תמונה 3
ויצמן: (פונה לרדת מהבמה. לניר) אני חוזר למקום שלי, כן?
יהויכין: רגע, מה בוער, ספר לנו עוד משהו.
ויצמן: ברצון. כמו מה?
אודי: מר ויצמן, אתה נשוי?
ויצמן: נשוי.
אודי: ספר לנו איך הכרת את אשתך.
יהויכין: או!
ויצמן: לא, לא. את אשתי לא.
יהויכין: חבל
ניר: איפה ראית אותה בפעם הראשונה?
(שהייה קצרה)
ויצמן: בדירה ממול. ראיתי אותה נשענת על אדן החלון. גמרתי את השרות הצבאי, וגרתי בדירת חדר שכורה. היא גרה מולי.
אודי: לבד?
ויצמן: היה שם מישהו, אבל אני ראיתי מידי פעם רק את הצללית שלו.
אודי: אז התאהבת בה מרחוק?
ויצמן: (בחיוך נבוך) לא כל כך מרחוק. הייתה לי איפשהו משקפת ישנה, שאמא שלי הייתה לוקחת לקונצרטים. הפכתי את הבית, ומצאתי אותה…
יהויכין: אל תהיה כל כך נבוך. הרי הפרטים הקטנים האלה הם המעניינים. איך בחור מכיר בחורה. איך הוא מתאהב בה…
ויצמן: כן…
(נראה שהוא במצוקה, מתחיל לחזור למקומו באולם)
אני בכל זאת אחזור לשבת עכשיו, אולי עוד אנשים רוצים… .
ניר: חכה רגע.
ויצמן: לא לא, די. אני כבר מאד נהניתי. אבל על אשתי, את זה לא הייתי רוצה… תודה רבה.
(חוזר למקומו באולם. בקבוק החרס עדיין בידיו)
ניר: (החוצה) תוריד את המסך!
(המסך יורד. יהויכין וניר נשארים לפני המסך. לויצמן)
יהויכין: אתה לא יכול לעזוב אותנו ככה בלי גיבור.
ויצמן: (ממקומו באולם. צוחק) גיבור… תודה רבה.
יהויכין: ספר לנו עוד משהו.
ויצמן: תודה רבה.
ניר: (לקהל) האמת, היינו במבוכה. בנינו עליו את כל הערב, והוא ברח לנו ישר בהתחלה. (לויצמן) אכפת לך שנמשיך בלעדיך?
ויצמן: בבקשה, בבקשה.
ניר: עוררת בנו סקרנות. הדמיון מתחיל לעבוד.
ויצמן: בשמחה.
ניר: אם פה ושם לא נדייק, מותר לך להתערב.
ויצמן: אני סומך עליכם.
(קם, ולוחץ את ידי יהויכין וניר)
בהצלחה.
יהויכין וניר: תודה רבה.
(ויצמן מתיישב על כסאו באולם)
ויצמן: תודה רבה לכם.
ניר: (לקהל) המשכנו. “חיי ויצמן!”