך, ואני אמית אותך,

                       ואחר כך אוהב אותך. עוד נשיקה אחת, ואחרונה.

                       עוד לא הייתה בת- מוות מתוקה כל כך; אני מוכרח לבכות;

                       אבל אלו הן דמעות אכזריות; זה צער בן שמיים,

                       והוא מכה כשהוא אוהב; היא מתעוררת.

דזדמונה:      מי שם? אותלו?

אותלו:           כן, דזדמונה.

דזדמונה:      אתה בא למיטה, אישי?

אותלו:           התפללת הלילה, דזדמונה?

דזדמונה:      כן, אישי.

אותלו:           אם את זוכרת איזה פשע, שחסר- אלוהים עוד לא כיפר עליו,

                       בקשי עליו סליחה מיד.

דזדמונה:      פשע, אישי? למה אתה מתכוון?

אותלו:           בקשי סליחה, אני אומר, ובקצרה; אני כאן אתהלך;

                       לא אמית את נשמתך בלתי מוכנת,

                       לא, ישמור אותי האלוהים, לא אמית את נשמתך.

דזדמונה:      אמרת: להמית?

אותלו:           כן, אמרתי.

דזדמונה:      אלוהים, רחם עלי!

אותלו:           אמן, בכל ליבי!

דזדמונה:      אם אתה אומר כך, לא תמית אותי…

אותלו:           האמממ!

דזדמונה:      אבל אתה מפחיד אותי… אתה איש-מוות כששתי עיניך ככה הן מתגלגלות… איני יודעת למה יש בי פחד, כי אין בי שום אשם…

                       בכל זאת- יש בי פחד…

אותלו:           חשבי על כל החטאים שלך.

דזדמונה:      כולם הם אהבות שלי אליך.

אותלו:           ובגלל זה תמותי.

דזדמונה:      מוות זה הוא לא מדרך העולם, אם הוא ממית על אהבה.

                       ולמה, אלוהים, אתה נושך את השפתיים?…

                       כל הגוף שלך רועד…

אותלו:           שתקי, אל תדברי!

דזדמונה:      אני אשתוק, אבל אמור- לי, מה קרה?

אותלו:           המטפחת שאני אהבתי, ונתתי לך, את נתת אותה לקאסיו.

דזדמונה:      לא, אני נשבעת! קרא אותו ושאל אותו.

אותלו:           נפש מתוקה, היזהרי, היזהרי מפני שבועה של שקר את על מיטת- מותך.

דזדמונה:      מיטת- מותי, אבל מותי עוד לא קרוב…

אותלו:           קרוב מאוד, מיד; לכן תודי מיד על כל החטא שלך;

דזדמונה:      לא, לא!… לא חטאתי לך… אף פעם בחיי… אף פעם לא אהבתי את קאסיו… לא נתתי לו שום אות…

אותלו:           אני ראיתי את המטפחת שלי ביד שלו! אישה מקוללה, את הופכת את הלב שלי לאבן; חשבתי שאני מקריב קורבן, אך בגללך אני חייב לקרוא למה שהתכוונתי לעשות- רצח.

                       ראיתי את המטפחת.

דזדמונה:      אז הוא מצא אותה! לא נתתי לו, מעולם! קרא לו לבוא לכאן!

                       שיודה על האמת.

אותלו:           הוא כבר הודה.

דזדמונה:      על מה, אישי?

אותלו:           על זה ש…השתמש בך!

דזדמונה:      השתמש בי? לא כחוק?

אותלו:           אאאאא…..

דזדמונה:      הוא לא יאמר דבר כזה!

אותלו:           לא, הפה שלו סתום, יאגו הישר קיבל עליו לסתום אותו.

דזדמונה:      מרוב פחד, נדמה לי ש… מה, הוא מת?

אותלו:           לו היו השערות שלו- כולן- גם נשמות שלו,

                       הייתה הנקמה הנוראה שלי בולעת את כולן.

דזדמונה:      אלי! בגדו בו! ואני אבודה…

אותלו:           אאאא זונה… את בוכה עליו לפני העיניים שלי?

דזדמונה:      גרש אותי, אישי, אל תהרוג אותי.

אותלו:           על המיטה שלך, זונה!

דזדמונה:      הרוג אותי מחר, תן לי לחיות הלילה.

אותלו:           לא, אם תאבקי-

דזדמונה:      תן לי רק חצי שעה!

אותלו:           אם התחלתי אין לי מעצור!

דזדמונה:      תן לי זמן לומר תפילה!

אותלו:           זה מאוחר מדי.

 

                       (הוא חונק אותה)

 

דזדמונה:      אלוהים, אלוהים, אלוהים!

אמיליה:        (מבחוץ) הוד מעלת, הוד מעלתך!

אותלו:           מי שם?

אמיליה:        (מבחוץ) אדוני הטוב, תן לי להגיד מילה!

אותלו:           כן, זאת אמיליה… (צועק) מיד, מיד!… (לעצמו) היא מתה.

                       וזאת וודאי באה לספר לי על מותו של קאסיו;

                       שמעתי כאן מין רעש; לא, לא, שום פרפור,

                       דוממת כמו הקבר; שאכניס אותה? זה טוב?

                       נדמה לי שהיא מתנועעת שוב; לא, מה לעשות עכשיו?

                       אם תיכנס, היא תרצה לדבר עם אשתי.

                       אשתי, אשתי, איזו איה? אין לי אישה!

                       אוהההה לא יכול!!! איזה יום נורא!

                       אני חושב עכשיו צריך ליקוי ענק של שמש וירח!

                       והעולם המבוהל- כולו!- יראה את השינוי עם פה פעור…

אמיליה:        (מבחוץ) בבקשה ממך, תן לי לדבר איתך… הוד מעלתך!

אותלו:           שכחתי אותך; היכנסי, אמיליה.

                       (פותח את מנעול הדלת, נכנסת אמיליה)

                       מה את רוצה עכשיו?

אמיליה:        אדוני, אדוני! עשו שם מעשים של רצח, נתעבים!

אותלו:           מה? עכשיו?

אמיליה:        עכשיו, עכשיו, הוד מעלתך!

אותלו:           זו רק טעות של הירח, הוא מתקרב לאדמה יותר משנקבע לו…

                       והוא עושה את בני- אדם משוגעים.

אמיליה:        קאסיו, הוד מעלתך, הרג ונציאני צעיר, שמו רודריגו.

אותלו:           רודריגו נהרג… וקאסיו? נהרג?

אמיליה:        לא, קאסיו לא נהרג.

אותלו:           לא קאסיו נהרג? אם כך הרצח מזייף… והנקם הטוב צורם אוזניים.

דזדמונה:      רצח בטעות! רצח בטעות!

                       הצילו, הצילו, הצילו! אוה גבירתי,

                       דברי שוב, דזדמונה מתוקה, גברת מתוקה, דברי!

דזדמונה:      אני מתה חפה מפשע.

אמיליה:        מי עשה את זה?

דזדמונה:      אף אחד, אני עצמי, היי שלום.

                       דברי עלי טובות באוזן אדוני הטוב, היי שלום!

 

                       (היא מתה)

 

אותלו:           מה זה? איך ומה נרצחה?

אמיליה:        אלי שבשמיים, מי יודע?…

אותלו:           שמעת אותה אומרת, בעצמה, זה לא אני.

אמיליה:        שמעתי, היא אמרה… אני עדה… זאת האמת…

אותלו:           שקר! שקר! היא הלכה לגיהינום בוער עם שקר בשפתיים!

                       אני זה שהרג אותה.

אמיליה:        ככל שהיא מלאך צחור, אתה שטן שחור משחור!

אותלו:           היא הלכה לניאופים, היא הייתה זונה.

אמיליה:        אתה מוציא דיבה עליה, ואתה שטן.

אותלו:           היא הייתה בוגדת כמו המים.

אמיליה:        אתה נמהר כמו אש לומר שהיא בוגדת!…

אותלו:           קאסיו כן עלה עליה, או תשאלי את בעלך; הוא ידע הכל.

אמיליה:        בעלי?

אותלו:           בעלך.

אמיליה:        שהיא בגדה בברית הנישואים?

אותלו:           בגדה, עם קאסיו: לא, אם הייתה נאמנה,

                       אפילו אלוהים היה בורא לי עוד עולם אחר כזה,

                       עשוי כולו אזמרגד טהור, לא הייתי מוכר אותה בעד כל העולם הזה.

אמיליה:        בעלי?

אותלו:           אההה, זה הוא סיפר לי הראשון עליה; הוא איש ישר,

                       והוא שונא בוץ שנדבק על מעשים מלוכלכים.

אמיליה:        בעלי?

אותלו:           איזה צורך יש בחזרה הזאת, אישה? אני אומר לך, בעלך!

אמיליה:        גבירתי, גבירתי, שפלות עשתה ללעג את האהבה!

                       ובעלי אומר שהיא בגדה!

אותלו:           הוא, אישה; אמרתי, בעלך; את מבינה את המילה?

                       הוא ידידי, ובעלך, יאגו, יאגו הישר.

אמיליה:        אם הוא אמר דבר כזה,הלוואי שנשמתו המושחתת

                       תרקב גרגר אחרי גרגר! הוא משקר מכל הלב!

                       היא אהבה יותר מדי את הקניין הכי בזוי שלה.

אותלו:           אאאא! שתקי, אישה! יותר טוב תשתקי!

אמיליה:        מטומטם! פתי מטומטם! חסר בינה כמו זוהמה!

                       אתה עשית מעשה- אני לא מפחדת מן החרב!- אפילו אם אמות

                       עשרים מיתות. כולם יידעו מה שעשית; הצילו, הצילו, הצילו!

                       השחור הרג את גבירתי, רצח, רצח!

 

                       (נכנסים לודוביקו, גרציאנו, יאגו ואחרים)

 

לודוביקו:      מה קרה? מה קורה כאן, גנרל?

אמיליה:        וגם אתה כאן, יאגו? טוב עשית;

                       אנשים תולים על הצוואר שלך את מעשי הרצח שלהם.

לודוביקו:      אבל מה קרה כאן?

אמיליה:        (ליאגו) הכחש את הנבל הזה, אם אתה גבר;

                       הוא אמר שאתה אמרת לו, אשתו בוגדת.

                       ואני יודעת, לא אמרת, אתה לא נבל כזה; הלב שלי מלא!

יאגו:              אמרתי לו מש שחשבתי, אמרתי לא יותר ממה שהוא עצמו מצא נכון ואמיתי.

אמיליה:        אבל אתה אמרת לו שהיא בוגדת?

יאגו:              אמרתי.

אמיליה:        אמרת שקר, שקר מתועב, ארור; שכך אני אחיה, שקר, שקר מרושע!

                       היא בוגדת עם קאסיו!… אמרת לו עם קאסיו?

יאגו:              כן, עם קאסיו!…עכשיו, שתקי! ניצרי את הלשון שלך.

אמיליה:        לא, לא אנצור את הלשון שלי, אני חייבת לדבר:

                       גבירתי כאן במיטה שלה- היא נרצחה.

לודוביקו:      (וכולם) הו אלוהים!

אותלו:           זאת האמת.

אמיליה:        מעשה- נבלה! מעשה- נבלה! מעשה- נבלה!

                       עכשיו אני תופשת, כן תופשת, מריחה את זה- זו נבלה!

                       חשבתי כבר על זה גם אז; אני אמית עצמי מרוב יגון:

                       מעשה- נבלה, נבלה!…

יאגו:              מה, את מטורפת? אני פוקד עלייך, לכי הביתה.

אמיליה:        לא, לא אלך עוד לעולם הביתה.

אותלו:           אוה! אוה! אוה!

 

                       (נופל על המיטה)

 

אמיליה:        שאג, שאג!… אתה רצחת נפש טהורה…חפה מפשע…

אותלו:           (קם) אוההה, היא הייתה שפלה!

                       יאגו כאן יודע שהיא את הבושה הזאת עשתה עם קאסיו!

                       עשתה ואלף פעם! קאסיו התוודה! והיא שילמה לו על נאפופים!

                       שילמה עם המזכרת, מזכרת אהבה שאני נתתי לה בראשונה!…

                       ראיתי אותה ביד שלו, מטפחת! מזכרת עתיקה

                       שאבי נתן לאמי.

אמיליה:        אלוהים! אלוהים שבשמיים!

יאגו:              לכל הרוחות, סתמי את הפה!

אמיליה:        אני לא אפסיק לדבר,

                       אפילו השמיים, שדים ובני אדם, כולם, כולם,

                       יגידו לי בושה, אני בכל זאת אדבר.

יאגו:              אל תשתגעי, לכי הביתה.

אמיליה:        לא אלך.

 

                       (יאגו מנסה לדקור את אמיליה, לודוביקו עוצר אותו)

אמיליה:        את המטפחת שאתה מדבר עליה,

                       אני מצאתי במקרה, אני נתתי לבעלי; הוא התחנן אלי לגנוב אותה.

יאגו:              זונה מופקרת!

אמיליה:        נתנה אותה לקאסיו? היא? לא, אני מצאתי אותה.

                       אני נתתי אותה לבעלי.

יאגו:              טינופת, את משקרת!

אמיליה:        אני לא משקרת! אני נשבעת באלוהים!

אותלו:           אין בשמיים אבנים אלא בשביל הרעמים? נבל שפל!

 

                       (הוא מסתער על יאגו, לודוביקו לוקח את חרבו. יאגו דוקר מאחור את אמיליה ויוצא)

 

אמיליה:        הניחו… הניחו אותי לצידה של גבירתי…

לודוביקו:      שמור בדלת מבחוץ! אם ינסה לצאת, הרוג אותו!

                       אני ארדוף אחרי השרץ הארור הזה; שרץ מקולל!

 

                       (יוצאים)

 

אמיליה:        מה בישר השיר שלך, גבירתי? הקשיבי, את שומעת?: (שרה) “ערבה ירוקה, ערב בוכייה”

                       שחור, היא הייתה זכה, היא אהבה אותך, שחור אכזר,

                       וזאת אמת…

                       (היא מתה)      

אותלו:           יש לי כאן עוד נשק: חרב מספרד, שחושלה במי אגם של קרח;

                       הה, הנה היא!

 

                       (נכנס השומר)

 

אותלו:           ראה… זו חרב… חרב טובה… טובה ממנה לא נשא אף פעם שום חייל על ירכו. היו זמנים שעם היד הפעוטה הזאת, ועם החרב הטובה הזאת, פרצתי דרך בין מכשולים גדולים הרבה ממך…

                       אבל זה מלל- שווא! מי יוכל לשלוט בגורלו? זה כבר לא כך עכשיו.

                       אל תפחד, אם גם אני חמוש… זה קץ המסע שלי… כוון קנה סוף אל חזה אותלו, והוא נסוג. לאן ילך עכשיו אותלו?

                       (הולך אל המיטה)

                       ואת? איך את נראית עכשיו, ילדה בת-בלי-מזל?

                       חיוורת, כמו הכותונת שעלייך… כשניפגש ביום הדין,

                       מבט כזה שלך ישליך את נשמתי מן השמיים וכל כלבי שאול

                       יעוטו לחטוף אותה; קרה, קרה, ילדה שלי, כמו תום הלב שלך.

                       אני רק עבד! עבד מקולל! הלקו אותי, שדים,

                       הלקו אותי שלא ירדוף אותי קלסתר שמיים זה! טלטלו אותי בין הרוחות! צלו אותי במשרפות- גופרית, ורחצו אותי בזרם תחתיות של אש קולחת! דזדמונה, דזדמונה מתה. הו הו הו.

                      

                       (נכנסים לודוביקו, קצינים המובילים את יאגו, אסיר וקאסיו)

 

לודוביקו:      השליכו פה את הנחש הצפעוני הזה!

                      

                       (משליכים את יאגו)

 

אותלו:           אני מביט אל שתי רגליו, אולי הוא שד, אבל זה רק סיפור- בדים.

                       אם אתה באמת מין שד, הלא אין בי כוח להרוג אותך.

 

                       (פוצע את יאגו)

 

לודוביקו:      קחו ממנו את החרב.

יאגו:              אני שותת דם, אדוני, אבל אני לא מת.

אותלו:           אינני מצטער. יותר טוב לי לראות אותך חי; כי בעיני, למות זה אושר.

לודוביקו:      השרץ הזה הודה כמעט בכל הנבלה שלו.

                       ורצח קאסיו, מה? בהסכמת שניכם?

אותלו:           כן.

קאסיו:          גנרל, אף פעם לא נתתי לך סיבה.

אותלו:           אני מבקש ממך סליחה. ואולי אתה תשאל את חצי- השד הזה

                       למה הוא פיתה כך את נפשי ואת גופי?

יאגו:              אל תשאל אותי כלום. מה שאתה יודע, אתה יודע.

                       מרגע זה והלאה לא אגיד עוד לעולם מילה.

אותלו:           (ליאגו) כן, אתה עושה נכון.

 

לודוביקו:      אותלו, עליך לעזוב את החדר הזה וללכת איתנו;

                       הפיקוד שלך והסמכות שלך נלקחים ממך,

                       וקאסיו מושל בקפריסין. (מורה על יאגו) השרץ המאוס הזה-

                       אם יש מכשיר עינוי שבו ניתן לענות אותו ברוב אכזריות,

                       תנו אותו לו. קחו מכאן את אותלו.

אותלו:           לאט, לאט, מילה או שתיים:

                       עשיתי למדינה שירות, וזה ידוע;

                       לא נדבר על זה יותר: אני מבקש, במכתבים שלכם,

כאשר תספרו את דבר המעשים האומללים האלה, דברו עלי כמו שאני: אל תפחיתו שום דבר, ואל תוסיפו ברשעות; דברו-נא

על אחד שאהב לא בחוכמה, אבל יותר מדי;

על אחד שלא היה על פי טבעו קנאי, אבל כשהבעירו בו קנאה,

טרפו את דעתו, מאוד; על אחד שמידו השליך, כמו פרא מחוסר בינה,

פנינה, פנינה שיקרה מכל העם שלו כולו;

אחד ששתי עיניו המושפלות, אם כי אין בו נטייה להתמוסס,

זולגות דמעות רבות כמו שאילנות-ערב זולגות שרף- מרפא;

רשמו את זה, ותוסיפו גם שפעם, באלפו, כאשר טורקי רשע חבוש טורבאן היכה איש ונציאני, וגם דיבר בגנות המדינה, תפסתי בגרון של הכלב הנימול הזה, והרגתי אותו, ככה.

(דוקר את עצמו)

נשקתי אותך לפני שהרגתי אותך, עכשיו הרגתי את עצמי,

ואין שום דרך לפני אלא למות על נשיקה.

 

(נופל על המיטה ומת)

 

לודוביקו:      (ליאגו) ראה את נטל הזוועה על המיטה הזאת:

                       זה מעשה- ידך. המראה הזה מרעיל את העיניים.

                       אתה, אדוני המושל, תשפוט בכל חומרת הדין את כלב- השאול הזה,

                       תקבע את המקום, הזמן והעינוי.

                       אני אפליג מיד, ואספר למדינה,

                       בלב מלא יגון, את גודל התוגה.

 

– מסך-

Pages: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12