מחזאי ובמאי

Uncategorized

 

 

שיר ישן רחוק

 

מאת מיכאל גורביץ

 

הדמויות:

מרטין- שחקן ותיק

אילנה- מלצרית

איתי- שחקן צעיר

אביגיל- שחקנית צעירה

גיא- שחקן צעיר

אנטון- שחקן ובמאי ותיק

אריאל- חברו של גיא

 

 

המחזה מתרחש בלילה אחד אחרי הצגה ומסתיים בעלות השחר

 

 

 

המילים לשיר “על פני שדה על שביל עפר” יורם טהר לב, עפ”י מנגינה עממית רוסית.


לפני חצות- תמונה ראשונה

(בית קפה ממורטט שיש בו גם משהו פיוטי. שלושה שולחנות, דלפק, קטן. הקיר האחורי עשוי זכוכית, דרכו נראית הסמטה המובילה לכניסה. ממול קיר אבנים שבתוכו דלת, למחסן התלבושות של התיאטרון.      בצד שמאל דלת חצי שקופה המובילה לשירותים.   השעה קרובה לחצות. המלצרית, אילנה, ממתינה ליד הפתח. מציצה בשעונה. נכנסת, סוגרת את הדלת. מתחילה להפוך את הכסאות על השולחנות. מרטין נכנס  ברחוב, נראה מעבר לקיר הזכוכית, במן ריקוד עליז. זר פרחים מוסתר מאחורי הגב שלו. פותח את דלת המסעדה ונכנס)

מרטין: ערב טוב.

אילנה: חשבתי כבר שביטלתם.

מרטין: לא לא, לא ביטלנו. רק עכשיו נגמרה ההצגה.

         (אילנה חוזרת ומניחה את הכסאות על הרצפה)

         מתלבשים ובאים. (מגיש לה את הפרחים)

אילנה: (ביובש) תודה. אתה יכול לשים באגרטל.

         (מרטין שם פרחים באגרטל הניצב בקדמת הבמה, במרכז)

מרטין: אפשר קפה?

אילנה: שחור?

מרטין: כרגיל.

     (אילנה מכינה קפה)

מרטין: (לקהל) החלטנו לעשות הצגה חדשה. היינו במצב רוח קצת שפוף בגלל כל מה שקורה, וחרדים מפני מה שיבוא וכולנו הסכמנו שצריך לעצור את התכניות הקודמות ולעשות משהו שיעלה את המורל לקהל שלנו ולעצמנו. קבענו להיפגש ערב אחד אחרי הצגה, בבית הקפה הקבוע שלנו, שממש נמצא מול מחסן התלבושות של התיאטרון.

אילנה: הקפה שלך. (מניחה כוס קפה על השולחן שמימין)

מרטין: תודה.

        (מתיישב לשולחן)

אילנה: אתה רוצה לאכול?

מרטין: בינתיים לא.

        (אילנה מתיישבת מולו)

אילנה: אני רוצה לשאול אותך משהו.

        (שהייה קצרה)

        מישהו יודע שישנתי אצלך?

מרטין: לא.

אילנה: מישהו יודע ששכבנו?

מרטין: לא סיפרתי לאף אחד.

אילנה: אני מבקשת שזה יישאר ככה.

מרטין: טוב.

        (שהייה קצרה. אילנה קמה)

אילנה: זאת היתה טעות.

     (פונה למטבח. איתי נכנס עם גיטרה, מנופף לה)

איתי: מרטין, יש לי רעיון. אתה זוכר את השיר אהבה הרוסי הזה שלימדתי אתכם?

מרטין: איזה שיר?

איתי: השיר שסבתא שלי שרה לי לפני השינה.

מרטין:  אה. כן…

איתי: הוא יכול להיות בהצגה.

מרטין: כן. יכול. אולי.

איתי: (לכוון המטבח) אילנה, אפשר כוס מים? (למרטין בהתנצלות נבוכה) אין לי גרוש.

                 (איתי מנגן, שניהם כמו נזכרים בשיר)

         על פני שדה, בשביל עפר 

נוסעת עגלה

ובה אהובתי שלי 

יפה מכל כלה.

         (אילנה נכנסת עם כוס מים, ומניחה אותה על השולחן משמאל. איתי מכוון את השיר אליה.)

         אהובתי יפה שלי,

הסבי את ראשך,

אמרי נא רק שלום אחרון,

אמרי לאהובך.

אילנה: (תוך כדי יציאה, ביובש) מקסים.

         (גיא ואביגיל נכנסים)

אביגיל: אני לא מבינה מה אתה רוצה.

גיא: (מעט נסער) אני לא סובל את התפקידים האלה.

אביגיל: למה?

גיא: נמאס לי למות משחפת. נמאס לי להיות עדין, רגיש, פגיע, פגוע, אסתמטי, רוב ההערות בסוגריים אצלי זה נפעם נרגש מפוחד…     

אביגיל: אז מה כן?

גיא: מה כן? להרוג. לרצוח. להתגלגל בחרא. 

אביגיל: לי דווקא הייתה הצגה טובה הערב. (למרטין ואיתי) איפה כולם?

מרטין: כולם יגיעו, אל תדאגי.

אביגיל: (לאילנה) אילנה, אפשר כוס תה? (למרטין) אתה חושב שנצליח למצוא רעיון להצגה?

מרטין:  בטוח נמצא.

         (אביגיל מבחינה בפרחים שבאגרטל, וניגשת אליהם. מרטין לקהל)

         אביגיל חדשה בלהקה.

         (שהייה קצרה)

אביגיל: (מתבוננת בפרחים. מהורהרת) ראית פעם פרח שחור?

מרטין: אני לא חושב.

אביגיל: אבא שלי נתן לי פעם פרח שחור. בחלום. אבל שחור זה לא צבע.

מרטין: לא?

אביגיל: לא. שחור זאת תחושה.

         (אנטון נכנס, מנופף במוט שעליו דגל ישראל)

אנטון: יש!

כולם: או!!!!!

מרטין: אנטון! איפה אתה?

אנטון: עד שמצאתי דגל… אזלו הדגלים במדינה. בסוף מצאתי אצל ערבי אחד באבו טור, שמאז שיצא החוק הוא מייצר דגלים מסביב לשעון. (מתיישב על כסא, מתנשף)

מרטין: (לוקח את הדגל, לקהל) בדיוק התקבל החוק של שרת התרבות מירי, שצריך להיות דגל בכל מוסד תרבות ובאמת נוצר מחסור חמור בדגלים.

        (ניגש לאגרטל שבמרכז הבמה ושולף ממנו את הפרחים.)

(לאיתי) תחזיק רגע.

(מעביר את זר הפרחים לאיתי, מניח את הדגל באגרטל ואת האגרטל מעביר לשמאל במה, ליד הכניסה לשירותים. אילנה נכנסת מביאה כוס תה לאביגיל)

איתי: (מגיש לאילנה את הפרחים) אילנה, באהבה.

        (אילנה מביטה על האגרטל. מביטה בפרחים. מביטה בגיטרה שמונחת על השולחן)

אילנה: תוריד גם את הגיטרה מהשולחן. (מפנה את גבה ומסתלקת.)

איתי: (מושך בכתפיו, מבקש להחזיר למרטין את הפרחים) קח.

מרטין: שים אותם איפשהו.

        (איתי יוצא מבית הקפה ומשליך את הפרחים מאחור, מחוץ לימין במה)

מרטין: איפה גיזלה?

אנטון: (כמעט נבהל) אוי שכחתי. שתי דקות אני חוזר.

מרטין: איפה היא?

אנטון: נו איפה היא?!

         (יוצא)

גיא:   (מתקרב למרטין) מרטין, אני מרגיש מה זה תקוע עם התפקידים האלה שאני כל הזמן מקבל כאן, של המאהבים המתוקים, המקסימים, הרכרוכיים. בא לי לעשות שינוי.

מרטין: אם אתה רוצה לעשות שינוי, תעשה שינוי. אין לנו מחזה. תכתוב את התפקיד שלך.

    (קול האורלוגין נשמע מהקומה השנייה)

מרטין:  (לקהל) זה האורלוגין מהקומה השנייה. חצות. אנטון  חזר עם גיזלה.


אנטון וגיזלה

                 

     (ברחוב, מאחורי הזכוכית משמאל,  מתגלה אנטון , נכנס. בפתח)

אנטון: הגענו! (החוצה) נו, גיזלה, בואי כבר!

      (גיזלה נכנסת מהרחוב, אחרי אנטון. נכנסת)

כולם: ערב טוב!

גיזלה: ערב טוב!

     (גיזלה מתיישבת על כסא שאיתי מפנה לה)

אנטון: היה לנו ויכוח קטן.

גיא: על מה התווכחתם?

אנטון: גיזלה רוצה לעזוב.

אביגיל: מה?

גיא: (עם אביגיל) מה?

מרטין: (עם גיא ואביגיל) מה פתאום לעזוב?

אנטון: תגידי להם.

גיזלה: זה לא כל כך דחוף עכשיו. (לאילנה) אפשר לקבל איזו עוגיונת.

אילנה: נשארו עוגיות חמאה ועוגיות ריבה.

גיזלה: אז אחת חמאה ואחת ריבה. וקפה הפוך, חזק חזק עם חלב סויה ושהקצף יגיע עד הקצה של הספל. (לאנטון) ואחר כך אני הולכת.

אנטון: בסדר. (למלצרית) ובשבילי כוסית יין בבקשה.

     (אילנה יוצאת)

מרטין: למה את רוצה לעזוב, גיזלה?

אנטון: מהצהריים אני יושב איתה ועד עכשיו לא הבנתי.

גיזלה: אתה הבנת יפה מאד אנטון, אל תעמיד פנים.

אנטון: נו אז תספרי להם. נשמע מה הם אומרים.

     (שקט. אילנה חוזרת עם צלחת עוגיות לגיזלה. כוסית יין לאנטון)

גיזלה: תודה רבה אילנית.

אילנה: לא קוראים לי אילנית, קוראים לי אילנה.

גיזלה: סליחה.

איתי: (לאילנה) את צריכה עזרה?

     (אילנה יוצאת)

מרטין: למה גיזלה?

     (שהייה קצרה)

אנטון: כי אנחנו לא עושים העונה את “האחיות” של סמוברסקי.

גיזלה:  (עם עוגיה בפיה) לא לא לא אנטון. אל תסלף. זה לא כי אנחנו לא עושים את “האחיות” של סמוברסקי, אלא כי הבטחת שנעשה את “האחיות” של סמוברסקי, והודעת לציבור במסיבת עיתונאים שנעשה את “האחיות” של סמוברסקי והודעת קבל עם ועדה, וכולם שמעו כאן, שאני אשחק את אירינה פָּשְתָנקיָה, וכשמבטיחים לי אנטון, אני, מה לעשות, מצפה שיקיימו. כזאת אני. (אנטון מנסה להגיד משהו, וגיזלה לא מאפשרת.) וכשלא מקיימים אנטון, אני, מה לעשות, מתאכזבת ויוצא לי החשק.

אנטון:  ואני מנסה להסביר לך כבר מהצהריים…

גיזלה: הגעת אלי בשש בערב…

אנטון: עשרים וחמישה לשש.

גיזלה:  עד שעשיתי לך קפה ועד שהתיישבנו היה שש.

אנטון: רבע לשש.

גיזלה: זה בכל זאת לא מהצהריים.

אנטון: לא חשוב, באמת, מה את יושבת לי כאן עם סטופר. עכשיו שתיים עשרה בלילה. כל מה שאני מנסה להגיד לך שתיאטרון זה דבר חי, וכשהבטחתי- התכוונתי. וגם עכשיו אני אומר לך שנעשה את “האחיות” של סמוברסקי בעונה הבאה…

מרטין: (במקביל) בטח שנעשה!

אנטון:  …אבל כרגע, בגלל המצב, כולנו חושבים שצריכים לעשות משהו אחר.

מרטין: (לקהל) לגמרי הסכמתי עם אנטון.         

     (על דבריו, אילנה נכנסת, מביאה קפה לגיזלה. לקהל)

     למי יש סבלנות עכשיו, עם כל מה שקורה, לראות מחזה של שלוש וחצי שעות על איזו אירינה פשתנקיה שמאוהבת בבן שלה.

גיזלה:  מתחשק לי עוד משהו קטן. איזה סנדוויצ’ים נשארו לכם?

מלצרית: יש סנדוויץ’ סלמון וגבינת עיזים.

גיזלה: סלמון בבקשה. (לאנטון) ואחר כך אני הולכת.

אנטון: בסדר. (לאילנה) ובשבילי עוד כוסית יין, מותק.

אילנה: (לוקחת ממנו את כוס היין הריקה) אל תקרא לי מותק. מותק קוראים לבנות בקומה השנייה. קוראים לי אילנה. (פונה לצאת)

אנטון: סליחה אילנה.

     (אילנה יוצאת.)

אביגיל: גיזלה, אני רוצה להגיד לך משהו, ואני בטוחה שאני מדברת בשם כל השחקנים הצעירים בלהקה. את ההשראה שלנו. בגללך החלטתי ללכת ללמוד משחק. כשראיתי אותך בפעם הראשונה ב”נפש הרדומה”…

גיזלה: אוי זו הייתה הפקה…

אביגיל: אני לא אשכח את ההצגה הזאת ואני אף פעם לא אשכח אותך. אמרתי לעצמי, אני אהיה שחקנית. אני קוראת לך בשם כל הלהקה לשקול שוב את ההחלטה שלך. תפקיד אחד, כזה או אחר, לא יוסיפו ולא יגרעו מהקריירה המפוארת שלך. גיזלה, תשארי.

     (מחיאות כפיים של כולם)

מרטין: בראבו! (יוצא לרחוב לבדוק אם מישהו מגיע)

גיזלה: תודה רבה אלישבע.

אביגיל: (מתקנת אותה) אביגיל.

גיזלה:  הדברים שאמרת עכשיו מאד מרגשים אותי, ואני… (מבחינה בשמלה של אביגיל) אוי, זו השמלה שלי מחשמלית ושמה תשוקה. אתה זוכר את החרא הזה?

אנטון: זוכר את החשמלית. פחות את התשוקה.

     (אילנה נכנסת עם סנדוויץ סלמון לגיזלה וכוסית יין לאנטון)

אילנה: סנדוויץ סלמון. (לוקחת את צלחת העוגיות) אפשר לקחת?

גיזלה: כן אילנ- (מהססת ואז נזכרת) אילנית?

אילנה: אילנה.

גיזלה: נכון. אילנה. אני לא יודעת למה דווקא השם שלך לא נכנס לי לראש, בדרך כלל יש לי זכרון פנומנלי לשמות.

     (מרטין חוזר. אילנה יוצאת, ואז חוזרת לדלפק)

מרטין: טוב, לא נחכה ליואב. חברים, דיברנו הרבה על זה שאנחנו צריכים להתגייס ולעשות הצגה בכוחות עצמנו. אמרנו שהמחזות שעומדים לרשותנו, לא משקפים את המצב הלא פשוט שבו נמצאת החברה שלנו בתקופה האחרונה…

גיא: מצב לא פשוט זה understatement.

מרטין: בכל אופן, אנחנו לא יוצאים מכאן הלילה בלי שנבין מה אנחנו הולכים לעשות. רעיונות!


יואב

      (אילנה נעצרת כשפניה אל הכניסה. היא פולטת צעקה שלקוחה היישר מתוך סרטי אימה ישנים)

מרטין: מה קרה?

         (נכנס יואב, בגדיו קרועים, כולו מכוסה דם. מתמוטט)

מרטין: יואב!

כולם: (צועקים בבהלה, מתרוצצים)

אביגיל: תזמינו אמבולנס!

מרטין: (ליואב) לאט לאט. (מובילים את יואב לכסא)

יואב:  (כמעט מתעלף, חלש, מבולבל) התקיפו אותי.

גיא: מי? איפה?

יואב: ברחוב. הייתי עם עוד שלושה, רק אני הצלחתי לברוח.

אביגיל: מה קרה לאחרים? הם מתו?

יואב: אני לא יודע.

מרטין: (לקהל) פתאום הבנו כולנו שהמציאות פולשת לנו אל תוך היצירה…

         (מושיבים את יואב)

אילנה:  דקרו אותך?

יואב:  אני לא חושב. היו להם מקלות, אבנים, קיללו אותי בערבית… נהמו כמו חיות…

אילנה: הם חיות!

אביגיל: צריך לנקות לו את הפצעים.

אנטון:  (לאביגיל) תביאי איזה מגבת רטובה.

         (אביגיל רצה לכיוון המטבח)

אילנה:  אין מגבת נקייה. עוד לא הגיע מהכביסה.

אביגיל:  (עוצרת. לאילנה) חייבים לנקות  לו את הדם!

אנטון: אפשר לבקש מאיזה שכן?

אילנה: יש בית זונות בקומה השנייה, אולי הם יתנו לך איזה סדין נקי. תדברי עם בֶּבָּה.

      (אביגיל יוצאת בריצה)

מרטין: (לאיתי) תביא לו כוס מים. (ליואב) איפה כואב לך?

יואב: הכל כואב לי.

      (אנטון מנסה להפריד מעט את הצוארון מהעור. יואב זועק מכאב)

      אח אח אח…

גיזלה: (למלצרית) סליחה, יש לכם קצת מיונז?

אילנה: (נדהמת) מה זה?

גיזלה: זה ממרח על בסיס ביצים.

אילנה:  כן, אבל עם סלמון?

גיזלה: בטח. זה נותן לסלמון טעם של המבורגר.

      (איתי מביא כוס מים. אילנה נגשת לדלפק, לוקחת בקבוק מיונז)

גיא:  אתה מרגיש שיש לך איזה שבר, או משהו כזה?

יואב: אני לא יודע. (לוגם מעט מים)

אילנה: על זה תעשו הצגה, אף אחד לא עושה כלום. תסתכלו עליו!

      (אביגיל נכנסת. אילנה נותנת לגיזלה מיונז)

      בבקשה, מיונז.

גיזלה: תודה.

אביגיל: כל המיטות שם תפוסות. אין סדין אחד מיותר.

אילנה: איך שהולך להם שם, הלוואי על התיאטרון שלכם. יש לי רעיון.

      (רצה לדגל ומסירה אותו מן המוט. מוסרת אותו לאביגיל)

      תרטיבי אותו במים חמים.

מרטין: (חוטף מאביגיל את הדגל) בשום אופן לא עם הדגל. את רוצה שיסגרו את התיאטרון?! תכנסי למחסן תלבושות. אני חושב שהגיעה שקית עם כביסה נקייה.

      (אביגיל יוצאת לכיוון חדר התלבושות. איתי לוקח את הדגל ממרטין ומשחיל  אותו חזרה על המוט)

אנטון:  (אחרי אביגיל) באותה הזדמנות תביאי לו איזה בגד להחלפה.

      (אנטון מפשיט מיואב את החולצה, שמתחתה טי שירט שגם היא מוכתמת בדם)

יואב:  (נאנק מכאבים) אח, אח אח….

אנטון: עוד רגע, עוד רגע.

גיא: (ליואב) אולי נקח אותך לבית חולים?

יואב: (מתיישב) לא לא לא, לא בית חולים.

      (אביגיל חוזרת עם מגבת נקייה)

אביגיל: (לאילנה) מים חמים?….

אילנה: (מצביעה למטבח) בברז השמאלי.

      (אביגיל נכנסת למטבח. אילנה מתיישבת ליד השולחן)

.    אני כבר שנים אומרת- פחות דיבורים יותר חיסולים.

גיא: מה זה יותר חיסולים? איך את מדברת? סתם לחסל? צריך לתפוס את מי         שעשה את זה.

      (אביגיל חוזרת מהמטבח עם קערה ובה מים חמים, אנטון מוציא ממנה את המגבת ומתחיל למחות בזהירות את הדם מיואב)

יואב: אח…

אנטון: כואב לך?

יואב: שורף.

מרטין: בוא נקח אותך לבית חולים. (לגיא) תזמין לו מונית. (נותן לו טלפון)

יואב: אני לא הולך לבית חולים.

מרטין: למה?

יואב: דודה שלי התאשפזה עם ניתוח קטן באף ובטעות כרתו לה רגל.

גיא: זה מקרה חד פעמי…

גיזלה: לא, לא, אני נכנסתי עם פוליפ בעור התוף, ויצאתי בלי חצוצרה.

יואב: לבית חולים אני לא הולך.

      (איתי מלטף את כתפה וגבה של אילנה)

אילנה: אנחנו פשוט יושבים, ונותנים להם להרוג אותנו. חוסר אונים כזה… במקום ליזום… לאפשר לצבא… לחלק נשק לאזרחים…

      (לאיתי) זה מאד מפריע לי.

       (איתי חדל מליטופיו. לכולם)

      ואני גם בעד להיכנס לכפרים שלהם. כל לילה לכפר אחר ולעצור אנשים. כן עשו לא עשו, לא מעניין. שיתחילו לפחד. אם הם מתנגדים- להרוג.

אביגיל:  (נדהמת) איך את מדברת!

אילנה: את בעצמך סיפרת לי שאבא שלך היה נותן לך כל בקר סטירה, למקרה שתתאהבי. (אביגיל מפנה לה גב) סטירת מנע.

גיזלה: סליחה שאני אומרת, אבל בימים כאלה צריך להזהר מאד איפה מסתובבים.

יואב: גיזלה צודקת. בחיים אני לא הולך יותר למשחקים של בית”ר.

         (שקט)

מרטין: היתה התקפה על האצטדיון?

יואב: האצטדיון התקיף אותנו. ישבנו ביציע של הפועל, וכשיצאנו, התנפלו עלינו איזה עשרים אוהדים של ביתר במקלות ובאבנים, קיללו אותנו בערבית, אינעל אבוק, יא כאלב, יא הומו (לגיא) סליחה…

גיא: (ממלמל במבוכה) לא, זה בסדר…

יואב: (ממשיך)  שיאנסו אותך סודנים… ועוד כל מיני דברים שאסור להגיד בתיאטרון, כי זה יכול להתפרש כמו פגיעה בסמלי המדינה.

        (קם)

        קצת פחות כואב.

מרטין: יופי.

איתי: בוא, ניכנס למחסן תלבושות ונמצא לך בגדים נקיים.

         (איתי ויואב יוצאים לכיוון מחסן התלבושות. יואב שחולף על פני גיא שוב       מתנצל.)

יואב: (לגיא) סליחה.

גיא: לא, זה בסדר…

אנטון: (אחריהם) כשאתה מחליף לו את הבגדים, תראה שאין פצע פתוח שלא ראינו…

      (יואב ואיתי יוצאים. שהייה)

מלצרית: (לאנטון) עוד כוס יין?

אנטון: מאד.

אילנה: אני כאן רק הקהל, אבל אני אומרת לכם- על זה תעשו הצגה. (יוצאת)

גיזלה: אין טעם לעשות הצגה על דברים שרואים כל יום בטלויזיה. תיאטרון צריך להיות…

      (מנסה לגייס שאר רוח, מבחינה באנטון המתבונן בה, מוותרת בנפנוף יד מבטל ובפנים המביעות שאט נפש.)

 


מחשבות על הצגה

 

גיא: (מחזיר למרטין את הנייד) הטלפון שלך.

אנטון: יש לי רעיון.

גיזלה: או!

אנטון:  (למרטין) אתם זוכרים שפעם היו טלפונים ציבוריים?

מרטין: בטח!

גיזלה: מה אתה מדבר! את כל הרומנים הגדולים שלי ניהלתי בתאי טלפון ציבוריים. (לגיא) פעם הרי אפילו לא היו טלפונים בבתים.

אנטון: ואתם זוכרים שהטלפונים הציבוריים האלה עבדו על אסימונים?

גיזלה: נכון. לי היתה תמיד בתיק שקית מלאה…

אנטון: (לוקח מטלית  שמונחת על שולחן ומשליך על גיזלה) גיזלה ימח שמך, תני לי רגע. את קוטעת לי את חוט המחשבה. סליחה.

      (אביגיל מרימה את המטלית ומניחה אותה על הדלפק)

גיזלה: זה מה שקורה אצלו אחרי הכוס השלישית.

אנטון: בכל אופן, פעם נשארתי בלי אסימון והייתי צריך להתקשר למישהו באופן דחוף. מצאתי טלפון ציבורי וחיכיתי שהבחור שבפנים יסיים את השיחה. כשהוא יצא ביקשתי ממנו אסימון. הוא הוציא ארנק ונתן לי. כשרציתי לשלם לו הוא אמר: אל תשלם לי, אבל אם פעם מישהו יבקש ממך אסימון, גם אתה- תן לו.

      (אילנה חוזרת עם כוס יין.)

אילנה: יין.

אנטון: תודה.

      (אילנה יוצאת)

גיזלה: נו?!…

אנטון: הייתי אז מאד צעיר, אבל עכשיו, כשאני רואה את יואב, שכולו מלא דם,  אני מבין שאנחנו חיים בתקופה הפוכה.

גיזלה: (קמה) נו, אז מה הרעיון? (לגיא) איך קוראים לבחורה המלצרית?

גיא: אילנה.

גיזלה: זה לא נכנס לי. כל הזמן נדמה לי שקוראים לה איבון. (מחפשת את אילנה. קוראת למטבח.) אלונה, נשאר לכם עוד מהקובה?

מרטין: (לקהל) אני אוהב את אנטון. יש לו לב חכם.

אנטון:  כשהבחור הזה נתן לי בחינם את האסימון שלו, אני התמלאתי בחום ובאהבה, אפילו בתקווה. והיום אנחנו מעבירים אחד לשני, בחינם, אסימונים של שנאה. אנחנו מתמלאים בכעס בתסכול במצוקה בייאוש…

           (אילנה מביאה צלחת קובה לגיזלה)

גיזלה: תודה! (גיזלה נושאת צלחת לשולחן משמאל) אני כל כך אוהבת את המנה הזאת.

מרטין:  אז מה אתה מציע? מה אנחנו עושים עם זה? איך אנחנו עושים מזה הצגה?

אנטון: אין לי מושג.

מרטין: זה חבל.

אנטון: (לאילנה) אפשר עוד כוסית יין בבקשה?

גיזלה: שתית מספיק. די עכשיו.

          (אילנה יוצאת)

אתה כבר שיכור.

          (שהייה)

אנטון:  (מתיישב ומתבונן בגיזלה) איי, גיזלה גיזלה…


אריאל וגיא

        (ברחוב מופיע אריאל. הוא נעצר ומביט פנימה לתוך בית הקפה. גיא מבחין בו ויוצא אליו. הסצנה הבאה היא אילמת מפני שהיא מתרחשת ברחוב והיושבים בפנים לא שומעים דבר רק רואים את תנועות הפה ושפת הגוף. היושבים בפנים מרותקים למתרחש)

גיא:  מה אתה עושה כאן?

אריאל: למה אתה לא חוזר הביתה?

גיא: יש לנו כאן ישיבה. תראה, כל השחקנים כאן. אנחנו מדברים על ההצגה הבאה שנעשה.

(אריאל מנשק את גיא. גיא מתמסר לנשיקה. אחרי הנשיקה גיא מלטף את הפנים של אריאל, ומוביל אותו לכוון הרחוב. אריאל מנסה למשוך את גיא הביתה. גיא מתנגד. אריאל מפשיט את הגופיה של גיא. מפשיל  גם את מכנסיו. גיא דוחף אותו. אריאל נשען אומלל על סולם חירום שמחובר לקיר ברחוב. גיא מרים את מכנסיו ולובש את הגופיה, ניגש לאריאל. מניח יד על כתפו. אריאל מניח ראש על הכתף של גיא. שוהים לרגע במצב. גיא מתרחק קצת. מלטף את הראש של אריאל. נפרד ממנו. פוסע לכיוון בית הקפה. אריאל מנסה לתפוס לגיא את הזרוע. גיא מתחמק, ונכנס לבית הקפה. הולך לשירותים. אריאל יוצא לרחוב)

גיזלה: מרטין…

מרטין: אילנה… (אילנה נכנסת) אפשר קפה?

           (אילנה חוזרת אל מאחורי הדלפק ומכינה קפה. אביגיל ניגשת למרטין ומחבקת אותו.)

מרטין: (לאביגיל) מה?

אביגיל:   (תוך כדי חיבוק) הפרח השחור. הצבע של הפרח השחור.

מרטין: מה?

אביגיל: ההרגשה הזאת שאין לנו מחזה, שאנחנו לא יודעים למה נקום בבקר, היא נוראית.

מרטין: אנחנו נמצא. לא לדאוג.

אביגיל: נמצא?

אנטון: ברור שנמצא.

מרטין: תיכף איתי ויואב יחזרו ונמשיך.

אילנה: (למרטין) הקפה שלך.

          (גיא חוזר מהשירותים, מתיישב ליד שולחנה של גיזלה)

 גיזלה: (לגיא) מי זה הבחור היפה הזה ששוחחת איתו שם בחוץ?

גיא: חבר שלי.

גיזלה: הוא מעניין…


יואב חוזר בבגד של כלב

          (אילנה נכנסת. מזמזמת את מוסיקת הנושא של ההצגה. נותנת לאריה יין.)

אילנה: יין.

(מפנה ספל קפה ומיונז של גיזלה. נעצרת, פורצת בצחוק. היא רואה את איתי נכנס, מלווה פנימה את יואב, שלבוש בבגדי כלב)

מרטין: מה זה?

איתי: (צוחק) זאת התלבושת היחידה שהוא הסכים ללבוש.

מרטין: (ליואב) לא חם לך?

איתי:  היתה דווקא התלבושת היפה שלו מגן הדובדבנים, אבל הוא רצה מכלב חוצות. (ליואב) בוא, שב.

יואב: (נשען על הקיר) יותר נוח לי כאן.


סיפור המוות של אביגיל

מרטין: (לקל) זה היה מוזר. אבל אז אביגיל שאלה:

           (אביגיל מוציאה מתיקה מספר דפים)

אביגיל: אפשר לספר לכם את סיפור המוות שלי?

           (שהייה קצרה)

אנטון: סיפור המוות שלך?

אביגיל: בגלל המוות שלי רציתי להיות שחקנית. כתבתי אותו כי חשבתי שאולי אם נציג אותו… (שהייה)

אנטון: מה?

אביגיל: הוא יקרב אותנו… לרעיון שאנחנו מחפשים.

           (שהייה קצרה)

אנטון: נשמע ברצון.

אביגיל: הורי מתו כשהייתי תינוקת. מי שגידל אותי היה בעצם, בן דודה של אמי שהתחתן עם אחותה הצעירה שגם היא מתה זמן קצר אחרי שהגעתי… לא חשוב. אני קראתי לו אבא, ורציתי לבקש ממך אנטון, שתסכים לשחק אותו.

      (היא נותנת לאנטון שניים מן הדפים שבידה. הוא מעיין בהם)

אתה מסכים?

אנטון:  (לוגם מכוס היין. למרטין, בחיוך) ברצון רב.

אביגיל: וממך גיא, רציתי לבקש שתשחק את אהובי.

      (נותנת לו שלושה דפים) אני בטוחה שהתפקיד ימצא חן בעיניך.

      (גיא לוקח את הדפים ומעיין בהם)

גיא: חייל?! סוף סוף. אני אוכל להתלכלך קצת?

אביגיל: ועוד איך.

      (ממשיכה בסיפור) למרות שאבא  שלי החורג היה גבר גדול ומפחיד, הוא אהב אותי ודאג לכל מחסורי עד שיום אחד…

אנטון:  רק רגע. (לגיא) בוא נשים על עצמנו משהו…

גיא: (לאביגיל) אם חייל אז חייל.

(תאורה משתנה. מוסיקה. אנטון וגיא יוצאים. השחקנים האחרים מפנים שולחן ומסדרים את הבמה ל”הצגה”)

מרטין:  בזמן שאביגיל סיפרה לנו את הסיפור, החלטנו לנסות להפוך אותו להצגה. חשבנו שדרך סיפור המוות שלה נצליח להבין משהו.

אביגיל: ערב אחד, אבא שלי חזר מהעבודה. שמעתי את קול צעדיו במדרגות. (אנטון- אבא, נכנס. הוא לובש פיאה או מעיל, המבדילים אותו מ”אנטון”. אביגיל מחבקת אותו.)

       אבאל’ה… הכנתי לך את תבשיל הבשר והעדשים שאתה כל כך אוהב.

אבא: איזו ילדה נפלאה. שבי, אני רוצה לשוחח איתך.

אביגיל: כן אבא.

      (אביגיל מתיישבת.)

אבא: בתי היקרה, מעולם לא שוחחתי איתך על רגשותיי, אבל דעי לך שאני לא מאושר.

אביגיל: לא?

אבא: לא. מאד לא מאושר. קשה לגבר לחיות כל כך הרבה שנים לבדו, ולגדל את בתו החורגת היחידה בלי כל עזרה.

אביגיל: אני מבינה.

אבא: ועכשיו החלטתי שהגיע הזמן לעשות שינוי. אני רוצה לשאת אשה.

אביגיל: אבא יקר שלי, אני חושבת שזה רעיון נפלא. יש מישהי שאתה חושב עליה. מישהי שאתה אוהב?

אבא: ישנה אחת. אני מכיר אותה לא מעט שנים, ואני אוהב אותה בכל לבי.

אביגיל: אני כל כך מאושרת בשבילך אבא. מי זאת?

      (שהייה קצרה)

אבא: את.

      (שהייה קצרה)

אביגיל: לא הבנתי.

אבא: זו את.

אביגיל: (ל”קהל”) לא ידעתי מה לומר. המילים נעתקו מפי.

אבא: אני יודע שזה לא נהוג, ויכול להיות שלא נוכל להתחתן בארץ…

אביגיל: אבל אבאל’ה תחשוב בהגיון. אבא לא יכול להתחתן עם הבת שלו. זה אפילו לא חוקי.

אבא: כמו שאמרתי, לא בארץ.

אביגיל: אז איפה?

אבא: במיקרונזיה.

         (מוסיקה “מיקרונזית”)

       על אחד האיים במדינה המופלאה הזו, חי שבט אצילי, שבו נוהגים אבות לשאת את בנותיהם.

אביגיל: אני מאד אוהבת אותך אבא, אבל אני לא רוצה להתחתן איתך.

אבא: למה? אם תחשבי רגע, תביני שאין דבר יותר טבעי מזה. אפילו דיברתי עם היועץ המשפטי בחברה שלי…

אביגיל: אבל בת לא מתחתנת עם אבא שלה. איפה שמעת על דבר כזה?!

אבא: במיקרונזיה לדוגמה.

אביגיל: אני אביא את האוכל.

אבא: אין לי תיאבון.

אביגיל: אין לך תיאבון?

אבא: את כפויית טובה.

אביגיל: אבל אבאל’ה…

 אבא: תזרקי את האוכל לאסלה.

אביגיל: מה????!

אבא: (בצעקה) את כל האוכל לאסלה!

אביגיל: כן אבא.

(אביגיל יוצאת עם סיר אוכל דמיוני. נשמע קול הורדת המים באסלה. אביגיל חוזרת)

יואב: כמה נורא.

        (אנטון יוצא)

אביגיל:  מאותו יום אסר עלי אבא שלי לצאת מהבית. הייתי בסגר, כלואה יום ולילה, ואם הייתי צריכה לצאת לקנות משהו, לטיפול רפואי או לכל מטרה אחרת, נזקקתי לאישורים מיוחדים, וכמובן שאף אחד לא הורשה לבקר אותי. לא חברה, ובטח לא חבר.

יואב: אבא שלך היה רודן מטורף.

אביגיל:  נכון. אבל הקשה מכל עוד היה לפני. תמונה שנייה.

      (איתי מציב שולחן לרוחב, והוא משמש כ”אדן חלון”. היא נותנת לו את התיק שלה.)

      בקר בהיר אחד, ישבתי לי ליד החלון, בוכה על מר גורלי. את השמיים הגבוהים, שהיו נקיים מענן, חצה מטוס,

      (איתי חוצה את הבמה עם מטוס שהוציא מתיקה של נטלי)

       ואני עקבתי אחריו במבטי. פתאום ראיתי דמות קופצת מהמטוס

      (מרטין אוחז מצנח קטן שאליו מחוברת דמות אדם, המתקרבת לאט אל “החלון” של נטלי)

      ומעליה נפתח מצנח. המצנח ריחף לו בשמים התקרב לאט לכיווני.

                   (איתי מוריד את בובת צנחן לאיטה על “אדן החלון”)

          ואז קרה דבר שלא ייאמן: הצנחן נחת על אדן החלון שלי.

      (גיא קופץ פנימה, על השולחן. הוא לבוש מדים, כומתה אדומה על ראשו, כנפי צניחה על חזהו ודרגות קצין על כותפותיו. הוא חגור במצנח)

גיא: שלום.

אביגיל: שלום.

גיא: קראת לי?

אביגיל: איך שמעת?

אילנה:  באמת קראת לו?

אביגיל:  (לאילנה) כל לילה התפללתי לאלוהים שישלח לי מישהו שיציל אותי מאבא שלי המפלצת.

אילנה: איזה סיפור!!!

גיזלה: (נגשת אל גיא) אתה מקסים. כשנעשה את ה”אחיות” אני רוצה שתשחק את הבן שלי.

גיא: תודה גיזלה. (קופץ מהשולחן)

אביגיל: (מחבקת את גיא) היה לו שיער בהיר ועיניים תכולות וכל בקר, כשאבא שלי הרשע יצא מהבית, היינו נכנסים למיטה, מתכסים בסדין צחור ולומדים את רזי האהבה.

      (מרטין וגיזלה מרימים את בד המצנח, וצלליותיהם של אביגיל ושל גיא נראים בעדו כשהם מתפשטים ומתנים אהבים. הבד יורד לחצי הגובה ואביגיל מתגלה בחצי גופה העליון)

אביגיל: סיפרתי לו כמובן על אבא שלי המפלצתי והוא הבטיח להציל אותי.

      (היא יורדת, גיא עולה)

גיא: אני מבטיח להציל אותך. אנחנו נקים מחתרת…

      (גיא יורד אביגיל עולה)

אביגיל: הוא אמר שנקים מחתרת ושנארגן מטען חבלה.

      (אביגיל יורדת גיא עולה)

גיא: אנחנו נטמין אותו מתחת למזרון שלו…

      (גיא יורד אביגיל עולה)

אביגיל: ובלילה, כשילך לישון….

      (גיא עולה אליה)

שניהם: נפוצץ אותו.

      (אבא צץ בין שניהם.)

אבא: את מי?

אביגיל: אבא, לא! !

אבא: אבא לא?!

      (אנטון- האבא סוטר לאביגיל, היא נופלת על הרצפה. גיא מתעטף בסדין. נסוג מאבא. אבא מכסה את גיא בסדין. חושף אותו שוב. גיא צועק בלי קול. אבא עוטף את גיא בסדין ונושא אותו החוצה. נשמע קול המים היורדים באסלה)

אביגיל: אתם מאמינים?! אבא שלי המפלצתי השליך את אהובי לבית השימוש והוריד את המים.

גיזלה: טרגדיה קלאסית.

אילנה: (לאביגיל) אני כל כך מזדהה איתך. לבת דודה שלי היה סיפור מאד דומה.

מרטין: אני לא חושב שנוכל להציג את זה. (לאיתי) זאת לא פגיעה בחיילי צה”ל? מבחינת התמיכה העירונית.

איתי: ברור. להוריד צנחן בבית שימוש?!

יואב: תנו לה לגמור! ומה קרה אחרי זה?

אביגיל: קפצתי אחרי אהובי אל תוך האסלה וצללתי בעקבותיו.

 אילנה: איזו גיבורה.

אביגיל: זה היה מעשה של ייאוש.

יואב: אבל הרי היית עלולה לטבוע… למות.

      (שהייה קצרה)

אביגיל: טבעתי. מתתי.

      (שהייה קצרה)

מרטין: טבעת?… מתת?… בכל זאת את כאן… איתנו.

אביגיל: כן. כאן, איתכם. החלטתי להיות שחקנית, כדי לגלות את הצבע של הפרח השחור.

מרטין: שוב הצבע של הפרח השחור?

אביגיל: שחור זה לא צבע. זאת תחושה.

מרטין: אולי תספרי לנו מה קרה אחרי שקפצת לתוך האסלה.

 אביגיל: שחיתי ושחיתי, באפילה מוחלטת, עד שהגעתי לקצה צינור הביוב ושם גיליתי את הממלכה של אבא שלי- ממלכת הדיכוי והרשע.

מרטין: (לקהל) כששמענו את דבריה של אביגיל קפאנו במקומנו מרוב אימה. לכן ביקשנו מהכוריאוגרפית שלנו לעצב קטע בתנועה על פי הסיפור שסיפרה לנו אביגיל, רק כדי שנוכל להמשיך ולחפש ולחקור את סיפור ההצגה שרצינו לעשות. כיוון שלא היו לנו תלבושות מתאימות במחסן, ביקשנו מהבנות את גרבי הניילון שלהן, כדי למחוק לעצמנו את האינדיבידואל.

      (מוסיקה. השחקנים רוקדים את ממלכת הדיכוי והרשע. במרכזו איבגיל וגיא המותקפים על ידי יצורים חסרי פנים שמלכם הוא אנטון {האב}. בסופו של דבר נלכד גיא, והאב כורת את ראשו. הראש מתחלף בידיו של האב לפרח שחור, אותו הוא מגיש לאביגיל.)

 


תקועים?

  (בסוף הריקוד עולה האור על השחקנים ועל אביגיל.             גיא יואב ואילנה מחוץ לבמה)

מרטין:  (לקהל) ראש כרות, פרח שחור… (לאביגיל) תגידי היית בטיפול?

אביגיל: הייתי בטיפול, הייתי בדיקור והייתי אצל אסטרולוגית.  כל אחד פירש את הסיפור שלי אחרת, אבל אף אחד לא הצליח להחזיר אותי לחיים. באותה תקופה החלטתי להיות שחקנית.

מרטין: למה?

       (שהייה קצרה)

אביגיל: (כמובן מאליו) רציתי לחיות.

מרטין:  (לקהל) בכל זאת היתה לנו לרגע הרגשה שעלינו על משהו.

גיא (נכנס כעוס, לאילנה) אפשר וודקה?!

מרטין: (לקהל) לא לגיא.

גיא: שתי כוסות.

          (אילנה יוצאת. גיא מתיישב בשולחן ליד גיזלה.)

גיזלה:  (לגיא) למה אתה כל כך מצוברח?

גיא:  שוב אני משחק סמרטוט.

גיזלה: לא, אל תגיד…

גיא: גיזלה, כרותים לי את הראש, מורידים אותי בבית שימוש…!

אביגיל: אמרת שאתה רוצה להתלכלך… להתגלגל בחרא….

גיא:  אלוהים אדירים, דיברתי על יאגו, דיברתי על מקבת. איך אני אזמין את אמא שלי להצגה הזאת?

איתי: אל תיקח את זה ככה אחי. זה סימבולי.

גיא: מה?

איתי: לא?

גיא: לא הבנתי.

איתי: החרא לא סימבולי?

גיא: את רוצה צנחן? שיהיה צנחן. אז תנו לי להציל חבר בשדה הקרב. לגרור אותו פצוע, שותת דם…

גיזלה: (קמה. לאנטון ולמרטין) אני חושבת שהוא צודק. עושים לו עוול. ואני אומרת את זה בכל ישיבה שלנו. לבחור הזה יש פוטנציאל, ואנחנו מתייחסים אליו כמו לנייר טואלט. (לגיא) סליחה, כן…

גיא: (באותו חיוך נבוך, ממלמל) זה בסדר…

גיזלה:  (לאנטון) הצעירים צריכים להתחיל להתמודד עם קלאסיקה. (לכוון המטבח) איפה הבחורה? אילונה!

אילנה: (מבחוץ) אילנה.

גיזלה: אפשר כוס יין בבקשה?

אילנה: (מבחוץ) על האש.

גיזלה: תודה.

       (שהייה)

איתי: (מתיישב בכסא של גיזלה.) מה? אנחנו תקועים?

       (התשובה באה מכולם, עולים אחד על השני.)

אנטIן: לא…

מרטין: מה פתאום…

אביגיל: בכלל לא…

אנטון: בשום אופן לא.

גיזלה: (לאיתי) תן לי לשבת מותק, הרגליים הורגות אותי.

איתי:  (מפנה לה את הכסא) בבקשה, בבקשה, בבקשה.

אילנה: (נכנסת עם שני שוטים של וודקה) שתי כוסות וודקה.

       (גיא שותה ברצף את הוודקה)

עוד מישהו רוצה משהו? (מפנה ספל קפה מהשולחן של גיזלה)

אנטון: לא תודה.

איתי: (עם אנטון) לא עכשיו אולי אחר כך.

אביגיל: (עם שניהם) עוד מעט. לא עכשיו.

מרטין: (במקביל) לא, אני לא רוצה כרגע כלום.

גיזלה:  יש לך עוד מהתבשיל כבש?

אילנה:  תגידי יש לך חור בבטן?

גיזלה: זאת דיאטה חדשה יקירתי. לא אוכלים שום דבר כל היום ואז בלילה אפשר לאכול מה שרוצים.

אילנה: התבשיל כבש נגמר בצהריים.

גיזלה: אז עוגת שוקולד. אבל עם הרבה הרבה קצפת.

איתי: (לאילנה) לעזור לך?

אילנה: לא, אמרתי לך. תודה.

       (יוצאת. שהייה)

אנטון: טוב, בואו נעשה חמש דקות הפסקה. אני יוצא לעשן. (נעצר. לאביגיל) אביגיל, יש המשך לסיפור שלך?

אביגיל: לא אין המשך.

אנטון: תחשבי על המשך.

       (יוצא)

 

 

 


 

איתי ואילנה

 

         (אילנה חוזרת עם כוסית יין לגיזלה.)

אילנה: יין. העוגה תיכף תגיע. (מחזירה שולחן למקום. איתי ממהר לעזור לה. מעבירה מטלית על השולחן)

איתי: אני יכול להגיד לך משהו? (מוציאה פנקס ועפרון)

אילנה: מה?

איתי: אני אוהב אותך.

         (שהייה קצרה)

אילנה: עוד משהו?

איתי: זה לא עושה לך כלום?

אילנה: זה עושה לי.

איתי: מה זה עושה לך?

אילנה: זה מכניס אותי לנרווים.

איתי: למה?

אילנה: (מתחממת לאט) תקשיב, אני לא מבינה מה הולך כאן ומה אתם חושבים לעצמכם. מה נראה לכם, שבגלל שאני מלצרית אז אין לי אתיקה?!  שמלצרית זה מישהי שאפשר להתחיל איתה מתי שרוצים ואיפה שרוצים ולא משנה המקום ובאיזה פורום עושים את זה?! (בכעס) אז אני אומרת לך שזה לא ככה.

(אילנה מפנה צלחת וסכום מהשולחן של גיזלה)

גיזלה:  אל תשכחי את העוגת שוקולד.

אילנה: לא שכחתי.

           (יוצאת. חוזרת. מגישה עוגת שוקולד לגיזלה)

איתי:  על מה את מדברת? את בכלל לא מבינה אותי. את בכלל לא מבינה מה אני מרגיש. אני אומר לך שאני אוהב אותך,

           (אילנה מנקה ומארגנת שולחנות)

            שאני חושב עלייך מהרגע שאני פותח עיניים בבקר עד שאני נרדם בלילה. וכשאני נרדם, אני חולם עלייך. הלילה חלמתי, מעניין מאד, שאת מצילה אותי מאיזה בחור גבוה שניסה להרוג אותי. וכשהתעוררתי הייתי כל כך מאושר ואמרתי לעצמי שהיום אני אגיד לך.

אילנה: מה תגיד לי?

איתי: שאני אוהב אותך.

אילנה: או קיי. אמרת.

איתי: אז מה זה עושה לך?

אילנה: אמרתי לך. נרווים.

איתי: למה את אף פעם לא באה להצגות שלנו? אם תראי אותי על הבמה, תתאהבי בי. על הבמה אני הרבה יותר יפה.

אילנה: היופי זה לא הבעיה.

איתי: אז מה?

אילנה: אתה נמוך.

איתי: על הבמה אני הרבה יותר גבוה.

אילנה: איך זה?

איתי:  האישיות שלי גבוהה.

אילנה: אבל זאת אשליה. בחיים אתה נמוך.

איתי: לא, החיים הם האשליה. הבמה היא הדבר האמיתי, אני מאד גבוה.

אילנה:  גם ערימת הכלים בכיור מאד גבוהה.

           (יוצאת. יואב נכנס ומתמקם בפינה שלו. שהייה קצרה) 

מרטין: שמע, אני מבין אותך. גם לי יש משיכה עצומה למלצריות.

איתי: למה זה בעצם?

מרטין: מלצרית היא קצת כמו אמא. כמו שמסעדה זה קצת כמו בית. היא דואגת לך, מאכילה אותך…

איתי: כמו אמא אתה אומר… מעניין. אולי אני בעצם ילד. אתה חושב שאני ילד?

אילנה: (נכנסת) מישהו השתין ליד הירקות?

מרטין: מה זה?

אילנה: מישהו עשה פיפי ליד הירקות.

מרטין: מי יכול לעשות דבר כזה?

אילנה: אני שואלת אותך!!!

איתי: אני יעזור לך לנקות. אמא שלי תמיד אוהבת שאני עוזר לה. איפה הסמרטוט? (יוצא)

אילנה: (תוך כדי יציאה) אמנים גדולים!

       (יוצאת)

גיזלה: (קמה) אני באמת צריכה לבדוק משהו  בנוחיות. 

       (יוצאת מדלת השרותים. גיא נרדם על שולחן)

אביגיל: (למרטין) המלצרית הזאת טיפשה.

       (יוצאת לסמטה)

 


הכלב

 

מרטין: יואב, איך אתה מרגיש?

יואב: לא טוב.

מרטין: מה אתה מרגיש?

יואב: אני לבד. לגמרי לבד. אני לא יכול לתאר לך כמה אני לבד. הרגשה שכל העולם קם עלי, ושאין לי מקום בטוח. אפילו לא כאן, איתכם.

מרטין: זה נורא. בטח בגלל המכות שחטפת. בוא נשב. (מושיב אותו, ויושב לידו) מה אני יכול לעשות בשבילך?

         (שהייה)

יואב: אולי תאמץ אותי?

מרטין: מה?

יואב:  תאמץ אותי.

מרטין: איך לאמץ אותך?

יואב: תדאג לי.

מרטין: לדאוג לך? מה זאת אומרת לדאוג לך?

יואב: לאוכל, למים, תלטף אותי, תראה לי שאכפת לך ממני.

         (שהייה)

         אין לך כלב, נכון?

מרטין: לא, יש לי שני חתולים.

יואב: וזה בעיה?

מרטין: למה שזאת תהיה בעיה?

יואב: הם יסכימו לקבל כלב?

מרטין: (מבין) אה. אני כבר חוזר. (קם ממקומו, ניגש לפתח בית הקפה וקורא לאנטון) אנטון! (אנטון נכנס) יואב קצת מזדהה יותר מידי עם הדמות.

אנטון: מה קורה, יואב? (יושב לידו)

יואב: הכל בסדר.

מרטין:  יואב ההרגשה הזאת תעבור. אתה לא כלב.

יואב: אז אתה לא רוצה לאמץ אותי! (לאנטון) אתה יכול לאמץ אותי?

אנטון: אני אלרגי. אם ינשרו לך שערות על השטיח, אני עלול להחנק.

מרטין: לא אמרתי שאני לא רוצה לאמץ אותך. אני רק חושב, שבשבילך, חשוב מאד שתראה את הדברים באירוניה מסויימת. אתה לא כלב. אתה יואב.

יואב: זה לא סותר.

מרטין: בוא נוריד את הבגדים האלה ונמצא לך משהו אחר.

יואב: (לאנטון) אני יכול לשים עליך קצת את הראש ותלטף אותי?

אנטון: בטח.

         (יואב מתיישב על הרצפה, ומניח את ראשו על ברכי אנטון. אנטון מהסס, נבוך אבל מלטף את ראשו)

מרטין: בוא, נלך למחסן תלבושות ונמצא לך בגד אחר.

         (יואב נצמד לאנטון)

אנטון:  (ליואב) אתה רוצה שאני אבוא איתכם?

         (יואב אינו מגיב, רק נצמד חזק יותר)

מרטין:  תן לי להוריד לך את הבגד הזה.

         (יואב נוהם. מרטין מנסה להסיר מיואב את בגד הכלב, יואב נוהם ונושך את מרטין)

         אח, הוא נשך אותי. (ליואב, כמו לכלב) לא! (לאנטון) אני מקווה שיש לו חיסון.

אנטון: (מלטף את יואב) אני חושב שכן. הוא היה בתאילנד לפני שנה. הוא עשה את כל החיסונים.

מרטין: צריך לקחת אותו לרופא.

אנטון: (מתבדח) אולי לוטרינר.

מרטין: נו באמת… אולי צריך לאשפז אותו.

יואב: לא בית חולים.                                                                                                           

אנטון: בוא נוציא אותו קצת, שינשום אויר.

מרטין: אולי נקח אותו הביתה, שישן?

אנטון: לא לא. הוא יתאושש. אנחנו מוכרחים להמשיך.

מרטין: אני כבר לא יודע אם אני אתאושש. זה קצת יותר מידי בשבילי.

אנטון: (קם) בוא יואב, נצא קצת. (יואב נצמד לו לרגל) בוא. נעים בחוץ.

       (מרטין שורק. יואב קם, באיטיות)

יואב: אני בא איתכם כי אני לא רוצה להשאר כאן לבד.

אנטון: בוא.

       (יוצאים. בדרך יואב מאבד לרגע שיווי משקל, וממשיך לצאת.)


השינה העמוקה של גיא

         (אריאל נכנס למסעדה. הוא לא שקט, נואש, בקבוק יין בידו, שתוי. גיזלה     נכנסת מדלת השרותים)

אריאל: גיא! (לגיזלה) הוא ישן? (נגש לגיא, מניח יד על כתפו, מנסה לעורר אותו) גיא. (שהייה קצרה. מטלטל את גיא. בקול) גיא!

גיזלה: תן לו לישון.

אריאל: גיא! (לופת את גיא, מרים אותו מהכסא, ומנסה לגרור אותו לכיוון הפתח) שישן בבית.

גיזלה: למה אתה צריך אותו בבית?

אריאל: אני לא יכול לישון לבד. (מנסה לייצב את גיא על רגליו) גיא!

          (גיא קורס אל הרצפה. אריאל כורע לצידו)

גיזלה: אני מוכנה לישון איתך.

אריאל: את זקנה מידי.

גיזלה: (כמו מופתעת) אני לא זקנה. אני רק נראית ככה. (לוקחת בקבוק של אריאל)

           גם אתה שחקן?

אריאל: אני רקדן. (לוקח בקבוק, לפני שמספיקה לשתות. לוגם. מניח את הבקבוק על רצפה)

          (איתי נכנס מהמטבח)

גיזלה: רקדן עם שחקן?! קטסטרופה! לא פלא שהוא ישן כל כך עמוק!

איתי: מה הוא עושה על הרצפה?

גיזלה: בורח מהבית.

אריאל: גיא! (מושך את גיא אליו, כמנסה להושיבו) גיא תתעורר. נלך הביתה. ברחוב שלנו כל החלונות מוארים, בחדרים יושבים אנשים לארוחת ערב.

גיזלה: (לאיתי) צ’כוב היה חכם. חי לו בזוגיות נפלאה: אשתו במוסקבה והוא בקרים.

אריאל:  נשב לנו על הספה, מול הטלויזיה, ניכנס למיטה, נרדם מחובקים.

          (גיא לא מתעורר. נואש) גיא!

          (מתיישב ליד השולחן ולוגם מבקבוק היין. איתי עולה על השולחן שמשמאל)

גיזלה: (מסירה מאצבעה טבעת) זאת טבעת שסבתא שלי נתנה לי. לא מזמן, כשהייתי בת שמונה עשרה. כשתפגשי גבר, היא אמרה, תנסי עליו את הטבעת. כשפגשתי את בעלי, היא לא עלתה לו אפילו על הזרת. אבל הוא כל כך מצא חן בעיני שהתעלמתי. מהר מאד הבנתי שלא רק הטבעת לא התאימה. (פתאום, כמו רעיון) רוצה לנסות אותה? (היא עונדת לאריאל את הטבעת והיא מתאימה) מתאימה.

אריאל:  טבעת יפה. את נותנת לי אותה?

גיזלה:  אם תרקוד איתי. (לאיתי) תמיד היתה לי משיכה לרקדנים. (אריאל קם. מוסיקה)

          (הם רוקדים. אריאל פונה מגיזלה אל איתי, מנסה לחבק את רגליו. איתי הודף אותו, אריאל אינו מרפה. איתי מצליח להתחמק ונמלט החוצה, לרחוב. אריאל וגזילה מביטים בו מבפנים. בסמטה נושבת רוח המבדרת את שערו וחולצתו של איתי. הוא צועד לאחור, ואז לפתע כמו מתרומם ומרחף באויר איזה זמן. אריאל משעין את ראשו על גיא השוכב. איתי “נוחת” באיטיות, מבולבל, יוצא. אריאל קם, לוקח את בקבוק היין ויוצא בעקבותיו.)


גיא וגיזלה ואירינה פשתנקיה

          (גיא מתעורר בהדרגה, מתיישב באיטיות. גיזלה מתיישבת לצידו)

גיזלה: סלח לי אנדרי סמיונוביץ. אני אשה חוטאת. מהיום שבאת אל בית בעלי, מהיום שהציג אותי בפניך, והרי רק ילד היית, יצאה נפשי אליך. ומיום ליום, לנגד עיני, בגרת, וכאבי נתעצם בי כמו סם של מוות. כן אנדרי סמיונוביץ, אהבתי אותך היא אהבת מותי.

גיא: (קם) טקסט ממש יפה. 

גיזלה:  (אוחזת בו) כאן היא מחבקת אותו, בהתחלה הוא מנסה להנתק ממנה, אבל היא תופסת אותו בחוזקה, דמעות זולגות מעיניה. היא צועקת: אני אוהבת אותך! אני אוהבת אותך! הוא אומר: אסור שאבא ידע. היא אומרת: אני יודעת, אסור. בוא נברח מכאן, אנדריושה. הוא אומר: איך נוכל אירינה פשתנקיה, אבי ירדוף אחרינו, הוא יהרוג את שנינו. ואז בא הרגע היפה ביותר במחזה: הוא מרים אותה בזרועותיו… אתה חושב שתוכל להרים אותי?

גיא: לא נראה לי שזאת הבעיה.

       (קופצת לזרועותיו. גיא מחזיק אותה.)

גיזלה: וככה נגמרת המערכה הראשונה – הוא מנשק אותה.

       (מנשקת אותו. האורלוגין מכה 3 פעמים. אנטון ומרטין נכנסים, גיזלה וגיא מבחינים בהם, נפרדים. מוסיקה. גיזלה מתחילה לרקוד, ספק באושר, ספק במבוכה. גיא מתיישב ליד השולחן שמשמאל)


חוזרים לעבודה

מרטין: שלוש. עוד מעט בוקר. (לכוון המטבח) אילנה, יש לך שקית ניילון? יואב עשה קקי על השביל.

אנטון: טוב, אנחנו צריכים לחזור לעבודה. איפה כולם?

מרטין: (קורא החוצה) אביגיל, ממשיכים.

       (אילנה מביאה שקית למרטין)

מרטין: (לאילנה) תודה!  (יוצא)

אנטון: אפשר עוד כוסית יין?

גיא: אפשר קפה?

       (אילנה יוצאת. אביגיל נכנסת)

אנטון: איפה איתי?

גיזלה:  יצא לשאוף אוויר. אני אקרא לו.

       (אילנה יוצאת למטבח. מרטין מוליך את יואב פנימה, יואב חוזר ל”פינתו”)

מרטין: (מתקרב לגיא. בשקט) אתה יודע שאנטון וגיזלה נשואים?

       (גיא מביט בו נדהם.)

גיא: מה?

מרטין: נשואים. הם גרים בנפרד כבר הרבה שנים, אבל כשהוא בסביבה, אל תתן לה לעשות איתך דברים כאלה. זה כואב לו.

גיא:  לא ידעתי….

מרטין: (קוטע אותו) אני יודע, אני יודע. זאת הסיבה שאני מספר לך.

אילנה: (נכנסת. מגישה יין לאנטון) יין. (מגישה קפה לגיא) קפה. (מפנה כלים ויוצאת.)

גיזלה: (נכנסת) נעלם.

מרטין: מי?

גיזלה: איתי. (יוצאת לחדר תלבושות)

אנטון: רבותי, אני מזכיר לכם שעדיין אין לנו רעיון להצגה. הזמן עובר. עוד מעט בוקר. (שהייה קצרה) אביגיל, חשבת על המשך לסיפור שלך…

         (גיזלה חוצה את הבמה למטבח)

אביגיל: חשבתי על משהו, אבל… אני לא יודעת… אתה חושב שהסיפור שלי יכול להיות בסיס לסיפור שלנו?

אנטון: אני לא יודע. הסיפור שלנו כנראה מכוסה אבק.

אביגיל: אז איך נדע?

אנטון: נדע כשנדע.

אביגיל: אבל איך נדע?

אנטון:  (מחייך, שהייה קצרה) נדע כשנגלה את הדמעות. (שהייה קצרה) אנחנו כנראה זקוקים לדמעות כדי לשטוף את האבק.

אביגיל: אתה מתכוון לעצב?

אנטון: לא עצב. בכלל לא עצב. כשנגלה את הדמעות תהיה בנו שמחה. אז נדע.

אביגיל: איך נדע?

אנטון: נדע כמו שחולה יודע כשהוא מוצא תרופה לכאבים שלו.

אביגיל: מה יכולה להיות התרופה?

אנטון: אני לא יודע. אני לא יודע. אולי משהו שאיבדנו מזמן. כמו שיר ישן, רחוק…  

אביגיל: חשבתי על המשך לסיפור שלי…

יואב: איתי מגיע.

         (איתי נכנס, מבולבל מעט, נבוך, לבוש בפיג’מה של ילד)

      (גיזלה נכנסת מהמטבח עם כוס יין)

גיא: הנה אתה. נעלמת לנו.

איתי:  לא נעלמתי. אני פשוט כבר צריך ללכת לישון. מזל שמצאתי את הפיג’מה הזאת במחסן תלבושות. כבר מאד מאד מאוחר. (מתיישב על הריצפה.)

אביגיל: (כורעת. מנסה לחבק אותו) איתי!

          (איתי הודף אותה ומתיישב על הרצפה)

גיזלה: אתה חיוור… אולי תשתה איזו כוסית קוניאק.

איתי:  ההורים שלי לא מרשים לי קוניאק.

גיזלה:  (למלצרית) יש לך שוקו?

אילנה: (מתקרבת אל איתי) מה קרה לך?

איתי: אני לא יודע.

         (אילנה מנסה ללטף אותו. הוא נרתע מידה)

אילנה: אני אבדוק אם יש שוקו.

        (אילנה יוצאת. אביגיל שבה ומתקרבת לאיתי, אוחזת בידו אבל הוא שוב נסוג ממנה. היא קמה, נסוגה מעט. יואב נגש לאיתי, מתיישב לידו, מניח את ראשו על ברכיו של איתי, איתי מלטף אותו, אחר כך איתי נשכב לצידו של יואב , יואב מחבק אותו, איתי פורץ בבכי. שניהם שוכבים כך זמן מה.)

גיזלה: (לאנטון ולמרטין) לא כדאי בכל זאת לשקול לחזור לרפרטואר המקורי? עם הצגה אנחנו לא נצא מכאן.

אנטון: אביגיל, מה חשבת על המשך הסיפור שלך?

אביגיל: ככה?

אנטון: ככה.

אביגיל: כמו שסיפרתי לכם, הייתי מתה. לא הרגשתי שום רצון לחיות. נמשכתי רק אל המשחק, מפני שהיתה לי הרגשה שרק על הבמה… אצליח לגלות מהו הצבע של הפרח השחור. ככה הגעתי, לא מזמן, אליכם.

מרטין: הצבע של הפרח השחור?

אביגיל: שחור זה לא צבע, שחור זאת תחושה.

        (שהייה קצרה. אילנה נכנסת מהמטבח עם שקית זבל. יוצאת לרחוב לזרוק)

       לילה אחד, אחרי איזו הצגה, התחבאתי בחדר ההלבשה וחיכיתי שכולכם תלכו הביתה. כשנשתרר שקט מוחלט, עליתי לבמה החשוכה.

אילנה: (מבחוץ) מה זה?! (נכנסת מחזיקה בידיה את זר הפרחים שהוצא בתחילת ההצגה מן האגרטל. עכשיו הפרחים נבולים) תראו מה קרה לפרחים שהוצאתם מהאגרטל בשביל הדגל שלכם. קח.

        (אילנה מטיחה במרטין את זר הפרחים הנבול)

מרטין: (אוחז בזר הנבול. הבמה מאפילה לאט במהלך דבריו. לקהל) ברגע הזה עברה בי המחשבה, שאולי גיזלה צודקת. שלא נצליח לצאת מכאן עם הצגה. (ניגש לשולחן שמימין ומתיישב) פתאום הרגשתי לבד. כמו יואב. כמו כלב. כמו ילד. הרגשתי ששום דבר כאן לא מתחבר לכלום.

        (גיזלה באה מתוך האפלולית, עומדת לידו, מלטפת את ראשו.)

גיזלה: (בחום) מה קרה, מרטין?

מרטין: (כמו נאנח) גיזלה! למה לנו כל העניין הזה?

גיזלה: טוב, אנחנו מנסים למצוא את הדבר האמיתי, לא?

מרטין: הדבר האמיתי?

גיזלה: בטח שאת הדבר האמיתי. החיים הם אשליה. של שעמום, של בנאליה, של המובן מאליו. אנחנו מנסים לפרק את המרצפות של הבית, לחטט בחול שמתחת, למצוא עפרון שבור, מצית ישנה, מטבע של גרוש. אוצרות של ילדות. עולם שלם כיסינו בריצוף של האחים גינדי.

 

מרטין: (לקהל) אבל אני הרגשתי שכל אלה מותרות. (לגיזלה) בתקופה כזאת, לחפש אוצרות בחול?… צריך להלחם.

גיזלה:  מותרות הן עניין חיוני. בלי מותרות בן אדם חי חיים של בהמה. גם אהבה זה מותרות?!

מרטין: אהבה? ממי?

       (גיזלה מצביעה על הקהל. מרטין מביט על הקהל.)

      אני לא מכיר אותם. מי הם? יושבים שם בחושך ומביטים בי.

גיזלה: זה העניין. המבט.

מרטין: איזה מבט?

גיזלה: המבט שלהם מאיר אותנו. הוא האור שנופל עלינו עכשיו. בלעדיו נהיה כמו זר הפרחים הנבול הזה.

      (במרכז הבמה עולה קרן אור. בשמחה:)

      קרן אור…

      (היא קמה ממקומה, נכנסת לקרן האור, כמו שוטפת בה את פניה. אנטון נכנס, ניגש אליה)

אנטון: גיזלה… אני מבקש סליחה.

גיזלה: על מה, אנטון?

אנטון: סליחה על זה שהצעתי לך נישואים. סליחה על זה ששכבתי איתך. 

גיזלה: למה סליחה?

אנטון:  לפני כן הכל היה כל כך יפה… (בוכה)

גיזלה: (מחבקת אותו) נכון. הכל היה כל כך יפה. גם הנישואים הם מין בלטות של גינדי. אבל אני סולחת לך אנטון.

        (מתנשקים. גיזלה יוצאת. אביגיל נכנסת. אנטון מתיישב)

מרטין: (לקהל) ואנטון אמר שוב:

מרטין ואנטון: אביגיל, תמשיכי בסיפור שלך.

אנטון: חיכית, אחרי הצגה, שכולנו נלך ועלית לבדך לבמה החשוכה…

        (מוסיקה, הדי צעדים)

אביגיל: היה בי פחד גדול. הבמה היתה קרה. היה נדמה לי שאני שומעת מאחורי הקלעים לחישות והדי צעדים. רק אור חיוור, ירקרק, משלט ה”יציאה” האיר את האולם הריק. במרכז הבמה הבחנתי באגרטל סדוק ובתוכו פרח שחור. שחור כמו הפרח שאבא שלי נתן לי בחלום. ביד רועדת הוצאתי את הפרח השחור מהאגרטל.

     (אביגיל שולפת פרח דמיוני מאגרטל דמיוני)

מרטין: בזר הפרחים הנבול, שאילנה הטיחה בי, גיליתי פתאום פרח אחד          חי.

(מרטין ליד שולחנו, מגלה בתוך הזר הנבול, פרח שחור, הוא שולף אותו מן הזר. מתבונן בתדהמה בפרח השחור)

אביגיל:  קול בתוכי אמר: אם תצליחי לגלות את צבעו של הפרח השחור, לא תראי יותר את אביך המרושע לעולם.

מרטין: אבל איך? איך יכולת לגלות את צבעו של הפרח השחור?

אביגיל: לא ידעתי. לא הבנתי. לא הרגשתי. לא חשבתי. נשארתי לבדי על הבמה הריקה, החשוכה ובידי הפרח השחור. אני לא יכולה לומר כמה זמן עבר. שעות ארוכות, ימים, לילות…

מרטין: (לקהל) ואני הרגשתי איך צבעו השחור של הפרח מתפשט בתוכי,

אביגיל: הדם שלי הפך שחור, הגוף שלי הפך שחור, במת העץ הפכה שחורה…

מרטין: וגם קירות בית הקפה הפכו שחורים.

אביגיל:  ואז שמעתי פתאום קול שירה.

         (נשמע גיא, השר את השיר שסבתו של איתי נהגה לשיר לו לפני השינה.   הוא מתקרב לאביגיל מתוך החושך)

 

גיא:  (שר) על פני שדה, בשביל עפר 

        נוסעת עגלה

        ובה אהובתי שלי 

        יפה מכל כלה.

 

                 אהובתי יפה שלי,

        הסבי את ראשך,

        אמרי נא רק שלום אחרון,

        אמרי לאהובך. 

אביגיל: (לקהל) מרחוק, כמו מחוץ לתיאטרון, שמעתי זעקה גדולה.

         (נשמעת זעקתו של האבא, כזעקתו של אדם הנופל לתהום)

         באותו רגע ידעתי שיצאתי לחופשי. שלעולם לא אראה עוד את אבי המרושע. 

 

גיא: (שר)    בשדה זהב, בשביל הזה,

        פסענו באביב 

        וזר פרחי מרגניות 

        קלעת בשערי.

 

        אהובתי יפה שלי,

        הסבי את ראשך,

        אמרי נא רק שלום אחרון,

        אמרי לאהובך.

אביגיל: אהובי… (מתבוננת בפרח) תראה.

         (הפרח שבידו של מרטין הופך לאדום)

מרטין:  (קם. לקהל) הפרח שמצאתי בין הפרחים הנבולים הפך לאדום. (נותן לאנטון את זר הפרחים הנבול)

אביגיל: זה הצבע של הפרח השחור.

         (מרטין מניח את הפרח שהפך אדום בידה של אביגיל)

         (ספק לגיא ספק ל”קהל”) הכל השתנה.

         (גיא ואביגיל מתבוננים בפרח האדום ואחר כך נושקים זה לזו)

מרטין: לרגע היה נדמה שנפתחה בנו אהבה. לרגע היה נדמה שהסיפור של אביגיל…

         (מבחוץ נשמעות צעקותיו של איתי, הקוטעות את דבריו של מרטין)

איתי: (מבחוץ) לא, לא, לא….

מרטין: אבל אז שמענו מבחוץ צעקות.

        (מבחוץ נשמע קולו של איתי. כולם ממהרים לפתח)

 


 

הכלב עוזב

         (יואב ואיתי נכנסים מבחוץ, יואב זוחל על ברכיו)

איתי: אבל אנחנו נראה מה אנטון אומר, טוב? אנחנו נראה מה אנטון אומר.

יואב: זה לא יעזור.

איתי: זה כן יעזור. אל תגיד שזה לא יעזור. תקשיב לאנטון.

אנטון: מה קרה?

איתי: תגיד לו.

     (שהייה)

יואב: אני צריך ללכת.

איתי: אתה לא צריך ללכת. (לאנטון) הוא ממציא את זה. (ליואב. לוקח את האזניים של הכלב.) אתה סתם אומר.

יואב: אתה ילד עכשיו, בגלל זה אתה לא מבין. אבל אני יודע את זה.

איתי: (לאנטון) אנטון, תגיד לו לא ללכת. אני לא רוצה שהוא יעזוב אותי.

יואב: אתה ילד עכשיו, ובגלל זה אתה לא מבין. כלבים תמיד עוזבים. ובגלל זה כל כך כואב לך. אבל עוד מעט אתה כבר שוב לא תהיה ילד, ואתה תתגבר. ההצגה נגמרת.

מרטין: יואב, על מה אתה מדבר?

יואב: אני אומר שההצגה נגמרת.

מרטין: עוד לא.

יואב: נכון אבל כלבים תמיד גומרים קודם. נכון?

מרטין: אתה לא כלב.

יואב: אני כלב.

איתי: אנטון, תגיד לו.

     (שהייה. בצעקה, כמעט בבכי)

     תגיד לו. (שהייה קצרה. ליואב) אתה פשוט המצאת את זה כי ראית את הבחור הזה שוכב שם מת בחוץ ונבהלת.

יואב: לא נבהלתי בכלל. הבנתי.

איתי: מה הבנת?

יואב: הבנתי שאני צריך ללכת. כואב לי מאד.

איתי: מה כואב לך?

יואב: בפנים. הרביצו לי. אתה זוכר?

איתי: אני זוכר, אבל אתה התגברת. וגם אנחנו חברים עכשיו. אתה החבר הכי טוב שלי.

יואב: כן.

     (עיניו של יואב נעצמות לאט)

איתי: יואב! יואב!

יואב: (פוקח את עיניו. בעצב) אני עוד כאן.

איתי: (לאנטון) הוא ממציא את זה. הוא לא באמת צריך ללכת. הוא ראה את הבחור הזה ונבהל.

אנטון: איזה בחור?

איתי: החבר של גיא שוכב שם,

     (גיא ממהר החוצה. אביגיל יוצאת בעקבותיו)

      הלכנו לטייל קצת וראינו אותו. ואחרי זה יואב אמר שגם הוא צריך ללכת.

מרטין: (לקהל) פתאום, בבת אחת הבנתי הכל. גם את הביטוי- הדם קפא בעורקי.

     (למלצרית, בצעקה) אילנה, צלצלי לאמבולנס!!!

אילנה: (נכנסת, מבוהלת) מה קרה?!

מרטין: צלצלי לאמבולנס, מהר!

יואב:  (בעצב) לא בית חולים.

מרטין: מה אתה מרגיש?

יואב: מרטין, אני מרגיש מאד חלש. תסביר לאיתי. החיים מטפטפים ממני. גם אתם מתרחקים ממני לאט. תסביר לאיתי, הוא ילד והוא לא מבין. אני מאד עצוב, אבל אני לא מצליח לבכות. אני פשוט… מתרחק…

     (סירנה של אמבולנס מבחוץ)

מרטין: (לאיתי)  יש לו כנראה בכל זאת איזו פגיעה פנימית, שלא יכולנו לראות. בוא תעזור לי לקחת אותו לאמבולנס. זה ילך יותר מהר.

     (הם עוזרים ליואב לצאת.)

איתי:  הוא המציא את זה. הוא נבהל, כי הוא ראה את הבחור הזה שוכב מת על השביל.

     (הם מוציאים את יואב. גיזלה נכנסת מהשירותים. אנטון נשאר ליד הדלת בפנים. אחרי רגע גיא נכנס בריצה, נכנס למטבח. אביגיל נכנסת אחריו לבית הקפה)

גיזלה: (אחריו) מה קרה?

     (גיא חוזר בריצה עם קנקן מים ויוצא. אביגיל יוצאת אחריו)

גיזלה: (אחריו) מה קרה?

         (אנטון מתיישב על כסא משמאל, מרוקן. שהייה)

      (לאנטון) בוא, קח אותי הביתה. כבר בקר. אם היינו עושים את “האחיות” של סמוברסקי, ברגע זה היה קורא התרנגול.

אנטון: רצינו לדבר על החיים, אבל פתאום אני לא מבין מה זה. דברים שהתרחשו?… מה בעצם התרחש?!… הדבר היחיד שאני זוכר עכשיו זה סירנה של אמבולנס. (שהייה קצרה) הגענו לכאן בלילה כל כך טעונים… כל כך מלאים בעצמנו… במה בעצם?! בחלומות… ברגשות, בשאיפות, בכמיהה… בדברים שהיינו רוצים להיות ולא היינו…? אולי. אולי החיים באמת הם החיים שאנחנו לא חיים אותם…

גיזלה: והאהובים באמת הם אלה שאנחנו לא אוהבים… בוא אהובי.

        (היא מושיטה לו ידיים. הוא קם אליה. מניח יד על כתפה, הם מתחילים ללכת. נשמע קול האמבולנס שמתרחק. אילנה נכנסת. אנטון וגיזלה יוצאים מחובקים. אילנה יוצאת למטבח. אביגיל נכנסת. דפי טקסט ביד. לוקחת תיק ומכניסה לתוכו את דפי הטקסט. יוצאת. הבמה ריקה לרגע. אילנה חוזרת. היא מביאה מטאטא מהמטבח ומתחילה לטאטא)

מרטין: (נכנס) אפשר קפה? (מתיישב ליד השולחן)

        (אילנה נגשת להכין קפה. לקהל)

        כשהגענו לאמבולנס, כבר לא היה לו דופק. הם מנסים לעשות לו החייאה… איתי נסע איתו. הוא לא היה מוכן להרפות ממנו. (שהייה) ניקינו את הדם שבחוץ, לא ראינו את הפגיעה שבפנים.


בוקר

אילנה: (מניחה ספל קפה על שולחנו של מרטין) קפה. (ניגשת לדלת. מביטה החוצה) בוקר.

מרטין: (מדוכדך) כן. בוקר.

      (שהייה)

אילנה: בכל זאת… היה ערב… לילה… מעניין. לא?

מרטין: לא יודע… קיוויתי שנצא עם איזה רעיון… ברור.

אילנה: כן… (שהייה) יש בכלל רעיון ברור? מה ברור?! החיים ברורים?! (כמעט כמו טענה) אני בכלל הייתי בסך הכל קהל אבל בגללכם אני מרגישה פתאום שהחיים שלי זה גם איזו הצגה קטנה, רק בלי מחזה. ובעיקר אף אחד לא אומר איזה תפקיד אני בכלל משחקת.

מרטין: את המלצרית, לא?

אילנה: לזה אתה קורא תפקיד?

      תראה.

      (מבחוץ נראה גיא כשהוא גורר את אריאל לאורך הסמטה. אריאל עדיין מחזיק בידיו את בקבוק הוודקה)

מרטין:  הוא קיבל את התפקיד שהוא רצה: לגרור פצוע בשדה הקרב…

אילנה: (שהייה קצרה) אולי תחייך קצת

מרטין: עייף מידי.

אילנה: אני לא.

      (היא מתחילה לפנות את השולחנות. מוסיקה. לאט נכנסת למן ריקוד,  שהופך להיות יותר ויותר אקסטטי. היא עולה על השולחן במרכז. מרטין קם אליה, מושיט אליה את זרועותיו. היא מושיטה את זרועותיה אליו. הוא מחבק את בטנה. היא מחבקת את צווארו וראשו. הוא נושא אותה מן השולחן אל הרצפה. אט אט הם מתחילים לרקוד וגם הריקוד המשותף שלהם הופך להיות סוער יותר ויותר. הם רצים בבית הקפה, אוחזים ידיים, כמו שני ילדים שהשמחה גואה בהם. הם רוקדים ורוקדים עד שנרגעים זה בזרועות זה. המוסיקה מסתיימת כשהוא מניח את ראשו על כתפה)

 

חושך

“שלוש תמורות אשר לרוח אשמיעכן: איך יהיה הרוח לגמל והגמל לאריה ולבסוף האריה לילד” – כה אמר זרתוסטרא/ פ. ניטשה (עברית: ישראל אלדד)

 

“אדם בן החורין, תוקיר תמיד הים!…

…כי בגעשו איתן תשמע קול לבתך,

המית גליה היא וכיסופי נדודיך”  פרחי הרע/ בודלר (עברית: א. מייטוס)

 

מסע לכיוון הים

מאת: מיכאל גורביץ 

הנפשות:

בן האדם, המכנה עצמו המלך צער

העלמה ערב

זקן

ילד

קולו של הרופא

מקום ההתרחשות: עיר ואחד המוסדות הלבנים.

תמונה ראשונה

 

          (העלמה ניצבת בקרן אור של פנס רחוב, מוקפת מעגל של אור. סביב, אפילה מוחלטת.  היא שרה שיר ערש חרישי)

בן האדם: (מן האפילה, רק קולו נשמע) ערב טוב.

          (העלמה נחרדת, חדלה לשיר)

בן האדם: (מן האפילה) ערב טוב.

העלמה: מי שם?

בן האדם: (מן האפילה) מותר להיכנס אל תוך האור שלך?

העלמה: אני לא מכירה אותך.

בן האדם: (מן האפילה) לא. תפס אותי חושך כבד באמצע הדרך. לא הייתי מוכן. חשבתי שאני יכול להיכנס אלייך לאור, עד שיפסיק החושך.

העלמה: מי אתה?

בן האדם” (מן האפילה, מהסס) סתם… מלך.

העלמה: מנין אתה בא?

בן האדם: (מן האפילה) מהארמון.

העלמה: לאן אתה הולך?

בן האדם: (מן האפילה) אני מחפש את חוף הים.

העלמה: אין אצלי הרבה מקום. (שהייה) האור שלי קטן.

בן האדם: (מן האפילה) לא נוכל להסתדר? אני לא גדול ולא צריך הרבה מקום. פשוט חשוך לי.

העלמה: (מהססת) אני לא יודעת…(שהייה) אני לא מכירה אותך.

בן האדם: (מן האפילה)נוכל להכיר באור. (שהייה) אני נכנס.

         (נכנס למעגל האור. נראה כאדם אשר בילה זמן ממושך בדרך)

העלמה: (מביטה בו מפוחדת) לא היית צריך בלי רשות.

בן האדם: (נבוך) אני מבקש סליחה. את רואה, אני לא… כל כך חשוך. לפחות לנוח קצת ואני הולך.

העלמה: אתה פרצת. אין לך רשות. צא מכאן.

בן האדם: אני מבקש. זמן קצר. נורא שם.

העלמה: אתה בא מהארמון אמרת?!

בן האדם: ברחתי. אנחנו נסתדר.

העלמה: אני לא רגילה. אתה נושם עלי. לך.

בן האדם: בבקשה…

העלמה: לך!

         (היא דוחפת אותו מן האור בכוח רב. הוא נעלם. נשמעת זעקה עמוקה וגדולה, כשל אדם הנופל אל תוך תהום. היא נחרדת)

         אין לי אמון במלכים שנוטשים ארמון לטובת פנס רחוב. באנשים שבאים מהחושך שם. למה דווקא אלי, מכולן, אם הוא מלך? אני לא נסיכה. ואם הוא משקר ולא מלך- אין לי אמון בשקרנים. ואם הוא קבצן- אני רוצה יותר. (שהייה קצרה) אבל האור נעשה גדול עלי ולא נכון שאין מקום. ומי יודע מתי יעבור כאן עוד מישהו. ישנם הרבה אנשים בחושך. גם הרבה אורות ישנם. הייתי צריכה לנסות. אולי באמת חשוך לו. ואולי היה נשאר. (שהייה) תמיד פרידות וציפייה וגעגועים נודדים כל הלילה.

         (האור יורד על העלמה ועולה על בן האדם)

 

תמונה שנייה

        (בן האדם כפות בחליפת כפייה לבנה, בחדר לבן)

בן האדם: איך נראה המוות, דוקטור?

קול הרופא: כמו חושך.

בן האדם: אז זה בדיוק מה שאני רואה. חושך. חושך שוקע בעולם. חושך בחלונות, חושך ברחובות, על כל העיר חושך. חושך בשפתי, חושך על עיני, על עיני האשה באור-חושך, בגנים הציבוריים, בשדרות,  על ענפי העץ בחלון, חושך עוטף פרחים צהובים, אופף ילדים, מכסה גגות. חושך, חושך, חושך, חושך.

קול הרופא: (כמו מהרהר) חושך…?

בן האדם: לא כמו לילה. בלי כוכבים או ירח. בלי עננים אפורים. בלי שום אורות מרחוק. לא כמו צל שמאחוריו יש אור. נרות שחורים של חושך מאירים תהום שחורה. שמש שחורה על ים שחור. שחור שחור וחושך. חושך מוות.

          (שהייה)

קול הרופא: תישן עכשיו.

         (חושך. שהייה. קול בריח נפתח. אור. בן האדם כמו בתמונה הקודמת)

קול הרופא: בקר טוב.

         (בן האדם אינו עונה, פניו קפואות)

קול הרופא: הלילה שוב צעקת.

         (בן האדם אינו עונה)

קול הרופא: מה כואב לך?

בן האדם: ישנו קשר של העולם נגדנו. אתה מודה, דוקטור?

קול הרופא: איזה  מין של קשר?

בן האדם: היתממות לא תעזור לנו. נגמור עם השקרים.

קול הרופא: איזה מין של קשר.

בן האדם:  איזה  מין של קשר?! אני קשור וכפות כמו עגל עקוד, עם הר געש של דמעות בחזה ואתה שואל אותי איזה מין של קשר?! 

קול הרופא: אתה יודע למה אתה כפות…  

בן האדם: מתי ראית את השמים בפעם האחרונה?

קול הרופא: אני רואה את השמים כל יום. בדרך לכאן. גם כשאני יוצא.

בן האדם: מה שלומם?… (שהייה) אני רוצה לים.

קול הרופא: להפליג?

בן האדם: לראות. להריח את המלח. למדוד את המרחק.

קול הרופא: זאת הפעם הראשונה שאתה מזכיר ים. (שהייה) מה פתאום ים?

בן האדם: יש לי הר געש של דמעות והן רוצות לים. (שהייה) נחל של דמעות. (שהייה) גם אם תתיר אותי עכשיו, גם אם אני אצא מבעד לדלת הזאת… הרי ישנו המסדרון ואחר כך עוד דלת. ועוד אולם. ועוד דלת. יש לך מפתחות לכל הדלתות האלה?

קול הרופא: אין לי מפתחות.

בן האדם: תשכח מהים. (שהייה) אתה רוצה לשמוע חלום?

קול הרופא: הלילה?

בן האדם. הלילה. מה זה היה? איכשהו היתה לי הרגשה שהימים מתקצרים והלילות מתארכים. כנראה איזו תקלה במערכת השמש. מין תהליך שנמשך שנים. ואז בסופו של דבר, מגיע הערב ההוא האחרון. הלילה הבא עתיד להיות נצחי אם להתחשב במספר השנים המוגבל של בני האדם. מכל מקום, ספק אם אלה שחיים היום, יזכו לראות את השחר שיעלה בסופו. אתה עוקב?

הרופא: תמשיך.

בן האדם: הרחובות הומים אנשים. בעיקר נוהרים לכיוון שפת הים, ועל החוף ובטיילת כמעט ואי אפשר לזוז. הפנים ניבטות לכיוון השמש השוקעת, שכמו מאטה דרכה, כדי לתת סיפק לעינינו לבלוע אותה אל תוכינו, לחוש אותה תחושה אחרונה, שתמשיך להאיר בזכרונינו, בחלומותינו, אם גם לא ברקיע. אני זוכר את התחושה. גם גגות הבתים מכוסים בני אדם, שמביטים לרחובות ולשמש. בכיכר הטיילת, על במה קטנה מקושטת דגלים ופרחים, נואם ראש העיר. מבטיח שהעירייה נקטה בכל האמצעים הדרושים לקבל את פני הלילה הארוך ובין היתר נמתחו כבלי חשמל ונבנו ארבע תחנות כוח חדשות, שיוכלו לספק די מאור לכל אזורי העיר. כמו כן הוקמו כמה גני אור ציבוריים, שיאירו יומם ולילה, לנחם בדידות ומועקה של אנשים בחשיכה המתמדת. אחר כך קורא משורר מקומי מין שיר או תפילה שחיבר לכבוד דרכה האחרונה של השמש, ככה הוא קרא לשקיעה. בסוף משתתקים כולם ומצמידים מבטם אל השמש, שנראית כמו כדור אדום, נופל אט אט, אל ים עמוק מאד.

         (אורי יורד)

תמונה שלישית

         (הזקן יושב על ספסל בשדרה ציבורית. הוא עיוור חבול וזב דם, לבוש סחבות. הוא אוחז בזרועו של בן האדם)

 הזקן: אני שואל אותך אם אתה אוהב פשטידת תפוחים? (שהייה) מה? (שהייה) אני שואל אותך אם אתה אוהב פשטידת תפוחים?!

בן האדם: (מעט המום) כן.

הזקן: כבר חמש?

בן האדם: (מביט בשעונו) כבר אחרי שש.

הזקן: מתקדמים מתקדמים. הייתי מאד רעב ועכשיו יש לי בחילה.

          (שהייה. בן האדם מנתק ידו מיד הזקן)

         אבל הייתי רוצה פשטידת תפוחים עם סוכר. מנה אחרונה.

בן האדם: אני מצטער, אין לי כסף. הכיסים שלי ריקים.

הזקן: לא ביקשתי. פעם הייתי מאד עשיר. (שהייה) אתה עוד כאן?

בן האדם: כן. (שהייה. מבקש ללכת) אתה צריך רופא.

הזקן: רופא?! (צוחק) אמרת שכבר אחרי חמש?

בן האדם: אחרי שש.

הזקן: אתה רואה מישהו בסביבה?

בן האדם: (מביט סביב) אין כאן אף אחד.

הזקן: (נחרד) מלבד שנינו.

בן האדם: כן.

הזקן: אז תגיד.

בן האדם: כן.

הזקן: תגיד. תגיד!

בן האדם: מלבד שנינו.

         (שהייה)

הזקן: בקר או ערב?

בן האדם: בקר.

הזקן: (נדהם) בקר?! לפי החישוב שלי ערב. שאלה אם מיהרתי או איחרתי.

בן האדם: למה זה חשוב?

הזקן: אני מקווה שלא מיהרתי.

בן האדם: אני צריך ללכת. (שהייה) אתה צריך רופא. (שהייה) שלום לך. (יוצא)

 

תמונה רביעית

         (בן האדם ניצב בקרן רחוב, מואר בצמצום)

בן האדם: איך הולכים לים? איפה האדמה כאן? הכל מרוצף וסלול. מוקף בתים וגגות. איזה בקר אפור. כמו ערב. (מבחין מעליו) אור בחלון! (שהייה קצרה) כבה. איפה הדרך לים? העיר הזאת חונקת דוקטור…

 

תמונה חמישית

הילד: (מרחוק) בנג!

         (בן האדם פונה לאחור. אור עולה על הילד הניצב על איזו מרפסת או חומה ומכוון אליו חץ וקשת. הוא לבוש במכנסיים קצרים ויחף)

בן האדם: מה יש לך?

הילד: זה הורג.

בן האדם: אין לך מה לעשות?! (שהייה) לך מכאן ילד, אתה מפריע לי.

         (הילד אינו זז ממקומו ורק מוסיף לכוון את החץ לחזהו של בן האדם. בן האדם מנסה להסתלק)

הילד: אל תזוז.

בן האדם: (עוצר) בן כמה אתה?

הילד: אתה?

בן האדם: אני שאלתי קודם.

הילד: מי מכוון את החץ?

בן האדם: אז בן כמה אתה?

הילד: אתה?

בן האדם: שמונים.

הילד: אני אלף.

בן האדם: (צוחק) לא, אני לא מאמין לך.

הילד: אל תאמין.

בן האדם: אז תגיד את האמת.

הילד: אלפיים.

בן האדם: תוריד כבר את החץ הזה. זה מסוכן.

הילד: מאד מסוכן.

בן האדם: אז תוריד אותו.

הילד: ואם לא?

בן האדם: אני אעלה למעלה ואשבור לך את הקשת.

הילד: אתה לא יכול לעלות.

בן האדם: למה?

הילד: אני אוציא לך עין.

בן האדם: ואם תפספס?

הילד: ואם אני אקלע?

         שב.

         (האור עולה על הספסל שעליו ישב קודם הזקן)

 בן האדם: (מתיישב במהירות) תפסיק כבר. אני מוכרח ללכת. אתה מעכב אותי עם השטויות שלך.

הילד: אתה ממהר?

בן האדם: כן, אמרתי לך.

הילד: אני לא. לאן אתה?

בן האדם: זה לא עסקך.

הילד: למה?

בן האדם: (צועק) תוריד כבר את הקשת הזאת!

         (הילד נעלם)

         איזו עיר….

         (חושך)

תמונה שישית

         (העלמה ניצבת בקרן האור שלה)

העלמה: אתה…?! ידיים… זיפים… שפתיים, זיפים, לחיים… היו דלתות נפתחות. היו צעדים בחשיכה. (מקשיבה) הילד שלנו בוכה. שש… תישן, תישן… אילו ידעת כמה געגועים קשים. אילו ידעת מה זו צפייה. כמה ארוך יכול להיות לילה. כמה דממה יכולה מוות… קח אותי מכאן למעלה, אל האדמה, אל השדות, אל הטל, לך ישר, אל תפנה מבט, אני צועדת, אני אחריך, אל תדאג, אני שומעת מנגינה, מנגינה אני עוד שומעת, אל תפנה לאחור, לא נפנה לאחור, ישנה סכנה בתהום, ארץ המוות הזאת, נעלה, נעלה… בכי, בכי… תפסיק את הבכי, תפסיק את הבכי, הבן שלנו לא ישן… כבר שומעים צעדים? כבר רואים ירוק?  רודפים אחרינו. אני שומעת דהרות סוסים. אתה שומע דהרות סוסים?!

 

תמונה שביעית

         (בן האדם יושב בחדר הלבן, כפות)

בן האדם: רימו אותי. רימו אותי. רימו. כמו שמרמים עכבר אל המלכודת ואחר כך סוגרים. בעטו אותי לעולם וקלאק- סגרו… העיר הזאת היא מלכודת עכברים. כיסו לי את האדמה במרבדים של אבן ואספלט, ואני מחליק, מחליק, מחליק… יש לי שורשים להיאחז באספלט?! מי? אני יודע מי?! אבותי. אבות אבותי. נמלטו ממני אל האדמה וסכרו את הדלת בעדי. השאירו אחריהם הר געש של דמעות. אני רוצה לחוף. לים. קח אותי לים.  (משחרר יד אחת) לך! (שהייה) לך. פשוט לך. אתה רוצה לים, אז לך. (משחרר יד שנייה) פשוט ככה? (שהייה) פשוט ככה.

 

 

תמונה שמינית

             (העלמה ניצבת בתוך קרן האור)

בן האדם: (מתוך האפילה) ערב טוב.

העלמה: אתה?!

בן האדם: אני עובר כאן.

העלמה: היתה צעקה גדולה אחרי שדחפתי אותך. (שהייה) תכנס?

בן האדם: (נכנס לתוך האור) רק לזמן קצר.

העלמה: אני מצטערת על הפעם הקודמת.

בן האדם: (מחייך) אם ככה, שנינו כבר מצטערים.

העלמה: (מחייכת) כן.

בן האדם: אנחנו עוד נכסה את העולם בצער.

העלמה: (צוחקת) העולם גדול מאד.

בן האדם: לא כמו שחושבים ולא יחסית לצער. מה שמך?

העלמה: ערב.

בן האדם: סליחה?

העלמה: שמי ערב.

בן האדם: (מחייך) העלמה ערב?

העלמה: זה שמי.

בן האדם: כמה יפה. לא הכרתי שם כזה. אני אוהב ערב. הכל אפור, ערפילי, חלומי. אני אוהב ערב.

העלמה: ושמך?

בן האדם:  אני מלך.

העלמה: מלך?

בן האדם: מלך. יש קוראים לי המלך צער.

העלמה: מי?

בן האדם: מי קורא?

העלמה: כן.

בן האדם: בעיקר אני. אני לעצמי. כולנו. כל האניים.

העלמה: (מחייכת) כמה אתה?

בן האדם: הרבה.

העלמה: לאן אתם הולכים?

בן האדם: לים.

העלמה: הים לא רחוק. (שהייה) המלך צער הראשון?

בן האדם: אה, לא. לא הראשון. אנחנו נצר לשושלת ארוכה מאד של מלכי צער. לא הראשון. אולי האחרון. (שהייה) חמימות נעימה כאן.

הכלמה: כן? (שהייה) איפה אתה חי?

בן האדם: בארמון.

העלמה: עם מי?

בן האדם: אני לא מכיר אף אחד. רק את הרופא ואת הבדידות שלי.

העלמה: (מחייכת) הבדידות שלך…?

בן האדם: כן. יש לי אחת. את בטח לא מכירה. הייתי חושב עלייך לפעמים, העלמה באור… אבל את תמיד אינך. היא ישנה. תמיד. הבדידות. אני מחבק אותה אלי, נושם אותה, נושק אותה. היא משיבה לי אהבה. תמיד. היא תמיד ישנה. כשאני קורא, היא באה. בין הסדינים הקרים היא רוכנת אלי, מלטפת, מחייכת, מחבקת, מרגיעה. היא חמה הבדידות שלי ואוהבת אותי מאד. אני מחבק אותה אלי, נושם אותה, נושק אותה, עוצם עיניים ורואה אותך. נושם אותך, נושק אותך, פוקח עיניים- ושוב זו הבדידות.

העלמה: (מסירה טבעת מאצבעה ומגישה לו) אבל אני כאן. תמיד.

בן האדם: (נוטל את הטבעת) כן?

העלמה: כן. (שהייה) והוא?

בן האדם: מי?

העלמה: הרופא?

בן האדם: רופא. פעם היה לכל מלך נביא- היום רופא.

העלמה: אתה חושב שיכול להיות שהבדידות שלך מבקרת אצלי לפעמים כשהיא הולכת ממך?

בן האדם:  (מחייך) יכול להיות.

העלמה: היא בכל זאת מוכרת לי.

בן האדם: היא דומה לך. (שהייה. הוא פונה לצאת) תודה.

העלמה: על מה?

בן האדם: על האור.

העלמה: אתה הולך?

בן האדם: אני בדרך. עברתי.

העלמה: כשתמצא את הים, תחזור?

בן האדם: לחזור עם הים?

העלמה: מחייכת) אני אכין רפסודה.

בן האדם: לשניים?

העלמה: לשניים.

בן האדם: ואם הבדידות שלי עוברת כאן, טפלי בה יפה. (יוצא)

העלמה: שוב פרידה.

 

תמונה תשיעית

         (הזקן יושב על ספסל, לופת את זרועו של בן האדם, שאך זה נתקל בו)

בן האדם: (מבוהל) אה, זה שוב אתה? איפה הדרך לים?

הזקן: זה שוב אתה?  אתה רואה כאן מישהו?

בן האדם: (מביט סביבו) לא, אין כאן אף אחד.

הזקן: (נחרד) מלבד שנינו.

הן האדם: כן.

הזקן: אז תגיד.

בן האדם: כן.

הזקן: תגיד. תגיד! בן האדם: מלבד שנינו.

הזקן: בסוף יבואו. זה לא אתה, מה?

בן האדם: אני לא מי?

הזקן: לא חשוב. אם אתה לא יודע, אז זה לא אתה. כבר חמש?

בן האדם: כבר אחרי שש.

הזקן: אחרי שש?! בקר או ערב?

בן האדם: בקר.

הזקן: בקר?! משהו מתבלבל אצלי. שאלה אם הקדמתי או אחרתי.

בן האדם: איפה אתה גר?

הזקן: מה זאת אומרת גר?

בן האדם: גר. איפה אתה גר. פשוט. גר.

הזקן: למה אתה מתכוון- “גר”?

איפה אתה ישן? בן האדם: איפה אתה אוכל?

הזקן: מה פירוש איפה?

בן האדם: אין לך מקום שלך?!

הזקן: אתה מתכוון למשהו כמו קירות, או דבר כזה?

בן האדם: כן.

הזקן: לא. זה אין לי.

בן האדם: איפה אתה ישן?

הזקן: אני לא ישן. אני מחכה. אתה רוצה שיבוא אלי בשינה?

בן האדם: מי? איפה אתה מבלה את הלילה?

הזקן: כאן.

בן האדם: מה זה כאן?

הזקן: מה אני יודע?  לא יכול לדעת. אני רק יודע שזה כאן. פעם אני חושב ידעתי מה זה, אבל לא ידעתי שזה כאן. ידיעות מגיעות בנפרד.

בן האדם: אתה זב דם.

הזקן: אתה שומע צעדים?

בן האדם: (מקשיב) לא, אף אחד לא בא וגם אני צריך ללכת.

הזקן: לאן?

בן האדם: אני מחפש את הים.

הזקן: אתה משוגע. החוף חסום.

בן האדם: חסום?

הזקן: חסום. חסום. אפשר לראות את הים מאיזה מצפה במרכז העיר. לא אני. אתה עוד            רואה?

בן האדם: מה? כן.

הזקן: טוב לך. לא הייתי בונה על זה לטווח ארוך. אבל בכל אופן, קודם צריך להגיע למצפה.

בן האדם: מה הכיוון לים?

הזקן: כיוון אבוד. בזמני היו הרבה שרצו לים. אבל כבר אז היה סגור. עכשיו כולם עורכי דין         (צוחק)

בן  האדם: זאת הפעם השנייה שאני מגיע אליך.

הזקן: (מרצין. נרגז) פעם שניה? פעם שניה שאתה עוצר. אני יושב כאן כבר שנים. כמה           פעמים עברת על פני ולא עצרת.

בן האדם: אני לא עובר כאן.

הזקן: שקר! כמה פעמים?! ואם לא אתה אז אחרים כמוך. אני מכיר צעדים. חושבים שאם אני עיוור אני גם חרש. אני מכיר צעדים. ואתם לא מבינים שאני יושב פה בשבילכם. כמו אזהרה אני. אני שומע אנשים עוברים על פני ולא שומעים אזעקות. לא שומעים סכנות. עוברים וחושבים- לי זה לא יקרה. אני סופר ימים. אני סופר שעות. ואני אגיש לו חשבון משלי. על הכל הוא יקבל ממני חשבון מפורט. ויצטרך לענות אחד אחד. והוא יענה. פעם לתמיד בשביל כולנו הוא יענה. ואני רוצה שינסה לענות לי בתנ”ך. אני מכיר את איוב בעל פה. למדתי. והפעם הוא לא יברח ממני.

בן האדם: אתה לא מדבר על אלוהים?

הזקן: אז על מי?

הן האדם: אלוהים?

הזקן: אז מי?

בן האדם: אז מי מה?

הזקן: אחראי.

בן האדם: (מנסה להינתק מאחיזתו של הזקן) אתה משוגע. עזוב אותי. עזוב אותי.

הזקן: תישאר. אני צריך עדים.

בן האדם: (תוך כדי מאבק) עדים למה?

הזקן: לכמה שעות אני כבר יושב ושום דבר לא קורה. לכמה ימים! לכמה שנים! הוא לא נותן        לי למות, הערטילאי הזה!!

בן האדם: מחכים לי.

הזקן: לא הים.

בן האדם: מחכה לי אשתי.

הזקן: לא הים. הים לא מחכה.

בן האדם: אשתי אני אומר לך.

הזקן: מעבר לבנינים ולחומות ולמלונות לתיירים הוא נח. ונושם. עוטף את העיר שבסוף תטבע בו, אבל לא מחכה. אפשר לומר- קיים. לא מחכה. אולי גם זאת נחמה. אבל אמרתי לך- לא תגיע לשם. זה חסום.

בן האדם: (מנסה להינתק. לשווא) מי הכה אותך?

הזקן: מי הכה אותי?

בן האדם: אני שואל.

הזקן: מה?

בן האדם: מי הכה אותך?

הזקן: הכו אותי?

בן האדם: ככה זה נראה.

הזקן: מה?

בן האדם: מה מה?

הזקן: מה זה זה?

בן האדם: מה פירוש “מה זה זה”?

הזקן: מה “נראה”? מה זה “זה נראה”?

בן האדם: אתה.

הזקן: אני ל א “זה”. אני אני. (שהייה) מה איתי?

בן האדם: אני אומר שאתה נראה כמו מישהו שהיכו אותו.

הזקן: אה. (שהייה קצרה) אדם צריך לשמור על מה שיש לו. בייחוד שהוא לא רוצה ולא יכול להיות בטוח שהוא עוד קיים. אתה מבין אותי?! גם השעות מבלבלות. מה אני יודע? אדם צריך לשמור על מה שיש לו. ואם צריך אז גם לעמוד על שלו.

בן האדם: לא התכוונתי לפגוע בך. (מנסה להוציא את ידו בעדינות מיד הזקן. הזקן אינו                  מרפה) הייתי רוצה ללכת עכשיו.

                (שהייה)

הזקן: תחכה איתי קצת. תהיה עד. כבר שומעים צעדים?

בן האדם: לא שומעים כלום ולא רואים כלום.

הזקן: לא בטוח שיבוא בצעדים. אולי צריך לצפות להפתעה. אני שונא את זה. בוא, תתקרב        אלי (מושך את בן האדם אליו, כאילו מבקש ללחוש סוד באוזנו. בן האדם רוכן         אליו. הזקן נושך את צווארו. דם ניגר משפתיו)

בן האדם: (זועק מכאב, מניח ידו בבעתה על צווארו) מה איתך?! אתה נשכת אותי.

הזקן: גם על זה הוא ישלם.

בן האדם: (מנסה לשהתחרר בפראות אך ללא הצלחה) עזוב!

הזקן: גם נשים מאחרות לפגישות.

בן האדם: כואב לי. עזוב אותי.

הזקן: יש לך פצעים?

בן האדם: אתה נשכת אותי ואתה שואל אם יש לי פצעים?!

הזקן: איזו רגישות… יהיה לך קשה בחיים. אתה כבר לא מאד צעיר. מרגישים את זה בבשר         שלך.

בן האדם: אתה נושך אנשים כדי לבדוק אם הבשר שלהם צעיר?!

              (שהייה)

הזקן: אני רעב. אילו ידעת כמה אני רעב. (נושם עמוקות) בכל זאת יש בך איזה ריח של             חיים. תספר לי סיפור.

בן האדם: אתה לא עושה רושם של חלש במיוחד. עזוב אותי. אני אחזור. אבל עכשיו עזוב       אותי.

הזקן: הבטחות הבטחות. חמור מי שמאמין להבטחות. אני צריך עד.

בן האדם: אתה מנצל שהיו לי רחמים עליך. שאני לא רוצה להכות אותך. אני מכבד את           הזיקנה שלך. אבל אם לא תשאיר לי ברירה, אני אצטרך להפעיל כוח.

הזקן: אתה גבר, מה? חבל. (צוחק) אולי לא בשבילך חבל, אבל בשבילי חבל. (תופס את           אשכיו של בן האדם המנסה להחלץ אך לבסוף נכנע בכאב) דפקו בדלת שני           אנשים צעירים. יפים. עם כנפיים לבנות. אשתי פתחה. ירו לתוך הפה שלה שני        כדורים מאקדח. שוחטים אותנו. אתה לא מרגיש? שוחטים אותנו. מנקרים אותנו      ניקורים ניקורים. צפרים קטנות. לבנות. יפות. מהגדולות המכוערות אפשר              להיזהר, אבל היופי, היופי גומר אותנו. בלילה בחלום באה לי ציפור קטנה,             לבנה, יפה, כשישנתי, ונכנסה לי בעיניים. בבקר קמתי עיור. ציפור קטנה, לבנה,       יפה. ראיתי אותה בחלום. קודם עין ימין אחר כך עין שמאל. היתה לי אשה. היו לי     שני ילדים. היה לי כסף. באו ציפורים קטנות, יפות, לבנות וניקרו את הכל. שני         אנשים צעירים, יפים, עם כנפיים. אתה חושב שבאו מאלוהים? (מרפה מאשכי בן     האדם)

בן האדם: לא. (שהייה) כן. (שהיייה) אני לא יודע.

הזקן: עומד לך?

בן האדם: לא.

הזקן: חבל. אני צריך מאד אהבה עכשיו. פתאום. (שהייה) בכל זאת הייתי רוצה לדעת אם           באו מאלוהים. ((שהייה) אני זוכר את העיניים שלהם. כחולות. יפות. שקטות           כמו אחרי צהריים. אתה חושב שזה משמעותי.

בן האדם: איזה עיניים?

הזקן: של הצפרים. (שהייה) אתה חושב שזה משמעותי?

בן האדם: לא. (שהייה) כן. (שהייה) למה זה חשוב?

הזקן: (צוחק) למה זה חשוב? אתה באמת… למה זה חשוב! זה העיקר. זאת השאלה.

בן האדם: מה השאלה?

הזקן: אם הם באו מאלוהים. (שהייה) אילו ידעת כמה אני רוצה לחבק מישהו עכשיו.

                (בן האדם מלטף את הזקן, מחבק אותו ואז משתחרר ממנו בתנועה חדה)

              לאן?!

בן האדם: אני צמא. (שהייה) לשתות! (יוצא)

הזקן: (שאינו מבחין שהאיש יצא) כבר חמש? אתה אוהב פשטידת תפוחים?

 

(חושך)

 

תמונה עשירית

(בן האדם מתפרץ אל תוך החדר הלבן)

בן האדם: דוקטור! רופא! חזרתי! אני רוצה את חליפת הכפייה שלי. (שהייה)  רופא! דוקטור! איפה הוא? אני צמא. אני גווע! (קורא) המלך חזר! עייף וצמא! מישהו שימלא את הגביע! אני רוצה את חליפת הכפייה שלי. רופא! (החדר מתחיל להחשיך בהדרגה) מה זה? משהו השתנה כאן. זה לא הארמון. זה כבר לא הארמון. מישהו הכניס לכאן חושך. בגידה! בגידה! אני רוצה את הקירות שלי. הקירות הלבנים שלי. רופא! דוקטור! רמאים! שקרנים! גנבים! גנבים! מרד! מרד! מישהו לקח את חליפת הכפייה שלי! מישהו משתלט על הארמון! מישהו הביא לכאן חושך. מישהו רוצה להרוג את המלך! (נמלט)

תמונה אחת עשרה

         (העלמה ניצבת התוך קרן האור שלה. בן האדם מתפרץ פנימה. שהייה

בן האדם: חיכית לי?

      (שהייה)

העלמה: כן.

בן האדם: באתי. אני בא אלייך. (שהייה) …כמו אל מנוחה גדולה.

העלמה: שרתי לי…

בן האדם: תשירי עוד. אני… (שהייה)

העלמה: מה?

בן האדם: אני מביט בך… אני… כשאני רואה אותך, אני פתאום חושב שיש תקווה…

העלמה: אתה אומר כאילו אין.

בן האדם: יש?

העלמה: כשאתה בא אלי אני יודעת שכן.

בן האדם: איך עבר הזמן אצלך?

העלמה: בגעגועים בציפייה. מצאת את הים?

בן האדם: לא. החוף חסום. אבל פה מריחים את המלח.

העלמה: הים קרוב.

בן האדם: אולי אני מאד קרוב. אולי יותר קרוב ממך אי אפשר. (שהייה) אני… (מניח ידו על צוארה) את כל כך יפה. (שהייה. מחייך) ידי כמו גרדום על צווארך.

העלמה: כמו רביד.

בן האדם: כמו גרדום.

              (הם מתחבקים)

העלמה: הייתי שרה שירי ערש לילד שאין לי. אתה לא תלך יותר לחפש ים, נכון? (שהייה) הייתי ממציאה שירים. הייתי מדמיינת לי אותו. לפעמים הייתי מרגישה אותו צועק בדם שלי. ולא הייתי ישנה בלילות. הלילות היו געגועים וציפייה. לפעמים הייתי טובעת בו. החיים עברו מעלי כמו ענן בלי גשם, כמו צל, ואני כל כך רציתי ילד. עזוב את הים. (שהייה) עזוב את הים. (שהייה)

(הוא מתנתק ממנה)       

עזוב את הים.      

בן האדם: מה?

העלמה: אני אוהבת אותך עכשיו מאד. (שהייה) איזה ירח יפה.

בן האדם: (מביט) זו השמש.

העלמה: (מחייכת) אתה צוחק. כל כך מלא ועגול ובהיר…

בן האדם: זו השמש. והיא חיורת וחולה. כמו מטיף שחצב להבות ועכשיו אין לו דבר להגיד.

העלמה: איך אתה מוצא שמש באמצע הלילה.

בן האדם: עכשיו יום. רק שאפור וערפילי.

העלמה: אבל השמים כהים.

בן האדם: מכוסים עננים.

העלמה: עננים? באמצע הקיץ?!

בן האדם: עכשיו סתיו וקר.

העלמה: לא חשוב. חבק אותי.

              (מנסה לחבקו, הוא עוצר בעדה)

                      נישן.

            בן האדם: הרי כרגע התעוררנו.

העלמה: (חרדה) לא.

בן האדם:  (מתנתק ממנה) שוב לישון?

העלמה: נשק אותי.

בן האדם: לא.

העלמה: אני פוחדת פתאום.

בן האדם: אני פתאום כבר לא.

העלמה: למה אתה מתכוון?

בן האדם: אני הולך (פונה לצאת מן האור)

העלמה: (לופתת את זרועו) רק באת.

בן האדם: (מנסה להשתחרר) וכבר הולך.

העלמה: רק מפני שעכשיו לילה? רק מפני שעכשיו יום?

בן האדם: מפני שאני כלוא בתוך מעגל אור מתוק וחיבוק חם. מפני שממתין לי חושך גדול ואני רוצה לים.

העלמה: אמרת שאתה פוחד שם.

בן האדם: אמרתי שכבר לא.

               (הם נאבקים. היא נהדפת בכוח רב אל מחוץ למעגל האור. נשמעת זעקה עמוקה וגדולה, כשל אשה הנופלת אל תוך תהום)            

 

תמונה שתיים עשרה

בן האדם: (לבדו במעגל האור שהחויר. דממה גדולה. נחרד) שוב לילה. איך הכל מתבזבז לו. מתמסמס לו. סיפרו לנו על החיים דוקטור, איפה הם?! זה הזמן! הזמן שדוחף קדימה, אל העתיד. דוחף, דוחף, דוחף. וכשאתה מושיט יד לאחוז, או לנוח, לעגון לרגע, כבר עבר וגעגועים. העלמה ערב, הזמן הוא נחש. הישמרי לך מן הזמן, אני אוהב אותך. מה פשר הטלטולים האינסופיים בין אור לחושך. למה לעזוב חליפת כפייה וארמון לבן. אני מוכרח לשרוט בחושך הזה איזו שריטה. איזו שריטה עמוקה או קלה, אבל זבת דם. שהחושך הזה יחוש בי. לא רוצה להיות נוצה שבאה עם הרוח והולכת עם הרוח, מפרפרת בין אור לחושך ונעלמת כמו גרגיר אבק, כמו יריקה בנהר. לא רוצה להמתין למוות על ספסל בשדירה הציבורית. איך שורטים בחושך הזה איזו שריטה, שידען- בן אדם חי ומת. איך מרעידים איזה מיתר בלילה הזה השחור. ואיך שוכחים איזה אור מתוק, קטן, מפתה, משעבד, אוסר בעבותות געגועים. איך אני אוהב אותך עכשיו ואיך אני פוחד. כמו ילד מהחושך, כמו תינוק שנולד- מהאור. כמו גבר מהסוף. איך את התחלה ואיך את סוף. איך את אור ואיך את חושך. איך את נחמה ואיך מועקה, איך את החירות ואני עבד. ואיך אני אוהב אותך ואיך אני פוחד. ואיך שונא, ואיך רועד. מפלצת מתוקה שלי, אור שלי, כאב שלי, אור שלי. העלמה ערב, איפה את?! העלמה ערב!!! חשוך לי, קר לי! אהובתי!

תמונה שלוש עשרה

ילד: (מתוך האפילה) אל תזוז.

         (האור עולה על הילד. הוא מכוון אל בן האדם את קשתו, כבתמונה חמש)

             תרים את הידיים.

בן האדם: (מרים את ידיו באיטיות. פונה לאחור, אל הילד) שוב אתה.

ילד: אה, זה אתה.

בן האדם: אתה מרשה לי להורדי את הידיים?

ילד: תוריד.

בן האדם: אתה גר כאן בסביבה?

ילד: כן, ואתה?

בן האדם: לא, אני מטייל.

ילד: מה המקצוע שלך?

בן האדם: (מהסס) אני מלך.

ילד: איך?

בן האדם: מלך.

ילד: שקרן.

בן האדם: למה?

ילד: אתה לא נראה כמו מלך.

בן האדם: איך נראה מלך?

ילד: (מהסס) למלך יש כתר.

בן האדם: רק כשהוא בתפקיד.

ילד: בגדים מלכותיים.

בן האדם: רק כשהוא בתפקיד.

ילד: טבעת גדולה.

             (בן האדם תוחב את ידו לכיס מכנסיו ושולף טבעת. מראה לילד)

ילד: אתה מלך?

בן האדם: כן אומרים לך.

ילד: יש לך מלכה?

בן האדם: (מהסס) כן.

ילד: וילדים? (ויורשי עצר)

בן האדם: לא.

ילד: איפה המלכה?

בן האדם: בארמון.

ילד: ואיפה הארמון?

בן האדם: אני לא יודע. איבדתי את הדרך.

ילד: לארמון?!

בן האדם: כן. אני… אני אמצא אותו. אל תדאג.

ילד: יש לך משרתים.

בן האדם: לא.

ילד: לא?

בן האדם: לא.

ילד: אז איזה מין מלך אתה?

בן האדם: היום כבר אין משרתים. אין גינוני מלכות. הכל פשוט יותר. פעם מלך היה אלוהים, היום כבר לא.

ילד: אתה עשיר.

בן האדם: לא.

ילד: חזק?

בן האדם: לא.

ילד: אתה מכובד?

בן האדם: לא.

ילד: אז מה אתה מבלבל לי את המוח?! אתה סתם בן אדם.

בן האדם: סתם מלך.

ילד: אתה מכיר איזה אבירים?

בן האדם: איזה אבירים?

ילד: אבירים. אתה מכיר את דון קישוט?

בן האדם: (מחייך) לא אישית.

ילד: אתה רוצה לשחק איתי בדון קישוט?

בן האדם: איך?

ילד: אני ארכב עליך ונציל את הנסיכה שלי. אתה תהיה הסוסה. תתכופף. (קופץ על גבו)

בן האדם: מי זאת הנסיכה שלך?

ילד: אתה לא מכיר. (חובט בו) דיו רוזיננטה!

בן האדם: נאנק) אאו!  פעם חלמתי שאני דון קישוט.

ילד: ו…?

בן האדם: התעוררתי על אחת הכנפיים של טחנת הרוח.

ילד: הויסה!

בן האדם: מה קרה?

ילד: אני אתן לך כתר. (שולף מכיסו דף נייר, מקפל אותו בצורת כתר. מניח את הכתר על ראשו של בן האדם) עכשיו אתה כבר קצת מלך.  נראה אותך מצווה משהו.

בן האדם: מה?

ילד: מה שאתה רוצה.

בן האדם: (מהרהר) טוב, אני מצווה עליך לספר לי סיפור.

ילד: (מעווה את פניו) לא, לעשות משהו.

בן האדם: לעשות משהו? כמו מה?

ילד: משהו גבורתי.

בן האדם: לא עולה לי שום דבר בראש.

ילד: למלך יש תמיד פקודות מוכנות סימן שאתה לא מלך.

בן האדם: אני מלך בלי פקודות. שכתי את הפקודות. חוץ מאחת.

ילד: נו?

בן האדם: סיפור.

ילד: אין לי.

בן האדם: איך אני יכול ככה? כשהמלך מצווה, אומרים כן הוד מלכותו וממלאים את הפקודות, אחרת… הורגים אותך (מסמן תנועת עריפה)

ילד: אבל אין לי סיפור.

בן האדם: תמציא. אני מצווה. (שהייה) תספר לי על דון קישוט.

ילד: אתה מכיר אותו.

בן האדם: אני מכיר אחר.  

         ילד: טוב. מוכן? (מספר) דון קישוט יצא לשחרר אותה על סוסתו האבירה רוזיננטה, עם נושא כליו האמיץ סנשו פנשה. הם יצאו לשחרר את הנסיכה דולמינאה שהיתה שבויה בידי האביר השחור, בעמק המוות. רכבו כמו סופה. עברו הרים וגאיות, נחלים ושדות עד שהגיעו לעמק המוות. כשהתקרבו, ראו מרחוק שדולצינאה קשורה לגלגל של טחנת רוח והאביר השחור יחד עם מאה החיילים שלו, התכוונו לאנוס אותה.

בן האדם: הו הא…

ילד: אל תדאג. דון קישוט היה ערום מאד. הוא נתן פקודה לסנשו להקיף את עמק המוות ולהתקיף את השחורים מאחורה, בזמן שהוא מתקיף חזיתית. סנשו רכב מסביב וכשדון קישוט צעק “עליהם!” הם התקיפו. בקיצור, תוך כמה שניות היו כל החיילים מתים חוץ מהאביר השחור שנמלט אל תוך טחנת הרוח. אתה יודע, אפשר להכנס לתוכו..

בן האדם: כן כן…

ילד: דון קישוט לא הבחין בו ובדיוק כשהוא ניגש לשחרר את דלצינאה, הפעיל השחור את הטחנה ודון קישוט נשאר תלוי על אחת הכנפיים. מה הוא עשה?

בן האדם: מה הוא באמת עשה?

ילד: תוך כדי סיבובים הוא קפץ על הכנף שעליה היתה קשורה דולצינאה ושחרר את הכבלים מהידיים שלה. אחר כך הוא אמר לה, תמעי דולצינאה, כשהכנף מגיעה לאדמה, אני אומר הופ1 ואנחנו קופצים. וככה היה. הם קפצו ודון קישוט המשיך מיד פנימה אל תוך המחנה בזמן שסנשו שמר על דולצינאה בחוץ, למקרה של סכנות חדשות. בפנים נערך קרב איום. אתה יודע סיף?

(מסתייפים)

טוב, אתה לא יודע, לא חשוב. הם הסתייפו והסתייפו עד שבסוף דון קישוט הגיע לעמדה כזאת, שהחלון היה מאחוריו והאביר לפניו. מה הוא עשה? (כשאני אגיד לך לרוץ- תרוץ) הוא העמיד פנים שהחרב נפלה לו מהידיים. כשהאביר השחור ראה את זה, הוא כיוון את החרב ללב של דון קישוט ורץ קדימה. דון קישוט נתן קפיצה קטנה הצידה והאביר השחור עף החוצה מהחלון והתרסק על האדמה. רוץ!

    (בן האדם רץ מול הילד שזז הצידה ובן האדם מעמיד פנים כאילו הוא נופל ומתרסק על הקרקע)

דון קישוט וסנשו פנשה לקחו את דולצינאה חזרה אל הארמון שלה ואל המלך והוא, המלך, אבא של דולצינאה, נתן אותה לדון קישוטו לאשה וככה הם חיים עד היום באושר ובעושר.

                בן האדם: (מוחא כפיים) יופי של סיפור!

ילד: היכרת אותו?

בן האדם: צוחק) בשינויים קלים.

ילד: דון קישוט זה אגדה, לא? הוא לא היה באמת?!

בן האדם: כשאתה צעיר אתה מאמין באגדות, כשאתה מגיע לגילי אתה יודע שהכל נכון.

ילד: כשהיית קטן היית נסיך?

בן האדם: כן. הייתי נסיך. אבא שלי היה מלך ואני הייתי נסיך.

ואז היו לכם משרתים?

בן האדם: כן, אז היו.

ילד: מה יותר טוב להיות? נסיך או מלך?

בן האדם: נסיך.

ילד: למה אין לך ילדים? (שהייה) אז אין לך יורש עצר?

בן האדם: הייץ רוצה להיות יורש העצר שלי?

ילד: כן.

בן האדם: טוב.

ילד: אבל איך אני יכול? אתה לא אבא שלי.

בן האדם: היית רוצה להיות הבן שלי?

ילד: אבא שלי יעלב. (שהייה) אני לא יכול. (שהייה) אני צריך ללכת.

בן האדם: למה?

ילד: אני צריך. מחכים לי.

בן האדם: (לופת את ידו של הילד) תן לי רגע להביט לך בעיניים. (מביט ארוכות בעיני הילד)

הילד: מה אתה עושה? אני צריך ללכת.

בן האדם: אל תלך עוד.

ילד: אמא שלי אמרה לי לחזור מוקדם.

              (שהייה) הילד מנסה להשתחרר מאחיזתו של בן האדם, אך אינו מצליח. עזוב, נו…

בן האדם: אני רוצה שתשאר עוד קצת. עכשיו אני אספר לך סיפור.

ילד: (נאבק) אני לא יכול עכשיו.

בן האדם: אתה נמצא כאן הרבה?

ילד: כל יום.

בן האדם: מחר תהיה כאן?

ילד:  לא. אנחנו נוסעים.

בן האדם: איך זה שלא ראיתי אותך אף פעם?

ילד: אני צריך ללכת עכשיו.

בן האדם: תראה, שב עוד קצת.

ילד: לא אני מוכרח ללכת עכשיו. (מנסה להשתחרר) עזוב לי את היד. מה אתה רוצה? (מרפה ומתיישב) יש לך סיגריה?

בן האדם: לא. אתה מעשן?

ילד: לא.

               (שהייה)

בן האדם: מה ץעשה כשתבוא הביתה? (שהייה) אתה כועס עלי?

             (שהיייה)

ילד: אני אוכל ארוחת ערב.

בן האדם: מה אוכלים אצלכם לארוחת ערב?

ילד: ביצה רכה.

בן האדם: אצלנו אכלו ביצה רכה לארוחת בקר.

ילד: יופי.

בן האדם: מה עוד?

ילד: אבא שלי אוכל נקניק.

בן האדם: מה עושה אבא שלך?

ילד: הוא בצבא.

בן האדם: מה עוד אתה אוכל?

ילד: רק ביצה ופרוסת לחם.

בן האדם: עם חמאה?

ילד: מעווה פניו בגועל) איכס.

בן האדם: (מחייך) ואחר כך?

ילד: למיטה.

בן האדם: איך זה?

ילד: (אינו מבין. כמעט בכעס) מה איך זה?

בן האדם: איך אתה הולך למיטה? תספר לי איך. מה אתה עושה? (שהייה) אתה אוהב ללכת למיטה?

ילד: ככה… לא.

בן האדם: (מופתע) לא?

ילד: לא. אני אוהב לראות טלויזיה

בן האדם: ואבא לא מרשה.

ילד: אמא לא מרשה.

בן האדם: ואז?

ילד: (בקוצר רוח) אני הולך לחדר שלי ומתפשט. לפעמים אני צריך לעשות אמבטיה, אבל לפעמים לא. אחר כך אני נכנס למיטה. אמא באה לנשק לי לילה טוב. אחר כך, בדרך כלל, אבא נכנס ומתיישב לידי במיטה. אם הוא בבית. הוא אומר לי לילה טוב ומנשק…

בן האדם: איך הוא אומר את הלילה טוב? באיזה קול?

ילד: מה?

בן האדם: באיזה קול הוא אומר את הלילה טוב? בקול נמוL שקט?

ילד: (מחייך) כן. כמעט בלחש. ומנשק לי במצח. ואחר כך אומר חלומות מתוקים ומכבה את המנורה. הוא יוצא בשקט ולא סוגר אחריו את הדלת.

בן האדם: כדי שהאור במסדרון יכנס פנימה.

ילד: כן, אני שונא חושך.

בן האדם: ואתה יכול לשמוע אותם מדברים מהחדר השני?

ילד: רק אם הם בסלון. אבל לא מה שהם אומרים, רק את הקולות. ()שהייה) אתה גר בארמון?

בן האדם: כן.

ילד: איך הוא?

בן האדם: לבן. אבל אני לא חוזר לשם.

ילד: שם נמצאת המלכה?

בן האדם: מה?… לא. המלכה נמצאת במקום אחר.

       (שהייה)

ילד: תן לי ללכת בבקשה. (שהייה) אתה לא תעשה לי משהו?

                (שהיייה ארוכה מאד)

בן האדם: אתה פוחד?

ילד: קצת.

בן האדם: אני לא אעשה לך שום דבר. אני רק רוצה שתשב איתי קצת. (שהייה) אתה אוהב לחלום בלילה?

ילד: לפעמים. כשהחלומות טובים. אבל לפעמים הם מפחידים. אתה?

בן האדם: לא. אני שונא לחלום. אני שונא את הלילה.

ילד: למה?

              (שהייה)

בן האדם: למה?…אני שוכב בין הסדינים ושומע את הדם שועט לי בעורקים.

                                                   ילד: (צוחק)

בן האדם: יש לי כאן (מצביע על בטנו) אש קטנה ובלילה היא הופכת ללהבה איומה. יש לי כל הזמן דקירות קטנות, אתה יודע, אבל בלילה הן הופכות לנעיצות פגיונים של המורדים במלך. בלילה בוער הגוף שלי ואתה יודע מה עולה באש? החלום שלי. החלום הגדול… היחיד שלי… בוער.

ילד: איזה חלום?

בן האדם: (מהרהר) לא חלום. תקווה. לא תקווה. לא משאלה. סיכוי. אבוד. לחפור ערוץ חדש לדם שלי, לפני שיחלחל באדמה. מנהרה- להבקיע איזו דרך בתוך הלילה שבו אני שוכב בין הסדינים, מעבר לחיים שלי. מעבר למלכודת הזמן שאורב. חיים חדשים. המשך השושלת המלכותית. יורש עצר. אתה יודע מי זה האביר השחור הזה שלך? זה הזמן.  הערמומי מכל נחשי הלילה. נחש. נחש הזמן. ראית פעם נחש? הוא זוקף ראש מולך, מאיים, מתפתל, יורק אש וכשאתה מפנה את הפנים ממנו, בורח ובורח, הוא, הזמן, רודה בך מאחור. שורק. יורק ארס. אתה צעיר. הפנים שלך צעירות, הגוף שלך צעיר, הרגליים קלות. אתה רץ מהר. עובר הרים ויערות ושדות ונחלים, מבלי עצור, אתה שועט קדימה, עלמות חולפות על פניך, מוקפות מעגלי אור חמים, אבל לך אין זמן לנשום את ניחוח עורן, לשמוע באוזניך את נשימתן החמה, לא לא, אתה ברכב ובאניות נמלט, מסתתר במלונות קטנים, רחוק מדרך המלך, שלא ילכוד אותך הזמן העובר. בסוף אתה לאט לאט עוצר. אתה מביט אחורה וטנדמה לך שהוא אבד לך ואתה לו, ומכל מקום אין לך עוד נשימה ואתה לא יכול לרוץ עוד. ואז אתה מבחין שבמשך כל אותן שנות ריצה, לא ברחת אלא אל המקום שהוא בחר, הזמן, ללכוד אותך. ישר אל המלכודת, כמו אילה שבורחת מכלבי הציד. ישר אל המקום שבו המתין לך בסבלנות כל השנים. הוא כבר לא מאחוריך, ועכשיו גם לוחש בך הספק הרע ואתה לא בטוח עוד אם בכלל היה. יכוללהיות שברחת מצל? או מגבעול של פרח שחשבת אותו לנחש? מהדמיון של עצמך? ככה אתה מהרהר לך, אבל הוא כבר מהדק את הטבעות שלו סביב גופך חסר האונים, שתשוש מכל ריצת החיים שלך המפרכת, סביב עצמות החזה הדקיקות שעוד רגע יתפוקקו להן ובמנגינה האחרונה שעולה באוזניים שלך, נדמה לך שאתה שומע את שירת העלמות שעל פניהן חלפת בריצתך חסרת השחר, את קולות הילדים על דרך המלך ממנה ברחת ואת זמזום הערים שלאורך גבולן, אף פעם לא אל תוכן, דהרת. אז מתרסקות העצמות שלך בטבעות הזמן והנשמה, הנשמה המלכותית שלך שהיתה כלואה בן, פורחת לה ממך אלא אויר העולם, והגוף, שהוא הארמון היחיד שלך בכל העולם הזה, נטמן בין האבנים. ואפילו הדם נוטש אותו לטובת האדמה החמה, בה הוא נספג ומחלחל ונמזג במי התהום. אפילו הדם שלך.

             (שהייה)

ילד: אני אלוף הכיתה בריצה לשישים מטר.

          (שהייה)

בן האדם: אם אני אשחרר אותך, אתה מבטיח למלא פקודה אחת שלי?

ילד: כן הוד מלכותו.

בן האדם: מבטיח?

ילד: מבטיח הוד מלכותו.

בן האדם: תשבע לי.

ילד: בחיי אלוהים ספר התורה.

בן האדם: (משחרר את ידו של הילד) קח את בול העץ הזה (מצביע לעבר בול עץ המונח על הארץ)

ילד: (נגד אל בול העץ ונוטלו) די כבד.

בן האדם: (כורע על ברכיו) בוא הנה.

                      (הילד מתקרב כשבול העץ בידיו)

             אני רוצה שתתן לי עם זה אחת על הראש.

ילד: מה?

בן האדם: חזק. בכל הכח שלך.

ילד: ירד לך דם.

בן האדם: לא. אני מחוסן.

ילד: אני לא יכול לעשות את זה.

בן האדם: הבטחת. נשבעת.

ילד: אבל זה יפתח לך את הראש.

בן האדם: (ברוגז) לא לא. אני מחוסן אני אומר לך. אני רוצה להראות לך כמה הראש שלי חזק. זה ישבור את הבול עץ ולי לא יקרה כלום.

ילד: אתה בטוח?

בן האדם: (בקוצר רוח) כן אני בטוח.

ילד: אני מפחד.

בן האדם: אל תפחד. על אחריותי, אני מבטיח לך. אני מצווה עליך, תרים את זה!

                 (הילד מרים את בול העץ ומיף אותו מעל ראשו)

     כשאני אוריד את הראש תרביץ כאן. (מסמן על ערפו) חזק. בכל הכוח.

 (בן האדם מרכין את ראשו. הילד מהסס, אחר משליך את בול העץ ומתרחק מבן האדם)

ילד: אני לא יכול. אני מפחד. ירד לך דם. (שהייה) אני מוכרח ללכת עכשיו.

בן האדם: (מפנה אליו את מבטו) לפני שאתה הולך… (שהייה) אני רוצה לתת לך נשיקה.

ילד: לא. אתה תתפוס לי את היד. אני יודע.

בן האדם: אני מבטיח שלא. אני אשלב את הידיים שלי מאחורה (משלב את ידיו מאחורי גבו) אני מבקש. נשיקה אחת ואז תלך.

ילד: אני לא אוהב נשיקות.

בן האדם: אחת. אני מבקש. על הברכיים אני מבקש. נשיקה אחת.

ילד: איפה?

בן האדם: על הלחי.

ילד: רטובה או יבשה?

בן האדם: יבשה.

ילד: אני יודע, אתה תתפוס לי את היד. אני לא יכול. אני מוכרח ללכת. יכעסו עלי.

בן האדם: נשיקה אחת.

ילד: אתה לא משוגע, מה?

בן האדם: מה?

ילד: יש אצלנו בשכונה משוגע אחד, שמנשק לילדים לפני שהם מצליחים להרגיש. הוא מתקרב אליהם בשקט מאחורה ומנשק.

בן האדם: איך אתה יודע שהוא משוגע?

ילד: אמא שלי אמרה לי. הוא היה בשואה. אתה היית בשואה?

בן האדם: כולנו בשואה.

ילד: אני מוכרח ללכת (יוצא)

              (בן האדם זועק זעקה ארוכה)

תמונה ארבע עשרה

  (ברקע נשמעת זעקה נוספת, כמו הזעקה שבסוף תמונה ראשונה. האור יורד על בן האדם ועולה על הזקן והעלמה. הם רוקדים. ברקע נשמעת זעקה ארוכה נוספת, זו של העלמה. הזקן מקרב את פיו אל עורפה ונושך. דם זב מפיו ומן הפצע. היא מנסה להינתק ממנו, אך הוא איננו מרפה. הוא מאלצה להמשיך לרקוד, תוך שהוא מגפף ומנשק אותה ונושך בבשרה עוד ועוד. האור יורד)

תמונה חמש עשרה

   (קול בריח נפתח. אור עולה. בן האדם יושב בחדר הלבן, גביע מלא בנוזל אדום בידו השמאלית. ידו הימנית שמוטה מעבר למסעד הכסא. הוא מבוסם)

קול הרופא: בקר טוב. (שהייה) מה החגיגה?

בן האדם: לחיים דוקטור.

קול הרופא: על הבקר? יין?

בן האדם: (מחייך, כמו מדקלם) המשקה שאני שותה לחיי הוא לא יין. הפעם האחרונה שעליתי באש פרחה מזכרוני, אבל רק עכשיו כבים האודים האחרונים. אני מנסה לדלות מתוך עצמי את השרידים הנכונים.

קול הרופא: מניין השגת את הייין הזה?

בן האדם: (עדיין, כמו מדקלם טקסט שחיכה להישמע) המשקה שאני שותה לחיי הוא לא יין. הוא נועד להכאיב ולכן הוא אדום. אני מנופף בו לנגד לבי, שכל הכידונים שננעצו בו עד היום, לא הצליחו לבלום אותו. לבי שקורע את גופי בפעימותיו.

קול הרופא: שפוך את זה, אתה כבר שתוי לגמרי.

בן האדם: (בזעם חרישי) המשקה האדום שאני שותה לחיי הוא לא יין. (שהייה) הוא נועד להמיס את שכבות הקרח שמכסות אותי. תקופת הקרח האחרונה עברה מזמן, אבל עדיין אני לא מצליח לחוש בקצות אצבעותי ולטעום את האויר האמיתי בנחירי. לא, המשקה שאני שותה לחיי איננו יין.

(הוא מרים את ידו הימנית שהיתה שמוטה עד עתה מעבר למסעד הכסא ומראה אותה לרופא. דם זב מן הורידים הפתוחים. הוא מניח לדם לטפטף אל תוך הגביע)

קול הרופא: לעזאזל. דם!

        (פעמון אזעקה מתחיל לצלצל ברקע)

בן האדם: (בדמעות) לילותי מכוסים אבק ואהבותי ניצבים מולי במרחקים קטנים בלתי ניתנים לכיבוש. אני יושב בחדר לבן, מוקף קירות ועיר, חרוך וקפוא ודרכי הנסיגה מנותקות. אני   שותה לחיי. (הוא מרים את הגביע ולוגם את הדם עד תומו. אור יורד)

 

סוף

Welcome to WordPress. This is your first post. Edit or delete it, then start blogging!

חוקר פרטי

מאת: מיכאל גורביץ’


הדמויות:

החוקר

בטין – עוזרת לחוקר

אמא – גב ויצמן, אמא של מיכאל

אבא – מר ויצמן, אבא של מיכאל

מיכאל

תמרה – חברתו

הנער עם השיער הרטוב

מלצר

מינה – אחותה של בטין

לאון – ידיד של בטין


תמונה 1

(נשמע “שר היער” מאת שוברט וגתה. האור עולה על חוף ים. החוקר ניצב כשפניו לים וגבו לקהל. על ראשו מגבעת. הוא אינו זז. מכניסים על הגלים את הגרמופון, השולחן ואת הכסא של החוקר. החוקר מתיישב על הכסא.)


 

 

תמונה 2

(הגלים נמשכים. החוקר ספק מקשיב למוסיקה, ספק הוזה.  בטין נכנסת, עומדת מולו, מחכה. הוא אינו מבחין בה. הגלים נרגעים. הולכת לפטיפון. עוצרת את המוסיקה)

בטין: חלמת?

החוקר: (במבוכה) לא, לא, הקשבתי למוסיקה.

בטין: הגיעה.

החוקר: תכניסי אותה.

בטין: גברת ויצמן.

(אמא נכנסת)

בטין: (לאמא) את רוצה לשתות משהו?

(אמא מנידה ראשה. בטין פונה אל החוקר)

החוקר:  תודה בטין.

(בטין יוצאת.)

אמא: אין כסא?

החוקר: אין. גם אצל מלכת אנגליה אין. זה מקצר את זמן הפגישות. איך אני יכול לעזור?

אמא:  בעלי נעלם.

החוקר: (לאמא) מתי?

אמא:   לפני חמישה ימים.

החוקר: (לוקח פנקס קטן ורושם) ספרי לי.

אמא:  אני לא כל כך יודעת מה לספר, אבל… באותו לילה חלמתי חלום משונה. אני ישנה. השעון מצלצל חצות. (נשמע צלצול חצות)

פתאום יוצא מהמיטה נער עם שיער רטוב, מסתכל עלי, ויוצא מהחדר.

(נער ששיערו רטוב חוצה את הבמה,  ויוצא)

בעלי מתעורר, מביט בי, יוצא מהמיטה, והולך אחרי הנער הרטוב.

(אבא חוצה את הבמה, ויוצא בעקבות הנער)

קמתי אחריו, אבל שניהם נעלמו במסדרון. שמעתי טריקת דלת,

(נשמעת טריקת דלת)

והבנתי שהם יצאו מהבית. חזרתי למיטה והמשכתי לישון.

כשהתעוררתי בבקר, בעלי לא היה בבית. התקשרתי לבית המרקחת, בעלי רוקח, מסתבר שהוא הודיע לרוקחת שעובדת איתו שהוא חולה, ושלא יגיע לעבודה.

החוקר: ומאז לא שמעת ממנו?

אמא: כלום. כבר חמישה ימים. גם לא הגיע לעבודה. נעלם.

החוקר: יש לך איזו השערה?

אמא: לא.

החוקר: היה איזה ריב?

אמא: לא.

החוקר: יש לך צילום שלו?

אמא: בבית.

החוקר: אני אבוא איתך.

אמא: אני יכולה להביא לך אותו.

החוקר: חשוב לי לראות את הדירה. (קורא החוצה) בטין!

(לאמא) נער עם שיער רטוב, אמרת?

אמא: בחלום?

החוקר: בחלום.

אמא: כן. נער עם שיער רטוב.

בטין:  (נכנסת) כן.

החוקר:           תפתחי בבקשה תיק לגברת.

בטין: תיק רגיל?

החוקר: אין רגיל, בטין. יש הרגל. מבחוץ הכל נראה דומה ומואר, כשפותחים – יורד החושך. (אמא יוצאת)

בטין:  תשתה משהו? (החוקר מסמן בידו כוסית קטנה) וודקית.

(בטין יוצאת. החוקר שר, כמעט לעצמו. במהלך השיר בטין מביאה לחוקר את כוסית הוודקה)

מי שנעזב פעם

יעזב תמיד

ומי שנבגד

יבגד

מי שננטש פעם

ינטש תמיד

מי שכאב יכאב

כי אין מרפא.

(שותה את הוודקה. חושך)


 

 

תמונה 3

(חדר השינה.  מיכאל שוכב במיטה. על המיטה לידו יושבת תמרה, בגבה לקהל. החוקר ואמא נכנסים)

החוקר: בעלך חזר?!

אמא: (מנידה ראשה) לא, זה לא בעלי. זה הבן שלי מיכאל.

החוקר: (רושם בפנקס) מיכאל.

אמא: מאז שאבא עזב את הבית, הוא לא יוצא מהמיטה.

החוקר: מה את אומרת. בן כמה הוא?

אמא: בנובמבר הוא יהיה בן עשרים וחמש.

החוקר:  הוא גר איתכם?

אמא:  …עכשיו הוא ישן כאן.

החוקר: (מביט סביב) אבל אם אני לא טועה… זה לא נראה לי החדר שלו.

אמא: לא.

החוקר: זה חדר השינה שלכם.

אמא: כן.

החוקר: זאת המיטה שלך ושל בעלך?

אמא: כן. לפני שהוא…

החוקר: הבנתי. תודה. (רושם לעצמו) כמה זמן אמרת הוא שוכב ככה?

אמא: כבר חמישה ימים.

החוקר: (רושם) חמישה ימים. לא יוצא מהמיטה?

אמא: לא יוצא מהמיטה.

החוקר: אוכל?

אמא: ישן

החוקר:  (מביט בתמרה) מי זאת?

אמא: חברה שלו. תמרה.

החוקר: תמרה.

אמא: אם אתה שואל אותי, כל הצרות התחילו מאז שמיכאל פגש אותה.

החוקר: יעזור אם אקבל תמונה של בעלך.

אמא: אני אחפש.

(אמא יוצאת)


 

 

תמונה 4

החוקר:  (רושם) תמרה. (לתמרה) תמרה, את ומיכאל… מה קרה?

תמרה: (שרה) הוא לא דיבר מלים גבוהות

הוא לא סיפר לי סיפורים

ידיו היו כבדות רכות

היינו שנינו בני עשרים

היה לו פה של דבש ולילה

היתה לו מכונית כתומה

היה לו ריח  יער ואהבה

(מדברת:) לי היו חלומות

על נסיכים על ממלכות

גרתי בדירה שכורה

טחב כיסה את התקרה

כשהוא נישק אותי  בכיתי

כשהוא נגע הכל נרגע

(שרה:) כשעל הגשר לא חיבק

בתחנה גם לא חייך

ואחר כך כשהתרחק

הוא לא פנה ולא נפנף

עליתי לבדי הביתה

הברז במטבח טפטף

זכרתי ריח יער ואהבה

אמא: (נכנסת. לחוקר) מצאתי תמונה של אבא. הוא נראה כאן יותר צעיר, אבל אתה בטח תזהה אותו.

החוקר: (פונה לצאת) תודה. אני אחזור.

אמא:  אדוני החוקר.

(החוקר עוצר)

תחפש ברחובות… ליד הים.


 

תמונה 5

 

(על החוף עומד אבא. הוא עטוף במעיל ונראה שקר לו. לידו עומד גבר, המלצר, גם הוא קופא מקור. נכנס זוג מחובק, חולף על פניהם.)

המלצר: כבר קריר קצת, לא? (שהייה קצרה)  אבל נעים. מזל גדול שיש ים. אם לא היה ים, לא היה לאנשים איפה להתאבד. (צוחק. מזהה את אבא) אני מכיר אותך. אתה לא מהבית מרקחת ב…? תגיד, אתה מכיר רופא בסדר למחלות… אתה יודע? להגיד לך מה קרה לי? הלכתי לסרט הצגה שנייה. אני יוצא מהסרט אני אומר לעצמי, נשב עוד קצת בבית קפה. אדל, מכיר? לא רחוק מפה. אתה עולה מהטיילת, בבן יהודה שמאלה. אני עובד שם מלצר. אבל היה לי ערב חופשי. מתיישבת על ידי בחורה, אומרת לי אתה מוצא חן בעיני. אמרתי לה, נחמד. אמרה לי, רוצה לטייל קצת? אמרתי לה בסדר. שתיים עשרה בלילה, כן?  (צוחק) אנחנו מטיילים, פתאום נותנת לי יד, כאילו אנחנו מכירים כבר חודשיים. (שהייה קצרה) זה בסדר שאני מדבר איתך? (שהייה קצרה) אם זה מפריע, תגיד לי. (שהייה קצרה) לקחה אותי אליה. יושבים קצת בסלון, מדברים בשקט, אומרת אחותי ישנה. אחרי זה אומרת, בוא נכנס לחדר שלי, כי פוחדת שאחותי תתעורר. אחר כך אומרת לי, תשאר כבר לישון כי אין אוטובוסים. קרה לך כבר פעם דבר כזה? (שהייה קצרה) עכשיו קצת מגרד לי. אני מקווה שלא קיבלתי איזה מחלה. (שהייה. אבא רושם משהו על פתק. נותן לגבר. הגבר קורא) ד”ר גולדברג? תודה רבה. (יוצא)

(הים מתחיל לגעוש, אבא פונה אל הים. בתוך המים מתגלה הנער הרטוב. הוא מתקרב לאבא לאט, עד שנעצר מולו. הם מביטים זה בזה איזה זמן, עד שבא גל ומכסה את הנער הרטוב. הגל נסוג. הנער נעלם. אבא יוצא. הים נסוג ומגלה את:)

 

 


תמונה 6

 

(דירת הרוקחת. ספה. כורסא. מינה יושבת על הספה, קוראת ספר. צלצול בדלת. מינה יוצאת. קול של פתיחה וסגירה של דלת. מינה והחוקר נכנסים)

החוקר:  אני מבקש סליחה על ההטרדה.  תודה שהסכמת לפגוש אותי.

מינה: תשתה משהו?

החוקר: לא תודה. כמו שאמרתי לך בטלפון, אני חוקר פרטי. אני מבין שאת עובדת בבית המרקחת “ויצמן”, ושמר ויצמן הודיע לך שהוא חולה ושלא יגיע לעבודה בימים הקרובים. מתי זה היה?

מינה:  בערך לפני שבוע.

החוקר: כן. מאז אבדו עקבותיו, כמו שאומרים בחדשות. ובשבוע האחרון, שמעת ממנו?

מינה: לא. לא שמעתי.

החוקר: ועכשיו את עובדת לבד בבית המרקחת?

מינה: לבד.

החוקר: אפשר לשבת רגע?

(שהייה קלה)

מינה: בבקשה.

(החוקר יושב על הכורסא, מינה יושבת על הספה)

החוקר: את יכולה לספר לי משהו על מר ויצמן שיוכל לעזור לי לאתר אותו?

(שהייה קלה)

מינה: כמו מה?

החוקר: חברים שאיתם הוא מסתובב… הרגלים, דברים שהוא אוהב לעשות…

מינה: אני באמת לא יודעת.

החוקר: את יודעת במקרה, אם יש לו…  חברה… ידידה…

מינה: לא.

החוקר: את לא יודעת, או שאין?

מינה: אין בינינו קשר מחוץ לעבודה.

(שהייה)

החוקר: מותר לשאול אם את גרה כאן לבד?

מינה: עם אחותי.

החוקר: רק את ואחותך.

מינה: כן.

(שהייה)

החוקר: ממ… סליחה שאני מחטט, את באמת לא חייבת לענות, אבל רק מתוך סקרנות, של מי העניבה שאת יושבת עליה?

(קמה, מביטה על הספה. מרימה עניבה. שהייה קצרה)

מינה:  אה. ידיד של אחותי. הם בחדר.

החוקר: הוא גר איתכם?

מינה: לא לא. הוא… מתארח.

החוקר: מה שמו?

מינה: נדמה לי אדון לאון.

החוקר: אז אני מניח שזה לא במקרה מר ויצמן.

מינה: לא.

החוקר: אם זה היה מר ויצמן לא היית אומרת אדון לאון.

מינה: כן.

החוקר: תודה רבה. באמת לא היתה לי כל כוונה לפקפק. עזרת לי מאד גברתי.

(הולך לעבר היציאה. עוצר)

את רוקדת?

מינה: מה?

החוקר: את רוקדת?

מינה: באיזה מובן? אני לא מבינה את השאלה.

החוקר: יש אנשים שיוצאים לפעמים למועדונים, רוקדים…

מינה: לא.

החוקר: חבל. אני מאד אוהב. תמיד מחפש פרטנרים.


 

תמונה 7

 

(נכנסת בטין, אחותה של מינה, מזכירתו של החוקר, בכותונת לילה וחלוק)

בטין: (מדברת לכוון שהיא באה ממנו) אני אביא לך כוס מים. (מבחינה בחוקר. בהפתעה מאופקת) שלום…

מינה: (לחוקר) זאת אחותי, בטין.

(לאון נכנס אחרי בטין, תוך לבישת מכנסיים)

לאון: (לבטין, בלי להבחין במינה ובחוקר) מותק, מה עשית עם העניבה שלי?

(מבחין בחוקר ובמינה).

מינה: זה הידיד שלה, לאון. (למינה ולאון) האדון הזה הוא בלש.

החוקר: חוקר פרטי.

לאון: (נבהל) חוקר? איזה חוקר? (מסיים להתלבש) אפשר לשאול מה אדוני חוקר כאן?

החוקר: אני חוקר את המנהרות החשוכות של הנפש האנושית, ואת החוקיות המסתורית של צרופי המקרים. בינתיים מצאנו את העניבה שלך. (לוקח את העניבה ממינה, ונותן אותה ללאון)

לאון: אפשר לראות תעודה?

החוקר: בבקשה.

(שולף תעודה ומראה ללאון. לאון בודק את התעודה. מחזיר אותה.)

לאון: איפה המעיל שלי? (יוצא אל החדר)

בטין:  איזו מבוכה.

החוקר: לא נורא, בכלל לא נורא.

מינה: אתם מכירים?

בטין: מינה מותק, זה החוקר הפרטי שהתחלתי לעבוד אצלו.

מינה: זה צירוף מקרים!

החוקר: (למינה) אחותך ראויה לציון לשבח.  היא אפילו לא מצמצה כשראתה אותי.

בטין:  (מוחמאת) אני לומדת מהר.

(לאון חוזר, לבוש במעיל)

בטין: לאון, אתה הולך?

לאון: (למינה ולבטין) אני מבקש מאד להזהר בדברים שאתן אומרות לאדון הזה כן? הסיטואציה מספיק… מורכבת.

(יוצא)

החוקר: למה התכוון אדון לאון, כשאמר שהסיטואציה מספיק מורכבת?

בטין: אדון ליאון נשוי. אנחנו עוברים לגור יחד. בקרוב הוא יצטרך להודיע לאשתו.

החוקר: בהחלט מורכבת. נפגש מחר במשרד. להתראות.

(חושך)


 

תמונה 8

 

(רחוב בלילה. נכנסת תמרה. החוקר נכנס בעקבותיה)

החוקר: תמרה?

תמרה: כן.

החוקר: אני החוקר הפרטי שגברת ויצמן…

תמרה: (מזהה) נכון.

החוקר: אפשר לשאול מה את עושה כאן בשעה כזאת?

תמרה: אנחנו גרים כאן. אני גרה כאן.

החוקר:  מה שלום מיכאל?

אני מבין שאין שינוי…   מה קרה לו?

תמרה:  מרגיז. כולם שואלים מה שלום מיכאל. אף אחד לא שואל מה שלומי.

החוקר: (בחום) מה שלומך?

תמרה:  (באירוניה) טוב תודה. חבר שלי, מיכאל, נפל לתוך סדק.

החוקר: נפל לתוך סדק? איזה סדק?

האור שם בחלון הוא שלך?

תמרה: כן. אני לא אוהבת לחזור לבית חשוך.

(שהייה קצרה)

החוקר: ועכשיו לבד.

תמרה: כן. לבד.

החוקר: אני יכול לעלות? קפה. נדבר כמה דקות ואלך.

תמרה: מוזר.

החוקר: מה?

(שהייה)

תמרה: אני ומיכאל הכרנו במסיבה. הוא התעקש ללוות אותי הביתה.

(מיכאל נכנס, החוקר נסוג מעט)

מיכאל: למה עצרת?

תמרה: (עוצרת)  הגענו.

מיכאל:  האור שם בחלון הוא שלך?

תמר: כן. אני לא אוהבת לחזור לבית חשוך.

מיכאל: אני יכול לעלות?

תמרה: לא כדאי.

מיכאל: אני רק רוצה לראות איפה את גרה.

תמרה:  תבוא בבוקר, רואים יותר.

מיכאל: קפה. רק קפה. אני מבטיח.

תמרה: אתה יודע שזה לא יגמר בקפה.

מיכאל: (בחיוך) את פוחדת  שאני אבקש גם עוגה?

(היא מתרחקת לאט. בחיוך)

למה לך? להכנס לחדר המדרגות לבד, להדליק את האור, לעלות במדרגות, לחפש את המפתחות בתיק, בינתיים האור שוב יכבה, להדליק שוב את האור,  להכנס לבד לדירה. ליפול לכורסה. להדליק את הטלויזיה, לבהות בה, העיניים נעצמות, להכנס לחדר השינה לבד, להתפשט לבד, לבד להיכנס למיטה,  לבד לכבות את האור, לחבק את הכרית לבד…

תמרה: מה אתה מציע?

מיכאל: תני לי לעלות.

תמרה: ואז מה?

מיכאל:  (מתקרב אליה. בסוף דבריו, הוא יושב למרגלותיה) ניכנס יחד לחדר המדרגות,  יחד נעלה, אני אשמור  שהאור לא יכבה, נכנס יחד לדירה, את ראשונה, אני אחרייך, כאן אני גרה, איזה יופי, שב בבקשה, מה תשתה,  נדבר, אתה לא עייף, האמת- קצת, בא לך להישאר לישון, באמת? את בטוחה? למה לא?  זה חדר השינה… מקסים, אתה יכול להיכנס למיטה, אני כבר באה, נכבה את האור, תחבקי אותי…  (שהייה)

מה את אומרת? תעני לי. הלב שלי חם, אבל המדרכה קפואה.

תמרה: (מחבקת אותו, ואז מתרחקת מעט, ומתיישבת לידו) אתה מאד נחמד. אני אפילו נמשכת אליך. אבל אתה יודע מה יקרה. אני אחבק אותך, ואנחנו נרדם. בבקר נקום מאושרים, ובערב שוב תבוא אלי, ובלילה שוב נתחבק, ובבקר שוב נקום, ואחרי כמה לילות ובקרים כאלה, אתה תגיד לי יום אחד, משעמם לי. ואני ארגיש שאני נבלעת בחושך. כבר התרגלתי להיות לבד. ואם אני צריכה לבחור בין החושך הקטן בחדר המדרגות לבין החושך הגדול של הפרידה, אני בוחרת בחדר המדרגות.

(הם קמים ביחד, מביטים זה בזו. מתנשקים. הם מתחבקים)

מיכאל:   איך אפשר לעצור את הרגע הזה?!  שלא יעבור. עם הערב.  עם הרחוב הריק.  עם החלון המואר.  עם ריח הגשם. אל תעזבי אותי תמרה, אל תעזבי אותי.

(מיכאל ותמרה יוצאים חבוקים)

החוקר: איך אפשר לעצור את הרגע הזה?! עם הערב. עם הרחוב הריק. עם החלון המואר. עם ריח הגשם.


 

תמונה 9

 

(הים נכנס לבמה. מתחילה סערה. החוקר נעלם. רפסודה מטלטלת במים. מיכאל  עליה, הגלים כמו מבקשים להטביע אותו. הוא צועק: “תמרה!”. הוא נופל למים ומתחיל לצלול.  מתוך הגלים עולים החוקר ומיכאל. הים רגוע. נשמע קולה של אמא: “מיכאל! מיכאל!” מיכאל והחוקר מתחלפים במקומות, ואז מיכאל נעלם)


 

תמונה 10

 

(הים נעלם. נחשף חדר השינה, אמא יושבת על המיטה, גבה לקהל, כמו תמרה בתמונה 3)

אמא: מיכאל! מיכאל! קום!

(שהייה)

שוב צעקת מתוך שינה. מה חלמת?

החוקר:  (לעצמו) “מי דוהר מאוחר דרך לילה וסער? זה האב דוהר ועמו הנער”

(לאמא) עוד לא יצא מהמיטה?

(החוקר מגיע לקדמת הבמה, כמו בתמונה 3)

אמא:   (פונה אליו)  כשהוא היה בן ארבע או חמש, ביום ההולדת שלו, הלכנו לטייל על שפת הים, אני, אבא ומיכאל. היה ערב. פתאום מיכאל צעק: כוכב נופל, כוכב נופל. אבא אמר: סימן שעכשיו נולד ילד. ומיכאל התעקש להשאר על החוף, עד שהוא יראה את הילד יוצא מהגלים. צחקנו וקראנו לו ילד של כוכבים.

החוקר: (רושם בפנקס) ילד של כוכבים…

אמא:   איך קורה, שילד מתוק, כל כך מתוק, עליז, חכם, מצחיק, יפה, יום אחד קורה לו דבר כזה? והילד הזה, ילד של כוכבים, לאן הוא נעלם?

החוקר: זאת בדיוק תהיה החקירה הבאה שלי: לאן נעלמים הילדים. בדרך הביתה אני עובר ליד גן ילדים, וכשאני רואה את הילדים המתוקים משחקים, אני מתמלא בחרדה: כל אלה יהיו עורכי דין? אילו הייתי מפקד המשטרה, הפקודה הראשונה שלי לשוטרים היתה: תעצרו את הזמן!

אמא: (בחיוך) לא הייתי סומכת על המשטרה.

החוקר: בהחלט לא. חסרים תקציבים. הזמן משתולל ברחובות והאזרחים מופקרים. אפרופו זמן, מתי סוגרים שם את בית המרקחת של בעלך?

אמא: בשבע.

החוקר:  אז היא בטח כבר בבית. (מחפש בפנקסו)  מה שמה של הרוקחת?

אמא: מינה?

החוקר: ידעת שהיא אחותה של המזכירה שלי, בטין?

אמא: איזה צרוף מקרים.

החוקר: זה לא צירוף מקרים, גברת ויצמן היקרה. זהו הערפל שאופף את התודעה הקטנה והמוגבלת שלנו. כשהתעלומה הזאת תפתר, יתפזר הערפל.

(שהייה קצרה)

תגידי לי בבקשה, גברת ויצמן, יכול להיות שלא דייקת בסיפור שלך?

אמא: איזה ספור?

החוקר:  הספור על אירועי הלילה שבו נעלם בעלך?

אמא: למה אתה מתכוון?

החוקר: יכול להיות שבמקום לבוא אלי למשרד ולומר בעלי נעלם, היית צריכה לומר – הבן שלי ישן?

אמא: אני לא מבינה.

החוקר: תני לי לנסות.

(מוסיקה. התאורה משתנה)

שכבת במיטה. השעון צלצל חצות. (נשמע צלצול חצות) פתאום יצא מהמיטה נער עם שיער רטוב, הסתכל עליך, ויצא מהחדר.

(מתוך השמיכה יוצא נער ששיערו רטוב. אמא מביטה בו, הוא מביט בה ויוצא מן החדר)

חזרת  לישון.

זמן קצר אחר כך נכנס הבן שלך, מיכאל. (מיכאל נכנס) הוא העיר אותך. את הערת את בעלך.

(מעירה את אבא. אבא יוצא מהמיטה, ויוצא מן החדר. נשמעת טריקת דלת. מיכאל נכנס במקומו למיטת אמו. התאורה חוזרת ומשתנה)

החוקר: זו לא היתה הפעם הראשונה שהבן שלך הגיע למיטה בלילה.

(אמא מנידה בראשה לשלילה)

החוקר: כמה פעמים לפני שאדון ויצמן נעלם?

אמא: אני לא בדיוק זוכרת.

החוקר: פעמים? שלוש?

(אמא שותקת)

ארבע חמש?

(אמא שותקת)

יותר.

(אמא שותקת)

אני לא אקשה עלייך. אבל את האמת צריך להגיד: בעלך עזב את הבית, מפני שלילה לילה, את, גברת ויצמן, זרקת אותו מהמיטה.

אמא:  לנסח את זה ככה, זה מאד מגמתי.

החוקר: ועוד שאלה: למה שבחור יעזוב את המיטה של אהובתו, ויבוא כל לילה למיטה של אמו? הוא פוחד מהחושך?

אמא: פוחד מהחושך?! אפשר לישון עם אור קטן בשירותים.

החוקר: יש חושך, שאור קטן בשרותים לא מפזר.

אמא: הוא צועק מתוך שינה.

החוקר: חולם. אולי לא תהיה לי ברירה. אצטרך להיכנס לחלום שלו.

אמא: איך תכנס לחלום שלו?

החוקר: יש טכניקות.

(החוקר נכנס לתוך המיטה, נשכב ליד מיכאל. מיכאל מתרומם בעיניים עצומות ומתיישב. החוקר מתיישב לידו ושר)

מחה את הדמעות שלנו,

ילד של כוכבים,

את כל האכזבות שלנו,

ילד של כוכבים,

בידיך הרכות

את כל הכאבים.

בעיניך החמות,

ענן געגועים.

(אמא מצטרפת ושרה גם היא)

מחה את הדמעות שלנו,

ילד של כוכבים,

את כל האכזבות שלנו,

ילד של כוכבים,

בעיניך החמות,

ענן געגועים.

מיכאל:  (עיניו עדיין עצומות. שר)

בחצרות אורבים חתולים שחורים

בין פחי אשפה וגדרות חלודה.

הרחובות  לים  חסומים סגורים

בסמטה ריקה מתרוצצת ילדה

(הגל מסתיר את המיטה, ואז חושף את מיכאל והחוקר עומדים. מיכאל בעיניים עצומות)

החוקר ומיכאל: מחה את הדמעות שלנו,

ילד של כוכבים

בידיך הרכות

אל העננים

בעיניך החמות…

(מיכאל חוזר אל הים. הגל מעלים אותו, וחושף את הנער עם השיער הרטוב. הגל חוזר, מעלים את הנער, ונעלם בעצמו. צפירה, ורעש של רחוב. אבא חוצה את הבמה. החוקר יוצא בעקבותיו)



 

תמונה 11

 

(הסלון בביתן של מינה ובטין, ריק מרהיטים. מינה, בחלוק בית, נכנסת עם הספה, וממקמת אותה.    בעקבותיה נכנסת בטין בקומבינזון וחלוק, כשידיה המרוחות בלק, פרושות. מביאה איתה את הכורסה)

מינה:  זה יותר גרוע ממה שהיה עם החבר הקודם שלך, המומחה חניכיים. זהירות עוד רטוב כאן. איך קראו לו?

בטין: רומן טוכשניידר.

מינה: טוכשניידר.

בטין: הוא לא היה מומחה חניכיים, הוא היה עושה מדרסים.

מינה: הוא לפחות ליווה אותך הביתה. הלאון הזה מהרגע הראשון הרגשתי שמשהו לא בסדר איתו. (יוצאת)

בטין: גם אני הרגשתי שמשהו לא בסדר איתו אבל חשבתי שמשהו לא בסדר איתי.

מינה: (חוזרת עם סמרטוט ומגב. מנגבת) מה הוא אמר?

בטין:  הוא אמר שאשתו חוזרת.

מינה:  בדיוק מה שהיה עם  טוכשניידר. אצל טוכשניידר זה לפחות לקח חודשיים ושבוע, לאון אפילו לא… (יוצאת עם הסמרטוט והמגב)

בטין: אני אומרת לו מה אתה אומר בזה, לאון, שאשתך חוזרת? אתה אומר בזה שאנחנו לא עוברים לגור יחד?! אז הוא אומר לי לא כרגע.

מינה:  (חוזרת עם שמלה של בטין) אותו דבר כמו עם טוכשניידר.

בטין: טוכשניידר אמר לי לא כרגע? טוכשניידר לא אמר לי לא כרגע.

מינה: מה הוא אמר? (עוזרת לבטין לפשוט חלוק, וללבוש שמלה)

בטין: הוא אמר שהוא דוחה את זה בכמה שבועות. זה לא אותו דבר. לאון בכלל לא נותן דדליין. לא כרגע. מה אני צריכה לעשות עם לא כרגע? אין לי תכניות? אין לי תכנונים?

מינה:  מה אמרת לו?

בטין: אספתי את הדברים שלי והלכתי משם.

מינה: טוב עשית.

בטין: אבל אני יוצאת ממנו ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. ירדתי לחוף, עמדתי מול הגלים והתחלתי לדבר עם אמא שלנו זכרונה לברכה.

מינה: הריצרץ’ תקוע. שבי רגע.

(בטין יושבת על ידית הספה, גב למינה, שיושבת על הספה, ומתמודדת עם הריצ’רץ’)

בטין: אמרתי, אמא, את חשבת כשילדת אותי, את הבת היפה שלך, שתמיד אמרת שהיא תהיה מלכת היופי של העולם, שהיא תתחתן עם הנסיך של מונקו, את חשבת בחלומות הכי שחורים שלך שככה יתנהגו אליה, ויתייחסו אליה, ויזרקו אותה כאילו שהיא איזה סמרטוט?  ועוד מי? איזה ליאון שבמקרה הכי טוב היה יכול להיות נהג אצל אבא.  פתאום אני שומעת מהים, מהמים, את אמא: בטין, רילקס.  סבלנות. הגאולה קרובה.

(מינה מצליחה לסגור את הרוכסן מאחור)

פתאום מתקרב אלי איזה גבר ושואל אותי, את בוכה? אני מסתכלת על הפנים שלו ואני אומרת לך מינה, אני מרגישה שכבר נפגשתי איתו פעם בגלגול קודם. הוא אומר לי, בואי, נשב קצת יחד. יש כאן בית קפה קרוב. אדל, את מכירה?

(מינה מנידה ראשה לשלילה)

כשעולים מהטיילת זה בבן יהודה שמאלה. מקום מאד נחמד. מינה, איזה קסם של בן אדם. איזה רגישות,  איזה חום. הוא החזיק לי את היד, הוא…

(צלצול בדלת)

מינה: מה זה? מי זה בשעה כזאת?

בטין: הזמנתי אותו לקפה…גם להכיר אותך…

מינה: אבל בטין, אני כבר במיטה. באמת… היתי בטוחה שאת יוצאת. איך את לא אומרת לי?

בטין:  לא אמרתי?

מינה: אלף פעמים דיברנו, בטין, את לא גרה כאן לבד.

(יוצאת בכעס. צלצול בדלת. בטין נגשת לפתוח. קול פתיחת דלת)

בטין: (מבחוץ) ערב טוב!

אבא: (מבחוץ) ערב טוב.

(סגירת דלת. שהייה. בטין נכנסת ואחריה אבא. שהייה)

בטין: זהירות, אחותי שטפה. שב בבקשה.

אבא: תודה. לא מאוחר?

בטין: בכלל לא, אצלנו…   תשתה משהו? תה? קפה? משהו חריף?

אבא: אולי אחר כך. קודם נשב קצת. הלכתי כל כך הרבה היום…

(מתיישב על הספה. בטין מתיישבת לידו. קם)

אולי אני אשב על הכורסונת.

בטין: לא נוח? (קמה)

אבא: מאד נוח, פשוט יש לי לחץ בגב התחתון.

(מחליק קצת בדרך לכורסא)

אבא: אופס.

בטין: סליחה, עוד רטוב.

אבא: לא נורא, לא נורא.

(אבא מתיישב על הכורסה)

בטין:  אני כל כך שמחה שבאת. חשבתי, מעניין אם הוא יבוא.

אבא: ואני חשבתי, מעניין אם היא רוצה שאני אבוא.

בטין: מאד רציתי שתבוא, אבל לא ידעתי אם אתה רוצה לבוא.

אבא: אני מאד רציתי לבוא, אבל לא הייתי באמת בטוח אם את רוצה.

בטין: רציתי מאד.

אבא: טוב שבאתי.

בטין: באמת טוב שבאת.

(מתיישבת על הספה)

אוי, אנחנו כל כך רחוקים.

אבא: גם אני מרגיש ככה.

(קם, הולך לספה. מחליק בדרך)

אבא: קצת חלק כאן.

בטין: כן. (אבא מתיישב לידה)

בטין: אבל  אם זה כואב לך, אני לא רוצה…

אבא: זה לא כואב, רק קצת לחץ, אם אני שוכב קצת זה עובר.

בטין: (קמה) אז אולי אתה רוצה לשכב?

אבא: אולי אחר כך.

בטין: אז קפה? תה? משהו חריף?

אבא: מה יש חריף?

בטין:  יין. וויסקי. וודקה.

אבא: אולי קצת וודקה.

בטין: מעניין. גם אני חשבתי על וודקה.

אבא: באמת?

בטין:  אתה מאמין בגלגול נשמות?

אבא: למה?

בטין: אני בטוחה שכבר נפגשנו בגלגול קודם.

אבא: בגלל הוודקה?

בטין: אנחנו נפגשנו בגלגול קודם,  וגם אז הצלת אותי. אני אביא לנו וודקה.

(יוצאת. אבא נשכב על הכורסה. שהייה קלה. מינה חוצה את הבמה לכיוון המטבח, מחזיקה בקבוק חם. היא חולפת על פני הספה. עוצרת. פונה אחורה. ויצמן מתרומם מופתע)

אבא:  שלום מינה.

מינה:  (מופתעת מאד) שלום, אדון ויצמן.

אבא:  מה את עושה כאן?

מינה: אני גרה כאן.

אבא: באמת?

מינה: עם אחותי…

(שהייה קצרה)

אבא:  איזה צירוף מקרים. (ניגש אליה. מחליק בדרך)

מינה: סליחה, בדיוק שטפתי.

אבא: אני יודע. (לוחצים ידיים)

מינה: בדיוק הלכתי לישון. איפה היא?

אבא: היא הלכה להביא לנו וודקה.

מינה: (החוצה) בטין!

בטין: (מבחוץ) אני כבר באה!

מינה: מה שלומך?

אבא:  את רואה, אני  לא  חולה. עזבתי את הבית.

מינה: את זה אני כבר יודעת.

אבא: מה נשמע אצלנו בבית המרקחת?

מינה:  חסר גביסקון.

אבא:   שוב?

מינה: אין להם במלאי. הם מקווים שיגיע בשבוע הבא.

אבא: איייי.

מינה: לא נורא. יש אומפרדקס.

אבא: יש גם לנטון.

מינה: בלי מרשם?

אבא: ואומפרדקס?

מינה: עד עשרים מיליגרם?

אבא: עד עשרים מיליגרם כן.

מינה: ופולינסקי שוב הגיעה.

אבא: עם אסטמה או עם העצירות?

מינה: נתתי לה שני לקסטיב, זה פתר את הבעיה.

אבא: (טופח על כתפה) כל הכבוד, מינה. אני שמח שיש על מי לסמוך.

(בטין נכנסת, בידיה מגש שעליו איזו תקרובת ושלוש כוסיות וודקה).

בטין: אני רואה שכבר הכרתם. זאת אחותי, מינה.

אבא: כן, כן, אנחנו… (אבא יושב על הספה).

בטין: מינהל’ה, את זוכרת את המתקשרת שאמרה לי…

מינה: בטין.

בטין: מה?

מינה: זה אדון ויצמן, מבית המרקחת.

בטין:  אז זה לא גלגול נשמות…

מינה: הרי מר ויצמן הציע  לך את המשחה נגד ה…

בטין: גם אז הצלת אותי. כל כך גרד לי…

אבא:  אני זוכר. (אבא קם מהספה, עם כאב גב)

מינה: זאת משחה מצויינת. (פונה אל כוון אבא) אגיסטאן.

אבא: למרות שבמקרים קשים זה יכול להגיע גם  להידרוקורטיזון.

מינה: אחוז או שניים וחצי?

אבא: אחוז מספיק. אם צריך משהו יותר חזק היתי מורח ביתא מטאזון חמישה מיליגרם.

מינה: ברור. מה עם פלואוקינולון?

אבא: אפס שניים אחוז?

מינה: זה מה שהם נותנים היום. (מבחינה בכאב הגב של אבא) שוב הגב?

אבא: לא, לא, זה רק קצת לחץ, ישבתי לא טוב.

מינה: בוא, אני אמרח לך וולטרן. יש לי במקרר.

אבא: תודה. (פונים לכוון המטבח)

מינה: אגב, ד”ר גולדברג דחפה לגורפינקל האלוביתאזול.

אבא: מה זה, היא השתגעה?

מינה: היא אומרת שהפרונקל שם גדל למימדים של צפרדע.

אבא: שתלך לפיינשטיין, הוא יוריד לה את זה.

מינה: הוא כבר הוריד וזה שוב צמח.

אבא: הבעיה של גורפינקל זה לא הפרונקל.

מינה:  זה נכון.

(יוצאים. בטין נשארת לבד על הבמה. שותה את הוודקה. האור יורד)


 

תמונה 12

 

(ערב, שולחן בקפה “אדל”, והרחוב לידו. החוקר יושב בקפה. על השולחן בקבוק וודקה ושתי כוסיות. אבא עובר ברחוב)

החוקר: מר ויצמן?

(שהייה)

ערב טוב. אפשר להזמין את אדוני לשתייה קטנה?

(ניגש אל אבא)

אבא: מי אתה?

החוקר: אשתך דואגת.

(שולף תצלום ומראה לאבא)

אבא:  תגיד לה שאני חי. (פונה ללכת)

החוקר: אני מבין שירדת עכשיו מדירת האחיות…?

(אבא נעצר, מביט בחוקר)

תרצה לאכול משהו? קפה “אדל”, מכיר? עוגה? פשטידות מצויינות. פלטת גבינות? (החוקר קורא החוצה, לכוון בית הקפה) פלטת גבינות ולחם, בבקשה. (מוביל את אבא אל השולחן) אפשר לעזור לך עם המעיל?

אבא: לא לא.

(אבא מתיישב, החוקר מוזג לשניהם וודקה. החוקר מתיישב.)

החוקר: לחיים! (שניהם שותים)

(המלצר נכנס עם מגש שעליו צלחת גבינות ולחם. זהו הגבר שאיתו נפגש אבא על החוף)

המלצר: למי הגבינות? (החוקר מצביע על אבא. המלצר מניח לפני אבא את הצלחת. מבחין באבא). שלום אדוני הרוקח!

(אבא לא מגיב, מנסה להתעלם ממנו)

המלצר:  (לאבא) נפגשנו על שפת הים… בלילה…

(אבא אינו מגיב. לחוקר)  פגשתי אותו בלילה, על שפת הים… (לאבא) אגב, הייתי אצל דוקטור גולדברג, נתנה לי אגיסטן. כבר לא מגרד. בתיאבון.

(המלצר יוצא)

אבא:  עלוקה. יש בני אדם עלוקות.

החוקר: אני כזה.

(אבא מתנפל על האוכל, החוקר מתבונן בו. החוקר מוזג לעצמו, ושותה כוסית נוספת. שהייה קצרה)

החוקר: מאז שעזבת את הבית, הבן שלך…ישן.

(אבא אוכל)

אני שואל  את עצמי למה?

(אבא אוכל)

אתה אוהב את הבן שלך?

(שהייה קצרה)

אבא: (תוך כדי אכילה, לא מביט בחוקר) צעיר.

החוקר:  זה טוב, לא?

אבא: צעיר? רע מאד.

החוקר: למה רע?

אבא:  ילד, בעצם זה שהוא מתבגר, שולח את ההורים שלו לגלות. בבית שלהם, במיטה שלהם, לגלות.  כמו אצל האסקימוסים. למות בשלג.

חוץ מזה (מביט בחוקר) – מטומטם.

החוקר: מטומטם?

אבא:  לא יודע שימות. לא יכול לדמיין את עצמו שלושים שנה קדימה. מסתכל עליך מלמעלה. תמות כבר, תפנה את השטח, תן לחיות. ואני בלב אומר: גם אתה תמות. אז תתייחס בכבוד!

(החוקר קם. מתרחק עם הכסא. יושב. נושם עמוק)

החוקר:  מריחים את הים. אפשר וידוי קטן?

(אבא שותה)

אבא: אני שומע.

החוקר: אני אוהב את השדיים של אשתך.

אבא: קח אותם.

החוקר: אתה צוחק?

אבא:   את שניהם.

החוקר: משונה.

אבא: מה?

החוקר: אצלי החיים  יכולים להיות משעממים, אני יכול להיות בודד כמו כלב, חובות, יעקלו לי את הרכוש, יזרקו אותי מהדירה, אני יודע שאני עומד למות בקרוב, בקרוב מאד, אבל שד אחד, רמז לשד, מפיח בי תקווה כאילו  כל המצב האנושי השתנה.

אבא:  כן. הבעיה ששד זה כמו אנטיביוטיקה.

החוקר:  (מתקרב עם הכסא) מה זאת אומרת?

אבא: הגוף מתרגל.

החוקר: זאת אומרת מה?

אבא:  צריך כל הזמן להחליף. אבל כשאתה מתחתן, זה כאילו הרופא רשם לך אותה אנטיביוטיקה לכל החיים.  מאד מאד לא בריא.  אתה לא נשוי, מה?

החוקר: מי יודע, אולי יש  לי קצת נטייה…

אבא: למה?

החוקר: לרפואה הומואופתית.

(צוחקים)

אבא:  אתה יודע איך נפגשנו, אישתי ואני? פגשתי אותה באוטובוס, שנינו היינו צעירים, היא היתה בגופיה, בלי חזיה, והציצי שלה הציץ מהצד, צייץ… בקושי ראו משהו, אבל שלושה ימים לא ישנתי.

החוקר: שפשפת?

אבא: מהרגע שהיא ירדה מהאוטובוס עד קבלת שבת שלושה ימים אחרי זה.

החוקר: עשו אצלכם קבלת שבת?

אבא: עשו. היתה איזה דודה לוטה, שהיתה מדליקה את הנרות, וכשהיא היתה מתכופפת היו רואים לה הכל. בגלל זה עד היום אני מסורתי.

החוקר: ולשפשף אתה עוד משפשף?

אבא: היום כבר אין חשק.

(מרצינים. החוקר רושם משהו בפנקס)

החוקר: מעניין. אתה בדכאון.

אבא: הייתי אומר.

החוקר: (תולש את הדף שרשם בפנקס, ונותן לאבא) כדור מצויין.

אבא: יש עכשיו משהו חדש יותר טוב. (רושם משהו נוסף על הפתק. ומחזיר לחוקר) אחד בערב, לפני השינה.

החוקר: אז מה להגיד לאשתך? אתה חוזר?

אבא: מה אתה רוצה להגיד לה?

החוקר: מה?

אבא: (קם) אנחנו יושבים ומדברים, וכל הזמן הזה אני חושב לי, מה הוא רוצה?

החוקר: מה אני רוצה?

אבא:   אמרת: את אשתי. והעיניים שלך אומרות: תמות כבר, תפנה את השטח, תן לחיות. מאוחר לך מידי. אתה לבד. אני לבד. אנחנו לבד. סגורים ונעולים כמו כספת. אי אפשר לפתוח ואי אפשר להכנס. (לוחץ את  ידו של החוקר) תודה על הוודקה. (פונה לצאת)

החוקר: אבל מה להגיד לאשתך?

אבא: תגיד לה שאני חי.

(אבא פונה לצאת)

החוקר:  רגע!

(אבא עוצר. החוקר קם, נגש אליו, הם מתחבקים. אבא יוצא)


 

תמונה 13

 

(החוקר נגש לטלפון ומחייג. מן העבר השני של הקו עונה אמא: “הלו” נשמעות נשימותיו של החוקר. קולה של אמא: “אבא? אבא?” הוא מנתק. המלצר נכנס)

המלצר: (נכנס) הלך האדון הזה?  (אוסף את הכלים מהשולחן) צריך לשמור עליו. זה בן אדם בסיכון.

(המלצר יוצא)


 

תמונה 14

 

(מוסיקה. מיכאל נכנס, רוקד)

החוקר:  יצאת מהמיטה?

מיכאל: לא, זה חלום.

החוקר: אתה רוקד.

(תמרה נכנסת בריצה)

תמרה:  מיכאל! מה קרה?!

החוקר: (לתמרה)  זה חלום.

מיכאל: “בלי דעת נוסעת הרכבת,

בלי דעת הנערה אוהבת…”

החוקר: (כמנסה להזכר) זה מוכר לי.

מיכאל: (לתמרה) אהבתי אותך. הייתי מאוהב.

החוקר:  (מנסה להזכר) בלי דעת?

מיכאל: בלי דעת. עד שמבחינים בסדק.

החוקר: איזה סדק?

מיכאל: סדק באהבה.

החוקר: סדק באהבה.

(תמרה מתיישבת. המלצר נכנס, עם כוס יין ירוק)

המלצר: (לתמרה) “בשקט בשקט בשקט בשקט.

בשקט החנוכיה דולקת.

(המלצר מניח לפניה את הכוס)

בזוית בזוית בזוית בזוית

שוכב הרעל הממית”

(המלצר יוצא. תמרה שותה את היין בלגימה אחת)

מיכאל:  פעם כשהתנשקנו, התנשקתי רק איתך. עכשיו את מתחלפת אצלי בנשים אחרות.

תמרה:  נשים אחרות?! אתה אצלי  לא מתחלף בשום גבר אחר.

מיכאל: זה הסדק.

תמרה:  האדמה רועדת.

מיכאל: המציאות רועדת.

החוקר: אני מתחיל להבין.

מיכאל: צילמתי אותך, את זוכרת?

החוקר:   אתה מצלם?!

(אמא נכנסת עם תיק צילומים)

אמא: אלה הצילומים שלו. אספתי את כולם. הוא ילד מוכשר באופן בלתי רגיל. (נותנת צילומים למיכאל. מיכאל מוציא מספר צילומים מהתיק, ונותן לחוקר. תמרה לוקחת את תיק הצילומים.)

מיכאל:  לא הפסקתי לצלם אותך, בעמידה, בשכיבה,  בבגדים,  בעירום, כמעט בכל ערב. הייתי משוגע מרוב אהבה.

(אמא לוקחת מתמרה את התיק)

החוקר:  (לתמרה) את יפה.

אמא:  עזוב את זה.

(לוקחת ממנו את הצילומים)

מיכאל: יום אחד, חזרת הביתה מוקדם מהרגיל, הבטתי בך באור יום, והיה משהו משונה. ניגשתי לתיק הצילומים, ופתאום ראיתי: הם לא היו דומים לך. את לא היית דומה.

החוקר: למי היא לא היתה דומה?

מיכאל: לזאת שאהבתי. לבחורה בצילומים. ועכשיו פתאום נופל האסימון: כל העניין הזה של התאהבות, יש לו סיבה אחת – בעיות בעיניים.

באותו לילה התעוררתי, הבטתי בך, וחשבתי: מה אני עושה איתה?! מי היא בכלל?!  מה זה הגוף הזה כאן במיטה?!  כמו קיר לבנים באמצע הסלון.

תמרה: (קמה) מלצר!

(המלצר נכנס, תמרה ניגשת אליו, מנשקת אותו, הוא מביט מופתע בנוכחים, הם יוצאים. אמא נגשת ומחבקת את מיכאל)

מיכאל: אמא!

אמא: זה רק חלום.

החוקר: (לאמא) הוא יצא מהמיטה של תמרה ונכנס למיטה שלך.

אמא: (לחוקר) זה רק חלום.

החוקר: מי החולם?

החוקר: (שר) מכל הסחות הדעת

שמצאנו כדי להסתיר מעצמנו

את הרגעים הריקים

את אחרי הצהריים המשמימים של ימי חג ארוכים מידי

את הערבים היורדים

את מועקת העננים  בשבתות החורף

הסחות דעת כמו עיתונים, תשבצים

בהייה אינסופית מול מסך הטלוויזיה

משחקי קלפים

מכתבים מיותרים שאנחנו קוראים וכותבים

מכל הסחות הדעת האלה יש רק אחת

שכובשת את כל ישותנו

ואפילו מעניקה לנו את האשליה הגדולה

שהיא לא רק התרופה לקשיי החיים

אלא היא תכליתם.

מכל הסחות הדעת האלה

הגדולה ביותר

הגדולה מכולן

היא

האהבה.

אבל כשהיא נסדקת

פורץ לתוכנו החושך.

אמא: זה רק חלום.

מיכאל: מי החולם?

(אמא ומיכאל יוצאים)


 

תמונה 15

(המלצר נכנס מתוך המסעדה. מביא חשבון)

מלצר: סוגרים. (החוקר מתבונן בחשבון, ומתכוון לשלם. המלצר מתחיל לפנות את הכסאות) כבר אין קליינטים בשעה כזאת. סתיו.

אתה שומע? הים. אני כל יום לפני העבודה יורד לחוף לראות אם הוא שם. הים. אם הוא שם, סימן שאני כאן. לפעמים גם בלילה, אחרי העבודה. רוצה לבוא?

(החוקר פונה לצאת. המלצר מתחיל לשיר. החוקר נעצר. תוך כדי שהוא שר, המלצר מסלק את שולחן המסעדה ואת שני הכסאות.)

מלצר: מי שנעזב פעם

יעזב תמיד

ומי שנבגד

יבגד

מי שננטש פעם

ינטש תמיד

מי שכאב יכאב

כי אין מרפא.

(מכניס את הפטיפון. מפעיל אותו. נשמע “שר היער”. יוצא)


 

תמונה 16

(מכניסים את שולחן המשרד של החוקר, ואת הכסא. האור משתנה. החוקר מתיישב ליד  שולחנו. שוקע במוסיקה. אמא  נכנסת. הוא מזדקף. קם. הוא מקרב אליה את כסאו. היא יושבת. הוא עוצר את התקליט)

החוקר: פגשתי אותו.  הוא חי.

אמא:   אתמול בלילה צלצל הטלפון וכשעניתי, שמעתי נשימות בצד השני של הקו. אמרתי: אבא? אבא? ואז טריקה.

החוקר: את בטוחה שזה הוא?

אמא:  (בוכה) כשאני חושבת עליו מסתובב לבד ברחובות, איפה הוא ישן, מה הוא אוכל, הבדידות שלו, הלב שלי נשבר.

(שהייה קצרה)

החוקר: מותר לשאול למה את כל כך רוצה שהוא יחזור?

(שהייה קצרה. היא מביטה בו מופתעת)

את אוהבת אותו? את רגילה אליו.

אמא:  אני רגילה אליו. אני רגילה לריח החולצות שלו, לריח שהוא מביא הביתה מבית המרקחת, לריח שהוא משאיר בבית השמוש, כל הדברים שאצל אנשים זרים היו מפריעים, אצלו הם מרגיעים. הנחרות שלו בלילה, הדברים שהוא לא מחזיר למקום, הדברים שהוא שוכח, זה מרגיז אותי, אבל איכשהו התרגלתי לזה שאני מתרגזת, ועכשיו, כשאין לי על מה להתרגז אני בחרדה.

(החוקר מתרחק ממנה. יושב על השולחן).

אמא: לך, יש משפחה?

החוקר: לא.

אמא: ולא חסרה לך?… אהבה?

החוקר: כשחסרה  לא העזתי.

כשהעזתי  כבר לא  יכולתי.

כשבחורה אמרה לי אני אוהבת אותך, לא האמנתי.

עד שהאמנתי, היא כבר לא אהבה אותי.

כשאמרה לי תגיד לי,  לא אמרתי.

כשאמרתי, היא כבר לא האמינה.

כשתפסתי אותה במיטה עם השכן מלמטה, היא אמרה, מה אתה רוצה, לא רצית.

אמרתי ולמה לא חיכית עוד קצת. אמרה לי חיכיתי עוד הרבה ולא באת, כמה יכולתי לחכות. אבל עכשיו כשאתה בא, אני עוזבת את השכן מלמטה. אבל אני אמרתי, מה את חושבת לך, אחרי שכבר היית עם השכן מלמטה תבואי אלי? לכי לעזאזל, ככה אמרתי.

אבל ידעתי שהיא צדקה, כי למה לעזאזל לא באתי. אבל גם שידעתי שהיא צדקה, לא האמנתי לעצמי שאני יודע. ואמרתי, אשה שבגדה בי, אני לא הולך אליה יותר.

(בטין נכנסת, ומגישה לחוקר כוסית וודקה)

חוקר: תודה בטין.

(בטין יוצאת. החוקר שותה את הוודקה בלגימה אחת).

החוקר: אפשר להזמין אותך לריקוד קטן.

אמא: עכשיו? כאן?

החוקר: למה לא?

(החוקר ניגש לפטיפון, מניח את המחט על התקליט, מוסיקה. הם רוקדים. אחרי הריקוד הם מתנשקים)

החוקר: (תוך כדי) מאד לא מקצועי. מאד מאד לא מקצועי.

אמא: אין לכם, לחוקרים הפרטיים, תקנון?

החוקר: לא, הכל פרוץ.

(מתנשקים. בטין נכנסת.)

בטין: תמרה. (עוצרת את הפטיפון. יוצאת).

אמא: לא הייתי רוצה… יש כאן יציאה אחורית?

הבלש: ראית פעם חוקר פרטי בלי יציאה אחורית? (מראה לה) מכאן.

(אמא יוצאת מאחור)


 

תמונה 17

(אור עולה. המוסיקה נמשכת. החוקר רוקד לבד, בעיניים עצומות. הוא פוקח עיניים. מפסיק לרקוד. מבחין בבטין, שנכנסת).

(בטין עוצרת את הפטיפון. תמרה נכנסת. בטין יוצאת)

החוקר:  אני מלא התפעלות. את לא מוותרת. על מיכאל.

תמרה: אני קרובה  לויתור.

החוקר: חבל.

תמרה: אני נוסעת.

(שהייה קצרה)

החוקר:   לאן?

תמרה:  רחוק.

החוקר: לבד?

תמרה:  עם בחור.

(שהייה קצרה)

החוקר: מיכאל יודע?

תמרה: לא. כלומר: כנראה שכן.

החוקר: כלומר: כן.

תמרה:  לא בחור שאני אוהבת. האמת, בקושי מכירה. שכן מחדר המדרגות. שלום שלום. הייתי איתו פעם. הייתי איתו פעמיים. פתאום הוא הציע. לונדון, ואחר כך אולי אמריקה. לא חשבתי לרצות. אבל זה קורה.

החוקר: את בורחת.

תמרה: כנראה.

החוקר: כנראה.

תמרה: מיכאל ישן, זה חסר משמעות.

החוקר: שום דבר  לא חסר משמעות.

תמרה: שום דבר כנראה לא חסר משמעות.

החוקר: איך את יכולה?

תמרה: הוא הפסיק לאהוב אותי. זהו.

החוקר: עכשיו גם ברור למה.

תמרה: (בכעס) לא לא לא. אתה לא מסדר את הדברים בסדר הנכון. הנסיעה שלי היא תוצאה, לא סיבה. זה קרה ככה, בלי שהרגשנו. נוצר סדק.

החוקר:  סדק באהבה.

תמר: כנראה. בלי שהרגשנו.

החוקר: כנראה.

תמרה: כנראה.

(שהייה קצרה)

החוקר: (כמעט בפחד, כמו מצטדק) בן אדם עומד על החוף מול הים. המבט שלו מגיע לאופק. עם כל נשימה, גדלה שאיפה. אבל בן אדם  מה יש לו מול הים: (שולף את פנקסו) רשימות.

תמרה: על מה אתה מדבר?

החוקר: (שוב מנופף מולה בפנקס) איך אפשר להכניס לכאן את הערב, עם הקולות שלו, את הרחוב הריק, את החלון המואר, את קול נקישת העקבים על המדרכה, את ריח החצר אחרי הגשם, את הנשיקה הראשונה בחדר המדרגות, לילות נדודים, אהבות, פרידות, געגועים, הבכי של אהובתך שלא נגמר, שלא נגמר, שלא נגמר, כמו נהר, שנשפך לים, איך אפשר להכניס לכאן את הזקן עם הכלב הקטן, את הזקן עם סל הקניות, את הזקן שמביט בפנים של הבן שלו, והוא לא מכיר את הפנים.

תמרה: השיחה הזאת מדכאת אותי.

החוקר: אני אומר אמת.

תמרה: ומה בדיוק היינו אמורים לעשות עם האמת הזאת ועם הים שלך? להשאר יבשים וצחיחים על החול. או לטבוע.

(שהייה קצרה)

החוקר: כן…  אי אפשר להמנע מתחושת ההחמצה. מההרגשה שהיינו יכולים לעשות כל כך הרבה יותר. היינו צריכים לוותר על הרצון.

תמרה:  שלום.

(יוצאת)

החוקר:  (כמו מציף אותו גל של זכרון)

יפה שלי,

אהובה שלי

(שהייה)

תמרה שלי.



 

תמונה 18

(רחוב. אבא ממתין. ליאון עובר, בידיו זר פרחים. יוצא.  מינה נכנסת)

אבא: מינה…?  ערב טוב.

מינה: (מופתעת) ערב טוב אדון ויצמן.

אבא: את חוזרת מבית המרקחת?

מינה: כן. ממש עכשיו סגרתי.

אבא: איך עבר היום?

מינה: עמוס. הסתיו כרגיל מביא אנשים לבית המרקחת.

(שהייה קצרה. מתקרב אליה)

אבא: זה מוזר, אנחנו עובדים יחד כבר לא מעט שנים, ואף פעם לא דיברנו. רק על מרשמים ותרופות. אפשר לדבר קצת גם על דברים אחרים, לא?

מינה:  אתה רוצה לעלות אלינו?

אבא: לא לא. דווקא מתחשק לי לעשות משהו…

מינה: מה מתחשק לך לעשות?

אבא: את יודעת מה מתחשק לי? לשנות משהו… (שהייה קצרה) לשנות חיים של מישהו…

מינה: חיים של מי אתה רוצה לשנות?

אבא: (בחיוך) את מכירה מישהו שרוצה לשנות את החיים שלו?

מינה: בטח אפשר למצוא מישהו.

אבא: אולי מתחשק לך לטייל קצת?

מינה: אני צריכה לקחת לי משהו חם…

אבא: (מתקרב אליה) אני יכול לחבק אותך… זה מחמם.

(הם מתחבקים וצוחקים)

לפני שעזבתי את הבית הרגשתי… שאני צריך שמישהו יגע בי…

(ממשיכים להתחבק)

הבאת איתך את הריח של בית המרקחת…

(היא מתנתקת ממנו)

מינה: אני אעלה להחליף בגדים…

אבא: לא לא, זה נעים… כמו בית.

(שוב מחבק אותה. היא נענית)

אבא: הייתי רוצה לכתוב שיר אהבה.

מינה: למי?

(שהייה. הוא מתחיל ללטף אותה. היא נבהלת מעט ומתנתקת. שהייה קצרה. כמו מתנצלת)

אני לא רגילה…

אבא: יש לך מישהו…?

מינה: לא.

(אבא לוקח את ידה, ומניח אותה על לחיו. אחר כך על חזהו. אחר כך הוא מוביל אותה שוב ללחי ושוב לחזה)

אבא: אולי נהיה הלילה בחוץ?

מינה: מה זאת אומרת בחוץ?

אבא: בחוץ קורים דברים חדשים לגמרי… נרד לחוף…

מינה: אני צריכה לעבוד מחר.

אבא: את לא צריכה. נשאיר פתק על הדלת, נכתוב שסגור בגלל חופשה.

מינה:  כל הלילה?

אבא:  רק לכמה שעות. כשתרצי לחזור, נחזור.

מינה: אני אעלה הביתה, ואקח לי מעיל.

אבא:  אני אתן לך את המעיל שלי.

(מנסה לפשוט את מעילו)

מינה:  (עוצרת אותו) לא לא, אתה תתקרר, ועכשיו כשאתה כל הזמן בחוץ זה בכלל יהרוג אותך. אני תיכף חוזרת.

(הוא תופס ומחזיק אותה)

אבא: את לא תחזרי. אני יודע שלא תחזרי.

מינה: השתגעת? ברור שאני אחזור.

אבא: אם תעלי הביתה, כבר לא תרצי לרדת.

מינה: אבל אני מבטיחה לך שאני ארד.

אבא: אחותך לא תיתן לך.

מינה: אל תהיה מגוחך. (שהייה קצרה)  אני כבר חוזרת.

(יוצאת. שהייה.  המלצר נכנס)

מלצר: הי! שוב אנחנו נפגשים? מה שלומך?

(לוחצים ידיים)

שעה כזאת בחוץ? אפילו את הבית קפה כבר סגרנו.

רוצה לעלות אלי. אני גר לא רחוק. יש לי משהו חריף. רוצה?

אבא: יש לי פגישה. אני מחכה לאיזו גברת.

מלצר: היא לא תבוא.

אבא: מה?

מלצר: בשעה כזאת?! NEVER! אתה יודע לכמה בחורות כבר חיכיתי?! בכמה מקומות?! בבית קפה, לפני בית קולנוע, עם כרטיסים ביד חיכיתי, בסוף נכנסתי לבד. בחורה רק אצלה בבית, ואם היא לא בבית, חכה לפני הדלת, היא חייבת להגיע. (מהרהר) רק אולי אם היא הספיקה לעבור דירה…

רוצה לקפוץ אלי?

אבא: לא.

מלצר: חבל. טוב. קריר.

(יוצא. ליאון ובטין נכנסים. אבא מסתתר)

בטין: אבל זה בדיוק מה שאמרת לי לפני שבועיים. ב23 בחודש.

ליאון: מותק שלי, בעוד שבוע הכל נגמר. אני דופק אצלך בערב, את פותחת, ליאון עומד בדלת עם זוג כרטיסי טיסה ביד,  ואני אומר לך, מותק, בואי. את שואלת, מה זה, ואני אומר לך, מותק, תארזי, נוסעים לקריביים.

בטין: אני אגיד לך את האמת, ליאון, אני עברתי איתך כל כך הרבה תהפוכות בחודש ושלושה שבועות שאנחנו מכירים, שאני לא יודעת אם להאמין.

ליאון: ביקשתי ממך להאמין?  אני נותן לך אינפורמציה כדי שתוכלי להתכונן, זה הכל. בעוד שבוע לא תצטרכי להאמין, כבר תהיי על המטוס.

בטין: ומה עם דירה?

ליאון: כבר התחלתי לחפש.

בטין: אני כבר לא יכולה להמשיך לגור עם אחותי.

ליאון: לי את אומרת?! אני אמרתי לך, את אומרת לי?!

בטין:  אבל לאון, אם לא תספר לאשתך…

לאון: מותק, כבר אמרתי לה הערב, לפני שהיא נסעה, אמרתי לה, מותק, אנחנו צריכים לדבר.

בטין:  גם לה אתה קורא מותק?

(יוצאים. שהייה. אבא מסתכל לכיוון שממנו צריכה מינה לחזור. ברקע נשמע לפתע קול גלים על החוף, הוא פונה להביט. הנער עם השיער הרטוב נכנס, חוצה את הבמה. הוא עוצר, פונה לאבא, מביט בו. אבא מתקרב אליו. הנער מניח יד על הלחי של אבא, אח”כ הוא פונה ויוצא. אבא מביט לכוון הבית של מינה, מביט לכוון הנער, ויוצא אחריו.

מינה חוזרת, לבושה בשמלת ערב יפה. היא מופתעת לראות שהוא איננו. מחפשת כה וכה. מתחת לרגליה נפרש הבד הכחול של הים. היא יוצאת).


 

תמונה 19

(חוף הים. הנער עם השיער הרטוב נכנס. עוצר מביט לאחור. אבא נכנס. הנער מתבונן בו, פונה לכיוון הים ונכנס לתוך הים. נעלם. אבא  פושט את מעילו, מסיר את צעיפו, ונכנס למים. גל גדול מכסה אותו והוא נעלם).


 

תמונה 20

(החוקר ואמא נכנסים)

החוקר: אלה שלו?

אמא: (מרימה את המעיל והצעיף, ומקרבת אותם לפניה) זה המעיל שלו. זה הריח שלו.

(החוקר מפנה את מבטו לים)

כשפגשת אותו, הוא אמר משהו… שיכול לרמז… שזה יכול לקרות?

החוקר: (שהייה קצרה, פונה לאמא) הוא ביקש למסור לך שהוא חי.

(שהייה)

אמא: מיכאל התעורר. (שהייה קצרה) דבר ראשון הוא שאל על תמרה. אבל היא כבר לא היתה כמובן. אני הייתי, אבל ממני הוא התרחק. (שהייה) זה היה יכול להיות אחרת, לא?

החוקר: איך אחרת?

אמא: אולי אילו היינו מבינים משהו. היינו מתקנים טעות אחת קטנה, הכל היה אחרת.

החוקר: איך אחרת? היום אני בגיל שלכם ואני יודע: אין אחרת.

כשהייתי ילד, אבא כיבה את כל האורות בבית, נתן לי יד והוביל אותי בכל החדרים, כדי לשכנע אותי שאין מה לפחד מהחושך. היום אני מבין:  הוא עשה את זה כדי לשכנע את עצמו. הוא לקח את היד שלי, יד של ילד, כדי שהוא לא יפחד בלילה.

אין אחרת. אבא לא היה עוזב את הבית? אני לא הייתי נרדם? אבל בכל זאת…

אמא: מה בכל זאת?

החוקר: החקירה הזאת… העירה אותי. פגשתי את אבא, פגשתי אותך אמא. בלי פחד. פגשתי את תמרה. זה אני. אני הילד. אני הגבר. אני החי. אני המת. אני הרוצח.

(אמא יוצאת, עם המעיל והצעיף של אבא)

החוקר: “הייתי כאן, זה ברור כצל, למה שאמרתי איש אינו שואל, על כל שגיאותי יחזרו אחרים, מי ישוב איתי לעלות להרים”

(הים זז, חושף את מיכאל ותמרה)

מיכאל: (שר) לוי אותי

לוי אותי לגן

לפינת המשחקים

לנדנדה הישנה

לקרוסלה הקטנה

ארגז החול

והחרגול

שם בגינה

תמרה: (שרה) חבק אותי

אלך איתך

אלך איתך

אלך איתך תמיד

ביחד:  למגרש הכדורסל

בבית הספר היסודי

אל סוס העץ אל הערסל

מיכאל: אל החצר

אל הגדר

אל הענן

לוי אותי

לוי אותי

אותי לוי

לוי אותי לשם

כשאלבש את המדים

כשאעלה להסעה

כשאהרוג, כשאפצע

חכי אתי

תראי אותי

דברי אתי

מיכאל והחוקר: לוי אותי

לוי אותי

לוי

לוי אותי

בדרך אל הים

בערב  היורד

על הרחוב אשר יורד לים,

אל הרופא, אל השופט,

החזיקי לי ביד,

ובואי איתי,

לוי אותי

לוי אותי

לוי אותי

תראי אותי

לוי אותי

(במהלך השירה של החוקר, מיכאל ותמרה מתקרבים לאט ליציאה מהבמה,    ובסוף השיר יוצאים)

החוקר: כסי אותי

כסי אותי

כסי אותי

לפני שארדם

נשקי אותי לטפי אותי

החזיקי את ידי, נגבי

את הזיעה שעל מצחי

עצמי את שתי

עיני,  כסי

אותי, כסי

אותי,

כסי

 

אותי.

 

 כל הזכויות לתרגום שמורות לרבקה משולח

 

דוד וניה

מאת אנטון צ’כוב

 

נוסח עברי: רבקה משולח

 

 

 

 

 

 

 

 

הדמויות:

סרבריאקוב, פרופסור אמריטוס

ילנה, אשתו, בת 27

סוניה, בתו מנישואיו הראשונים

מריה ואסילייבנה, אלמנה, אם אשתו הראשונה של הפרופסור

וניה, בנה

אסטרוב, רופא

טלגין, בעל אחוזה מרושש

מרינה, האומנת הזקנה

 

העלילה מתרחשת באחוזתו של פרופסור סרבריאקוב

 

 


  מערכה ראשונה

 

לעיני הצופים נגלה הגן עם חלק מהבית והמרפסת. על השביל, מתחת לעץ צפצפה עתיק, עומד שולחן

ועליו כלים ערוכים לשתיית תה, סאמובר וכו’. בסמוך, ספסלים וכסאות גן. על אחד מהם מונחת גיטרה. ליד השולחן נדנדה. השעה היא שלוש אחה”צ של יום מעונן.

מרינה, אשה זקנה, כבדת גוף, שנעה לאיטה, יושבת ליד השולחן וסורגת גרב. אסטרוב מתהלך לידה אנה ואנה.

אסטרוב              דוד וניה מאת אנטון צ’כוב, בביצוע להקת שחקני החאן.

מרינה                (מוזגת תה לכוס) קח אבא’לה.                      

אסטרוב             (לוקח את הכוס מידה באי חשק) לא בטוח שמתחשק לי. 

מרינה                אולי טיפונת וודקה?

אסטרוב             לא, לא כל יום אני שותה וודקה, וגם מחניק. (שהייה) סבתא’לה, כמה זמן אנחנו מכירים?

מרינה                (חושבת) אלוהים – תעזור לי לזכור… הגעת אלינו, כאן לסביבה…. מתי…? אמא של סוניה היתה עוד בחיים. לא החורף שהיא מתה, אחד לפני. אז כבר אחת עשרה שנה… אולי יותר.

אסטרוב             השתניתי מאד?

מרינה                כן, מאד. היית אז צעיר ויפה, ועכשיו הזדקנת. אתה כבר לא כל כך יפה. וגם  –  התחלת לשתות. 

אסטרוב             כן… תוך עשר שנים נהייתי בן אדם אחר, ואת יודעת למה סבתא’לה? כי אני עובד יותר מדי.  על הרגליים מהבוקר עד הערב, אין לי רגע מנוחה. ובלילה, אני רועד מתחת לשמיכה שאולי יבואו לסחוב אותי אל איזה חולה. מאז שהכרנו לא היה לי יום חופש. אז פלא שהזדקנתי? חוץ מזה, כל העסק הזה שנקרא חיים כל כך משעמם, מטומטם, מזוהם… גוררים אותך החיים האלה. אתה מוקף אנשים משונים, רק אנשים משונים; אחרי שנתיים שלוש בחברתם, לאט לאט, בלי לשים לב, גם אתה נהיה קצת משונה. אין לך ברירה. כן, נהייתי משונה סבתא’לה… טפש – עוד לא, תודה לאל. לחשוב – אני עוד מסוגל, אבל להרגיש – כבר פחות. אני לא רוצה כלום, אני לא צריך כלום, אני אפילו לא אוהב אף אחד… חוץ ממך אולי. (מנשק אותה בראש) כשהייתי ילד היתה לי אומנת בדיוק כמוך.

מרינה                אולי משהו לאכול?

אסטרוב             לא. לפני פסחא נסעתי למליצקויה. פרצה שם מגיפה… טיפוס.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                      האכרים, בבקתות שלהם, צפופים… לכלוך, סירחון, עשן! החולים שכבו על הרצפה…  והחזירים הסתובבו ביניהם… יום שלם התעסקתי איתם, לא ישבתי רגע. לא הכנסתי פירור לפה. וכשהגעתי סוף סוף הביתה, לא נתנו לי לנוח. הביאו פועל פצוע מתחנת הרכבת. השכבתי אותו על השולחן והוא מת לי בידיים. ואז, ברגע הכי פחות מתאים, כל הרגשות הרדומים התעוררו, המצפון הציק לי כאילו הרגתי אותו בכוונה… ישבתי, עצמתי את העיניים ושאלתי את עצמי, אם… בעוד מאה או מאתיים שנה, האנשים האלה, שאנחנו מנסים לסלול להם את הדרך, יזכרו להגיד עלינו מילה טובה? לא סבתא’לה, הם ישכחו אותנו.

מרינה                אנשים אולי ישכחו, אלוהים יזכור.

אסטרוב             תודה. יפה אמרת.

                        (מתוך הבית נכנס וניה. הוא נרדם אחרי ארוחת הצהריים ונראה פרוע ולא ממוקד. הוא יושב על הספסל ומיישר את העניבה המהודרת שלו)

וניה                   כן… (שהייה)  כן…

אסטרוב             ישנת טוב?

וניה                   מאד.  (מפהק) מאז שהפרופסור ורעייתו הגיעו, החיים שלנו השתבשו… אני ישן בשעות הלא נכונות, אוכל כל מיני מאכלים מוזרים, שותה יין… זה לא בריא! קודם לא היה לי רגע פנוי, סוניה ואני עבדנו כמו נמלים, ועכשיו סוניה עושה הכל לבד ואני רק ישן ואוכל ושותה … זה לא בסדר.

מרינה                (מנידה בראשה) איזה סדרים שנהיו פה! הפרופסור קם בשתים עשרה, הסאמובר רותח כל הבוקר ומחכה לו. לפני שהם באו היינו אוכלים צהריים באחת, כמו כולם, אבל עכשיו אוכלים צהריים בערב. הפרופסור כל הלילה כותב וקורא ופתאום בשתיים בבוקר מצלצל הפעמון… מה קרה אבא’לה? רוצה תה. נו, לך תעיר את כולם, תחמם את הסאמובר… איזה סדרים!

אסטרוב             הם עוד יהיו כאן הרבה זמן?

וניה                   הפרופסור החליט לגור כאן.

מרינה                הנה למשל, עכשיו. הסמובר על השולחן כבר שעתיים, הם – יצאו לטייל.

וניה                   באים, באים… אל תתרגשי.

                        (נשמעים קולות קרבים. סרבריאקוב, ילנה, סוניה וטלגין באים מעומק הגן, לאחר שחזרו מהטיול שלהם)

טלגין                 כן, כן, בהחלט נפלא, כבודו.

סרבריאקוב        מעולה, מעולה… איזה נוף קסום.

וניה                   רבותי, תה!

סרבריאקוב        ידידי, תביאו לי את התה לחדר העבודה שלי, תואילו בטובכם! אני חייב לגמור משהו.

סוניה                 אבא, מחר ניסע למשתלה הניסיונית, רוצה? המשתלה הזו בטח תמצא חן בעיניך.

                        (ילנה, סרבריאקוב וסוניה נכנסים הביתה. טלגין מתקרב לשולחן ויושב ליד מרינה)

וניה                   חם, מחניק, והמלומד שלנו יוצא במעיל, בערדליים, עם מטריה וכפפות.

אסטרוב             שומר על הבריאות.

וניה                   אבל אשתו מקסימה. כמה שהיא יפה. לא ראיתי בחיים אשה יותר יפה.

טלגין                 כשאני מטייל בשדות או משוטט בגן, כשאני מסתכל בשולחן הזה, הלב מתרחב מרוב אושר. מזג אויר נפלא, הציפורים מצייצות, כולנו חיים בשלום ובנחת. מה עוד אפשר לבקש? (לוקח כוס תה) תודה מכל הלב.

וניה                   (חולם) איזה עיניים… אשה מדהימה!

אסטרוב             וניה, ספר לנו משהו.

וניה                   (בעצלות) מה אתה רוצה לשמוע?

אסטרוב             אין לך איזה חדשות בשבילנו?

וניה                   לא, הכל ישן. אני בדיוק כמו שהייתי רק יותר גרוע, כי נעשיתי עצלן. אני לא עושה כלום, רק מקשקש כמו נודניק זקן. והציפור הזקנה שלי MAMAN, עם עין אחת בקבר והעין שנייה בספרים המלומדים שלה, ממשיכה לקרקר על האמנסיפציה של נשים, ולחפש בלי הרף שחר של חיים חדשים.

אסטרוב             והפרופסור?

וניה                   הפרופסור יושב בחדר שלו מבוקר עד לילה וכותב:

                        מסכן הנייר! האיש הזה היה צריך לכתוב את הביוגרפיה שלו. הוא עצמו נושא מצוין לספר. פרופסור בדימוס, צנון מיובש עם מיגרנות וראומטיזם, וכבד נפוח מרוב קנאה… עשרים וחמש שנה האיש קורא וכותב על אמנות, כשאין לו מושג מה זה בכלל. עשרים וחמש שנה הוא לועס דעות של אחרים על ריאליזם, נטורליזם, ועוד איזמים כאלה. עשרים וחמש שנה הוא קורא וכותב דברים שהחכמים יודעים מזמן ואת הטפשים זה לא מעניין. עשרים וחמש שנה הוא מנסה לדרבן סוס מת. ואיזו חשיבות עצמית. ואיזה יומרה! ועכשיו, כשהוא פנסיונר, מסתבר שאף אחד בכלל לא שמע עליו. לא מוכר לא ידוע. ותסתכל עליו! מתהלך על פני האדמה כמו חצי אל!

אסטרוב             נראה לי שאתה מקנא בו.

וניה                   כן, אני מקנא! תראה איזה הצלחה עם נשים! דון ז’ואן. אשתו הראשונה, אחותי, היתה בן אדם יפה, עדין, נשמה טהורה כמו השמיים הכחולים. היא אהבה אותו כמו שרק מלאכים טהורים יכולים לאהוב. החותנת שלו, אמא שלי, מעריצה אותו עד היום, היא ממש סוגדת לו… אשתו השנייה – יפהפיה, אינטליגנטית – ראית אותה – היא התחתנה איתו כשהיה כבר זקן והקריבה למענו את הנעורים שלה, את היופי שלה, את החופש שלה ואת הברק שלה. למה? מה היא קבלה בתמורה?

אסטרוב             היא נאמנה לפרופסור?

וניה                   כן, לצערי.

אסטרטב            למה לצערך?

וניה                   כי זאת נאמנות מזוייפת. לבגוד בבעל זקן שאת לא סובלת – זה לא מוסרי, אבל לחנוק את הנעורים האומללים שלך ולכבות כל ניצוץ של חיים – זה נחשב מוסרי.

טלגין                 (בקול בוכים) וניה, אני לא אוהב שאתה מדבר ככה. תשמע… כל מי שבוגד בבעל או באשה הוא אדם לא הגון, הוא מסוגל לבגוד גם במולדת!

וניה                   (בכעס) אוי, תסתום את הפה וופלה.

טלגין                 אשתי ברחה ממני עם המאהב שלה יום אחרי החתונה כי הפרצוף שלי לא נראה טוב. אבל אני המשכתי למלא את חובתי. אני אוהב אותה ונאמן לה עד היום. אני עוזר לה כמה שאני יכול ונתתי כל מה שהיה לי כדי לחנך את הילדים שלה ושל המאהב שלה. ויתרתי על האושר שלי אבל נשארה לי הגאווה. ומה איתה? הנעורים שלה חלפו, היופי דהה, כמובן, והמאהב שלה מת… אז מה נשאר לה?

 סוניה                (מבחוץ) נניצ’קה. (למרינה) נניצ’קה, באו כמה אכרים. לכי דברי איתם.

(מוזגת תה. מרינה יוצאת. ילנה לוקחת כוס ויושבת לשתות על הנדנדה)

אסטרוב             (לילנה) באתי לראות מה עם בעלך. כתבת שהוא חולה מאד, שיש לו ראומטיזם, ואני לא יודע מה עוד, אבל הוא נראה לי… לגמרי בריא.

 

 

ילנה                  אתמול בערב הוא היה בדיכאון, התלונן על כאבים ברגליים.

אסטרוב             ואני דהרתי 30 קילומטר. נו טוב, לא משנה – זאת לא הפעם הראשונה. אבל אם כבר הגעתי אני אשאר עד מחר ולפחות אישן כמו שצריך.

סוניה                 טוב מאד. אז תאכל איתנו ארוחת ערב. (שותה את התה) התה כבר קר!

טלגין                 כן, הטמפרטורה של הסאמובר צנחה באופן משמעותי.

ילנה                  לא נורא איבן איבאניץ’, אז נשתה תה קר.

טלגין                 תסלחי לי …  לא איבן איבאניץ’ אלא איליה איליץ’, איליה איליץ’ טלגין, או וופלה, כמו שקוראים לי כל מיני אנשים, בגלל החטטים שנשארו לי מהאבעבועות. אני הסנדק של סוניה, וכבודו, בעלך, מכיר אותי טוב מאד. אני עכשיו גר אצלכם כאן באחוזה, ויכול להיות שיצא לך לשים לב שאני אוכל איתכם כל יום.

סוניה                 איליה איליץ’ הוא העוזר שלנו, יד ימין שלנו. (ברוך) אפשר למזוג לך עוד כוס תה?

ואסילייבנה         אאך, אאך!

סוניה                 מה קרה סבתא?

ואסילייבנה         שכחתי להגיד לאלכסנדר… הזכרון לא מה שהיה… קיבלתי היום מכתב מפאוול אלכסייץ’ מחארקוב… הוא שלח לי את החוברת החדשה שלו…

אסטרוב             מענינת?

ואסילייבנה         מענינת, אבל איכשהו מוזרה. הוא מתכחש לכל התיאוריות שהאמין בהן במשך שבע שנים. זה נורא…

וניה                   זה בכלל לא נורא. תשתי את התה MAMAN.

ואסילייבנה         אבל אני רוצה לדבר!

וניה                   כבר חמישים שנה אנחנו מדברים ומדברים וקוראים מאמרים. הגיע הזמן להפסיק.

ואסילייבנה         אותך אף פעם לא עניין לשמוע מה שיש לי להגיד. תסלח לי ז’אן, אבל כל כך השתנית בשנה האחרונה. אני בקושי מכירה אותך… היו לך פעם דעות מוצקות, היתה לך אישיות מוארת… 

וניה                   או כן! היתה לי אישיות מוארת שלא האירה שום דבר… (פאוזה)  אישיות מוארת… איזה בדיחה עלובה.

סוניה                 דוד וניה, משעמם!

ואסילייבנה         (לבנה) אתה מטיל את האשמה על כל הדברים שהאמנת בהם, אבל האשמה היא שלך, לא שלהם.

לא מספיק להאמין, צריך גם לעשות.

וניה                   לעשות? לא כל אחד מסוגל לכתוב ולכתוב בלי סוף, כמו הפרפטאום מובילה, ה-HERR פרופסור שלך.

ואסילייבנה         למה אתה מתכוון?

סוניה                 (מתחננת) סבתא! דוד וניה! אני מתחננת.

וניה                   אני שותק. אני שותק ומתנצל. (שהייה)

ילנה                  מזג אויר טוב היום… לא חם… (שהייה)

וניה                   במזג אויר כזה טוב לתלות את עצמך.

מרינה                צ’יפ צ’יפ צ’יפ ציפ. צ’יפ צ’יפ צ’יפ…

סוניה                 מה קרה נניצ’קה?

מרינה                התרנגולת המנוקדת נעלמה עם האפרוחים שלה. אני מפחדת שהעורבים טרפו אותם.

                        (נכנס טלגין)

טלגין                 (לאסטרוב) סליחה דוקטור, הגיע פועל. שלחו מישהו לקרוא לך.

אסטרוב             לאן?

פועל                  לבית החרושת.

אסטרוב             (מיואש) אני מודה לך מאד. אין ברירה, אני חייב ללכת… (מחפש את הכובע שלו) לעזאזל, מעצבן…

סוניה                 כן, באמת חבל… אבל תחזור לאכול אתנו.

אסטרוב             לא, אני לא אוכל. כבר יהיה מאוחר מדי. איפה ה…  (לטלגין) וופלה… לפחות תביא לי כוסית וודקה. (טלגין יוצא) יש איזה דמות באחד המחזות של אוסטרובסקי עם שפם גדול וכשרון קטן. זה בדיוק אני… נו, רבותי, שלום לכם… (לילנה)  אם פעם תקפצו אלי יחד עם סוניה, אני אשמח מאד. יש אצלי משתלה ניסיונית של עצי יער צעירים שאין כמוה בכל האיזור.

ילנה                  סיפרו לי שאתה מאד אוהב את היערות, אבל זה לא מתנגש לך עם העיסוק האמיתי שלך? אחרי הכל אתה רופא.

אסטרוב             רק אלוהים יודע מה העיסוק האמיתי של הבן אדם.

ילנה                  זה לא נשמע לי כל כך מעניין. יער ועוד יער ועוד יער.

סוניה                 ד”ר אסטרוב שומר שלא יחסלו את היערות הישנים. אם תקשיבי למה שהוא מספר תסכימי אתו לגמרי.

וניה                   (צוחק) אותי זה לא משכנע. (לאסטרוב) אני אמשיך לשרוף עצים בתנור שלי, ולבנות את הסככות מקורות עץ.

אסטרוב             אתה יכול להשתמש בכבול לחימום ולבנות מאבן. אני לא מתנגד לכרות עצים כשיש צורך, אבל למה להרוס את היערות? היערות של רוסיה רועדים תחת מכות הגרזן. מיליארדי עצים נעלמו. המאורות של חיות הבר והקינים של הציפורים נחרבו. הרבה נופים יפים נעלמו לנצח. ולמה? מפני שבני האדם עצלנים וטפשים –  הם מתעצלים להתכופף ולאסוף את הדלק שלהם מהקרקע. (לילנה) אני לא צודק?

                        (נכנס טלגין מביא לו כוסית ווקדה על מגש)

טלגין                 (אסטרוב שותה) הפועל מחכה

אסטרוב             כן כן. רק ברברים מסוגלים לשרוף בתנור כל כך הרבה יופי ולהרוס את מה שהם לא יודעים ליצור. האדם ניחן בהגיון ובכוחות יצירה כדי שיוכל לטפח את מה שניתן לו, אבל עד עכשיו הוא לא יצר, אלא הרס. היערות נעלמים, הנהרות מתייבשים, חיות הבר נכחדות, מזג האויר משתבש, והיקום הולך ונעשה דל יותר ומכוער יותר מדי יום. (לוניה) אני רואה אצלך בעיניים מבט אירוני. כל מה שאני אומר נראה לך לא רציני, ו… ו, טוב, אולי זה באמת שטויות. אבל כשאני חולף על פני יערות שהיצלתי מהגרזן, או שומע את הרוח בענפי העצים הצעירים ששתלתי במו ידיי, אני מרגיש שתרמתי לשיפור האקלים, ושאם בני האדם יהיו מאושרים בעוד אלף שנה, אז יהיה לי חלק קטן באושר שלהם. טוב… אני חייב לזוז. יכול להיות שהכל שטויות. שלום לכם.

                        (הוא הולך לעבר הבית. סוניה מחזיקה בזרועו והולכת אתו)

סוניה                 מתי תבוא שוב לראות אותנו?

אסטרוב             אני לא יודע.

סוניה                 רק בעוד חודש?

                        (אסטרוב וסוניה נכנסים אל הבית. ואסילייבנה וטלגין נשארים ליד השולחן. ילנה ווניה הולכים לכיוון המרפסת)

ילנה                  ואתה, שוב היית בלתי נסבל. למה להקניט את אמא שלך, למה לדבר על פרפטאום מובילה? ואתמול בארוחה שוב רבת עם אלכסנדר. אתה ממש קטנוני.

וניה                   מה לעשות אם אני שונא אותו?

ילנה                  אתה שונא בלי סיבה. הוא כמו כל אחד אחר. לא יותר גרוע ממך.

וניה                   אם היית יכולה לראות את הפנים שלך, איך שאת מתנועעת… כמה שהחיים שלך מעייפים אותך, כמה שלא מתחשק לך לחיות!

ילנה                  נכון, לא מתחשק משעמם. כולכם מעליבים את בעלי, עלי מסתכלים ברחמים. “מסכנה, התחתנה עם זקן”. שמעת מה שאסטרוב אמר עכשיו, “תראו איך בלי לחשוב אתם משמידים את היערות שלכם”. ככה אתם הורסים גם את בני האדם, הודות לכם, בקרוב לא תשאר טיפה של נאמנות וטוהר והקרבה עצמית. למה אתם לא יכולים להסתכל באדישות על אשה שהיא לא שלכם? כי, כמו שהדוקטור אמר, והוא צדק, אתם חושבים רק איך להרוס. אתם לא מרחמים על היערות, או על הציפורים, או על הנשים, או אחד על השני.

וניה                   את הפילוסופיה הזאת אני לא אוהב. (שהייה)

ילנה                  אתה יודע למה אתה ואני חברים כל כך טובים? מפני ששנינו אנשים משעממים. כן, משעממים! אל תסתכל עלי ככה, אני לא אוהבת את זה.

וניה                   איך אני יכול להסתכל עלייך אחרת כשאני אוהב אותך? את האושר שלי, החיים שלי, הנעורים שלי! אני יודע שהסיכויים שלי לזכות באהבה שלך הם ממש אפסיים, לא קיימים, אבל אני לא מבקש ממך כלום. רק תני לי להסתכל עלייך, להקשיב לקול שלך …

ילנה                  די, יכולים לשמוע אותך.

                        (הם הולכים לעבר הבית)

וניה                   (בעקבותיה) תני לי לדבר על האהבה שלי, אל תלכי…

ילנה                  איזה עינוי! (נכנסים לתוך הבית)

                        (טלגין פורט על הגיטרה נעימת פולקה. אמו של וניה כותבת משהו בשולי החוברת שהיא קוראת)

 

                  

 

 

 

                        מערכה שנייה

                        חדר האוכל בבית סרבריאקוב. לילה. מבחוץ נשמעות נקישות המקל של השומר.

                        הפרופסור יושב בכורסה ליד החלון הפתוח ומתנמנם. לידו ילנה, גם היא מתנמנמת.

הפרופסור          מערכה שנייה, באותו לילה.

                        (מתעורר) מי כאן? סוניה, את?

ילנה                  זאת אני.

הפרופסור          את לנוצ’קה … כאב בלתי נסבל!

ילנה                  השמיכה נפלה לך. (כורכת את השמיכה סביב רגליו) אלכסנדר, אני אסגור את החלון.

הפרופסור          לא, מחניק לי…  נרדמתי קצת וחלמתי שהרגל השמאלית היא לא שלי. התעוררתי עם הכאב הנורא הזה. ואני יודע שזה לא ראומטיזם- זה הלב. מה השעה?

ילנה                  שתים עשרה ועשרים.

                        (שהייה)

הפרופסור           אבל למה כל כך קשה לי לנשום?

ילנה                  אתה עייף. גם אתמול בלילה לא ישנת.

הפרופסור          אומרים שלטורגנייב היה ראומטיזם וזה הפך לאנגינה פקטוריס. אני פוחד שגם לי זה יקרה. אוי זיקנה מכוערת, מנוולת. לעזאזל, לעזאזל איתה. מאז שהזדקנתי התחלתי אפילו להגעיל את עצמי. גם אתכם בטח מגעיל להסתכל עלי.

ילנה                  אתה מדבר על הזיקנה כאילו אנחנו אשמים שהזדקנת.

הפרופסור          ואותך אני מגעיל יותר מכולם.

                        (ילנה קמה ויושבת יותר רחוק ממנו)

                        ואת כמובן צודקת. אני לא טפש – אני מבין. את צעירה, את בריאה, את יפה, ואת רוצה לחיות. ואני איש זקן, חצי פגר. את חושבת שאני לא מבין? ממש אידיוטי שאני עוד חי. אבל חכו, אני בקרוב אשחרר את כולכם. אני לא אמשיך להיגרר כאן עוד הרבה זמן.

ילנה                  אני מותשת… די, בבקשה, תשתוק.

סרבריאקוב        בגללי כולם מותשים, משועממים, כולם מבזבזים את הנעורים שלהם, ואני היחיד כאן שמרוצה ונהנה מהחיים, ברור לגמרי!

ילנה                  די! אתה מענה אותי!

סרבריאקוב        אני מענה את כולם. ברור לגמרי!

ילנה                  (בוכה) אני לא יכולה יותר! תגיד לי מה אתה רוצה ממני?

סרבריאקוב        שום דבר.

ילנה                  אז תפסיק. אני מבקשת.

סרבריאקוב        מוזר מאד, אבל כשוניה או כשהאמא שלו, האידיוטית הזקנה, פותחים את הפה, זה בסדר, כולם מקשיבים, וכשאני רק מוציא מילה תיכף כולם נעשים אומללים. אפילו הקול שלי מעצבן אותכם. נגיד שאני מגעיל, שאני אגואיסט, שאני רודן, אז אין לי זכות לקצת אגואיזם לעת זיקנה? הרווחתי את זה, לא? אני שואל אותך, אין לי זכות לקצת שלווה? לקצת תשומת לב?

ילנה                  אף אחד לא חולק על הזכויות שלך. (החלון נטרק ברוח) הרוח התחזקה. אני אסגור את החלון.

(היא סוגרת) אף אחד לא חולק על הזכויות שלך.

סרבריאקוב        אתה מקדיש את כל חייך לעבודה אקדמית, אתה מתרגל לחדר העבודה שלך ולאולם ההרצאות ולחברת הקולגות המכובדים שלך – ואז פתאום, בלי שום סיבה, אתה מתעורר בחדר המתים הזה, פוגש כל יום אותם אנשים אוילים ומקשיב לפטפוטים בנאליים… אני רוצה לחיות, אני אוהב הצלחה, אני אוהב להיות מפורסם, אני אוהב שיש רעש סביבי, אבל כאן אני מרגיש כמו בגלות. מבזבז את כל כוחותי כדי לקונן על העבר, מתבונן בהצלחות של אחרים ופוחד מהמוות… אני לא יכול! אין לי כוח! ועכשיו, נוסף לכל, אני מגלה שהם לא סולחים לי על זה שהזדקנתי.

ילנה                  חכה קצת בסבלנות. בעוד חמש או שש שנים גם אני אהיה זקנה.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                               

                        (נכנסת סוניה)

סוניה                 אבא, אתה ביקשת שנזמין את ד”ר אסטרוב, ועכשיו הוא כאן ואתה לא מוכן לראות אותו. זה לא מנומס. סתם בזבזנו את הזמן שלו.

סרבריאקוב        מה יוצא לי מהאסטרוב שלך? הוא מבין ברפואה כמו שאני מבין באסטרונומיה.

סוניה                 אנחנו לא יכולים להזמין את כל הפקולטה לרפואה בשביל לטפל בראומטיזם שלך.

סרבריאקוב        עם הליצן הזה אני לא אדבר.

סוניה                 איך שאתה רוצה. (יושבת) לי זה לא משנה.

סרבריאקוב        מה השעה?

ילנה                  אחרי אחת.

סרבריאקוב        מחניק… סוניה, הביאי לי את הטיפות, טוב?

סוניה                 הנה.  (היא מגישה לו בקבוק תרופה קטן)

סרבריאקוב        (מעוצבן) לא אלה, לא אלה! אי אפשר לבקש פה שום דבר.

סוניה                 אני מבקשת שתפסיק עם הקפריזות שלך. אולי יש כאלה שאוהבים את זה אבל אותי תעזוב, תעשה לי טובה! אני לא סובלת את זה וגם אין לי זמן. אני צריכה לקום מחר מוקדם, אוספים את החציר.

                        (נכנס וניה בחלוק, מחזיק נר)

וניה                   מתחילה סערה. (הבזק של ברק) ראיתם? HELENE  (בצרפתית), סוניה. לכו לישון, באתי להחליף אותכן.

סרבריאקוב        (מבוהל) לא, לא! אל תשאירו אותי אתו! לא. הוא יהרוג אותי עם הדיבורים שלו!

וניה                   אבל אתה חייב לתת להן לנוח! כבר לילה שני שהן לא ישנות!

סרבריאקוב        שילכו לישון, אבל גם אתה תלך. אני מודה לך. אני מתחנן. בשם החברות שהיתה לנו. בלי ויכוחים. נדבר פעם אחרת.

וניה                   (באירוניה) בשם החברות שהיתה… שהיתה…

סוניה                 דוד וניה תשתוק.

סרבריאקוב        (לאשתו) אל תשאירי אותי אתו, יקרה שלי. הוא יהרוג אותי עם הדיבורים שלו.

וניה                   זה מתחיל להיות מגוחך.

                        (נכנסת מרינה מחזיקה נר)

סוניה                 את צריכה להיות במיטה. כבר מאוחר.

מרינה                בטח! הסאמובר עוד על השולחן, איך אני יכולה ללכת לישון?

סרבריאקוב        אף אחד לא ישן, כולם מותשים – רק אני נהנה מהחיים.

מרינה                (ברוך, ניגשת אליו) מה קרה נשמה שלי? כואב? ואצלי, הרגליים, אוך, כמה כואב, כ’כך כואב, מושך… (היא מיישרת את השמיכה שעל ברכיו) אתה כבר שנים יש לך את זה. אמא של סוניה, תנוח בשלום, היתה נשארת ערה כל הלילה… כמה דאגה עליך… כ’כך אהבה אותך. (שהייה) זקנים זה כמו תינוקות, רוצים שירחמו עליהם, שמישהו… אבל כשאתה זקן, אף אחד לא מרחם עליך. (היא נותנת לו נשיקה בכתף) בוא יקר שלי, נלך למיטה … בוא עיניים שלי… אני אכין לך קצת תה פטל ואני אחמם לך ת’רגליימצ’יקים … ואני אתפלל בשבילך.

סרבריאקוב        (נפעם) בואי נלך מרינה.

 מרינה               גם אצלי, הרגליים, אוי כמה שכואב, מושך… 

                        (היא וסוניה מוליכות אותה החוצה)

                        אמא של סוניה… כמה היתה דואגת. היתה בוכה … את היית עוד פיצפונת סוניה, טפשונת… בוא יקר שלי, בוא אבא’לה…

.                       (יוצאים סרבריאקוב, סוניה ומרינה)

ילנה                  הוא מענה אותי. אני בקושי עומדת על הרגליים.

וניה                   הוא אותך ואני את עצמי. כבר לילה שלישי ברציפות אני לא ישן.

ילנה                  משהו לא טוב קורה בבית הזה. אמא שלך שונאת הכל חוץ מהפרופסור והחוברות שלה; הפרופסור כל הזמן כועס, לי הוא לא מאמין וממך הוא פוחד; סוניה כועסת על אבא שלה, וכועסת עלי, היא לא דיברה אתי כבר שבועיים; אתה שונא את בעלי ולא סובל את אמא שלך, בגלוי; ואני כל הזמן מדוכדכת; עשרים פעם היום כמעט התחלתי לבכות… משהו לא טוב קורה בבית הזה…

וניה                   בואי לא נדבר כל כך הרבה.

ילנה                  אתה בן אדם משכיל וחכם, והיית צריך להבין שהעולם ייחרב לא בגלל המלחמות הגדולות, אלא בגלל שנאה ובגלל המריבות הקטנות… במקום להתלונן היית צריך להשתדל לעשות שלום בין כולם.

וניה                   קודם כל תעזרי לי לעשות שלום עם עצמי! יקרה שלי…

                        (הוא גוחן פתאום קדימה ומנשק את ידה)

ילנה                  תפסיק. (היא מושכת את ידה) לך מכאן.

וניה                   הגשם עוד מעט ייפסק. הכל בטבע יתרענן ויקום לתחיה. רק אותי הסערה לא תקים לתחיה. רק אותי. יום ולילה אותה מחשבה חונקת אותי, כמו איזה רוח רפאים שהתיישבה לי על החזה – שהחיים שלי אבודים, שאין לי שום סיכוי. העבר לא קיים – התבזבז בטפשות על זוטות – ההווה נורא בתפלות שלו. הנה החיים שלי, הנה האהבה שלי: מה לעשות בהם! כל הרגשות שלי בוזבזו לחינם. אני טובע כמו קרן שמש שצללה לבור חשוך.   

ילנה                  כשאתה מספר לי על האהבה שלך, זה משגע אותי, אני לא יודעת מה לומר. תסלח לי,  אין לי מה לומר לך. (היא מתחילה לצאת) לילה טוב.

וניה                   (חוסם את דרכה) אם היית יודעת כמה זה מכאיב לי שממש לידי, כאן בבית הזה, עוד מישהו מבזבז את החיים שלו  – את! החיים שלך! למה את מחכה? איזו תיאוריה מטופשת מעכבת אותך? נסי להבין, תביני…

ילנה                  (מביטה בו בקפדנות) אתה שתוי.

וניה                   יכול להיות, יכול להיות.

ילנה                  איפה הדוקטור?

וניה                   הוא שם… אצלי בחדר, ישן…

ילנה                  היום שוב שתית? למה אתה עושה את זה?

וניה                   זה נותן לי הרגשה שאני חי.

ילנה                  פעם לא היית שותה ולא היית מדבר כל כך הרבה. די, נמאס לי ממך. לך לישון.

וניה                   (גוחן קדימה ומנשק את ידה) יקרה שלי… נפלאה שלי!

ילנה                  (בכעס) עזוב אותי. באמת, זה ממש לא נעים.

                        (היא יוצאת)

וניה                   (לבדו) הלכה… (שהייה) לפני עשר שנים הייתי פוגש אותה אצל אחותי המנוחה. היא היתה בת שבע עשרה ואני בן שלושים ושבע. למה לא התאהבתי בה אז, למה לא הצעתי לה נישואים? זה היה בהחלט אפשרי! ועכשיו היא יכלה להיות אשתי… כן… הנה, היום, הסערה היתה מעירה את שנינו; הרעמים היו מפחידים אותה ואני הייתי מחבק אותה ולוחש: “אל תפחדי, אני כאן”. איזה מחשבות נפלאות. עושה לי טוב. אני אפילו צוחק… אוי אלוהים, הראש שלי כל כך מבולבל למה אני זקן? למה היא לא מבינה אותי? אני לא יכול לסבול את הדיבורים היומרניים שלה, את המוסר המטופש שלה, את השטויות שלה על עולם שהולך ונחרב, אני שונא את זה, ממש, עד עמקי נשמתי. (שהייה) רימו אותי!  אני סגדתי לפרופסור העלוב הזה עם הראומטיזם שלו, עבדתי בשבילו כמו חמור. סוניה ואני סחטנו מהאחוזה הזאת כל פרוטה. התמקחנו על השמן, האפונה, הקמח כמו שני אכרים קמצנים. חסכנו על אוכל ולא הוצאנו פרוטה מיותרת. כל זה כדי לצרף פרוטה לפרוטה ולשלוח לו אלפים. הייתי גאה בו ובידע שלו. הוא היה החיים שלי. נשמתי אותו. כל מה שהוא כתב, כל מה שהוא אמר היה עדות לגאונות. ועכשיו כשהוא פנסיונר, איפה כל ההשגים שלו? כשהוא יסתלק מהעולם אפילו דף אחד לא יחיה אחריו. הוא אפס! בועת סבון!

רימו אותי… עכשיו אני מבין, כמו טפש נתתי שירמו אותי…

                        (נכנס אסטרוב קצת שתוי, בבגד עליון אבל ללא ווסט או עניבה. בעקבותיו טלגין עם הגיטרה)

אסטרוב                         הסערה העירה אותי. גשם רציני. (לוניה) אתה לבד כאן? אין גברות? (לוופלה) נגן!

טלגין                 כולם ישנים!

אסטרוב             נגן!

                        (טלגין פורט על המיתרים בשקט)

אסטרוב             (שיר עממי) “תרקדי בקתה תרקוד תנור,

טלגין                 ששש      

                        לבעל הבית אין איפוא לגור…”

אסטרוב             חשבתי ששמעתי את הקול של ילנה.

וניה                   היא היתה כאן הרגע.

אסטרוב             אשה מפוארת. (בוחן את בקבוקי התרופות שעל השולחן) תרופות מכל קצווי תבל. מחארקוב, ממוסקבה… בכל רחבי הארץ הוא נמאס עם הראומטיזם שלו. הוא חולה או שהוא עושה את עצמו?

וניה                   חולה.

                        (שהייה)

אסטרוב             למה אתה כל כך עצוב היום? אולי אתה מרחם על הפרופסור?

וניה                   עזוב אותי.

אסטרוב             ואולי אתה מאוהב במאדאם פרופסור?

וניה                   בעיני היא חברה.

אסטרוב             כבר ?

וניה                   מה זאת אומרת כבר?

אסטרוב             אשה יכולה להיות חברה של גבר רק לפי השלבים הבאים:

קודם – מכרה; אחר כך – מאהבת; אחרי זה – חברה.

וניה                   איזה חוסר טעם.  

אסטרוב             באמת? כן… אני מודה, אני הולך ונעשה חסר טעם. תראה, אני שתוי. בדרך כלל אני משתכר ככה פעם בחודש, ואז אני נהיה גס וחצוף. במצבים כאלה אני יכול לעשות הכל! אני יכול לבצע את הניתוחים הכי מסובכים ולהגיע לתוצאות מדהימות; אני יכול לתכנן את התוכניות הכי נועזות; בזמנים כאלה אני אפילו לא חושב שיש בי משהו משונה – אני מאמין שאני מעניק לאנושות שירות אדיר… אדיר! ויש לי גם שיטה פילוסופית משלי, ואתם כולכם, ידידי, אתם, מצידי, שרצים קטנים…

חיידקים. (לטלגין) נגן, נגן וופלה!

טלגין                 מכל הלב , ידידי, אבל… כולם בבית ישנים!

אסטרוב             נגן! (טלגין פורט בשקט) “תרקדי בקתה תרקוד תנור…” לא היתה מזיקה לנו עוד כוסית. בואו, אני חושב שנשאר קצת קוניאק. וברגע שיאיר הבוקר ניסע אליי. בסדר? (שרים ורוקדים… רואה את סוניה נכנסת)  סליחה – אני בלי עניבה.

                        (הוא יוצא במהירות. טלגין בעקבותיו)

סוניה                 דוד וניה אתה שוב השתכרת עם הרופא. נהייתם צמד. הוא תמיד היה כזה, אבל למה אתה פתאום? לא מתאים לך בגילך.

וניה                   זה לא קשור לגיל. במקום שאין בו חיים אמיתיים אנשים חיים באשליות. זה יותר טוב מכלום.

סוניה                 החציר מונח בשדה, כל הזמן יורד גשם והכל נרקב – ואתה חי באשליות. אתה בכלל ויתרת על העבודה במשק… אני עושה הכל לבד – ואני מותשת לגמרי… (בבהלה) דוד וניה, יש לך דמעות בעיניים!

וניה                   הסתכלת עלי עכשיו כמו אמך המנוחה. אחותי…אחותי האהובה…איפה היא עכשיו? אם היא היתה יודעת! אאך, אם היא רק היתה יודעת!

סוניה                 מה, דוד וניה, היתה יודעת מה?

וניה                   כל כך קשה, לא טוב …לא חשוב… אחר כך… לא חשוב… אל תדאגי. אני אלך…

                        (וניה יוצא)

סוניה                 (דופקת בדלת) דוקטור אסטרוב…

אסטרוב             כן.

סוניה                 אני מקווה שאתה לא ישן? אתה יכול בבקשה רגע?

אסטרוב             (מצידה השני של הדלת) אני כבר בא! (לאחר שהייה קלה אסטרוב נכנס, עכשיו בווסט ועניבה)

                        רצית משהו?

סוניה                 תשמע, תשתה בעצמך, אם זה מתאים לך, אבל אני מתחננת, אל תתן לדוד וניה לשתות. זה מזיק לו.

אסטרוב             בסדר גמור. לא נשתה יותר. (שהייה) אני נוסע הביתה. עד שהם ירתמו את הסוסים כבר יאיר השחר.

סוניה                 יורד גשם. חכה עד הבוקר.

אסטרוב             הסערה כבר כמעט חלפה –  יתפוס אותי רק הקצה שלה. אני הולך. ובבקשה לא להזמין אותי יותר לראות את אבא שלך. אני אומר לו שזה ראומטיזם, הוא אומר לי אנגינה פקטוריס. אני אומר לו לשכב, הוא יושב. והיום הוא בכלל לא הסכים לדבר אתי.

סוניה                 הוא מפונק. (מחפשת במזנון) אתה רוצה לטעום משהו?

אסטרוב             למה לא? תביאי.

סוניה                 אני אוהבת לזלול קצת באמצע הלילה. בוא נראה מה יש במזנון. אומרים שכל חייו היתה לו הצלחה גדולה עם נשים, והגברות פינקו אותו. הנה, יש חתיכת גבינה.

                        (שניהם עומדים ליד המזנון ואוכלים)

אסטרוב             לא אכלתי כלום היום, רק שתיתי. הוא איש קשה. אבא שלך. (מוציא בקבוק מהמזנון, מוזג לו כוס) אין פה אף אחד, אז אני יכול לדבר בגלוי. אני לא חושב שהייתי מחזיק מעמד חודש בבית שלכם, הייתי נחנק באוירה הזאת… אבא שלך מתעסק רק עם המחלות שלו, והספרים; דוד וניה והדכאונות שלו; הסבתא שלך… וגם האמא החורגת שלך…

סוניה                 מה עם האמא החורגת שלי?

אסטרוב             בסך הכל היא רק אוכלת, ישנה, מטיילת ומקסימה את כולנו ביופי שלה –  וזהו. אין לה שום מחויבות, אחרים עושים את כל העבודה בשבילה… אני לא צודק? וחיים של בטלה לא יכולים להיות תמימים.  (שהייה)  אולי אני מחמיר מדי. גם אני, כמו דוד וניה שלך, לא מרוצה מהחיים, ואנחנו הולכים ונהפכים לצמד בכיינים.

סוניה                 אתה לא מרוצה מהחיים?

אסטרוב             תראי, אם את עוברת דרך היער בלילה חשוך ומרחוק את רואה אלומת אור, אז לא איכפת לך שאת עייפה או שהענפים שורטים אותך… אני עובד יותר קשה מכל אחד במחוז  ואת יודעת את זה, הגורל כל הזמן מצליף בי, ולפעמים זה כמעט בלתי נסבל, אבל שום אור לא זורח לי מרחוק. אני כבר לא מצפה לשום דבר, אני לא אוהב את האנשים, כבר מזמן אני לא אוהב אף אחד.

סוניה                 אף אחד?

אסטרוב             אף אחד. אולי רק קצת את האומנת שלך. לזכר הימים ההם. (מרים את הכוס שבידו)

סוניה                 (עוצרת בעדו) לא, בבקשה, אני מתחננת, אל תשתה יותר.

אסטרוב             למה לא?

סוניה                 לא מתאים לך. אתה בן אדם כל כך מעודן, הקול שלך נעים… יותר מזה, אתה… לא דומה לאף אחד שאני מכירה. אתה בן אדם יפה. אז למה אתה רוצה להיות כמו כל האנשים הרגילים ששותים ומשחקים קלפים?  בבקשה אל תעשה את זה, אני מתחננת. אתה תמיד אומר שבני אדם, במקום ליצור, מחריבים את מה שאלוהים נתן להם. אז למה להרוס את עצמך, למה? חבל, חבל, אני מתחננת, אל תעשה את זה.

אסטרוב             (מושיט לה את ידו) אני לא אשתה יותר.

סוניה                 מבטיח?

אסטרוב             מבטיח.

סוניה                 (לוחצת את ידו בחוזקה) תודה.

אסטרוב             BASTA. עכשיו אני לא שתוי, כמעט שלא, וככה אני אשאר עד סוף ימי חיי… אני זקן, אני שחוק מרוב עבודה, נעשיתי מחוספס ולא רגיש. אני לא חושב שאני עוד מסוגל לחבב מישהו. אני לא אוהב אף אחד, ו… אני חושב שזה כבר לא יקרה. הדבר היחיד שעוד מדבר אלי זה יופי. זה הדבר היחיד שאני לא אדיש לגביו. האמא החורגת שלך, למשל, אם היתה רוצה, היתה יכולה לסובב לי את הראש תוך יום. אבל זאת לא אהבה ולא חיבה. טוב…

סוניה                (שהייה) תגיד לי ד”ר אסטרוב, אם היתה לי חברה או אחות קטנה והיית מגלה שהיא… איך להגיד את זה… שהיא מאוהבת בך, מה היית עושה?

אסטרוב             (מושך בכתפיו) שום דבר, אני חושב. הייתי מבהיר לה שאני לא יכול לאהוב אותה. יש לי יותר מדי דברים על הראש. טוב, כדאי שאני אתחיל לזוז. שלום לך יקירתי, אחרת נהיה כאן עד הבוקר.

                        (הוא יוצא)

סוניה                 (לעצמה) הוא לא אמר לי כלום… הנשמה שלו והלב שלו עדיין נסתרים ממני. אז למה אני כל כך מאושרת? (היא צוחקת מאושר) אמרתי לו: “אתה מעודן ואציל, יש לך קול כל כך עדין…”

אולי זה לא היה במקום? הקול שלו נעים כזה, מלטף… הנה אני מרגישה אותו באויר. כשדיברתי על אחותי הקטנה הוא לא הבין… (היא פוכרת את ידיה) אוי כמה זה נורא להיות לא יפה! כמה זה נורא! ואני יודעת שאני לא יפה, אני יודעת, יודעת…. ביום ראשון כשיצאתי מהכנסיה שמעתי כמה אנשים שדיברו עלי ואשה אחת אמרה: “היא טובת לב, נדיבה, חבל שהיא כל כך לא יפה”. לא יפה…

                        (נכנסת ילנה)

ילנה                  (פותחת את החלון) הסערה חלפה. האויר נהדר! (שתיקה) סוניה?

סוניה                 מה?

ילנה                  כמה זמן תמשיכי לכעוס עלי? לא עשינו אחת לשנייה שום רע. למה שנהיה אויבות?

מספיק כבר.

סוניה                 גם אני רציתי… (היא מחבקת אותה) בואי לא נכעס יותר.

ילנה                  טוב מאד.

                        (שתיהן נרגשות)

סוניה                 אבא הלך לישון?

ילנה                  לא, הוא יושב בסלון… כבר שבועות לא החלפנו מילה. אלוהים יודע למה… (היא רואה את המזנון הפתוח) מה זה?

סוניה                 ד”ר אסטרוב אכל משהו.

ילנה                  בואי נשתה לחברות שלנו.

סוניה                 כן, נשתה.

ילנה                  מכוס אחת. (ממלאה את הכוס) חברות?

סוניה                 כן. חברות.

                        (הן שותות ומתנשקות) כבר המון זמן רציתי שנשלים, אבל התביישתי. (מתחילה לבכות)

ילנה                  למה את בוכה?

סוניה                 אני לא יודעת, סתם.

ילנה                  אל תבכי, די, אל תבכי. (היא מתחילה לבכות) עכשיו גם אני בוכה…(שהייה)

                        את כועסת עלי כי את חושבת שהתחתנתי עם אבא שלך בגלל סיבות לא טהורות. אם את מאמינה בשבועה, אני נשבעת לך. התחתנתי אתו מאהבה. נמשכתי אליו כי הוא היה מדען ואיש מפורסם. זאת לא היתה ממש אהבה, אבל אז היה נדמה לי שזה אמיתי. אבל מהיום שהתחתנו את רודפת אותי עם העיניים החכמות והחשדניות שלך.

סוניה                 נו, די. נשלים. נשכח.

ילנה                  את לא צריכה להסתכל עלי ככה, זה לא מתאים לך. את צריכה לתת אמון באנשים, אחרת לא שווה לחיות.

                        (שתיקה)

סוניה                 תגידי לי משהו, אבל באמת, כמו חברה, את מאושרת?

ילנה                  לא.

סוניה                 ידעתי. ועוד שאלה אחת. אבל תעני לי בכנות  – לא היית רוצה שיהיה לך בעל צעיר?

ילנה                  את ממש ילדה. ברור שכן. (צוחקת) תשאלי עוד, מה שאת רוצה.

סוניה                 את מחבבת את הרופא?

ילנה                  כן, מאד.

סוניה                 (צוחקת) הפרצוף שלי בטח נראה עכשיו מטופש? נכון? למרות שהוא כבר הלך אני עוד שומעת את הקול שלו ואת הצעדים שלו, וכשאני מסתכלת בחלון החשוך, אני רואה את הפנים שלו. תרשי לי לדבר אתך על זה. אני לא מסוגלת להגיד את המלים בקול רם. אני מתביישת. את בטח חושבת שאני טפשה? תודי… נכון שאת חושבת? ספרי לי משהו עליו.

ילנה                  מה?

סוניה                 הוא חכם. הוא יודע לעשות הכל… הוא מטפל בחולים, הוא שותל יערות…

ילנה                  זה לא רק יערות, זה לא רק רפואה … תביני חמודה שלי, זה כשרון, אומץ, ראש פתוח, ולחשוב בגדול. כשהוא שותל עץ הוא רואה בדמיון מה יקרה בעוד אלף שנה, הוא כבר מתאר לעצמו את האושר של האנושות. אנשים כאלה הם אנשים נדירים, צריך לאהוב אותם…

                        (היא מנשקת את סוניה)

                        אני, מעומק לבי, מאחלת לך שתהיי מאושרת. באמת.  (היא קמה) אני סתם אחת, דמות לא חשובה. בקונסרבטוריון, ובבית של בעלי, ובכל היחסים שלי עם גברים – למעשה בכל דבר – תמיד שיחקתי תפקיד כל כך לא חשוב. בעצם, סוניה, אם חושבים על זה, אני מאד אומללה.

(היא פוסעת אנה ואנה, נסערת) אין בשבילי אושר בעולם הזה. למה את צוחקת?

סוניה                 (צוחקת מסתירה את הפנים) אני כל כך מאושרת… אני מאושרת!

ילנה                  אני רוצה לנגן משהו.

סוניה                 כן, בבקשה, נגני! (היא מחבקת אותה) אני לא אוכל להרדם עכשיו. נגני!

ילנה                  אבא שלך עוד ער. כשהוא חולה, מוזיקה מעצבנת אותו. לכי תשאלי אם מותר.

אם לא איכפת לו, אני אנגן. לכי.

סוניה                 בסדר. (היא יוצאת, השומר, בחוץ, מקיש במקלו על הגדר)

ילנה                  מזמן לא ניגנתי בפסנתר. אני אנגן, אני אנגן, אני אנגן, אני אנגן ואבכה. אני אנגן ואבכה כמו טפשה.

סוניה                 (חוזרת) אסור.

                        מערכה שלישית

                   הסלון בבית סרבריאקוב. שלוש דלתות: בימין, בשמאל ובאמצע.

                        שעת יום. וניה וסוניה יושבים. ילנה צועדת הלוך ושוב, שקועה במחשבות.

וניה                   מערכה שלישית, כעבור חודש.

                        כבוד HERR פרופסור הואיל ברוב טובו לצוות שכולנו נתאסף כאן, בשעה אחת.

(מסתכל בשעון) עכשיו רבע לאחת.  יש לו משהו להודיע לעולם.

ילנה                  כנראה איזה עניין חשוב.

וניה                   אין לו עיניינים חשובים. הוא כותב שטויות, מתלונן ומקנא. זה הכל.

סוניה                 (בגערה) דוד וניה!

וניה                   בסדר, בסדר, סליחה. (מצביע על ילנה) תראו אותה …( מתהלכת) מרוב עצלות היא מתנדנדת. ממש מקסים. ממש!

ילנה                  לא נמאס לך? מזמזם כל היום. (באומללות) אני מתה משעמום, אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

סוניה                 (מושכת בכתפיה) יש הרבה מה לעשות. אם רק תרצי.

ילנה                  כמו מה?

סוניה                 תתעסקי במשק, תלמדי, תטפלי. חסר מה?

ילנה                  אני לא מבינה בזה. גם לא מעניין אותי.

סוניה                 אל תשתעממי יקירתי. (צוחקת) שעמום ועצלות הם מחלות מדבקות. תראי את דוד וניה, לא עושה כלום, הולך אחרייך כמו צל. גם אני מזניחה את העבודה שלי ורצה אלייך כדי לדבר. נהייתי כזאת עצלנית! הדוקטור היה בקושי מגיע הנה, עכשיו הוא מגיע כל יום. הוא הזניח את היערות, את החולים. את כישפת את כולנו כנראה.

וניה                   למה את סובלת? (בהתלהבות) יקרה שלי,  יפה שלי, תהיי חכמה. זורם בך דם של בתולות ים, אז תהיי בתולת ים. תשתחררי, תתפרעי פעם אחת בחיים שלך. תתאהבי נואשות באל-ים, תקפצי למים ותשאירי את HERR פרופסור ואת כולנו על החוף, פעורי פה.

ילנה                  (בכעס) אויש, תעזוב אותי!

וניה                   (חוסם את דרכה) אושר שלי, תסלחי לי… אני מתנצל. (מנשק את ידה) חברים?

ילנה                  אפילו מלאך היה מתעצבן עליך.

וניה                   בתור מחוות שלום אני אביא לך זר שושנים – קטפתי אותן בשבילך הבוקר…

“שושנים של סתיו, יפות, מקסימות. שושנים עצובות…” (אולי זו ציטטה משיר)

                        (וניה יוצא)

 

                        (שתיהן מסתכלות החוצה מבעד לחלון)

ילנה                  כבר ספטמבר. נצטרך איכשהו לעבור כאן את החורף!

סוניה                 אני שמחה שדוד וניה הלך – אני חייבת לדבר אתך.

ילנה                  על מה?

סוניה                 על מה?

                        (היא מניחה את ראשה על החזה של ילנה)

ילנה                  די, די (היא מלטפת את שערותיה של סוניה) מספיק, באמת…

סוניה                 אני כל כך לא יפה. 

ילנה                  יש לך שיער יפה.

סוניה                 לא. (פונה לראות את עצמה בראי) לא. זה מה שתמיד אומרים לנשים לא יפות: יש לך עיניים יפות,  יש לך שיער יפה. כבר שש שנים אני מאוהבת בו. אני אוהבת אותו יותר ממה שאהבתי את אמא שלי. אני כל הזמן שומעת את הקול שלו, מרגישה את מגע היד שלו. אני מחכה כאן, מסתכלת בדלת,  כל רגע נדמה לי שהנה הוא תיכף ייכנס. וכמו ששמת לב אני באה אלייך כל הזמן רק כדי לדבר עליו. הוא מגיע עכשיו כל יום, אבל הוא לא מסתכל עלי, הוא לא רואה אותי… זה כואב. אין לי שום תקווה. אין, אין! (נואשת) שאלוהים יתן לי כוח… כל הלילה התפללתי… אני לא פעם ניגשת אליו, מתחילה לדבר אתו ומסתכלת לו בעיניים… לא נשארה לי טיפת גאווה. אין לי כוח להשתלט על עצמי. אתמול נפלט לי וסיפרתי לדוד וניה שאני מאוהבת. וכל העובדים יודעים שאני אוהבת אותו. כולם יודעים.

ילנה                  ומה אתו?

סוניה                 לא. הוא לא שם לב אלי.

ילנה                  (לאחר מחשבה) הוא איש מוזר… את יודעת מה, אם תרשי לי, אני אדבר אתו, בזהירות, אני רק ארמוז לו… (שהייה)  תרשי לי ? … את לא יכולה להמשיך ככה עם אי הוודאות הזאת. את מרשה לי? (סוניה מנידה בראשה לאות הסכמה) אל תהיי נבוכה, חמודה שלי. אל תדאגי. אני אשאל אותו כל כך בזהירות, הוא לא יבין מה הולך. אנחנו צריכות רק לגלות אם זה כן או לא. (שהייה) אם לא,  כדאי שיפסיק לבוא הנה. נכון? (סוניה מנידה בראשה להסכמה) יהיה יותר קל אם לא תראי אותו יותר. בואי לא נדחה את זה, אני אשאל אותו מיד. הוא אמר שהוא רוצה להראות לי איזה שהן מפות. את יכולה לגשת להגיד לו שאני רוצה לדבר אתו?

סוניה                 (נסערת מאד) אבל תגידי לי את האמת, נכון?

ילנה                  ברור. גם אם האמת קשה, אי הוודאות יותר קשה ממנה. את יכולה לסמוך עלי חמודה שלי.

סוניה                 בסדר. אני הולכת להגיד לו שאת רוצה לראות את המפות. (היא מתחילה ללכת ואז נעצרת ליד הדלת) עדיף לא לדעת [בוודאות]. כי אז לפחות יש תקווה.

ילנה                  מה אמרת?

סוניה                 שום דבר. (היא יוצאת)

ילנה                  (לבדה, בהרהור) ברור שהוא לא מאוהב בה, אבל למה שהוא לא יתחתן איתה. היא לא יפה, אבל בשביל רופא כפרי, בגילו, היא תהיה מצוינת. היא כל כך חכמה, טובה, אמיתית… זה לא זה… לא…(שהייה) אני מבינה את הילדה המסכנה הזאת. כאן, באמצע השעמום הגדול, שאין בו בני אדם חיים, רק צללים אפורים, כשאין שום דבר שאפשר להקשיב לו חוץ מקלישאות שחוקות, כשאתה מוקף באנשים שיודעים רק לאכול, לשתות ולישון, פתאום הוא מופיע, כל כך שונה מכל השאר, מעניין, מעורר… כמו ירח בהיר בלילה אפל… קל ללכת שבי אחרי הקסם של איש כזה ולשכוח את עצמך… נדמה לי שאפילו אני קצת התפתיתי. כן, אני משתעממת כשהוא לא כאן, הנה אני מחייכת כשאני רק חושבת עליו. וניה אומר שיש לי דם של בתולת ים: “תני לעצמך להשתחרר פעם אחת בחיים”. אולי זה באמת מה שצריך לעשות… חופשיה כמו ציפור, לעוף מהפרצופים המשעממים שלכם ומכל הדיבורים המעייפים, לשכוח שאתם קיימים בכלל… אבל אני כזאת פחדנית. ביישנית. הייתי מרגישה נקיפות מצפון.

                        (נכנס אסטרוב עם מפה)

אסטרוב             שלום. (הם לוחצים ידיים) אני מבין שרצית לראות את היצירות שלי.

ילנה                  יש לך זמן?

אסטרוב             כן, כמובן.

                        (הוא פורש את המפה על שולחן קלפים ומקבע אותה עם נעצים)

                        איפה נולדת?

ילנה                  בפטרבורג.

אסטרוב             ואיפה למדת?

ילנה                  באקדמיה למוזיקה.

אסטרוב             אני לא בטוח שזה יעניין אותך.

ילנה                  למה לא? אני מודה שאני לא מכירה את החיים באזורים הכפריים, אבל קראתי הרבה.

אסטרוב             יש לי בבית הזה שולחן משלי. בחדר של וניה. לפעמים כשאני מת מעייפות, וכבר לא מרגיש שום דבר מרוב תשישות, אני אורז הכל, מגיע הנה ויושב שעה שעתיים עם המפות שלי. סוניה ווניה עם החשבונות שלהם ואני שם לצידם, ליד השולחן שלי, משחק עם הצבעים שלי, והחדר חמים ורגוע, ואני שומע את הצרצרים בחוץ. אבל זה לא קורה לעיתים קרובות, לכל היותר פעם בחודש… (הוא מצביע על המפה) הנה, תסתכלי. זאת מפה של המחוז שלנו כפי שהוא נראה לפני חמישים שנה. הכתמים בירוק כהה ובירוק בהיר מייצגים את היער –  את רואה, חצי מהשטח היה מיוער. במקומות שיש קיוקוו אדום על גבי הירוק, אלה האזורים שחיו בהם איילים ועזי-בר. בנהר הזה שטו אווזים וברווזים, וכמו שמספרים הזקנים, מעל התעופפו להקות אדירות של ציפורים. מלבד הכפרים, היו באזור גם כל מיני התיישבויות, חוות, טחנות קמח, מתבודדים… (שהייה) ועכשיו נסתכל על המפה הזו. ככה זה היה לפני עשרים וחמש שנה. אז, כבר רק שליש מהשטח היה מיוער. לא נשארו עזי-בר אבל יש עוד כמה איילים. הכתמים הירוקים כבר יותר חיוורים. וככה זה נמשך הלאה והלאה. עכשיו נעבור לחלק השלישי, המחוז שלנו כפי שהוא היום. פה ושם יש עוד קצת ירוק, אבל כתמים בודדים, לא רצף של רצועות ירוקות. האיילים, הברבורים והאווזים – כולם נעלמו. הישובים הישנים – החוות, טחנות הרוח, נעלמו בלי להשאיר עקבות. בעצם זה סיפור של הדרדרות עקבית והדרגתית, שדרושות לה עוד עשר או חמש עשרה שנה עד שהיא תושלם. את יכולה לומר שזה תהליך טבעי, אורח החיים הישן מפנה את מקומו לאורח חיים חדש. והייתי מקבל את זה. אילו על חורבות היערות שנכרתו היו סוללים כבישים, מניחים מסילות ברזל, אילו היו מקימים כאן בתי חרושת ובתי מלאכה, ובתי ספר, האנשים היו יכולים להיות בריאים יותר, מצבם הכלכלי היה יכול להיות טוב יותר, הם יכלו להיות חכמים יותר – אבל אין כאן שום דבר דומה לזה. במחוז שלנו יש אותן ביצות, אותם יתושים, אותו מחסור בכבישים, אותו עוני, אותם טיפוס ודיפטריה, אותן שרפות …

(בקרירות) אני רואה על הפנים שלך שזה לא מעניין אותך.

ילנה                  אני לא מבינה בדברים האלה.

אסטרוב             אין כאן מה להבין, פשוט לא מעניין אותך.

ילנה                  אם להגיד את האמת, יש משהו אחר שמטריד אותי. אני מצטערת. אני רוצה לערוך לך חקירה קטנה.

אסטרוב             חקירה?

ילנה                  כן, חקירה. אבל… בוא נשב.

                        (הם יושבים)

                        בוא נשוחח על זה בכנות, כמו חברים, בלי ללכת סחור סחור. נדבר על זה ואחר כך נשכח מכל העניין. בסדר?

אסטרוב             בסדר.

ילנה                  מדובר בבת של בעלי, סוניה. אתה מחבב אותה?

אסטרוב             כן, אני מכבד אותה.

ילנה                  אבל היא מושכת בעיניך, כאשה?

אסטרוב             (אחרי שהייה קצרה) לא.

ילנה                  עוד כמה מלים ואנחנו מסיימים. שמת לב למשהו?

אסטרוב             שום דבר.

ילנה                  (לוקחת את ידו) אתה לא אוהב אותה. אני רואה את זה בעיניים שלך… היא סובלת… תנסה בבקשה להבין… ואל תבוא הנה יותר. (אסטרוב קם מהכיסא מתחיל לסדר את המפות) איזו שיחה לא נעימה!… (שהייה)אפילו הסמקתי.

אסטרוב             למה היית צריכה את החקירה הזאת? (הוא מסתכל בעיניה ומנפנף לעומתה באצבע) את ערמומית!

ילנה                  למה אתה מתכוון?

אסטרוב             (צוחק) ערמומית! נניח שסוניה באמת סובלת, אני מתאר לעצמי שזה באמת כך, אבל למה כל החקירה הזאת? (מונע בעדה מלהשיב) בבקשה, אל תעשי לי את הפרצוף המופתע הזה. את יודעת טוב מאד למה אני בא הנה כל יום… למה ובשביל מי אני בא, את יודעת טוב מאד. אז אל תביטי עלי ככה, טורפת חמודה. אני זקן מדי,  אל תשחקי אתי משחקים.

ילנה                  (המומה) טורפת? אני לא מבינה על מה אתה מדבר?

אסטרוב             שועלה, יפהפיה שמשחרת לטרף! כבר חודש שלם אני לא עושה כלום, הזנחתי הכל,  רק מחפש אותך כל הזמן. צמא לראות אותך. ואת מאד אוהבת את זה. את אוהבת את זה מאד. אז מה? אני נכנע. ידעת את זה גם בלי חקירה. (משלב את זרועותיו ומרכין את ראשו)  בבקשה. תטרפי אותי.

ילנה                  השתגעת!

אסטרוב             (צוחק בשיניים חשוקות) את ביישנית.

ילנה                  אני בן אדם יותר טוב ממה שאתה חושב. אני נשבעת לך!

אסטרוב             (היא מתחילה לצאת, הוא חוסם את דרכה) אני אסע מכאן היום. אני לא אחזור לעולם. אבל…

                        (הוא מחזיק בידה ומסתכל על סביבותיו) איפה ניפגש? הגידי לי, מהר, איפה? מישהו עלול להיכנס, מהר, דברי. (בהשתוקקות) את כל כך מקסימה, את מדהימה… נשיקה אחת…  לפחות תני לי לנשק את השיער הריחני שלך.

ילנה                  אני נשבעת לך ש…

אסטרוב             (מונע בעדה מלדבר) בשביל מה להישבע? לא צריך להישבע. אין צורך במילים מיותרות… כל כך כך יפה! איזה ידיים! (מנשק את ידיה)

ילנה                  די, מספיק… לך כבר… (מושכת את ידיה ממנו) אתה לא יודע מה שאתה עושה.

אסטרוב             הגידי לי, הגידי לי, איפה אנחנו יכולים להיפגש מחר?             (מחבק את מותניה)  זה בלתי נמנע, אנחנו חייבים להיפגש. (הוא מנשק אותה ובדיוק אז וניה נכנס עם צרור פרחים ונעצר בפתח)

ילנה                  (לא רואה את וניה) רחם עלי… עזוב אותי.

                        (היא מניחה את ראשה על חזהו)

אסטרוב             בואי מחר ליער, בשתיים… בסדר? בסדר? תבואי?

ילנה                  (רואה את וניה) עזוב אותי! (מתרחקת ממנו לעבר החלון, כולה מבולבלת)

                        (וניה מניח את הפרחים על כסא ומרוב התרגשות מקנח את פניו ואת צוארו בממחטה)

אסטרוב             איבן פטרוביץ’, מזג אויר לא רע. בבוקר היה מעונן  –  נראה גשום – אבל השמש יצאה. יש לנו סתיו מקסים, חייבים לומר… ונראה שהיבולים יהיו טובים השנה. (מגלגל את המפות) יש רק בעייה אחת, הימים מתקצרים…

                        (אסטרוב יוצא. ילנה ניגשת במהירות אל וניה)

וניה                   (מקנח את מצחו) HELENE, ראיתי הכל. הכל….

                        (נכנסים סרבריאקוב, סוניה, טלגין ומרינה)

טלגין                 גם אני, כבודו, לא בדיוק בריא. כבר יומיים אני לא כל כך. הראש קצת ככה…

סרבריאקוב        איפה האחרים? אני לא אוהב את הבית הזה. אפשר ללכת בו לאיבוד. ממש לבירינת. עשרים ושישה חדרים ענקיים והאנשים מתפזרים לכל הכיוונים. אף פעם אי אפשר למצוא אף אחד. (מצלצל) איפה החותנת שלי? איפה אשתי?

ילנה                  אני כאן.

סרבריאקוב        רבותי, נא לשבת.

סוניה                 (ניגשת אל ילנה בקוצר רוח)  מה הוא אמר?

ילנה                  אחר כך.

סוניה                 את רועדת? (היא מסתכלת בפניה בשאלה) אני מבינה… הוא אמר שהוא לא יבוא הנה יותר…. נכון? (שהייה) הגידי לי. נכון?

                        (ילנה מנידה בראשה)

 

סרבריאקוב        (לטלגין) אני לא מצליח להתרגל לחיים הכפריים האלה. אני מרגיש כאילו נפלתי מכדור הארץ לאיזה כוכב אחר. שבו רבותי, בבקשה. סוניה! (לא עונה. עומדת עם פנים מורכנים, בעצב)  סוניה. (שהייה)  לא שומעת.  (למרינה)  גם את ניאניה – שבי. (מרינה יושבת וסורגת גרב) רבותי, אפשר לקבל את תשומת לבכם? אני אחזיר לכם אותה בתוספת ריבית. (צוחק)

וניה                   (נרגש) אותי אתה בטח לא צריך. אני יכול ללכת?

סרבריאקוב        לא, אני זקוק לך יותר מאשר לכולם.

וניה                   למה? מה אתה רוצה ממני?

סרבריאקוב        רוצה ממך? אתה כועס על משהו?  (שהייה) אם פגעתי בך באיזה שהוא אופן, אני מתנצל.

וניה                   בוא נעזוב את הטון הזה. ניגש לעניין. מה אתה רוצה?

                        (נכנסת אמו של וניה)

סרבריאקוב        הנה MAMAN. אני מתחיל רבותי (שהייה). “הזמנתיכם רבותי כדי לבשר לכם שעומד לבוא אלינו רביזור”. (גוגול). טוב, בלי בדיחות, מדובר בעניין רציני. כינסתי אתכם ידידי, לבקש עצה ועזרה, וכיון שאני מכיר את הנדיבות שלכם, אני מקווה שתמלאו את בקשתי. אני אקדמאי, תולעת ספרים, הצדדים הפרקטיים של החיים תמיד היו מסתוריים בעיני. אני זקוק להכוונה של אנשים מנוסים, ולכן אני מבקש מכם, ממך וניה, וממך איליה איליץ’, וממך MAMAN… טוב… אני חושב שהגיע הזמן לטפל באופן מסודר ברכוש שלי ובענינים הכספיים שלי, במידה שהם משפיעים על המשפחה שלי. חיי נגמרו, אני לא חושב על עצמי, אבל יש לי אשה צעירה ובת לא נשואה. (שהייה) אני לא יכול להמשיך לגור בכפר. אנחנו לא בנויים לחיים האלה. מצד שני, באותה מידה זה בלתי אפשרי לגור בעיר מההכנסה שאנחנו מקבלים מהאחוזה הזאת. אנחנו חייבים לחשוב על איזו תוכנית שתבטיח לנו פחות או יותר הכנסה קבועה. חשבתי על תוכנית כזאת, ויש לי העונג להציג אותה לשיפוטכם. אני לא אטריד אתכם עם הפרטים, אני אפרוש את התוכנית בקווים כלליים. בממוצע, התשואה מהאחוזה שלנו היא לא יותר מאשר 2 אחוז לשנה. אני מציע למכור אותה, ואז אם נשקיע את הכסף במניות, או בתוכניות נושאות רבית, נקבל בין ארבעה לחמישה אחוז, ואפילו יישארו כמה אלפים כדי לקנות אולי איזה בית-קיץ בפינלנד.

וניה                   רק רגע… יש לי כנראה בעיות שמיעה. תחזור על מה שאמרת.

סרבריאקוב        נשקיע את הכסף בתוכניות נושאות ריבית ובסכום שיישאר נקנה בית-קיץ בפינלנד.

וניה                   לא. לא פינלנד… מה שאמרת קודם.

סרבריאקוב        הצעתי שנמכור את האחוזה.

וניה                   אה, זהו בדיוק. אתה תמכור את האחוזה, נפלא. רעיון מבריק. ומה אתה מציע לעשות אתי ועם האמא הזקנה שלי? ו… עם סוניה?

סרבריאקוב        נדבר על זה בבוא הזמן. לא הכל בבת אחת.

וניה                   חכה רגע. עד עכשיו לא הבנתי כלום. עד עכשיו חשבתי משום מה שהאחוזה הזאת שייכת לסוניה. אבא המנוח קנה את האחוזה בתור נדוניה לאחותי, וחשבתי שעל פי החוק האחוזה של אחותי שייכת לבת שלה, סוניה.

סרבריאקוב        כן, היא שייכת לסוניה, מי מתווכח? אני לא אעז למכור אותה בלי הסכמתה של סוניה. כשהצעתי את זה חשבתי על טובתה של סוניה.

וניה                   או שאני מטורף או ש… או ש…

וסילייבנה           ז’אן, בבקשה אל תתווכח עם אלכסנדר. תאמין לי שהוא יודע יותר מאתנו מה טוב ומה רע.

וניה                   אני צריך מים. (שותה) תגיד מה שאתה רוצה. מה שאתה רוצה!

סרבריאקוב        אני לא מבין ממה אתה כל כך מתרגש. אני לא אומר שהתוכנית שלי אידיאלית. אם כולכם תחליטו שזאת תוכנית גרועה, אני לא אתעקש.

                        (שתיקה)

טלגין                 (נבוך) כבודו, אני לא רק מעריץ השכלה אדוני הפרופסור, אצלינו זה במשפחה. לאחיה של אשת יש תואר שני, אולי אתה מכיר אותו…

וניה                   רגע וופלה, אנחנו כאן בעניני עסקים… חכה, אחר כך… (לסרבריאקוב) תשאל אותו. האחוזה נקנתה מדודו.

סרבריאקוב        מה יש לי לשאול? מה זה יתן לנו?

וניה                   האחוזה הזאת נקנתה בתשעים וחמישה אלף רובל. אבא שילם רק שבעים, ונשאר חוב של עשרים וחמישה אלף…  עכשיו תקשיבו … האחוזה הזאת לא היתה נקנית אם לא הייתי מוותר על החלק שלי בירושה לטובת אחותי, שמאד מאד אהבתי. בנוסף, עבדתי כמו חמור עשר שנים לשלם את החוב…

סרבריאקוב        אני מצטער שהתחלתי את השיחה הזאת.

וניה                   האחוזה נקייה מחובות והיא במצב מצוין, הודות למאמצים שהשקעתי. ועכשיו כשאני זקן הולכים לזרוק אותי.

סרבריאקוב        אני לא מבין, מה אתה מנסה להגיד?

וניה                   אני ניהלתי את האחוזה הזאת עשרים וחמש שנה. עבדתי, שלחתי לך כסף – לא היית יכול למצוא מנהל יותר הגון ממני, ובמשך כל הזמן הזה אפילו פעם אחת לא אמרת לי תודה. מאז שהייתי צעיר ועד עכשיו אני מקבל בדיוק את אותה משכורת, חמש מאות רובל לשנה, סכום עלוב – ואף פעם לא עלה בדעתך להגדיל לי את המשכורת אפילו ברובל אחד.

סרביריאקוב       איך הייתי יכול לדעת. אני לא איש עסקים. אני לא מבין בדברים האלה. יכולת לקחת לעצמך יותר, כמה שרצית.

וניה                   אז למה לא גנבתי, אה? לועגים לי עכשיו שלא גנבתי? כי זה היה בהחלט צודק וגם לא הייתי היום קבצן.

וסילייבנה           (בחומרה) ז’אן.

טלגין                 (נסער) וניה ידידי, לא צריך… לא צריך… אני כולי רועד. למה לקלקל יחסים טובים?

(הוא מנשק אותו) לא צריך.

וניה                   עשרים וחמש שנה אני, עם האמא הזאת, קבור כמו חפרפרת בין ארבעה קירות. רק אתה היית בראש שלנו. כל היום דיברנו עליך ועל העבודה שלך, היינו גאים בך, אמרנו את השם שלך בלחש, ביראת כבוד. לילות שלמים קראנו ספרים וכתבי-עת שעכשיו אני בז להם.

טלגין                 לא צריך וניה, לא צריך, אני לא יכול…

סרבריאקוב        אני לא מבין, מה אתה רוצה?

וניה                   התייחסנו אליך כמו אל יצור עליון, דיקלמנו את כל המאמרים שלך בעל פה. אבל עכשיו העיניים שלי נפקחו! אני רואה הכל! אתה כותב על אמנות בלי להבין שום דבר באמנות! כל העבודות שלך, שכל כך הערכתי, לא שוות את הנייר שהן כתובות עליו! אתה רימית אותנו.

סרבריאקוב        אלוהים! תשתיקו אותו כבר. אני הולך.

ילנה                  וניה, אני דורשת שתשתוק!

וניה                   לא! אני לא אשתוק! (הוא חוסם את דרכו של הפרופסור)

                        חכה, עוד לא גמרתי אתך. אתה הרסת לי את החיים! לא חייתי. לא חייתי. בגללך הלכו לי לעזאזל השנים הכי טובות. אתה האויב הכי גרוע שלי!

טלגין                 אני לא יכול … אני לא יכול… אני הולך…

                        (הוא יוצא, נסער מאד)

סרבריאקוב        מה אתה רוצה ממני? איך אתה מעז לדבר אלי בטון הזה? אפס! אם האחוזה היא שלך, קח אותה, אני לא רוצה אותה!

ילנה                  אני חייבת לצאת מהגיהינום הזה. (צועקת) אני לא יכולה לסבול את זה יותר!

וניה                   החיים שלי אבודים! אני בן אדם כשרוני, חכם, אמיץ… בנסיבות רגילות יכולתי להיות שופנהאואר, או דוסטוייבסקי… על מה אני מדבר? אני כנראה יוצא מדעתי… אמא’לה אני כל כך מיואש, אמא’לה!

וסילייבנה           (בחומרה) תקשיב לאלכסנדר!

סוניה                 (כורעת לרגלי מרינה ונצמדת אליה) או נאניצ’קה, נאניצ’קה.

וניה                   אמא’לה! מה אני אעשה? לא, אל תגידי לי. אני יודע מה אני צריך לעשות.

                        (לסרבריאקוב) אתה לא תשכח אותי!

                        (הוא יוצא דרך הדלת המרכזית. אמו יוצאת אחריו)

סרבריאקוב        רבותי, מה זה כל זה? תורידו ממני את המטורף הזה! אני לא יכול להמשיך לחיות אתו תחת גג אחד! הוא חי כאן (הוא מצביע על הדלת האמצעית) כמעט לידי… שיעבור לגור בכפר או ב… אחד הביתנים. או שאני אעבור. אבל אני לא יכול להמשיך לחיות אתו באותו בית.

ילנה                  (לבעלה) היום נצא מכאן! אני מתחילה לארוז.

סרבריאקןב         האיש הזה הוא אפס גמור.

                        (סוניה, על הברכיים, פונה אל אביה ומדברת בהתרגשות מבעד לדמעות)

סוניה                 אבא, אתה חייב להבין. דוד וניה ואני מאד לא מאושרים! (לא מניחה ליאוש לפרוץ) אתה חייב להבין! כשהייתם צעירים, אתה זוכר איך דוד וניה וסבתא היו עובדים לילות שלמים בשביל לתרגם לך ספרים, להעתיק את העבודות שלך… לילות שלמים… לילות שלמים! אני ודוד וניה לא הפסקנו לעבוד, פחדנו לבזבז משהו על עצמנו, הכל שלחנו לך… לא אכלנו לחם חינם, שתדע לך. מה שאני רוצה להגיד זה לא בדיוק מה ש… אבל… אתה חייב להבין אותנו, אבא, אתה חייב!

ילנה                  (נסערת מאד, אל בעלה) אלכסנדר, לך דבר אתו…. אני מתחננת!

סרבריאקוב         בסדר, אני אלך לדבר אתו. אני לא מאשים אותו, ואני לא כועס עליו, אבל תודו שההתנהגות שלו משונה. בסדר, אני אגש אליו. (הוא יוצא דרך הדלת האמצעית)

ילנה                  תהיה נחמד אתו, תנסה להרגיע אותו… (היא הולכת בעקבותיו) 

סוניה                 (מחבקת את מרינה) נאניצ’קה, אוי נאניצ’קה.  

מרינה                לא קרה כלום ילדה שלי. האווזים עם הגע-גע-גע שלהם… הם תיכף יפסיקו….

סוניה                 נאניצ’קה.

מרינה                (מלטפת את שערותיה) את רועדת, כולך קפואה. יתומה מסכנה שלי. אלוהים ירחם. כוס תה פטל ותהיי בסדר גמור. האווזים הטפשיים האלה, כמה רעש הם עושים היום.

                        (נשמעת יריה מבחוץ. שומעים את ילנה צורחת. סוניה נרעדת) אוך, מה קורה?!

סרבריאקוב        (נכנס בריצה, מועד מרוב פחד) תעצרו אותו! תעצרו! הוא השתגע!

                        (וניה וילנה נאבקים בדלת. היא מנסה להוציא את האקדח מידיו)

ילנה                  תן לי אותו! אתה מוכן לתת לי אותו ?!

וניה                   עזבי אותי HELENE. עזבי אותי!

                        (הוא משתחרר ממנה ורץ פנימה ומחפש את סרבריאקוב)

                         (הוא מכוון אליו ויורה) לא פגעתי? לא פגעתי ?!

                        (בזעם) לעזאזל!… שיקח אותו השד. 

                        (הוא משליך את האקדח על הרצפה בחבטה ושוקע בישיבה על הכסא, מותש)

                        (סרבריאקוב המום. ילנה נשענת על הקיר על סף עילפון)

ילנה                  קח אותי מכאן! קח אותי. תהרוג אותי, אבל… אני לא יכולה להישאר כאן, אני לא יכולה!

וניה                   (ביאוש) מה אני עושה!

סוניה                 (בשקט) נאניצ’קה.

 

 

 

 

 

מערכה רביעית

                   חדר השינה של וניה המשמש גם כמשרד האחוזה. ליד החלון יש שולחן גדול עמוס ספרי חשבונות, פנקסים, ניירות שונים. בחדר יש גם מזנון, מאזניים ומשקולות, ושולחן קטן יותר עבור אסטרוב שעליו צבעים, כלי ציור ושרטוט, ולידו תיק קרטון. יש ציפור בכלוב. על הקיר תלוייה מפת אפריקה, שלא נחוצה כאן לאף אחד. ספה ענקית עם ריפוד המכוסה בשעוונית (במקום בד). משמאל, דלת המובילה אל תוך הבית. מימין, דלת למרפסת. ליד דלת זו הונח שטיחון כדי שהאכרים הנכנסים לא ילכלכו את הרצפה. ערב סתיו. דממה. טלגין ומרינה יושבים זה מול זה, מגלגלים צמר.

טלגין                 מערכה רביעית, באותו ערב.

                        מהר, כי תיכף יקראו לנו להגיד שלום. הם כבר הזמינו את הסוסים.

מרינה                (מנסה לגלגל את הצמר יותר מהר) נשאר רק קצת.

טלגין                 הם נוסעים לחארקוב. שם הם יגורו.

מרינה                יותר טוב.

טלגין                 הם נבהלו… היא אמרה “שעה אני לא נשארת בבית הזה”. לא רוצה לחיות כאן…  ניסע וניסע… נגור בחארקוב, נחפש לנו מקום, ואז נשלח להביא את החפצים שלנו…”, אז הם לא לוקחים איתם הרבה. כנראה שמשמיים נגזר שהם לא יחיו כאן, ככה רצה הגורל.

מרינה                יותר טוב. אחרי כל הרעש והיריות. שיתביישו.

טלגין                 כן, סיפור שמתאים לכתוב אותו בספר.

מרינה                שהעיניים שלי יראו את כל זה… אה… (שהייה) עכשיו נחיה כמו שחיינו פעם. תה בשמונה בבוקר. צהריים באחת, ובערב נאכל עם כולם. הכל לפי הסדר, כמו כולם…  כמו נוצרים טובים. (נאנחת) מזמן לא אכלתי  מרק אטריות, שאלוהים יסלח לי.

טלגין                 כן, כבר מזמן לא בישלו לנו מרק אטריות בבית הזה. (שהייה) ממש מזמן. הבוקר, כשעברתי בכפר, החנווני צעק לי: “הי, פרזיט”. נפגעתי מאד.

מרינה                אצל אלוהים כולנו פרזיטים – אבל אתה וסוניה ווניה, אף אחד מכם לא יושב בטל. כולנו עובדים, כל אחד מאיתנו… איפה סוניה?

טלגין                 בגינה, מסתובבת עם הדוקטור לחפש את הדוד שלה. הם מפחדים שהוא יעשה לעצמו משהו.

מרינה                איפה האקדח שלו?

טלגין                 (לוחש) החבאתי אותו במרתף.

מרינה                (מחייכת) איזה סיפור.

                        (נכנסים וניה ואסטרוב מבחוץ)

וניה                   עזוב אותי. (פונה למרינה וטלגין) לכו מכאן.

טלגין                 כבר. (יוצא על קצות אצבעות)

וניה                   תשאיר אותי לבד לפחות לשעה. אני לא סובל שעוקבים אחרי.

מרינה                כמו האווזים – גע גע גע!

                        (אוספת את הצמר ויוצאת)

וניה                   עזוב אותי כבר.

אסטרוב             ברצון רב, מזמן הייתי צריך לצאת לדרך, אבל אמרתי לך, אני לא אעזוב אותך עד שתחזיר לי מה שלקחת ממני.

וניה                   לא לקחתי ממך כלום.

אסטרוב             תשמע, אני רציני, אל תבזבז את הזמן שלי. מזמן הייתי צריך לזוז.

וניה                   לא לקחתי ממך כלום.

                        (שניהם יושבים)

אסטרוב             בטוח? בסדר, אני נותן לך אורכה, ואז, אני מצטער, אני אאלץ להשתמש בכוח. נקשור אותך ונעשה עליך חיפוש. ואני מדבר ברצינות.

וניה                   עשה מה שאתה רוצה. (שהייה) איך יכולתי להיות טפש כזה? לירות בו פעמיים ולהחטיא. אני לא אסלח לעצמי.

אסטרוב             אם באמת רצית לירות במישהו, היית צריך לירות בעצמך.

וניה                   (מושך בכתפיו) מוזר. לפני רגע ניסיתי להרוג בן אדם ואף אחד לא אוסר אותי ולא מאשים אותי בשום דבר. זאת אומרת, הם חושבים שאני מטורף. (צחוק מר) לא הם מטורפים, אלה שבמסווה של פרופסור, מסתירים את חוסר הכשרון שלהם, את הטמטום, את האטימות. וגם לא הן מטורפות, אלה שמתחתנות עם גברים זקנים ואז מרמות אותם לעיני כולם. ראיתי, ראיתי איך שחיבקת אותה!

אסטרוב             כן, חיבקתי… (אצבעות מול האף, תנועה של זלזול וקנטור)

וניה                   (מסתכל לעבר הדלת) והעולם כולו מטורף שהוא בכלל סובל אותכם.

אסטרוב             אל תדבר שטויות.

וניה                   מה אתה רוצה? אני הרי מטורף, אני לא אחראי למעשי, מותר לי לדבר שטויות.

אסטרוב             זה תירוץ. אתה לא מטורף, אתה סתם מוקיון זול. פעם חשבתי שתמהונים הם אנשים חולים, או לא נורמלים, עד שהבנתי שתמהונות היא המצב הנורמלי של האדם. אתה בהחלט נורמלי.

וניה                   (מכסה את פניו בידיו) בושה! אם היית יודע כמה אני מתבייש. זאת לא סתם בושה, זה יסורי בושה, יותר גרוע מכל כאב. (סובל) זה בלתי נסבל. (גוהר לעבר השולחן) מה אני יכול לעשות? מה אני יכול לעשות?

אסטרוב             שום דבר.

וניה                   תן לי משהו! אני בן ארבעים ושבע, אם נניח שאני אחיה עד גיל ששים, עוד שלוש עשרה שנה. הרבה זמן! איך אני אחיה עוד 13 שנה? במה אני אמלא את הזמן? תבין, אם אפשר היה לחיות את שארית החיים באיזו דרך חדשה. להתעורר בבוקר חדש, שטוף שמש, ולהרגיש שהתחילו חיים חדשים, ושהעבר שלך נשכח ונמוג כמו עשן. (הוא בוכה) חיים חדשים… איך להתחיל, תגיד לי, מאיפה להתחיל?

אסטרוב             (בצער) די! איזה חיים חדשים! המצב שלך ושלי חסר תקווה.

וניה                   באמת?

אסטרוב             אני בטוח. (הוא מתרכך)

וניה                   תן לי משהו… (מצביע על הלב) כואב לי כאן.

אסטרוב             (צועק בכעס)  תפסיק כבר! (מתרכך) בעוד מאה או מאתיים שנה אנשים יבוזו לנו על זה שחיינו חיים כל כך מכוערים, חסרי טעם; הם אולי אפילו ימצאו דרך להיות מאושרים – אבל מה שנוגע לך ולי… לנו יש רק תקווה אחת, שכשנשכב שם, בקברים שלנו, אולי נראה כל מיני חזיונות – ואולי אפילו נעימים. (נאנח) כן, אחי, היה היו כאן פעם שני גברים הגונים, תרבותיים, אתה ואני. אבל עשר שנים של שיגרה עקרה, באוירה המנוולת הזאת, שברו אותנו, הרעילו את הדם שלנו ועכשיו אנחנו בינוניים כמו כולם.  (שוב רענן)  די, אל תבלבל לי את המוח, תחזיר לי מה שלקחת ממני.

וניה                   מה? לא לקחתי כלום.

אסטרוב             לקחת מתיק התרופות שלי בקבוק של מורפיום. (שהייה) תשמע, אם החלטת ויהי מה לגמור עם עצמך, לך בבקשה ליער ותקע לעצמך כדור. אבל תחזיר לי את המורפיום, אחרת אנשים יתחילו לרכל ויסיקו כל מיני מסקנות, עוד יחשבו שאני נתתי לך… מספיק לי שאני אצטרך לעשות לך את הנתיחה שלאחר המוות. אתה חושב שזה מעניין אותי?

                        (נכנסת סוניה)

וניה                   עזוב אותי.

אסטרוב             סוניה, הדוד שלך גנב לי מהתיק בקבוק מורפיום והוא מסרב להחזיר. תגידי לו ש… שזה… פשוט לא חכם. וגם אין לי זמן, אני חייב לזוז.

סוניה                 דוד וניה, לקחת את המורפיום?  (שהייה)

אסטרוב             הוא לקח. אני בטוח. 

סוניה                 אז תחזיר. בשביל מה להבהיל אותנו? (ברוך) תחזיר דוד וניה, אני חושבת שאני אומללה לא פחות ממך אבל אני לא נכנעת ליאוש. אני סובלת בסבלנות ואני אמשיך להיות סבלנית עד שהחיים שלי יסתיימו באופן טבעי. גם אתה חייב להתאזר בסבלנות. (שהייה) תחזיר! (מנשקת את ידיו) דוד יקר, חמוד, נחמד, תחזיר. (בוכה) אתה איש טוב, רחם עלינו ותחזיר. קצת סבלנות דוד וניה, אני מבקשת.

                        (וניה מוציא את הבקבוק ממגירת שולחן הכתיבה ונותן אותו לאסטרוב)

וניה                   הנה, קח. (לסוניה) אנחנו חייבים מהר להתחיל לעבוד, לעשות משהו, אחרת אני לא… אני לא…

סוניה                 כן, כן, לעבוד. ברגע שנלווה אותם נשב לעבוד… (היא מזיזה את הניירות על השולחן בעצבנות) הזנחנו את הכל.

אסטרוב             (מכניס את הבקבוק לתיק ומחזק את רצועות העור) בסדר, עכשיו אני יכול ללכת.

                        (נכנסת ילנה)

ילנה                  איבן פטרוביץ’ אתה כאן? אנחנו תיכף נוסעים… אתה מוכן לגשת אל אלכסנדר, הוא רוצה להגיד לך מילה.

סוניה                 תיגש אליו, דוד וניה. (היא מחזיקה בזרועו) נלך. אתה ואבא חייבים להשלים. זה חשוב.

                        (הם יוצאים)

ילנה                  אני הולכת. (היא מושיטה לאסטרוב יד) שלום.

אסטרוב             כבר?

ילנה                  הסוסים מוכנים.

אסטרוב             שלום.

ילנה                  היום הבטחת לי שתיסע מכאן.

אסטרוב             כן, אני זוכר. אני תיכף נוסע. (שהייה) נבהלת? (לוקח את ידה) זה עד כדי כך מפחיד?

ילנה                  כן.

אסטרוב             למה שלא תשארי? מה דעתך? מחר, ביער…

ילנה                  לא. החלטנו כבר… ורק מפני שהחלטנו ושאנחנו עוזבים, אני יכולה להסתכל לך בפנים.

דבר אחד אני רוצה לבקש ממך: תחשוב עלי טובות. הייתי רוצה שתכבד אותי.

אסטרוב             אה! (עושה בידו תנועה של קוצר רוח) תשארי, אני מבקש. תודי, אין לך שום דבר שאת חייבת לעשות, אין לך שום מטרה, שום דבר לא מעסיק את המחשבות שלך, ובמוקדם או במאוחר תכנעי לרגשות שלך. זה בלתי נמנע. אז מוטב שזה יקרה לא בחארקוב, או בקורסק, או איפה שהוא, אלא כאן, בחיק הטבע. שלפחות שזה יהיה פיוטי.

ילנה                  איזה איש מצחיק אתה. אני כועסת עליך אבל בכל זאת… יהיה לי נעים להיזכר בך. אתה אדם מעניין, מקורי. לא ניפגש יותר לעולם, אז למה שאני אנסה להכחיש? קצת נמשכתי אליך. עכשיו בוא נלחץ יד וניפרד כידידים. אל תזכור אותי לרעה.

אסטרוב             (לוחץ את ידה) כן, תסעי… (לאחר מחשבה) את כאילו בן אדם טוב, עם נשמה, אבל יש משהו מוזר באישיות שלך. הנה, הופעתם את ובעלך, וכולנו, שהיינו עסוקים בעבודה שלנו וניסינו ליצור משהו, היינו צריכים לעזוב הכל ולהתעסק כל הקיץ בראומטיזים של בעלך – בך. שניכם הדבקתם את כולנו בבטלה שלכם. אני נסחפתי, לא עשיתי שום דבר במשך חודש שלם, ובזמן הזה אנשים חלו, והאכרים נתנו לבהמות שלהם לרעות ביער שלי ורמסו לי את השתילים הצעירים. אז את רואה, בכל מקום שאת ובעלך דורכים אתם זורעים הרס. אני צוחק כמובן, אבל בכל זאת…זה מוזר. אילו הייתם נשארים אני בטוח שהיה מתרחש כאן איזה אסון נורא. אני הייתי נהרס, וגם את … לא היית יוצאת מזה הכי טוב. אז מוטב שתלכי. ‘פיניטה לה קומדיה’.

ילנה                  (לוקחת עפרון מהשולחן ומחביאה אותו במהירות) אני אקח את העפרון הזה למזכרת.

אסטרוב             מוזר…. רק התחלנו להכיר אחד את השני ואז פתאום מתברר ש…לעולם לא ניפגש. ככה הכל קורה בעולמנו… תשמעי, כל זמן שאנחנו לבד, לפני שוניה מופיע עם זר פרחים, הרשי לי… לנשק אותך… לשלום….בסדר? (נושק לה בלחי) הנה… יופי.

ילנה                  אני מאחלת לך כל טוב. (מסתכלת סביבה) טוב, שיהיה, פעם בחיים!

                        (היא מחבקת אותו בפרץ רגשות ואז הם ממהרים להתרחק אחד מן השני)

                        חייבים לנסוע.

אסטרוב             כן, אז תסעי. וכדאי שתזדרזי. אם הסוסים מוכנים, צאי לדרך.

ילנה                  אני חושבת שמישהו בא. (הם מקשיבים)

אסטרוב             FINITA.

                        (נכנסים הפרופסור, וניה, אמו שמחזיקה ספר, טלגין וסוניה)

סרבריאקוב        (לוניה) זהו, מה שהיה היה. אחרי כל מה שקרה בשעות האחרונות, עברו עלי כל כך הרבה דברים וחשבתי כל כך הרבה מחשבות… נראה לי שהייתי יכול לכתוב עבודת מחקר לטובת הדורות הבאים על איך צריך לחיות. אני שמח לקבל את ההתנצלות שלך, ותסלח לי גם אתה. שלום לך.

                        (הוא ווניה מתחבקים ומתנשקים שלוש פעמים)

וניה                   תמשיך לקבל בדיוק מה שקיבלת קודם. הכל יהיה כמו שהיה.

                        (ילנה מחבקת את סוניה)

סרבריאקוב        (מנשק את ידה של חותנתו לשעבר) MAMAN

וסילייבנה           אלכסנדר, תצטלם ותשלח לי תמונה. אתה יודע כמה אתה יקר לי.

טלגין                 שלום כבודו! אל תשכח אותנו!

סרבריאקוב        (מנשק את סוניה) שלום… שלום לכולם!

                        (הוא לוחץ את ידו של אסטרוב)

                        תודה על העונג לבלות בחברתך. אני מעריך את הרעיונות שלך, את ההתלהבות ואת הספונטניות, אבל תרשה לאיש זקן להוסיף הערה אחת לפרידה: רבותי, צריך לעשות! משהו מעשי!

(הוא קד לכולם) כל טוב לכם!

                        (הוא יוצא ואחריו סוניה וסבתה)

וניה                   (וניה מנשק את ידה של ילנה ברגש רב) שלום… ותסלחי לי… לא ניפגש לעולם.

ילנה                  (נרגשת) שלום יקר שלי. (היא נושקת לו בראשו ויוצאת)

אסטרוב             (לטלגין) וופלה, אולי תבקש מהם שיביאו כבר גם את הסוסים שלי.

טלגין                 בטח ידידי.

                        (טלגין יוצא. נשארים רק אסטרוב ווניה. אסטרוב מסיר מן השולחן את הציורים שלו ושם אותם בתיק הקרטון)

וניה                   שניים בפברואר, עשרה ליטר שמן פישתה.

אסטרוב             למה אתה לא יוצא ללוות אותם?

וניה                   שיסעו. אני… אני לא יכול. קשה לי. אני חייב להתחיל מיד להעסיק את עצמי…לעבוד, לעבוד!

(הוא מחטט בערימת הניירות שעל השולחן. דממה. נשמעים צלצולי פעמונים של רתמות הסוסים)

אסטרוב             נסעו. הפרופסור בטח שמח. עכשיו אי אפשר יהיה לפתות אותו לבוא הנה.

מרינה                (תוך כדי כניסה לחדר) נסעו. (היא יושבת בכורסה וממשיכה בסריגת הגרב)

סוניה                 (תוך כדי כניסה) נסעו. (מקנחת את עיניה) שאלוהים ישמור עליהם. (לוניה)

                        דוד וניה, בוא נתחיל לעשות משהו.

וניה                   לעבוד, לעבוד.

סוניה                 כבר המון זמן לא ישבנו על יד השולחן הזה ביחד.

                        (היא מדליקה את המנורה שעל השולחן)

                        נראה לי שנגמר הדיו.

                        (היא לוקחת את הקסת, הולכת למזנון וממלאה אותה בדיו)

                        עצוב לי שהם נסעו.

                        (אמו של וניה נכנסת לאיטה)

וסילייבנה           נסעו.

                        (היא יושבת ומהר מאד משתקעת בקריאת הספר. סוניה, ליד השולחן הופכת את הדפים של ספר החשבונות)

סוניה                 דוד וניה, נתחיל בחשבונות. הזנחנו הכל. מישהו שלח שוב חשבון עם דרישת תשלום. תתחיל. אתה תכתוב חשבון אחד ואני את השני.

וניה                   (כותב) תשלום… לאדון…

                        (שניהם כותבים בשקט)

מרינה                (מפהקת) אני יכולה להרדם ככה.

אסטרוב             שקט. רק העטים חורקים והצרצרים מצרצרים. חם, נעים. בכלל לא מתחשק לי לנסוע.

                        נשאר לי רק להגיד שלום חברים, ושלום לשולחן שלי, ולצאת לדרך. 

                        (הוא אורז את המפות בתיק קרטון)

מרינה                למה אתה ממהר? תשב.

אסטרוב             לא יכול.

וניה                   (כותב) ומהחוב הישן נשאר שתיים שבעים וחמש…

                        (נכנס פועל)

טלגין                 הסוסים מוכנים דוקטור.

                        (הוא מעביר לו את תיק הרופא, את המזוודה ואת תיק הקרטון)

                        תעזור לי עם אלה, טוב? תזהר שלא תקמט את המפות.

פועל                  כן. (יוצא)

אסטרוב             אז…  (הוא עושה צעד קדימה כדי להיפרד)

סוניה                 מתי נראה אותך שוב?

אסטרוב             לא לפני הקיץ, אני חושב. לא נראה לי שאני אגיע בחורף. כמובן שאם יקרה משהו תודיעו לי ואני אבוא.  (לוחץ את ידה של סוניה)

                        תודה על הארוח והנדיבות – בעצם תודה על הכל.

                        (ניגש אל מרינה ונושק לה על ראשה)

                        שלום זקנה שלי.

מרינה                ככה תיסע בלי לשתות תה?

אסטרוב             לא רוצה סבתא’לה.

מרינה                אז אולי קצת וודקה?

אסטרוב             (מתלבט) אה, אולי… (מרינה יוצאת. שקט. הוא ניגש למפת אפריקה ומביט בה)

                        באפריקה הזאת בטח חם עכשיו – משהו נורא.

וניה                   יש להניח.

                        (מרינה חוזרת עם מגש קטן ועליו כוסית וודקה וחתיכה קטנה של לחם)

מרינה                הנה.

אסטרוב             (שותה) לחייך, יקירתי.

                        (היא קדה לו עמוקות)

                        תאכל.

אסטרוב             לא, אני מעדיף את זה ככה… כל טוב לכם.

(הוא יוצא, סוניה מלווה אותו עם נר. מרינה יושבת בכורסה שלה)

וניה                   16 בפברואר, עוד עשרים קילו שיבולת שועל.

                        (שקט ואז צלצול פעמוני הריתמה של הסוסים)

מרינה                נסע. (שהייה)

סוניה                 (חוזרת ומעמידה את הנר על השולחן)  נסע.

וניה                   (גומר לחשב על החשבוניה וכותב) ביחד חמש עשרה… עשרים וחמש.

                        (סוניה יושבת וכותבת)

מרינה                (מפהקת) שאלוהים יסלח לנו.

                        (טלגין נכנס על קצות האצבעות. בשקט מכוון את הגיטרה)

וניה                   (לסוניה, מעביר את ידו על שערותיה)

                        ילדה שלי, כל כך כבד לי. אם היית יודעת כמה כבד לי.

סוניה                 מה לעשות, צריך לחיות. (שהייה) אנחנו, דוד וניה, נמשיך לחיות. נחיה יום אחרי יום, הרבה הרבה ימים, וערבים שלא נגמרים. ואת כל מה שהגורל ישלח לנו נישא בסבלנות. נעבוד בשביל אחרים עכשיו וגם כשנהיה זקנים, ולא יהיה לנו רגע מנוחה. וכשיגיע הזמן שלנו, נמות בלי מחאה. ושם, מעבר לקבר, נספר כמה סבלנו ובכינו, וכמה החיים היו מרים – ואלוהים ירחם עלינו. ואז, דוד יקר שלי, אתה ואני נזכה לראות חיים בהירים, ברורים, יפהפיים. נהיה מאושרים ונשמח, ונתבונן בכל הכאב והסבל ונחייך בחיבה, ונגיע אל המנוחה. אני מאמינה בזה דוד וניה, מאמינה בכל לבי. 

                        (היא כורעת לרגליו ומניחה את ראשה על ידיו. היא מדברת בלאות)

                        אנחנו ננוח! 

                        (טלגין פורט על מיתרי הגיטרה חרש)

                        אנחנו ננוח. נשמע את המלאכים ונראה שמיים זרועי יהלומים, ונתבונן בכל הרוע שבעולם

והכאב שלנו ילך ויתפוגג, יישטף על ידי החמלה שתעטוף את העולם, וחיינו יהיו רגועים ונעימים ורכים כמו ליטוף. אני מאמינה, אני מאמינה… (היא מקנחת את הדמעות שלו בממחטה) דוד וניה, מסכן שלי, אתה בוכה. לא היתה שמחה בחיים שלך, אבל חכה, פשוט חכה…תראה שננוח…

                        (היא מחבקת אותו בזרועותיה)

                        אנחנו ננוח!

                        (השומר נוקש במקלו. טלגין מנגן חרש. אמו של וניה רושמת הערות בשולי החוברת שלה. מרינה סורגת את הגרב)

                        אנחנו ננוח.

                        (המסך יורד לאיטו)

 

            

אורפאוס

מאת מיכאל גורביץ’

1983

 

הדמויות:

ירון ואליקים שוש – מבקרי תיאטרון, תאומים סיאמיים

האדם – צופה בהצגה

האישה – אשתו, צופה בהצגה

הילד – בנם, כבן 10, צופה בהצגה

קרברוס – תאורן, פועל במה, סאונדמן

גבר 1 – עורך דין, צופה בהצגה

גבר 2 – עורך דין, צופה בהצגה

גבר 3 – עורך דין, צופה בהצגה

האישה של הכסא – גב’ סוזי פוס, צופה בהצגה

האישה של האור – צופה בהצגה

 

 

 

 

Continue reading

כל הזכויות לתרגום שמורות לרבקה משולח

 

                                                גן הדובדבנים

                          מאת אנטון פאבלוביץ’ צ’כוב

                          תרגום: רבקה משולח

                                                            ספטמבר 2010

הדמויות

רנייבסקיה, ליובוב אנדרייבנה                                       בעלת אחוזה

אניה, בת 17                                                                 בתה

ואריה, בת 24                                                               בתה המאומצת

גייב, ליאוניד אנדרייץ’                                                  אחיה של רנייבסקיה

לופכין, יירמוליי אלכסיייץ’                                           איש עסקים

טרופימוב, פיוטר סרגייץ’                                              סטודנט

סימיונוב פישצ’יק, בוריס בוריסוביץ’                             בעל אחוזה

שרלוטה איוונובנה                                                        אומנת רומניה

יפיחודוב, סמיון פנטלייץ’                                              פקיד

דונישה                                                                          משרתת

פירס, בן 87                                                                  משרת

ישה, גבר צעיר                                                              משרת

עובר אורח

מנהל התחנה,

פקיד בית הדואר

אזרחים, משרתים

העלילה מתרחשת באחוזתה של רנייבסקיה.

                  מערכה ראשונה

חדר שהיה בעבר חדר הילדים ועדיין מכונה כך. דלת אחת מוליכה לחדרה של אניה. השחר עלה. השמש עוד מעט תזרח. חלונות החדר סגורים אך ניתן לראות בעדם את גן הדובדבנים הפורח.

תחילת חודש מאי, ובכל זאת בגן כפור של לפנות בוקר.

נכנסים דונישה נושאת נר ולופכין עם ספר בידו.

לופכין           הרכבת הגיעה. מה השעה?

דונישה           כמעט שתיים. (מכבה את הנר) כבר יש קצת אור בחוץ.

לופכין           אחור של שעתיים.

                     (מפהק ומתמתח) איזה חמור אני! באתי במיוחד בשביל לנסוע לתחנה לקבל אותם – ונרדמתי. בישיבה. מעצבן… היית יכולה להעיר אותי.

דונישה           חשבתי שכבר נסעת.  (מקשיבה)  הנה, אני חושבת שהם באים.

לופכין           (גם הוא מקשיב) לא… יש להם עוד להוציא את כל  המזוודות וכל ה… (שתיקה)  ליובוב אנדרייבנה… מעניין איך היא אחרי חמש שנים בחוץ לארץ… אשה נהדרת. נעימה, טובה, בן-אדם. כשהייתי בן חמש-עשרה בערך, אבא שלי המנוח – היתה לו אז חנות קטנה בכפר – הכניס לי פעם אגרוף בפרצוף, ירד לי דם מהאף… באנו  הנה לחצר, לסדר איזה  עניין, והוא כבר שתה כמה… ליובוב אנדרייבנה – אני זוכר את זה כאילו שזה קרה אתמול – היא היתה עוד בחורה צעירה, רזונת – לקחה אותי לרחוץ את הפנים, כאן, בחדר הזה, חדר הילדים. היא אמרה לי “אל תבכה, מוז’יק קטן, עד החתונה זה יעבור”… (שתיקה) מוז’יק. זה נכון – אבא שלי היה מוז’יק ותראי אותי – בווסט לבן ונעליים מבריקות, כמו אוכף לפרה. אני עשיר, יש לי כסף, המון כסף, אבל בסך הכל מה אני בעצם, מוז’יק, איכר פשוט …   (מדפדף בספר) הנה, למשל, קראתי ספר, לא הבנתי אף מילה. קראתי  ונרדמתי  (שתיקה).

דונישה           והכלבים לא ישנו כל הלילה. הם מרגישים שהגברת שלהם באה.

לופכין           דונישה, מה יש לך? את כל כך –

דונישה           רועדות לי הידיים. אני חושבת שאני הולכת להתעלף.

לופכין           מה את כל כך עדינה? מתלבשת כמו גיברת, והתסרוקת. זה לא טוב. אל תשכחי מי את.

                     (נכנס יפיחודוב עם זר פרחים. הוא לובש מעיל קצר ומגפיים גבוהים, מבריקים, שמשמיעים חריקה נוראה. כשהוא נכנס הוא מפיל את הזר)

יפיחודוב        (מרים את הזר) תשמעי, זה מהגנן. הוא אומר לשים אותם בחדר האוכל. 

(נותן את הפרחים לדונישה)

לופכין           ותביאי לי משהו לשתות.

דונישה           בסדר.   (יוצאת)

יפיחודוב        שלוש מעלות בחוץ, ועצי הדובדבן פורחים. מזג האויר אצלינו … קשה להגיד עליו מילה טובה. ואם מדברים על מזג האויר, ירמוליי אלכסיייץ’, תרשה לי רגע… שלשום קניתי לי את המגפיים האלה, ובינינו, הם כל כך חורקים שקשה להאמין… במה כדאי לשמן אותם?

לופכין           עזוב אותי, נמאסת.

יפיחודוב        כל יום  אסון  חדש. אבל אני לא מתלונן. התרגלתי,  אני אפילו מחייך.  (נכנסת דונישה ומגישה ללופכין בירה)

                     אני הולך. (נתקל בכסא והופך אותו)  הנה… למשל….(בניצחון) בבקשה. זה בדיוק מה שאני…אתה רואה? אסון . ממש לא להאמין, אין מילה אחרת.  (יוצא)

דונישה           ירמולייי אלכסייץ’, אני רוצה לגלות לך משהו … יפיחודוב הציע לי נישואים.

לופכין           אה!

דונישה           אני לא יודעת מה… הוא בן-אדם לא רע. אבל כשהוא מתחיל לדבר, אתה לא מבין מה הוא רוצה. זה נשמע יפה, ומלא … רגש, אבל  לא מבינים כלום. הוא בן אדם בסדר, והוא משוגע עליי, אבל הוא בלי מזל. כל יום קורה לו משהו. צוחקים עליו כאן. קוראים לו אסון טבע.  

לופכין           (מקשיב) נדמה לי שהם באים…

דונישה           באים! אוי, מה קורה לי? נהיה לי קר בכל הגוף.

לופכין           כן, הנה הם. בואי נצא אליהם. מעניין אם היא תכיר אותי. חמש שנים לא התראינו.

דונישה           אני מתעלפת… (נרגשת מאוד)  אוי, אני מתעלפת.

                     (נשמעות שתי כרכרות המתקרבות אל הבית. לופכין ודונישה ממהרים החוצה. הבמה ריקה. אחר-כך נשמעים קולות אנשים הנכנסים לחדר הסמוך. פירס נשען על מקל, עובר את הבמה בחיפזון. הוא היה בתחנה לקבל את פניה של ליובוב אנדרייבנה. הוא לובש מדים של משרת וצילינדר, ממלמל לעצמו. קשה להבין את תוכן הדברים. הקולות שמאחורי הקלעים מתגברים. נכנסים ליובוב אנדרייבנה, אניה ושרלוטה איוונובנה המושכת אחריה כלב [מדומה], כולם בבגדי נסיעה, וריה במעיל ומטפחת ראש, גייב, סמיונוב פישצ’יק, לופכין, דונישה הנושאת חבילה קשורה ומטריה, ומשרתים עם מזוודות)

אניה              בואו דרך כאן. אמאלה, את זוכרת איזה חדר זה?

ליובוב           (בעליצות, מבעד לדמעות) חדר הילדים!

וריה              כל כך קר. הידיים שלי קפואות.

ליובוב           החדר המתוק שלי, החדר המקסים שלי.

וריה              (לליובוב) החדרים שלך אמאלה, החדר הלבן והחדר הסגול, בדיוק כמו שהם היו. לא הזזנו כלום.

ליובוב           כאן ישנתי כשהייתי קטנה…  (בוכה)  ועכשיו אני שוב קטנה… 

                     (היא נושקת לאחיה, אחר כך לוריה ושוב לאחיה)  וריה, לא השתנית. נראית כמו נזירה. גם אותך אני מכירה, דונישה.   (נושקת לדונישה)

גייב               הרכבת אחרה בשעתיים. מה תגידו על זה? איזה חוסר אחריות.

שרלוטה         (לפישצ’יק) הכלב שלי אוכל אפילו אגוזים.

פישצ’יק        (נדהם) לא הייתי מאמין!

                     (כולם יוצאים חוץ מאניה ודונישה)

דונישה           חיכינו וחיכינו … כבר חשבנו שלא תבואו. (לוקחת את הכובע והמעיל של אניה)

אניה              כל הדרך ברכבת לא ישנתי, ארבעה לילות … אני קפואה.

דונישה           כשנסעת מכאן ירד שלג. היה  כפור, ועכשיו… מתוקה שלי… (צוחקת ונושקת לה)  כל כך חיכיתי לך, נשמה שלי, אור שלי…אני חייבת לספר לך, משהו. אני לא יכולה להתאפק…

אניה              עוד פעם משהו?

דונישה           יפיחודוב, המנהל חשבונות, הציע לי נישואים.

אניה              את תמיד עם אותו סיפור….(מסדרת את השער)

                     (אניה עייפה מאד ובקושי עומדת על הרגליים)

דונישה           אני לא יודעת מה להחליט. הוא אוהב אותי…הוא נורא אוהב אותי.

אניה              (מסתכלת לתוך החדר שלה, ברוך) החדר שלי, החלונות שלי, כאילו לא נסעתי מכאן. אני בבית!

דונישה           טרופימוב הגיע שלשום.

אניה              (בשמחה)  פטיה!

דונישה           הוא הלך לישון בחדר כביסה. “אני לא רוצה להפריע”, זה מה שהוא אמר. (מסתכלת בשעון) צריך להעיר אותו אבל ורורה  מכאילובנה לא מרשה. היא אמרה “שלא תעירי אותו”.

                     (נכנסת וריה עם צרור מפתחות תלוי לה בחגורה)

וריה              דונישה, קפה, מהר! אמא רוצה קפה.

דונישה           כבר!  (יוצאת)

וריה              תודה לאל שחזרת. שאת שוב בבית. (מחבקת אותה) המתוקה שלי חזרה. היפהפיה שלי חזרה.

אניה              מה שעבר עלי.

וריה              אני מתארת לעצמי.

אניה              כל הדרך לשם שרלוטה  לא סתמה את הפה ועשתה את הקשקושים שלה עם הקלפים. למה הדבקת אלי את שרלוטה? 

וריה              את לא יכולה לנסוע לבד נשמה שלי. את בת שבע עשרה!

אניה              טוב, מגיעים סוף סוף לפריז, קר, שלג. הצרפתית שלי איומה. מטפסים אל אמא, היא גרה בקומה החמישית. יושבים אצלה כל מיני צרפתים, כמה נשים, איזה כומר זקן, והחדר מלא עשן, לא נעים. פתאום נהיה לי כל כך עצוב על אמא.  חיבקתי אותה ולא יכולתי לעזוב…

וריה              אל תספרי לי… אל תספרי… 

אניה              זה כבר היה אחרי שהיא מכרה את הוילה ליד מנטון ולא נשאר לה כלום. שום דבר! בקושי הצלחנו להגיע הביתה, ואמא לא תופסת. יושבים לאכול צהריים בתחנה והיא מזמינה את המנות הכי יקרות, ומשאירה לכל מלצר רובל שלם. ושרלוטה אותו דבר.  וישה… הוא עכשיו המשרת של אמא. הבאנו אותו אתנו…

וריה              כן, ראיתי את המנוול הזה.

אניה              ומה קורה כאן? שילמנו את הריבית?

וריה              איך? ממה? באוגוסט ימכרו את האחוזה במכירה פומבית.

אניה              אלוהים! 

לופכין           (תוקע את הראש בדלת וגועה)   מממה…מממה…  (נעלם)

וריה              (בדמעות) הייתי מכניסה לו… (מאגרפת את היד)

אניה              (מחבקת את וריה, מנמיכה את הקול) וריה, הוא הציע לך?

                     (וריה מנידה בראש)

אניה              אבל הוא אוהב אותך. למה אתם לא מדברים על זה? למה אתם מחכים?

וריה              לדעתי לא יצא מזה שום דבר. הוא עסוק מדי, אין לו זמן בשבילי….הוא לא מתייחס אלי. שיהיה בריא. קשה לי לראות אותו. כולם מדברים על החתונה שלנו, כולם מברכים אותנו, אבל לא יצא מזה כלום. סתם חלום.

וריה              (עומדת ליד הדלת של אניה)  אם היינו יכולים למצוא לך איזה חתן עשיר. אז גם אני הייתי יותר שקטה. הייתי יכולה ללכת בלי לדעת לאן, להתבודד… הייתי הולכת ברגל ממקום קדוש אחד לשני… הייתי הולכת והולכת… חיים שקטים, מלאים. 

אניה              הצפורים שרות בגן. מה השעה ?

וריה              כבר בטח אחרי שתיים. הגיע הזמן לישון, חמודה שלי.

                     (נכנסת לחדר של אניה) חיים שקטים, מלאים…

                     (נכנס ישה נושא תיק מסעות ושמיכה קלה)

ישה               אפשר לעבור מכאן, פרדון?

דונישה           כמעט לא הכרתי אותך, ישה. נהיית פריזאי!

ישה               ומי את?

דונישה           כשנסעת מכאן הייתי כזאת.  

                     (מסמנת ביד את גובהה אז)

                     אני דונישה, הבת של פיודור קוזיידוב, אתה  בטח לא זוכר!

ישה               מלפפונת.

                     (מביט סביבו ומחבק אותה. היא צווחת ומפילה מידה צלחת. ישה יוצא מהר)

וריה              (בפתח, כועסת) מה קורה כאן?

דונישה           שברתי צלחת.  (בוכה)

וריה              סימן טוב.

אניה              (יוצאת מהחדר שלה) צריך להזהיר את אמא שפטיה נמצא כאן.

וריה              אמרתי לא להעיר אותו.

אניה              (מהורהרת) לפני שש שנים אבא, וחודש אחרי זה  אחי הקטן, גרישה  שלנו. בן שבע. ילד כל כך יפה. לא פלא שאמא לא יכלה יותר.  נסעה מכאן… עזבה הכל. (רועדת) אם היא רק הייתה יודעת כמה אני מבינה אותה! (שתיקה) ועכשיו, אם היא תראה את פטיה, המורה של גרישה…

                     (נכנס פירס, לובש מעיל קצר ווסט לבן)

פירס             (ניגש אל קומקום הקפה. שקוע בעיסוקו)

                     כבודה תשתה כאן. (שם על ידיו כפפות לבנות)

                     הקופי מוכן?

                     (בנזיפה)  איפה השמנת?

דונישה           אוי!  (יוצאת במהירות)

פירס             (ברוב עסק סביב הקפה) אה, לא שווה כלום. (ממלמל) באו מפריז … גם האדון הזקן היה נוסע לפריז…עם סוסים עד פריז. (צוחק)

וריה              פירס, על מה אתה  צוחק?

פירס             (בשמחה)  הגברת שלי חזרה הביתה! רק לזה חיכיתי, עכשיו אני יכול למות בשקט…(בוכה מרוב שמחה)

                     (נכנסים ליובוב אנדרייבנה, לופכין, גייב וסימיאונוב פישצ’יק, הלובש מעיל איכרים ארוך אסוף במותניים ומכנסיים רחבים התחובים בתוך המגפיים הגבוהים. גייב מניע את זרועותיו ואת גופו כאילו היה משחק ביליארד)

ליובוב           איך זה הולך? תן לי רגע … הצהוב לפינה… אני חותכת לאמצע!

גייב               ואז בסיבוב ישר לפינה… לפני שנים את ואני, אחותי, ישנו כאן, בחדר הזה, ועכשיו אני בן חמישים ואחת…קשה להאמין…

אניה              אני הולכת לישון. לילה טוב אמאלה.  (נושקת לה)

ליובוב           ילדה נפלאה שלי, קטנה שלי. 

                     (נושקת את ידה)

                     את שמחה להיות בבית? אני עוד לא ממש מאמינה.

אניה              לילה טוב דוד ליאוניד.

גייב               (מנשק את פניה וידיה)

                     שאלוהים יברך אותך! את כל כך דומה לאמא שלך.

                     (לאחותו)  בגילה ליובה, נראית בדיוק כמוה.

אניה              לילה טוב

                     (אניה לוחצת את ידיהם של לופכין ופישצ’יק, יוצאת וסוגרת את הדלת מאחוריה)

ליובוב           היא כל כך עייפה.

פישצ’יק        נסיעה מאד ארוכה… 

וריה              (ללופכין ולפישצ’יק) רבותי, כבר כמעט שלוש. הגיע הזמן להגיד לילה טוב.

ליובוב           (צוחקת) וריה, לא השתנית.  

                     (מושכת אותה אליה ונושקת לה)

                     אני רק אשתה את הקפה ואז כולנו נלך לישון.

                     (פירס מגיש לה קפה)

                     תודה יקר שלי. התרגלתי לשתות קפה. אני שותה קפה ביום ובלילה.  תודה זקן שלי.

                     (נושקת לפירס)

וריה              אני הולכת לראות אם הכניסו את כל המזוודות.

                     (יוצאת)

ליובוב           זאת באמת אני שיושבת כאן? (צוחקת) יש לי חשק לקפוץ, לרקוד…

                     (טומנת את ראשה בידיה)

                     ואולי אני חולמת? אוי כמה אני אוהבת את הארץ שלי. אני כל כך אוהבת אותה. ברכבת, לא יכולתי להסתכל החוצה, כל הזמן בכיתי. (מבעד לדמעות) אבל צריך לשתות את הקפה. תודה פירס, תודה זקן שלי. אני כל כך שמחה שאתה עוד חי.

פירס             כן, שלשום.

גיב                הוא לא שומע טוב.

לופכין           אני צריך לזוז. עוד מעט, בשעה חמש, אני  נוסע לחארקוב. חבל! רציתי לשבת אתך…לדבר… את מקסימה כמו שהיית.

פישצ’יק        (מתנשם בכבדות) היא אפילו עוד יותר יפה בבגדים הפאריזאיים…בחיי …

לופכין           אחיך אומר שנשארתי אכר פשוט, גס רוח. מה  איכפת לי. שיגיד. חשוב לי רק שאת תתני בי אמון כמו קודם, ושהעיניים הנפלאות שלך, ששוברות לי את הלב, יסתכלו עלי כמו פעם. אלוהים! אבא שלי היה עבד, הרכוש של סבא שלך ושל אבא שלך, אבל את היית תמיד כל כך טובה אליי, ששכחתי הכל… ואני אוהב אותך כאילו שהיית אחותי….יותר מזה.

ליובוב           אני לא מסוגלת לשבת!

                     (היא קופצת ממקומה ומסתובבת בחדר בהתרגשות רבה)

                     אני נרגשת מדי. אתם יכולים לצחוק ממני. אני טפשה…

                     הארון היקר שלי! (נושקת לארון הספרים) השולחן הקטן שלי.

גייב               כשלא היית כאן האומנת הזקנה שלנו מתה.

ליובוב           (יושבת ושותה קפה) כן, אני יודעת, שתנוח בשלום. כתבו לי.

גייב               גם אנסטאסי מת. פטרושקה הפוזל עזב אותי ועכשיו הוא בעיר, אצל איזה קצין מהמשטרה.

                     (מוציא קופסת ממתקים ומכניס ממתק אחד לפה)

פישצ’יק        גם הבת שלי, דשנקה, מוסרת דרישת שלום.

לופכין           יש לי רק עוד משהו להגיד לך. דווקא משהו משמח.

                     (מעיף מבט בשעון שלו)

                     אני כבר נוסע. אין זמן לדבר. טוב, אני אגיד את זה בקיצור. כמו שאת יודעת גן הדובדבנים שלכם עומד להימכר כדי לשלם את החובות. המכירה הפומבית נקבעה לעשרים ושניים באוגוסט, אבל אל תדאגי, יקרה שלי, את יכולה לישון בשקט, יש לי רעיון. הנה ההצעה שלי. אפשר? האחוזה שלכם היא בסך הכל עשרים קילומטר מהעיר. מסילת הרכבת החדשה עוברת ממש לידה. אם יחלקו את גן הדובדבנים ואת הקרקע שלאורך הנהר למגרשים קטנים, ויבנו עליהם בתי-קיץ, תהיה לכם הכנסה שנתית של עשרים וחמישה אלף רובל, לפחות.

גייב               איזה שטויות, תסלח לי.

ליובוב           אני לא בדיוק מבינה אותך, ירמוליי אלכסייץ’.

לופכין           בשביל חלקה של ארבעה דונם תקחו מהדיירים לפחות עשרים וחמישה רובל לשנה, ואם תפרסמו מודעה, אני מוכן להתערב אתך על כל סכום שאת רוצה, שעד הסתיו לא תשאר חתיכת אדמה ריקה. יחטפו את הכל. בעצם אני צריך לברך אותכם, ניצלתם! הקרקע נמצאת במקום מצוין, הנהר כאן מספיק עמוק לשחייה. כמובן שיצטרכו לנקות, לפנות את השטח. יצטרכו למשל להרוס את כל המבנים הישנים, כולל הבית הזה, שבין כה לא מביא תועלת לאף אחד, ולכרות את גן הדובדבנים הישן.

ליובוב           לכרות את הגן? תסלח לי יקירי, אתה לא מבין שום דבר. אם יש בכל האזור הזה משהו מעניין, מיוחד במינו, זה רק גן הדובדבנים שלנו.

לופכין           מה שמיוחד בגן זה שהוא גדול מאד. אחת לשנתיים יש יבול של דובדבנים שאין מה לעשות איתם. אף אחד לא קונה.

גייב               הגן הזה שלנו אפילו מוזכר באנציקלופדיה.

לופכין           (מציץ בשעון) טוב, אם לא נמצא פתרון ולא נגיע להחלטה, אז ב 22 באוגוסט הגן וכל האחוזה יעמדו למכירה פומבית. אתם חייבים להחליט! תאמינו לי. אין פתרון אחר. אין. אין.

פירס             בימים ההם, לפני ארבעים, חמישים שנה, היו מייבשים את הדובדבנים, משרים אותם, משמרים אותם, עושים מהם ריבה והיו…

גייב               בסדר פירס, בסדר, שמענו.

פירס             והיו שולחים למוסקבה ולחארקוב קרונות שלמים של דובדבנים מיובשים. והיה כסף! ובימים ההם, הדובדבנים המיובשים היו רכים, עסיסיים, מתוקים, היה להם ריח נפלא. אז ידעו איך לעשות את זה. היה להם איזה סוד

ליובוב           ולאן נעלם הסוד?

פירס             שכחו. אף אחד לא זוכר.

פישצ’יק        (לליובוב) ואיך היה בפריז? אכלת צפרדעים?

ליובוב           אכלתי תנינים.

פישצ’יק        לא הייתי מאמין!

לופכין           עד עכשיו גרו בכפר רק בעלי אחוזות ואכרים. אבל עכשיו באים גם הנופשים. כל עיר, אפילו הקטנה ביותר, מוקפת בתי-קיץ. אני בטוח שתוך עשרים שנה  מספר הנופשים יהיה כפול.  עכשיו הם רק יושבים על המרפסת ושותים תה, אבל יש להניח שלאט לאט הם יתחילו לעבד את החלקות הקטנות שלהם ואז גן הדובדבנים שלך שוב יתמלא חיים. זה יהיה באמת גן פורח, מלא שמחה ועושר…

גייב               (מתמרמר) איזה שטויות!

                     (נכנסים וריה וישה)

וריה              אמאלה, יש כאן שני מברקים בשבילך.

                     (בוחרת מפתח מן הצרור ופותחת ארון ספרים עתיק בקול שקשוק מפתחות)  הנה הם.

ליובוב           זה מפריז. (קורעת אותם בלי לקרוא את תוכנם) גמרתי עם פריז.

גייב               ליובה, את יודעת בן כמה הארון הזה? לפני שבוע הוצאתי את המגירה התחתונה וגיליתי שם את התאריך שנצרב בעץ. הארון הזה נבנה בדיוק לפני מאה שנה. מה את אומרת? צריך לחגוג את היובל שלו. חפץ דומם ויחד עם זה מלא חיים – ארון ספרים!

פישצי’ק        (נדהם) מאה שנה! לא הייתי מאמין!

גייב               כן…בהחלט… משהו…(ממשש את הארון) ארון יקר,  אני מצדיע לך! בעצם קיומך שרתת את הרעיונות הנעלים של עשיית טוב וצדק. במשך מאה שנה לא נחלשה הקריאה האילמת שלך לעבודה מועילה. בכל השנים האלה עודדת דורות של בני המשפחה שלנו לחיות באומץ ולהאמין בעתיד טוב יותר. טיפחת בנו את האידיאלים של טובת הכלל והנחלת לנו תודעה חברתית …

                     (שתיקה)

לופכין           כן…

ליובוב           גם אתה לא השתנית ליוניה שלי.

גייב               (קצת נבוך) אני שולח את הלבן לפינה, האדום לתוך האמצע.

לופכין           (מציץ בשעון)  טוב, אני צריך לזוז.

ישה               (מביא תרופה לאנדרייבנה) אולי תקחי עכשיו את הכדורים שלך?

פישצ’יק        אל תקחי תרופות נשמה שלי…הן לא מזיקות אבל גם לא מועילות.

                     תני לי את הכדורים גבירתי הנכבדה.

                     (לוקח ממנה את הבקבוק, שופך את כל הגלולות לכף ידו, מכניס את כולן לפיו ושוטף אותן בלגימת בירה )  זהו!

ליובוב           מה עשית?

פישצ’יק        בלעתי את כל הכדורים.

ליובוב:          השתגעת?

לופכין           איזה תיאבון בריא. (כולם צוחקים)

פירס             כבודו בא לבקר אותנו בחג הפסחא ואכל חצי דלי מלפפונים חמוצים… (ממלמל)

ליובוב           מה הוא ממלמל?

וריה              הוא ממלמל ככה כבר שלוש שנים. התרגלנו.

ישה               זקן סנילי.

                     (שרלוטה איוואנובנה נכנסת וחוצה את הבמה. היא רזה מאד, לבושה שמלה לבנה הדוקה, הלורנט משתלשל ממותניה)

לופכין           שרלוטה איוואנובנה, לא הספקתי להגיד לך שלום.  (רוצה לנשק את ידה)

שרלוטה         (מושכת את היד ממנו) אחרי שתנשק את היד תרצה את המרפק ואחרי זה את הכתף.

לופכין           לא הולך לי היום. (כולם צוחקים) שרלוטה איוואנובנה, עשי לנו איזה  הוקוס פוקוס.

ליובוב           שרלוטה, עשי לנו קסם.

שרלוטה         לא עכשיו, אני רוצה לישון. (יוצאת)

לופכין           נתראה בעוד שלושה שבועות. (נושק את ידה של ליובוב)  בינתיים שלום, אני חייב ללכת.  (לגייב)  להתראות. (מחבק את פישצ’יק) להתראות. (לוחץ את ידם של פירס וישה)  אין לי חשק לנסוע. (לוחץ את ידה של וריה) להתראות (לליובוב) אם תחליטי בקשר לבתי-הקיץ, תודיעי לי. אני אשיג לך הלוואה של חמישים אלף או יותר. תחשבי על זה ברצינות.

וריה              (ברוגז) אולי תלך כבר. לך.

לופכין           אני הולך. אני הולך… (יוצא)

גייב               גס רוח! או סליחה… וריה הולכת להתחתן אתו. הוא החתן של וריה.

וריה              דוד ליאוניד, אל תגיד דברים מיותרים.    

ליובוב           למה לא וריה? אני אשמח מאד. הוא איש טוב.

פישצ’יק        כן…איש מכובד…אין מה לדבר… גם דשנקה שלי אומרת ככה. היא אומרת כל מיני דברים…(הוא נרדם ונוחר אך מתעורר מיד)

                     ובכל זאת גבירתי הנכבדה, אולי תלווי לי…מאתיים וארבעים רובל… אני צריך לשלם מחר את הריבית על המשכנתא….

וריה              (נבהלת) לא, לא, ממש לא.

ליובוב           אין לנו, באמת שאין לנו.

פישצ’יק        יהיה, יהיה, נמצא משהו. אני אף פעם לא מתייאש.

פירס             (מבריש את בגדיו של גייב, נוזף בו) שוב לבשת את המכנסיים הלא נכונים! מה עושים אתך?

וריה              (בקול הסוי) אניה ישנה. (פותחת בשקט חלון) השמש זורחת, כבר לא קר. תראי אמאלה, תראי את העצים המקסימים האלה. ואיזה אוויר! הציפורים שרות!

גייב               (פותח חלון נוסף) הגן כולו לבן. נכון שלא שכחת ליובה? השדירה הארוכה הזאת כל כך ישרה. מתוחה כמו מיתר. את זוכרת איך היא נוצצת בלילות ירח. לא שכחת, נכון?

ליובוב           (מסתכלת על הגן דרך החלון) הילדות שלי! התום שלי! ישנתי כאן, בחדר הזה. כל בוקר הייתי מתעוררת מאושרת והעולם היה מתעורר יחד אתי. והגן  בדיוק כמו שהוא היה. שום דבר לא השתנה.

                     (צוחקת בשמחה) לבן לבן, כולו לבן! או הגן שלי, אחרי סתיו קודר וגשום, אחרי חורף קר אתה נולד מחדש. המלאכים לא נטשו אותך….אם רק הייתי יכולה להיפטר מהאבן הכבדה הזאת שמעיקה לי על הלב, אם רק הייתי יכולה לשכוח כל מה שקרה!

גייב               כן, ועכשיו הגן יימכר כדי לסלק את החובות. זה נשמע מוזר…

                     (נכנס טרופימוב, לבוש בגדי סטודנטים מרופטים, מרכיב משקפיים)

ליובוב           הגן שלי הנפלא! פריחה לבנה, ושמיים כחולים…

טרופימוב      ליובוב אנדרייבנה! (היא פונה אליו) אני רק אגיד שלום ואני כבר הולך.

                     (נושק את ידה בחום)

                     אמרו לי לחכות עד הבוקר אבל לא יכולתי להתאפק.

                     (ליובוב מסתכלת בו בתמיהה)

וריה              (בוכה) זה פטיה טרופימוב.

טרופימוב      פטיה טרופימוב, הייתי המורה של גרישה שלך. כל כך השתניתי?  

                     (ליובוב מחבקת אותו ובוכה בשקט)

גייב               (נבוך) די, די  ליובה …

וריה              (בוכה) פטיה, אמרתי לך לחכות עד מחר.

ליובוב           גרישה שלי…הילד שלי….גרישה…הבן שלי.

וריה              מה אפשר לעשות אמאלה, ככה אלוהים רצה. 

טרופימוב      (בעדינות ובהתרגשות) די, די… 

ליובוב           (בוכה בשקט) הילד שלי מת…טבע…למה, פטיה? תגיד לי למה .

                     (בשקט) אניה ישנה שם… אבל מה קרה לך פטיה? למה נעשית כל כך מכוער?  למה הזדקנת כל כך?

טרופימוב      איכרה אחת ברכבת קראה לי סמרטוט. 

ליובוב           ואז היית ממש ילד, סטודנט צעיר ומתוק. ועכשיו השיער שלך הדלדל –  ומשקפיים.

                     (הוא הולך אל הדלת) אל תגיד לי שאתה עדיין סטודנט?

טרופימוב      אני כנראה כל החיים שלי אהיה סטודנט.

ליובוב           (נושקת לאחיה, לוריה) טוב, לכו לישון…גם אתה, ליאוניד, לא נעשית יותר צעיר.

פישצ’יק        (הולך אחריה) כן, אז הולכים לישון! אני כבר אשאר כאן לישון! ובבוקר, נשמה שלי, דחוף לי…מחר בבוקר… מאתיים וארבעים רובל.

גייב               והוא, רק דבר אחד יש לו בראש.

פישצ’יק        בסך הכל מאתיים וארבעים רובל… רק בשביל לשלם את הריבית על המשכנתא.

ליובוב           אין לי כסף יקירי, אין לי.

פישצ’יק        סכום כל כך קטן.  חמודה שלי. אני אחזיר מהר.

ליובוב           טוב, טוב, ליאוניד יתן לך. תן לו ליאוניד.

גייב               בטח, אני כבר נותן לו. הנה, תכין את הכיסים.

ליובוב           מה אפשר לעשות? תן לו ודי. שמעת, הוא צריך את הכסף. הוא יחזיר.

                     (ליובוב , טרופימוב, פישצ’יק ופירס יוצאים. וריה, גייב וישה נשארים)

גייב               אחותי עוד לא ויתרה על המנהג שלה לזרוק כסף. (לישה) לך מכאן. אתה מסריח מתרנגולות.

ישה               (בלגלוג)  ואתה ליאוניד אנדרייץ’,  ממש לא השתנית. 

גייב               מה, מה? (לוריה) מה הוא אמר?

וריה              (לישה) אמא שלך באה מהכפר. היא כבר מאתמול יושבת במטבח. היא רוצה לראות אותך. 

ישה               שתחכה.

וריה              תתבייש לך.

ישה               מה אני צריך אותה עכשיו. שתעזוב אותי. היא היתה יכולה לבוא מחר. (יוצא)

וריה              אמא בדיוק כמו שהיא היתה. היא לא השתנתה בכלל. אם היו נותנים לה, היא היתה מוכנה לחלק הכל.

גייב               כן…  (שהייה) אם מציעים הרבה תרופות למחלה סימן שהיא חשוכת מרפא. אני חושב, אני שובר לי את הראש, יש לי הרבה פתרונות, הרבה רעיונות סימן שבעצם אין לי אף אחד. היה טוב אם היינו מקבלים ירושה ממישהו. או אם היינו מחתנים את אניה שלנו עם איש עשיר מאד, או אם מישהו מאתנו היה נוסע לירוסלאבל ומנסה ל דבר עם הדודה הזקנה, הרוזנת. יש לה המון כסף.

וריה              (בוכה) אם רק אלוהים היה עוזר.

גייב               תפסיקי ליילל. הדודה עשירה מאד אבל הבעיה שהיא לא אוהבת אותנו…קודם כל מפני שאחותי התחתנה עם עורך דין ולא עם מישהו מהאצולה…

                     (אניה מופיעה בפתח) היא התחתנה עם איש פשוט…והאמת, אי אפשר להגיד שההתנהגות שלה היתה מוסרית במיוחד. נכון שהיא טובה, היא נדיבה, היא נחמדה, אני אוהב אותה מאד, אבל מוכרחים להודות שהיא לא בדיוק קדושה. כל תנועה שלה זה הזמנה ל…

וריה              (בלחש) אניה עומדת בפתח.

גייב               מה? (שתיקה) מוזר… נכנס לי משהו לעין הימנית.

וריה              אניה, למה את לא ישנה?

אניה              אני לא יכולה להרדם. לא יכולה.

גייב               קטנטונת שלי. (נושק את פניה וידיה) ילדה שלי…(בדמעות) את לא רק בת אחותי, את המלאך שלי, את הכל בשבילי, תאמיני לי, תאמיני….

אניה              אני מאמינה לך דוד ליאוניד. כולנו אוהבים אותך ומכבדים אותך….אבל מה כל הדברים האלה שאמרת עכשיו על אמא שלי, על אחותך? בשביל מה כל הדיבורים האלה?

גייב               לא, לא… (לוקח את ידה הימנית ומניח אותה על פניו) זה באמת נורא. אלוהים! אלוהים! שמור עלי! והנאום שנשאתי היום לפני הארון….טפשי.  ברגע שגמרתי לדבר הבנתי כמה זה היה טפשי.

וריה              זה נכון דוד ליאוניד. אתה צריך לשתוק. פשוט תשתוק, זה הכל.

אניה              אם תשתוק, אז גם לך יהיה הרבה יותר קל.

גייב               אני שותק. (נושק את ידי אניה ווריה) אני שותק. רק עוד מילה אחת, בעניין שלנו. לפני שבוע כשהייתי בבית המשפט המחוזי, התאספה שם חבורה והתחילו לדבר.  מעניין לעניין התברר לי שאפשר להשיג הלוואה בשביל לשלם לבנק את הריבית.

וריה              אם רק אלוהים היה עוזר לנו.

גייב               ביום שלישי אני שוב אסע לשם. אני אברר את הנושא  (לוריה)  תפסיקי ליילל. (לאניה) אמא שלך תדבר עם לופכין: אני בטוח שהוא לא יסרב לה. ואחרי שתנוחי, אולי תסעי ליארוסלאבל לדבר עם הדודה הזקנה, הרוזנת, וככה נתקוף את הבעיה משלושה כיוונים ונפתור אותה. נשלם את הריבית, אין לי ספק. (שם בפיו ממתק) האחוזה לא תימכר! אני מבטיח! אני נשבע לכם בכבוד שלי, במה שאתם רוצים. (נרגש) אני נשבע באושר שלי!  אם האחוזה תמכר  תגידו שאני לא שווה כלום, שהמילה שלי לא מילה. אני נשבע לכם בכל היקר לי.

אניה              (שקטה יותר, שמחה יותר) אתה כל כך טוב, דוד ליאוניד. כל כך חכם.

                     (מחבקת אותו) עכשיו אני שקטה, נרגעתי.

                     (נכנס פירס)

פירס             (בתוכחה) ליאוניד אנדרייץ’, אלוהים אתך,  מתי תלך לישון?

גייב               עוד מעט, עוד מעט. לך פירס, לך. אני… הפעם אני אתפשט בעצמי. טוב ילדות… מחר נדבר על כל הפרטים, עכשיו הולכים לישון. אני ליברל, איש שנות השמונים….

אניה              אתה שוב מתחיל דוד ליאוניד.

וריה              אל תדבר יותר, בבקשה.

פירס             (בחומרה) ליאוניד אנדרייץ’.

גייב               אני בא, אני בא….לכו לישון. אני מקפיץ מעל לשחור, עם הדופן, הירוק לפינה.

                     (יוצא, פירס מקרטע אחריו)

אניה              עכשיו אני יותר שקטה. אני פחות מוטרדת. (יושבת)

וריה              חייבים לישון. אני הולכת. (היא ניגשת אל אניה) אניצ’קה, (שתיקה) נרדמה…(לוקחת את זרועה)

טרופימוב חוצה את הבמה. כשהוא רואה את אניה ווריה הוא נעצר)

וריה              ששש. היא ישנה… ישנה….בואי מתוקה. בואי למיטה, בואי. (מוליכה אותה משם)

                     (הן הולכות לכיוון הדלת. מרחוק, מעבר לגן, נשמעים צלילי חליל רועים.

טרופימוב      (נרעש) אניה, יפה שלי, שמש שלי, אביב שלי.

 

       מערכה שנייה

                     שדה. כנסייה קטנה שננטשה מזמן, נוטה מעט על צידה מרוב יושן. לידה יש באר, ספסל ישן ואבנים גדולות ששימשו כנראה בעבר כאבני מציבות. שביל שמוליך לאחוזה של גייב. בצד, במרחק מה, יש שורה של צפצפות כהות. כאן מתחיל גן הדובדבנים. לא רחוק משם נראים עמודי טלגרף ומאחוריהם, על קו האופק, מסתמנת במעורפל הצללית של עיר גדולה, המתגלה רק ביום בהיר מאד.

                     השמש עומדת לשקוע. שרלוטה, ישה ודונישה יושבים על הספסל. יפיחודוב עומד לידם, מנגן נעימה עצובה בגיטרה. כולם שקועים בהרהורים. שרלוטה חובשת קסקט ישן של גבר. היא הסירה מעל כתפה רובה והיא מהדקת את האבזם של הרצועה.

שרלוטה         (מהורהרת) אני לא יודעת מי אני, ואני לא יודעת בת כמה אני. כל הזמן נדמה לי שאני עוד בחורה צעירה. כשהייתי קטנה הורי היו נודדים מעיר לעיר ומופיעים בכיכרות – היו טובות ההופעות שלהם. ואני הייתי עושה סלטו מורטלה ועוד כל מיני. כשהם מתו, גברת אחת צרפתיה לקחה אותי אליה וגידלה אותי. טוב. אז גדלתי והתחלתי לעבוד בתור אומנת. אבל מאיפה אני ומי אני בדיוק, אין לי מושג. מי היו ההורים שלי…אולי הם בכלל לא התחתנו… אלוהים יודע.  (מוציאה מהכיס מלפפון ואוכלת). לא יודעת כלום (שהייה). רוצה לדבר עם מישהו ואין עם מי…אין אף אחד.

יפיחודוב        (מנגן בגיטרה ושר) מה איכפת לי מכל הסובב? מה יתנו לי חבר ואויב …?

                     כל כך נעים לנגן במנדולינה. 

דונישה           זאת לא מנדולינה. זאת גיטרה.

                     (מסתכלת בראי קטן ומתפדרת)

יפיחודוב        בשביל גבר שמשתגע מאהבה זאת מנדולינה. (שר בשקט)

                     “לוא רק חיממה את נשמתי אהבה צורבת, כגמול לאהבתי”. 

                     (ישה מצטרף)

שרלוטה         כל כך מזייפים האנשים האלה. גועל נפש. מייללים כמו תנים.

 דונישה          (לישה) ובכל זאת, בטח נפלא להיות קצת בחוץ לארץ.

ישה               נכון. בזה אני בהחלט מסכים אתך. (מפהק. מדליק סיגר)

יפיחודוב        זה ברור. בחוץ לארץ הכל מאורגן כבר מזמן.  

ישה               ברור. 

יפיחודוב        אני בן אדם תרבותי, אני קורא כל מיני ספרים מצויינים ובכל זאת אני לא מצליח להבין מה נכון בשבילי. מה אני ממש רוצה. לחיות או לירות בעצמי. אז מה שלא יהיה, תמיד יש עלי אקדח. הנה הוא.  (מראה אותו)

שרלוטה         טוב, הספיק לי. אני זזה. (מכתפת את רצועת הרובה) יפיחודוב, אתה איש חכם מאד, וגם מפחיד מאד. נשים בטח משתגעות אחריך. (תוך כדי הליכה) כל החכמים האלה הם כל כך טפשים. אין אחד שאני יכולה לדבר איתו. לבד. כל הזמן לבד. אין לי אף אחד ומי אני…בשביל מה אני? לא ברור.  (יוצאת לאט)

יפיחודוב        בעצם, בלי להתייחס לנושאים אחרים, אני, דרך אגב, חייב להגיד על עצמי,  שהגורל מטלטל אותי בחוסר רחמים. כמו איזה סירה קטנה בים סוער. אם נניח שזה לא ככה, אז למה, למשל, אני מתעורר היום בבוקר, אני מסתכל, ורואה על החזה עכביש ענק, כזה… (מגדיר בשתי ידיו את גודלו של העכביש) או שאני לוקח כוס מים וברור לי שבכוס יהיה משהו מגעיל כמו ג’וק או צפרדע…(שתיקה)  קראתם את “ההיסטוריה של הציויליזציה באנגליה”?

                     (שתיקה. לדונישה) מותר לי להטריד אותך בשתי מילים אבדוטיה פיודורובנה?

דונישה           בסדר. תטריד.

יפיחודוב        הייתי בעצם רוצה לדבר אתך בארבע עיניים. (נאנח)

דונישה           (נבוכה) בסדר… אבל קודם תביא לי את המעיל שלי… הוא על יד הארון. יש קצת לחות.

יפיחודוב        טוב, אני אביא אותו… עכשיו ברור לי מה אני צריך לעשות באקדח שלי.

                     (לוקח את הגיטרה שלו והולך. משמיע צליל תוך כדי יציאה)

ישה               אסון טבע! בינינו, ממש אידיוט.  (מפהק)

דונישה           אלוהים ישמור, הוא עוד יהרוג את בעצמו. (שתיקה) נהייתי כל כך לחוצה. כל הזמן אני מודאגת. הייתי ממש ילדה כשלקחו אותי לחיות עם האדונים, ואני כבר לא רגילה לחיים פשוטים של כפר. והידיים שלי כאלה לבנות…לבנות כמו של גיברת.  נעשיתי רגישה, עדינה. אני רועדת מכל דבר…הכל כל כך מפחיד. אם תרמה אותי ישה, אני אחטוף התמוטטות.

ישה               מלפפונית! תראי, זה ברור שבחורה צריכה לדעת להתנהג. אם יש משהו שאני לא סובל זה בחורה שלא יודעת להתנהג.

דונישה           אני כל כך אוהבת אותך ישה. אתה יודע לדבר על כל דבר.  (שתיקה)

ישה               (מפהק) כ – כן…תראי, לפי דעתי זה ככה: אם בחורה מאוהבת במישהו אז שהיא לא תתפלא עם מה שיקרה. (שתיקה)  נעים לעשן באויר הצח…

                     (מקשיב) הם באים הנה. האדונים…

                     (דונישה בלי לחשוב מחבקת אותו)

                     לכי תחזרי הביתה. תעשי כאילו הלכת להתרחץ בנהר. תלכי בשביל הזה, אחרת הם ייפגשו אותך ויחשדו שיש משהו בינינו. אני לא רוצה את זה. 

דונישה           (משתעלת קלות) כואב לי הראש מהסיגריה שלך… (יוצאת)

                     (ישה ממשיך לשבת. נכנסים ליובוב, גייב ולופכין)

לופכין           אתם חייבים להחליט סופית: אין לנו זמן.  אתם מסכימים להחכיר האדמה שלכם לבניית בתי-קיץ, או שאתם לא מסכימים? מילה אחת: כן, או לא? רק תגידו!

ליובוב           מישהו עישן כאן טבק זול.  (יושבת)

גייב               כל כך נוח עכשיו עם המסילה החדשה.  (יושב) קפצנו העירה, אכלנו צהריים… הצהוב לפינה!… אולי אני אכנס הביתה לשחק עוד משחק אחד…

לופכין           כן או לא? (מפציר בהם)  תנו לי תשובה!

גייב               (מפהק) על מה?

ליובוב           (מסתכלת בתוך ארנקה ) אתמול הארנק הזה היה מלא והיום פתאום כמעט אין כלום. וריה המסכנה שלי מאכילה את כולנו תפוחי אדמה, בשביל לחסוך, ואני מבזבזת בלי חשבון… (מפילה את הארנק ומתפזרות כמה מטבעות זהב)  אוי, הכל התפזר לי…(מרוגזת)

ישה               תרשי לי, אני אאסוף אותם ברגע.

                     (אוסף את הכסף)

ליובוב           תודה ישה. ובשביל מה לנסוע לאכול צהריים?… איזה מסעדה המונית…  מהמפות נדף ריח של סבון כביסה. ולמה לשתות כל כך הרבה? למה לדבר כל כך הרבה? היום, במסעדה, שוב דיברת הרבה… ולא לעניין. ועם מי? אתה חושב שמעניין את המלצרים לשמוע  על משוררי הדקאדנס?

לופכין           בדיוק.

גייב               (מנופף בידו) אני חסר תקנה. אין מה לעשות (לישה, בעצבנות) מה יש אתך? למה אתה מסתובב לי כל הזמן מול העיניים?

ישה               (צוחק) אני לא יכול לשמוע את הקול שלך בלי לצחוק.

גייב               (לאחותו) או אני, או הוא…

ליובוב           ישה, לך. עכשיו תלך…

ישה               (נותן לה את הארנק) אני כבר הולך. (בקושי מתאפק מלצחוק)  הלכתי… (יוצא)

לופכין           המיליונר הזה, דריגנוב, מתכונן לקנות את האחוזה שלך.

ליובוב           איפה שמעת את זה?

לופכין           זה מה שאומרים בעיר.

גייב               הדודה הבטיחה לשלוח לנו משהו, אבל אף אחד לא יודע כמה היא תשלח ומתי…

לופכין           כמה היא תשלח ? מאה אלף, מאתיים?

ליובוב           במקרה הטוב עשרת אלפים, או חמישה עשר אלף, וגם על זה אנחנו נצטרך להגיד תודה.

לופכין           תסלחו לי, אבל בכל ימי חיי לא פגשתי אנשים כל כך לא מעשיים, כל כך תלושים. אתם לא מסוגלים לקחת את זה ברצינות? מה קורה איתכם? אני אומר לכם בשפה פשוטה שאתם עומדים להפסיד את הבית שלכם ואתם לא תופסים. זה לא עושה עליכם שום רושם.

ליובוב           אבל מה אנחנו יכולים לעשות, תסביר לנו, מה?

לופכין           להסביר לכם! אני אומר לכם יום יום, אני חוזר ואומר לכם. יש רק דרך אחת. אתם חייבים להחכיר את גן הדובדבנים ואת הקרקע שמסביב, לבניית בתי-קיץ, וצריך לעשות את זה עכשיו, מיד. המכירה עומדת להתקיים בימים הקרובים. תנסו להבין. ברגע שתגידו כן, תוכלו לקחת הלוואה, כל סכום שתרצו, וככה תינצלו.

ליובוב           בתי-קיץ וקייטנים. תסלח לי, אבל זה כל כך וולגארי.

גייב               אני בהחלט מסכים אתך.

לופכין           אני תיכף אבכה… או שאני אצרח… או שאני אתעלף. אני לא יכול לסבול את זה. אתם מתישים אותי.  (לגייב)  ואתה ממש אשה זקנה! 

גייב               מה אמרת?

לופכין           אשה זקנה ! (מתחיל לצאת)

ליובוב           (מבוהלת) לא, אל תלך, תישאר איתנו יקירי, אני מבקשת. אולי נצליח לחשוב על משהו.

לופכין           מה יש כאן לחשוב?

ליובוב           אל תלך, אני מבקשת. בכל זאת הרבה יותר שמח כשאתה כאן…

                     (שהייה)

                     כל הזמן אני מרגישה שמשהו הולך לקרות…כאילו הבית עומד להתמוטט עלינו…

גייב               מאחורי הגב עם הדופן לפינה.

ליובוב           אנחנו משלמים על החטאים שלנו.

לופכין           מה החטאים שלכם?

גייב               (שם ממתק בפה) אומרים שבזבזתי את כל מה שהיה לי על סוכריות. (צוחק)

ליובוב           פיזרתי כסף בלי חשבון, כמו מטורפת. התחתנתי עם איש שלא ידע לעשות שום דבר, רק לצבור חובות. בעלי מת משמפניה – הוא היה שתיין,  ואני… מיד, לאסוני, התאהבתי בגבר אחר… הלכתי לחיות אתו וממש באותו זמן – וזה היה העונש הראשון שלי, המהלומה הראשונה – כאן, בנהר טבע הילד שלי, ואני נסעתי – לתמיד, התכוונתי לא לחזור, לא לראות שוב את הנהר הזה. עצמתי את העיניים, ברחתי… לא ידעתי מה אתי, והגבר הזה אחרי… באכזריות, בגסות. קניתי וילה ליד מנטון, כי הוא חלה שם, ובמשך שלוש שנים לא היה לי רגע מנוחה לא  ביום ולא בלילה. החולה התיש אותי. הנשמה שלי התייבשה… ובשנה שעברה, כשהוילה נמכרה כדי לסלק את החובות, נסעתי לפריז ושם הוא גזל ממני הכל, עזב אותי והלך לחיות עם אשה אחרת… ניסיתי להרעיל את עצמי…כל כך טפשי, כל כך משפיל… ופתאום הרגשתי שאני מתגעגעת, רוצה הביתה, לילדה הקטנה שלי…

                     (מקנחת את הדמעות)

                     אלוהים, רחם עלי, סלח לי על החטאים שלי!  אל תעניש אותי יותר!

                     (מוציאה מברק מהכיס) המברק הגיע היום מפריז… הוא מבקש שאני אסלח לו, הוא מתחנן שאני אחזור … (קורעת את המברק) אתם שומעים מוזיקה?

גייב               זאת התזמורת היהודית המפורסמת שלנו. את זוכרת? ארבעה כינורות, חליל וקונטראבס.

ליובוב           הם עוד קיימים? צריך להזמין אותם איזה ערב ולעשות נשף קטן.

לופכין           אתמול בתיאטרון ראיתי הצגה כל כך מצחיקה… המלט.

ליובוב           למה לכם ללכת להצגות? תסתכלו על עצמכם בראי. תראו איזה חיים אפורים אתם חיים, איזה שטויות את מדברים.

לופכין           זה נכון, מוכרחים להודות שהחיים שלנו טפשיים…(שתיקה) אבי היה מוז’יק מטומטם. הוא לא הבין כלום, הוא לא לימד אותי כלום, רק הרביץ, וכשהיה שיכור, עם מקל. בעצם אני מטומטם כמוהו.

ליובוב           אתה צריך להתחתן.

לופכין           כן… זה נכון.

ליובוב           אולי תיקח את וריה שלנו? היא בחורה טובה.

לופכין           כן.

ליובוב           היא ממשפחה פשוטה, והיא מסוגלת לעבוד מהבוקר עד הלילה, אבל העיקר, היא אוהבת אותך וגם אתה מחבב אותה.

לופכין           למה לא? אני לא מתנגד…היא בחורה טובה.

                     (שתיקה)

גייב               מציעים לי משרה בבנק, אמרתי לך?

ליובוב           אתה בבנק?

גייב               ששת אלפים לשנה…

ליובוב           זה לא בשבילך. שב בשקט…

                     (נכנס פירס עם מעיל עליון של גייב)

פירס             ליאוניד אנדרייץ’, תואיל ללבוש אותו. יש לחות.

גייב               (לובש את המעיל) נמאסת עלי.

פירס             בסדר, בסדר… נסעת הבוקר ולא אמרת לי.  (בוחן אותו)

ליובוב           הזדקנת פירס!

פירס             מה גבירתי מבקשת?

לופכין           היא אומרת שהזדקנת מאד.

פירס             אני חי כבר הרבה זמן. רצו לחתן אותי עוד לפני שאבא שלך נולד… (צוחק)  וכשבא השחרור הייתי כבר משרת ראשי.

גייב               תשתוק פירס, תשתוק.

פירס             לא רציתי אז לצאת לחופשי ונשארתי עם האדונים…(שתיקה)  אני זוכר שכולם שמחו, אבל אף אחד לא ידע למה הוא שמח…

לופכין           כן, היה נפלא בימים ההם. מותר היה להכות את המשרתים.

פירס             (שלא שמע את דבריו) נכון מאד, ומה הפלא, לאיכרים היה את האדונים ולאדונים היה את האכרים, אבל עכשיו כל אחד בנפרד ואי אפשר להבין שום דבר.

                     (נכנסים טרופימוב, אניה ווריה)

גייב               הנה הילדים באים.

אניה              הנה אמא.

ליובוב           ילדות שלי… אהובות שלי… (מחבקת את אניה ואת וריה) אם הייתן יודעות כמה אני אוהבת אותכן!

                     (כולם יושבים)

לופכין           הסטודנט הנצחי שלנו כל הזמן מטייל עם הגברות הצעירות.

טרופימוב      זה לא עניינך.

לופכין           הוא עוד מעט בן חמישים והוא עדיין סטודנט.

טרופימוב      תפסיק עם הבדיחות המטופשות שלך.

לופכין           אבל למה אתה מתרגז, איזה בחור משונה.  

טרופימוב      תפסיק להציק לי!

ליובוב           בואו שבו על ידי!

לופכין           (צוחק) תרשה לי לשאול אותך: מה דעתך עלי?

טרופימוב      יירמוליי אלכסייץ’, אני אגיד לך מה דעתי עליך: אתה איש עשיר, בקרוב תהיה מיליונר. וכמו שהטבע זקוק לחיות הפרא שטורפות כל מה שהן פוגשות בדרך, ככה העולם זקוק גם לך.  (כולם צוחקים)

ליובוב           פטיה, יותר טוב נמשיך את השיחה מאתמול.

טרופימוב      על מה דיברנו?

גייב               על הגאווה האנושית.

טרופימוב      אתמול אנחנו דיברנו בלי סוף על הגאווה האנושית. במה יש כאן להתגאות כשהאדם בנוי רע מבחינה פיסיולוגית, כשברוב המקרים הוא גס, לא חכם  ובתוך תוכו הוא אומלל. אנחנו חייבים להפסיק  להעריץ את עצמנו, אנחנו פשוט צריכים להתחיל לעבוד.

גייב               מה זה משנה? בסוף מתים.

טרופימוב      מי יודע? ומה המשמעות של המוות? אולי יש לאדם מאה חושים ורק חמשת החושים שמוכרים לנו מתים עם המוח ושאר התשעים וחמישה ממשיכים להתקיים.

ליובוב           אתה כל כך חכם פטיה…

לופכין           (באירוניה) מבריק!

טרופימוב      האנושות צועדת קדימה, משכללת את היכולות שלה. יבוא יום וכל מה שנראה לנו כעת בלתי מושג יהיה בהיר ומובן, אבל אנחנו חייבים לעבוד, לעבוד בכל כוחנו כדי לעזור לאלה שמחפשים את האמת. כאן אצלינו ברוסיה, עד עכשיו רק מעט מאד אנשים עובדים. כמעט כל המשכילים שאני מכיר לא עושים שום דבר.  כולם מסתובבים עם פנים רציניים, מלאי חשיבות, מדברים רק על דברים “עמוקים”, מתפלספים, ובינתיים, לעיני כולם, הפועלים אוכלים זבל, ישנים בלי כרים, שלושים ארבעים בחדר מעופש, מלא פשפשים, סרחון וזוהמה מוסרית. וברור לנו שכל הדיבורים היפים מיועדים רק להסיח את הדעת ממה שצריך להעשות. איפה מעונות הילדים שאנחנו מדברים עליהם כל כך הרבה, איפה הספריות? כותבים עליהם בעיתונים אבל האמת שהם לא קיימים בכלל. יש רק לכלוך, גסות ופיגור… אני מפחד מהפנים הרציניים האלה, אני לא אוהב אותם. אני מפחד מהשיחות הרציניות. במקום זה הכי טוב שנשתוק.

לופכין           תנו לי להגיד לכם משהו, אני קם כל יום לפני חמש, אני עובד מהבוקר עד הלילה. יש לי כסף ביד, כסף שלי ושל אחרים, ואני רואה בדיוק עם מי יש לי עסק. ברגע שאתה מתחיל לעשות משהו, מהר מאד אתה מגלה כמה מעטים האנשים ההגונים, הישרים. לפעמים, כשאני לא מצליח להרדם, אני חושב: אלוהים, נתת לנו יערות עצומים,  מישורים רחבי ידיים והרים עד השמיים. הרי כדי שנוכל לחיות בתוך כל אלה אנחנו בעצמנו היינו צריכים להיות ענקים…

ליובוב           למה אתה צריך ענקים? הם טובים לאגדות… במציאות הם מפחידים.

                     (יפיחודוב חוצה את הבמה ברקע, מנגן בגיטרה)

ליובוב           (מהורהרת) הנה מגיע יפיחודוב…

אניה              הנה יפיחודוב…

גייב               רבותי, השמש שקעה.

טרופימוב      כן.

גייב               (בקול הסוי, כאילו היה מדקלם שיר) או טבע נפלא, מזהיר באור נצחי, יפה ואדיש…טבע אלוהי, אתה שבקרבך חיים ומוות, אתה מעניק חיים ונוטל חיים…

וריה              (מתחננת) דוד ליאוניד.

אניה              דוד ליאוניד, אתה שוב מתחיל.

טרופימוב      יותר טוב תיקלע את הכדור הצהוב אל הפינה.

גייב               אני שותק, אני שותק.

                     (כולם יושבים שקועים במחשבות. רק פירס ממלמל חרש. לפתע נשמע מרחוק קול שמקורו כאילו בשמיים, כאילו צבט מישהו מיתר והקול גווע לאט לאט ובעצב)

ליובוב           מה זה היה?

לופכין           אני לא יודע. אולי איפה שהוא באחד המכרות ניתק דלי. אבל זה בטח רחוק מכאן.

גייב               ואולי איזה ציפור… כמו אנפה.

טרופימוב      או ינשוף…

ליובוב           (רועדת) (מפחיד) לא נעים… אני לא יודעת למה. (שותקת)

פירס             ככה היה גם לפני האסון. הינשוף צווח והסמובר זמזם בלי הרף.

גייב               לפני איזה אסון?

פירס             לפני השחרור.  (שתיקה)

ליובוב           בואו חברים, נלך, הערב יורד. (לאניה)  את בוכה… מה קרה ילדה שלי?

                     (מחבקת אותה)

אניה              סתם ככה אמא, שום דבר.

טרופימוב      מישהו בא.

                     (נכנס נווד, על ראשו כובע בלוי והוא לובש מעיל. הוא קצת שתוי)

ההלך             תרשו לי לשאול, אפשר להגיע  מכאן לתחנת הרכבת?

גייב               אפשר. לך עם השביל.

ההלך             אלף תודות, אדוני. (משתעל) מזג אויר נפלא. (מדקלם) “אחי, הו אחי הסובל! לך אל אמא וולגה הגדולה …”

                     (לוריה) גבירתי, את מוכנה לתת לאזרח רוסי רעב שלושים קופיקות?

                     (וריה צועקת, נפחדת)

לופכין           (בכעס) באמת, יש גבול לכל חוצפה.

ליובוב           (לא יודעת איך לנהוג) הנה… קח את זה… (מחפשת בתיק)

                     אין לי כסף קטן…לא חשוב, הנה… קח מטבע זהב…

וריה              (מבוהלת) אני הולכת… אני הולכת…

ההלך             תודה מקרב  לב!  (יוצא)

וריה              אמאלה, למשרתים אין אוכל ואת נתת לו מטבע זהב.

ליובוב           אני יודעת, אני כל כך טפשה.  מה אפשר לעשות אתי? כשנכנס הביתה אני אתן לך את כל הכסף שיש לי. ירמוליי אלכסייץ’, תלווה לי עוד פעם…

לופכין           מה שתגידי.

ליובוב           רבותי, בואו נלך, הגיע הזמן. וריה, בינתיים מצאנו לך בעל.

וריה              (בדמעות) אמא, זה לא מצחיק.

ליובוב           אני מברכת אותך.

ליובוב           בואו נלך. עוד מעט ארוחת ערב.

גייב               הידיים שלי רועדות. לא שיחקתי ביליארד הרבה זמן.

וריה              הוא הפחיד אותי. דופק לי הלב.

לופכין           רבותי, אני מזכיר לכם. ב 22 באוגוסט גן הדובדבנים יעמוד למכירה פומבית. קחו את זה בחשבון. תחשבו על זה…תחשבו!

                     (כולם יוצאים חוץ מטרופימוב ואניה)

אניה              (צוחקת) אנחנו צריכים להודות לקבצן הזה. הוא הפחיד את וריה. עכשיו אנחנו לבד.

טרופימוב      וריה פוחדת שאולי נתאהב והיא לא משאירה אותנו רגע לבד. במוח המוגבל שלה היא לא תופסת שאנחנו מעל לאהבה. שהמטרה שלנו היא לעקוף את הקטנוניות ואת האשליות, את כל מה שמפריע לנו להיות מאושרים וחופשיים. זאת משמעות החיים שלנו. קדימה! אנחנו צועדים בלי מעצורים לקראת הכוכב הבהיר שמאיר לנו מרחוק! קדימה! אל תפגרו חברים.

אניה              (סופקת כפיים) אתה מדבר כל כך יפה.

                     (שתיקה) נפלא כאן היום.

טרופימוב      כן, מזג אויר נהדר.

אניה              מה עשית לי פטיה? למה אני כבר לא אוהבת את גן הדובדבנים כמו שאהבתי אותו פעם? חשבתי שאין בכל העולם מקום יותר יפה ממנו.

טרופימוב      רוסיה כולה היא הגן שלנו. העולם הוא גדול ויפה ויש בו הרבה מקומות נפלאים.

                     (שתיקה) תחשבי על זה, אניה, סבא שלך ואבא של סבא שלך וכל אבות אבותייך היו בעלי עבדים. הם היו אדונים לבני אדם. את לא רואה שמכל דובדבן שבגן, מכל עלה, מכל גזע, מתבוננים בך יצורים אנושיים? את לא שומעת את הקולות שלהם? הם היו אדונים לנפשות חיות – וזה עיוות את כולכם, את אלה שהיו לפניכם וגם אותכם, אלה שחיים עכשיו. אמך, דודך, ואפילו את עצמך, אתם לא תופסים שאתם חיים על חשבון מישהו, על חשבונם של אותם אנשים שאתם לא מרשים להם להיכנס אליכם הביתה. אנחנו מפגרים לפחות במאתיים שנה. בינתיים אין לנו שום דבר. אין לנו עמדה ברורה ביחס לעבר, אנחנו רק מתפלספים, מתאוננים על השעמום או שותים וודקה. הרי ברור לגמרי שבשביל לחיות בהווה, אנחנו חייבים קודם כל לכפר על העבר ולגמור איתו אחת ולתמיד, ואת זה אפשר לעשות רק על ידי סבל, רק על ידי עבודה מאומצת ורצופה. תביני אניה.

אניה              הבית שאנחנו גרים בו, כבר בעצם מזמן לא שייך לנו. אני אשאיר הכל ואלך מכאן, אני נשבעת לך.

טרופימוב      קחי את המפתחות של הבית, תזרקי אותם לבאר ותלכי. תהיי חופשייה כמו הרוח.

אניה              (בהתפעלות) אתה אומר את זה כל כך יפה.

טרופימוב      תאמיני לי אניה, תאמיני לי, אני עוד לא בן שלושים, אני צעיר, אני עדיין סטודנט, אבל הספקתי כבר לסבול כל כך הרבה. כל חורף אני רעב, אני נעשה חולה ומיואש, עני כמו קבצן, ולאן הגורל לא טלטל אותי, איפה לא הייתי. ובכל זאת, תמיד, בכל רגע של היום והלילה אני מלא תקוות נפלאות. אני חש את האושר אניה, אני רואה אותו …

אניה              (מהורהרת) הירח עולה….

                     (נשמעת נגינתו של יפיחודוב, אותה נעימה עצובה כמיקודם. הירח עולה. ממרחק נשמע קולה של וריה המחפשת את אניה וקוראת: “אניה, איפה את?”)

טרופימוב      כן, הירח עולה. (שתיקה) הנה האושר, הנה הוא בא, הנה הוא מגיע. אני שומע את  הצעדים שלו. וגם אם לא נזכה לראות אותו, אם לא נזכה לטעום ממנו, מה זה משנה? אחרים יראו אותו!

וריה              (רק קולה נשמע) אניה, איפה את?

טרופימוב      שוב הווריה הזאת. (נרגז) מעצבן!

אניה              לא חשוב. בוא נלך לנהר, נחמד שם.

טרופימוב      כן, נלך… (טרופימוב ואניה יוצאים)

וריה              (קוראת) אניה! אניה!

 

מערכה שלישית

                     חדר האורחים בביתה של רנייבסקייה. אל החדר הזה מתחבר אולם נשפים. נשמעת נגינתה של התזמורת היהודית, שהוזכרה במערכה הקודמת. כל הנרות בנברשת דולקים. באולם הנשפים רוקדת חבורה את הרונדו הגדול. שומעים את קריאותיו של פישצ’יק: “PROMENADE A UNE PAIRE“. לאחר מכן כולם נכנסים לחדר האורחים. פישצ’יק ושרלוטה איוונובנה הם הזוג המוביל. אחריהם טרופימוב וליובוב אנדרייבנה. אניה עם פקיד הדואר, וריה עם מנהל תחנת הרכבת וכולי. וריה בוכה חרש, תוך כדי ריקוד, ומקנחת את דמעותיה. דונישה אחרונה בשורה. הם חוצים את חדר האורחים.

                     פירס, לבוש פראק, חוצה את החדר ובידו מגש עם כוסות של שתיה קלה. פישצ’יק, שרלוטה איוונובנה, טרופימוב  וליובוב אנדרייבנה נכנסים שוב לחדר האורחים.

פישצ’יק        יש לי לחץ דם גבוה  – כבר היה לי פעמיים שבץ ואסור לי לרקוד. אבל כמו שאומרים: כשאתה בין כלבים תעשה האו האו, כשאתה בין חתולים תעשה מיאו. בעצם אני בריא כמו סוס. אבא שלי, שינוח בשלום, היה ליצן גדול – הוא תמיד היה אומר שהפישצ’יק הראשון, האבא של כל הפישצ’יקים, היה הסוס שקליגולה עשה ממנו סנטור.  (יושב)  הצרה שאין לי כסף. כלב רעב חושב רק על בשר… (נרדם ונוחר אבל מתעורר מיד)  וגם אני ככה  – רק על כסף אני מדבר. כסף. כסף.

טרופימוב      באמת יש בך משהו סוסי. 

פישצ’יק        אז מה?.. סוס זה חיה טובה… סוס אפשר למכור…

                     (מן החדר הסמוך נשמע קול של משחק ביליארד. וריה מופיעה באולם הריקודים מתחת לקשת)

טרופימוב      (מקנטר אותה) הנה הכלה שלנו, מאדאם לופכין.

וריה              (כעוסה) אדון סמרטוט!  

טרופימוב      כן, אני אדון סמרטוט, ואני גאה בזה. 

וריה              (חושבת בקול רם, במרירות) העיקר ששכרנו תזמורת – ואיך נשלם להם? (יוצאת)

טרופימוב      (לפישצ’יק) עם האנרגיה שבזבזת כל החיים בשביל לחפש כסף, היית יכול להפוך את העולם.

פישצ’יק        ניטשה…הפילוסוף… הכי מפורסם בעולם… אדם בעל שכל כביר… כותב בספר שלו שמותר לזייף כסף.

טרופימוב      אתה רוצה להגיד לי שקראת את ניטשה?

פישצ’יק        אה…דשנקה סיפרה לי… ועכשיו אני כל כך בצרות, שאני מוכן אפילו לזייף כסף… מחרתיים אני חייב לשלם שלוש מאות ועשרים רובל… מאה וארבעים כבר הישגתי… (ממשש את כיסיו בבהלה) הכסף נעלם! איבדתי את הכסף. (בדמעות) איפה הכסף? (בשמחה) או, הנה הוא, נתקע בביטנה… התחלתי כבר להזיע…

                     (נכנסת ליובוב. סוגרת את הדלת)

ליובוב           זה לא היה הרגע הכי מתאים להזמין מנגנים ולעשות נשף. טוב…מה זה משנה… למה ליאוניד כל כך מאחר? מה יש לו לעשות בעיר? הכל בטח נגמר לפני שעות.

טרופימוב      המכירה בטח התבטלה.

שרלוטה         (נכנסת ואחריה וריה אניה ישה ודונישה) שימו לב! (מגישה לפישצ’יק חפיסת קלפים) תחשוב על איזה קלף שאתה רוצה.

פישצ’יק        חשבתי.

שרלוטה         איפה הקלף? חפש אותו בכיס שלך…

פישצי’ק        (מוציא את הקלף מכיס החזה של ביגדו)

                     נסיך פיק.

שרלוטה         (מחזיקה את חפיסת הקלפים על כף ידה. לטרופימוב) מהר, מה הקלף העליון?

טרופימוב      העליון? … נגיד מלכה פיק.

שרלוטה         נכון!  UN  DEUX  TROIS (היא מכה בחפיסה על כף ידה והחפיסה נעלמת. הופכת את המפה לתינוק, ומשמיעה קול בכי מהבטו.) התינוק שלי. חמוד שלי. מקסים שלי.

פישצ’יק        (מוחא לה כף) הגברת בוכה מהבטן. בראוו.

שרלוטה         שימו לב בבקשה! (היא לוקחת שמיכה קטנה מעל הכסא)

                     הנה מפה יפה – אני מציעה אותה למכירה… (מנערת אותה)

                     מישהו רוצה לקנות?

פישצ’יק        (נדהם) פנטסטי.

שרלוטה         UN  DEUX  TROIS

                     (היא מרימה את השמיכה ומגלה את אניה העומדת מאחוריה.

                     אניה קדה קידה קלה, רצה אל אימה, מחבקת אותה, ואז רצה לאולם הנשף. כולם נהנים מאד)

ליובוב           (מוחאת כף) בראוו. בראוו!

שרלוטה         ועוד פעם!   UN  DEUX  TROIS 

                     (מרימה את השמיכה, מאחוריה מתגלית וריה שגם היא קדה קידה)

שרלוטה         זהו, גמרנו את ההופעה!

פישצ’יק:       שרלוטה איוונובנה הנהדרת. אני ממש מאוהב בך.

שרלוטה         (מושכת בכתפיה) מאוהב? מה אתה יודע על אהבה? (היא משליכה את השמיכה על פישצ’יק, קדה קידה ורצה אל אולם הנשף)

פישצ’יק        (רץ אחריה) איזה שובבה…! ראיתם?…ראיתם?… (יוצא)

ליובוב           ליאוניד איננו. או שהאחוזה נמכרה, או שהמכירה התבטלה. למה הוא משאיר אותנו במתח?

וריה              (מנסה לנחם אותה) אני בטוחה שהדוד קנה אותה…

טרופימוב      (בציניות) בטח!

וריה              הדודה שלחה לו יפוי כוח לקנות את האחוזה בשמה, ולהעביר אליה את החוב.

ליובוב           הדודה שלחה חמישה עשר אלף כדי לקנות את האחוזה ולרשום אותה על שמה.  עלינו היא אפילו לא סומכת – אבל הכסף לא יספיק אפילו בשביל לכסות הריבית. (מכסה את פניה בידיה) היום כל חיי מוטלים על כף המאזניים.

טרופימוב      (לוריה, בהקנטה) מאדאם לופכין!

וריה              (כועסת) סטודנט צריך להיות חכם. כבר פעמיים זרקו אותך מהאוניברסיטה. 

ליובוב           אבל למה את כועסת וריה? הוא מקניט אותך, אז מה? אם את רוצה תתחתני עם לופכין: הוא איש טוב, איש מעניין. אם את לא רוצה אל תתחתני אתו. אף אחד לא מכריח אותך, מתוקה שלי.

וריה              אני מתייחסת לעניין הזה ברצינות, אמאלה. הוא איש טוב, הוא מאד מוצא חן בעיני.

ליובוב           אז תתחתני אתו. למה את מחכה? אני לא מבינה אותך.

וריה              אני לא יכולה להציע לו נישואים בעצמי. כבר שנתיים כולם מדברים אתי עליו, והוא  –  שותק, או שהוא מתבדח. אני מבינה, הוא הולך ומתעשר, הוא שקוע בעסקים, אין לו זמן בשבילי. (נכנס ישה)

ישה               (מנסה בקושי להתגבר על צחוקו) יפיחודוב האסון טבע שבר מקל ביליארד. (יוצא)

וריה              אבל למה הוא בכלל כאן? מי הירשה לו לשחק ביליארד? אני לא מבינה את האנשים האלה…(יוצאת)

ליובוב           עזוב אותה  פטיה. אתה רואה שגם בלי זה קשה לה.

טרופימוב      היא כל הזמן תוקעת את האף. כל הקיץ היא לא נתנה לאניה ולי רגע מנוחה. היא פוחדת שאולי יהיה בינינו רומן. מה זה עניינה? חוץ מזה, אני לא נתתי שום רמז. אני כל כל רחוק מהשטויות האלה. אנחנו מעל לאהבה. 

ליובוב           אז אני כנראה מתחת לאהבה. (בהתרגשות רבה) למה האח שלי לא חוזר? אני רק רוצה לדעת אם האחוזה נמכרה או לא. אני לא עומדת בזה…זה נראה לי כל כך לא מציאותי… אני אפילו לא יכולה לדמיין לעצמי אסון כזה . אני משתגעת…הייתי צורחת עכשיו…תציל אותי פטיה. תגיד משהו, דבר אתי!…

טרופימוב      מה זה משנה אם האחוזה נמכרה היום או לא נמכרה? נושא האחוזה נסגר מזמן, אין דרך חזרה. אל תרמי את עצמך יקרה שלי. לפחות פעם אחת בחייך תתייצבי בפני האמת.

ליובוב           איזו אמת? אתה יודע להגיד בדיוק איפה האמת ואיפה השקר… אני כנראה עיוורת,  אני לא רואה שום דבר. אתה כל כך בטוח שיש לך את כל התשובות, אבל תגיד לי פטינקה, אולי זה בגלל שאתה צעיר, שעוד לא ממש הספקת לחיות את השאלות. אתה מסתכל באומץ קדימה כי אתה לא רואה שום דבר מאיים. אתה לא מפחד מפני שאתה עוד לא ממש יודע מה מחכה לך. אז אתה אמיץ יותר מאתנו, ישר יותר, מעמיק יותר, אבל תחשוב רגע, אני מבקשת… תהייה נדיב אלי – אפילו רק קצת, תחוס עלי. זה הבית שלי, נולדתי כאן, אבי ואמי חיו כאן, וגם סבא שלי, אני אוהבת את הבית הזה – אני לא מסוגלת לתאר לי את החיים בלי גן הדובדבנים, ואם באמת חייבים למכור אותו, אז תמכרו גם אותי יחד עם הגן … (מחבקת את טרופימוב ונושקת לו על מצחו) הרי הבן שלי טבע כאן…(בוכה)  אתה יודע את זה. רחם עלי…תהיה טוב, תהיה נדיב.

טרופימוב      את יודעת שאני משתתף בצערך מכל הלב.

ליובוב           אבל לא ככה צריך להגיד את זה… (היא מוציאה ממחטה. מברק נופל על הרצפה) כבד לי על הלב, אין לך מושג כמה. הרעש הזה… כל צליל מקפיץ אותי, מרעיד לי את הנשמה – אבל אני לא יכולה ללכת מכאן, אני לא מסוגלת להיות לבד, אני פוחדת מהשקט… אל תשפוט אותי פטיה, אני אוהבת אותך כאילו היית הבן שלי.

                     (טרופימוב מרים את המברק)

ליובוב           המברק הגיע מפריז. כל יום אני מקבלת ממנו מברק…אתמול והיום. הפרא

                     אדם הזה שוב חולה, והוא בצרות…הוא רוצה שאני אסלח לו, הוא מתחנן שאני אבוא, ולמען האמת הייתי צריכה לחזור לפריז ולהיות על ידו. אל תסתכל עלי ככה פטיה, מה אני יכולה לעשות? באמת, מה אני יכולה לעשות? הוא חולה, הוא לבד, הוא אומלל, מי יטפל בו שם, מי ישמור עליו שהוא לא יעשה שטויות, מי יתן לו את התרופות בזמן? ומה יש כאן להסתיר? אני אוהבת אותו, זאת האמת, אני אוהבת אותו….הוא כמו אבן על הצוואר ואני שוקעת אתה למצולות  – אבל אני אוהבת את האבן הזאת, ואני לא יכולה לחיות בלעדיה.  (היא לוחצת את ידו של טרופימוב) אל תשפוט אותי פטיה, אל תגיד לי כלום, אל תדבר…

טרופימוב      (בהתרגשות עזה) שאלוהים יסלח לי, אבל אני חייב… הוא הרי גנב ממך הכל.

ליובוב           לא, לא, לא, אל תגיד… (אוטמת את אוזניה בידיה)

טרופימוב      הוא נוכל, ואת היחידה שלא מבחינה בזה. הוא מנוול, הוא חתיכת אפס …

ליובוב           (כועסת אך שולטת בעצמה) ואתה בן עשרים ושש או עשרים ושבע, ומתנהג כמו ילד.

טרופימוב      אז מה?

ליובוב           הגיע הזמן שתהיה גבר, בגילך היית כבר צריך להבין מה זה להיות מאוהב. אתה בעצמך צריך לאהוב… צריך להתאהב!…(כועסת) כן, כן, כן! וכל הטוהר הזה שאתה מתפאר בו, אתה לא טהור, אתה מעוות, אתה מתנשא, מפלצת…

טרופימוב      (מפוחד) מה היא מדברת?

ליובוב           “מעל לאהבה”. אתה לא מעל לאהבה, אתה לא שווה כלום, כמו שפירס שלנו אומר. פשוט לא שווה כלום. בחור בגילך שאין לו מאהבת…

טרופימוב      זה נורא! מה היא מדברת?!

                     (הולך במהירות לעבר אולם הנשף, ראשו בין ידיו)

                     זה נורא…אני לא יכול, אני הולך…אני…(הולך וחוזר מיד) הכל נגמר בינינו!

                     (יוצא מן החדר)

ליובוב           (קוראת אחריו) פטיה, חכה! די! איזה איש מצחיק. אל תיקח אותי ברצינות. פטיה!

                     (מבחוץ מגיע קול צעדים חפוזים העולים במדרגות ואחר כך קול חבטה. נשמעות צווחות מפי אניה ווריה ואחר כך צחוק)

ליובוב           מה קורה?

אניה              (צוחקת) פטיה התגלגל מכל המדרגות! 

                     (יוצאת בריצה)

ליובוב           בחור משונה הפטיה הזה.

                     (נכנסים טרופימוב, אניה ווריה)

ליובוב           נו די, פטיה…נשמה טהורה שלי… “מעל לאהבה” שלי, אני מבקשת סליחה….בוא תרקוד אתי.

                     (היא רוקדת אתו. אניה ווריה רוקדות)

                     (נכנס פירס ואחריו ישה. פירס משעין את מקל ההליכה שלו אל הדלת הצדדית, ישה מסתכל ברוקדים)

ישה               ומה נשמע אצלך סבא?

פירס             לא כל כך … בימים ההם רקדו בנשפים שלנו גנרלים, ברונים, אדמירלים – ועכשיו אנחנו מזמינים את הפקיד של הדואר ואת מנהל תחנה הרכבת ואפילו הם באים בלי חשק. יש לי איזה חולשה… האדון המנוח, הסבא, היה נותן לכולנו שעווה, בתור תרופה לכל המחלות. אני לוקח שתי כפיות שעווה יום יום, כבר עשרים שנה, או יותר. אולי זה מה שמחזיק אותי בחיים.

ישה               נמאסת עלי סבא! (מפהק) מתי תמות כבר?  

פירס             איי!…לא שווה כלום…   (ממלמל)

                     (טרופימוב וליובוב רוקדים באולם הנשף ואחר כך בחדר האורחים)

ליובוב           (יושבת) אני עייפה. MERCI.

אניה              (נכנסת נרגשת) מישהו במטבח אמר הרגע שגן הדובדבנים נמכר.

ליובוב           למי הוא נמכר?

אניה              הוא לא אמר למי. הוא הלך.

                     (היא רוקדת עם טרופימוב, שניהם הולכים לאולם הנשף)

ישה               זקן אחד. סתם קישקש. הוא לא מכאן.

פירס             וליאוניד אנדרייץ’ עוד לא חזר. הוא לבש מעיל קל – הוא יכול בקלות להצטנן. אאך…הצעירים האלה…

ליובוב           עוד רגע אני מתה. ישה לך תברר מי קנה את הגן.

ישה               איפה? הוא מזמן הלך הזקן הזה.  (צוחק)

ליובוב           (נפגעת במקצת) מה כל כך מצחיק אותך?

ישה               לא… היפיחודוב הזה ממש אידיוט.

ליובוב           פירס, אם האחוזה נמכרה, לאן תלך?

פירס             אני אלך לאן שתצווי עלי גבירתי.

ליובוב           מה קורה אתך? אתה לא מרגיש טוב? אולי תלך למיטה?

פירס             בטח…(בחיוך של בוז) אני אלך לישון. ומי יגיש כאן, מי ידאג לעניניים? רק אני בכל הבית.

ישה               (לליובוב) ליובוב אנדרייבנה, תרשי לי לבקש ממך! אם תסעי שוב לפריז תעשי לי טובה ותקחי אותי אתך. אני לא מסוגל להישאר כאן. (מסתכל סביבו ומנמיך את הקול) אני לא צריך להגיד לך, את רואה בעצמך – זאת מדינה מפגרת, כולם כאן מושחתים וחוץ מזה נורא משעמם. האוכל שנותנים במטבח מגעיל. והפירס הזה מסתובב כל הזמן וממלמל שטויות. תקחי אותי אתך, אני מתחנן!

                     (נכנס פישצ’יק)

פישצ’יק        יפהפייה שלי, תרשי לי להזמין אותך לואלס קטן… (ליובוב קמה לרקוד) גבירתי המקסימה, אני בכל זאת אקח ממך מאה ושמונים רובל, כן, בכל זאת –  (רוקדים) מאה ושמונים רובל…

                     (הם נכנסים לאולם הנשף)

דונישה           (נעצרת כדי לאפר את עצמה) הגברת הצעירה אמרה לי לרקוד: יש הרבה גברים ומעט נשים. אבל מסתובב לי הראש מהריקוד ודופק לי הלב. פירס ניקולייביץ’, הפקיד של הדואר אמר לי עכשיו משהו שעצר לי את הנשימה.

פירס             מה הוא אמר לך?

דונישה           הוא אמר “את ממש פרח”.

ישה               (מפהק ) איזה טמטום.  (יוצא)

דונישה           “ממש פרח”… אני בחורה כל כך רגישה, אני נורא אוהבת שאומרים לי מילים יפות.

פירס             מישהו עוד באמת יסובב לך את הראש.

                     (נכנס יפיחודוב)

יפיחודוב        אבדוטיה פיודורובנה, זה ברור שאת לא רוצה לראות אותי… כאילו שאני איזה שרץ. (נאנח) אאך, איזה חיים!

דונישה           מה אתה רוצה?

יפיחודוב        ואין ספק שאולי את בהחלט צודקת. אבל לעומת זאת, אם אתה מסתכל על זה מנקודת ראות מסוימת אז – אם תרשי לי להגיד לך  – ותסלחי לי על גילוי הלב – זאת את שהבאת אותי למצב הזה… אני יודע מה הגורל שלי; כל יום יש לי איזה אסון  חדש, אבל כבר מזמן התרגלתי ואני מקבל את זה בחיוך. את הבטחת לי משהו, ולמרות שאני…

דונישה           בוא נדבר אחר כך, טוב? ועכשיו תעזוב אותי במנוחה, כרגע אני חולמת.  (משחקת במניפה שלה)

יפיחודוב        כן, כל יום אסון  חדש, ואם תרשי לי… – אני רק מחייך –  אפילו צוחק בעצם.

                     (וריה נכנסת מאולם הנשף)

וריה              יפיחודוב, אתה עוד כאן? מה אתך, אין לך כבוד לשום דבר.  (לדונישה)  דונישה לכי. (ליפחודוב)  קודם אתה משחק ביליארד ושובר מקל, ואחר כך אתה מסתובב בחדר האורחים כאילו שהזמינו אותך.

יפיחודוב        את לא תגידי לי, תסלחי לי, מה לעשות. 

וריה              אני לא אומרת לך מה לעשות, אני רק אומרת לך שאתה סתם מסתובב ואתה לא עושה את העבודה שלך. אני לא יודעת בשביל מה בכלל אנחנו מחזיקים פה  מנהל חשבונות.

יפיחודוב        (נעלב) אם אני עובד, או שמסתובב, אם אני אוכל, או שאני משחק ביליארד… הוראות אני מקבל רק ממישהו שהוא מעלי, או שהוא מבין משהו.

וריה              איך אתה מעז? (מתפרצת) איזה חוצפה! אני לא מספיק מבינה בשבילך? תסתלק מכאן! הרגע!

יפיחודוב        (מפוחד) אני מבקש ממך לדבר אלי קצת יותר בנימוס…

וריה              (יוצאת מהכלים) ברגע זה! החוצה!

                     (הוא הולך אל הדלת והיא בעקבותיו)

וריה              אסון טבע. שלא תעז להופיע כאן. שאני לא אראה אותך. שאני לא אתפוס אותך מסתובב כאן. 

יפיחודוב        אני אתלונן עלייך!

וריה              (היא לוקחת את המקל שפירס הניח ליד הדלת) בוא הנה, בוא…! אני אראה לך מה זה…

                     (היא מנופפת את המקל ובאותו רגע נכנס לופכין)

לופכין           תודה רבה!

וריה              (מרוגזת, בציניות) אוי סליחה, אני נורא מצטערת!

לופכין           אין על מה! תודה על קבלת הפנים.

וריה              על לא דבר.

                     (הולכת הצידה ואז מסתכלת סביבה ואומרת בעדינות)

                     קיבלת מכה?

לופכין           לא, לא, בכלל לא… רק צומחת לי כאן קרן גדולה.

פישצ’יק        טוב לראות אותך… (מחבק את לופכין)  אני מריח קוניאק, נשמה שלי?

                     (נכנסת ליובוב)

ליובוב           מה לקח לכם כל כך הרבה זמן? איפה ליאוניד?

לופכין           ליאוניד אנדרייץ’ חזר יחד אתי, הוא כבר בא…

ליובוב           (נרגשת) אז מה קרה? המכירה התקיימה? תגיד משהו!

לופכין           (נבוך, חושש להסגיר את שמחתו) המכירה הסתיימה בשעה ארבע…

                     אחרנו את הרכבת אז היינו צריכים לחכות עד תשע וחצי. (באנחה עמוקה)

                     אוהו, קצת מסתובב לי הראש…!

                     (נכנס גייב נושא חבילות ביד ימין ומקנח את דמעותיו ביד שמאל)

ליובוב           ליוניה? נו ליוניה? מה? (בקוצר רוח ובדמעות) מהר, דבר כבר…!

גייב               (לא עונה, רק מנופף לה בידו. מדבר אל פירס, בבכי)

                     קח…יש כאן קצת אנצ’ובי ודג מלוח… לא אכלתי כלום … איזה יום עבר עלי!

                     (מבעד לדלת הפתוחה נשמעות חבטות של כדורי ביליארד וקולו של ישה האומר: “תשע עשרה ועוד שבע “. הבעתו של גייב משתנה והוא מפסיק לבכות)  אני עייף מאד. פירס, בוא עזור לי להחליף בגדים.

                     (הוא יוצא דרך חדר הנשף ופירס בעקבותיו)

פישצ’יק        מה קרה במכירה? ספר לנו כבר.

ליובוב           הגן נמכר?

לופכין           נמכר.

ליובוב           מי קנה אותו?

לופכין           אני קניתי.  (שתיקה)

                     (ליובוב היתה מתמוטטת לולא עמדה ליד שולחן וכסא. וריה לוקחת את צרור המפתחות מחגורתה, משליכה אותו על הרצפה במרכז חדר האורחים ויוצאת)

לופכין           אני קניתי. חכו רבותי, תנו לי רגע… הראש שלי לא לגמרי צלול. קשה לי לדבר…(צוחק)   הגענו למכירה, המיליונר, דריגנוב, כבר היה שם. לליאוניד אנדרייץ’ היה בסך הכל חמש עשרה אלף ודריגנוב תיכף הציע שלושים אלף מעל למשכנתא. ראיתי מה קורה אז העליתי לארבעים. הוא ארבעים וחמש, אני חמישים וחמש. זאת אומרת, הוא העלה כל פעם בחמש, ואני בעשר…ככה זה הלך. הצעתי תשעים אלף מעל למשכנתא וקניתי אותו. גן הדובדבנים הוא עכשיו שלי. שלי!   (צוחק)

                     אלוהים, אלוהים בשמיים, גן הדובדבנים הוא שלי. תגידו לי שאני שיכור, שאני משוגע, שאני חולם … (רוקע ברגלו)

                     אל תצחקו עלי! אם אבא שלי וסבא שלי היו יכולים לצאת מהקבר ולראות מה שקרה… איך ירמוליי שלהם, ירמוליי שחטף מהם מכות, ירמוליי שבקושי ידע לקרוא, ירמוליי שהיה מתרוצץ יחף גם בחורף… איך הירמוליי הזה קנה את האחוזה הכי יפה בעולם! כן, קניתי את האחוזה שבה אבא שלי וסבא שלי היו עבדים, שלא הרשו להם להיכנס אפילו למטבח! אני בטח ישן! זה רק חלום! … זה לא באמת קרה…

                     (מרים את המפתחות בחיוך רך) היא זרקה את המפתחות – להראות שהיא כבר לא בעלת הבית  – (מקשקש במפתחות)  אין דבר…

                     (שומעים את התזמורת מנגנת) הי, תזמורת! נגנו! נגנו! אני רוצה לשמוע אותכם! בואו כולכם תראו איך ירמוליי לופכין מניף גרזן על גן הדובדבנים, איך העצים נופלים! נבנה כאן בתי קיץ, שלילדים שלנו ולנכדים שלנו יהיו כאן חיים חדשים… מוסיקה, נגנו!

                     (התזמורת מנגנת, ליובוב צנחה על כסא והיא בוכה מרה)

                     (בתוכחה) למה? למה לא שמעת בקולי? למה לא הקשבת לי? מסכנה שלי, יקרה שלי. אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. (ברגש רב) הלואי שהיינו יכולים לגמור עם זה מהר, לשנות איכשהו את החיים המעוותים האלה, החיים האומללים האלה!

פישצ’יק        (מחזיק בזרועו ומדבר אליו בשקט)  היא בוכה. בוא נלך לאולם, ניתן לה להיות  לבד…  (מוליך אותו מן החדר אל האולם)

לופכין           הי מה קורה? תזמורת, הי, אתם שם, נגנו! עכשיו הכל צריך להיות כמו שאני רוצה. (באירוניה) הנה בא האדון החדש. הבעלים של גן הדובדבנים!

                     (הוא דוחף בטעות שולחן קטן וכמעט מפיל את המנורה עם הנרות)

                     טוב, מה… (יוצא עם פישצ’יק)

                    

                     (מלבד ליובוב יוצאים כולם. היא נשארת יושבת בכסא, בוכה מרה. התזמורת ממשיכה לנגן בשקט. אניה וטרופימוב נכנסים במהירות. אניה ניגשת אל אמה וכורעת לצידה. טרופימוב נשאר עומד ליד הפתח לאולם)

אניה              אמא!…אמא, את בוכה. אמא יקרה שלי, מתוקה, טובה, נפלאה שלי, אני כל כך אוהבת אותך, אני מברכת אותך. זה נכון שגן הדובדבנים נמכר, שהוא כבר לא שייך לנו. זה נכון… אבל אל תבכי אמא, כל החיים שלך עוד לפנייך, נשארה לך עוד הנשמה הטובה והטהורה שלך. בואי אתי, בואי יקרה שלי, ניסע מכאן. בואי ניטע גן חדש, יותר יפה מהגן הזה – את תראי אותו, את עוד תביני; ותהיה לנו שמחה, שמחה שקטה, עמוקה, כמו השמש לפנות ערב, ואת שוב תחייכי, אמא…בואי אמאלה, בואי.

 

מערכה רביעית

                     אותה תפאורה כמו במערכה הקודמת. הקירות עכשיו עירומים, ללא תמונות, ומהחלונות הוסרו הוילונות. רהיטים אחדים נערמו בפינה כאילו למכירה. בחדר שוררת תחושה מדכאה של ריקנות. בחלקה האחורי של הבמה, ליד הדלת, נערמו מזוודות וחפצי-מסע אחרים, כאילו לקראת טיול. קולותיהן של אניה ווריה נשמעים מבעד לדלת השמאלית, הפתוחה. לופכין עומד מחכה. ישה מחזיק מגש עמוס כוסות שמפניה. במסדרון, יפיחודוב קושר קופסה גדולה. מאחורי הקלעים מגיעים קולות עמומים של הכפריים שבאו להיפרד. נשמע קולו של גייב. “תודה אחים. תודה מעומק הלב”.

ישה               (ללופכין) הכפריים באו להיפרד. הם אנשים טובים, אבל מטומטמים.

                     (הקולות השתתקו. ליובוב וגייב נכנסים מהמסדרון. ליובוב לא בוכה אבל פניה חיוורים ורוטטים. נראה כאילו היא לא מסוגלת לדבר)

גייב               ליובה, מה נתת להם את הארנק שלך? את צריכה להפסיק עם זה. אי אפשר ככה. 

ליובוב           לא יכולתי אחרת.

                     (שניהם יוצאים)

לופכין           (קורא אחריהם מבעד לדלת)

                     בבקשה, אולי קצת שמפניה לפני הנסיעה? אם הייתי יודע לא הייתי קונה… טוב, גם אני לא אשתה. (ישה מניח את המגש בזהירות על כסא)  אז תשתה אתה ישה.

ישה               לכל מי שנוסע ולמי שנשאר. (שותה) השמפניה הזאת היא לא בדיוק…

                     סמוך עלי.

לופכין           שמונה רובל בקבוק. (שתיקה) קר פה לעזאזל –

ישה               לא הדליקו את התנורים כי בין כה נוסעים. (צוחק)

לופכין           מה אתה צוחק?

ישה               טוב לי.

לופכין           כבר אוקטובר ובכל זאת עוד יש שמש ונעים כמו בקיץ. מזג אויר טוב לבנייה.

                     (מסתכל בשעון ואחר כך ניגש אל הדלת)

                     רבותי, הרכבת שלכם יוצאת בעוד ארבעים ושבע דקות. אז תוך עשרים דקות צריך לצאת לתחנה. תזדרזו בבקשה.

                     (טרופימוב במעיל, נכנס מבחוץ)

טרופימוב      אני חושב שצריך לזוז. הסוסים כבר מוכנים. איפה הערדליים שלי לעזאזל? (צועק לעבר הדלת) אניה, הערדליים שלי לא כאן! אני לא מוצא אותם!

לופכין           ואני נוסע לחארקוב. אני אסע ברכבת שלכם. אני אשאר בחארקוב כל החורף: מספיק הסתובבתי כאן, נמאס לי להתבטל. אני לא יכול לחיות בלי עבודה. אני לא יודע מה לעשות עם הידיים. תלויות עלי כאילו הן לא שלי.

טרופימוב      אנחנו כבר נוסעים ואתה תוכל להמשיך לעשות כסף. 

לופכין           שתה קצת שמפניה.

טרופימוב      לא רוצה.

לופכין           אתה נוסע למוסקבה?

טרופימוב      אני אלווה אותם העירה ולמחרת אני אסע למוסקבה.

לופכין           כן… ועד אז כל הפרופסורים בטח לא מלמדים, הם יושבים ומחכים עד שתגיע.

טרופימוב      זה לא עסקך. 

לופכין           כמה שנים אתה כבר סטודנט?

טרופימוב      אולי תמציא כבר בדיחה חדשה?

                     (מחפש את הערדליים) אתה יודע, אולי לא ניפגש יותר: אז תרשה לי לתת לך עצה, לפני שאנחנו נפרדים. כדאי שתפסיק לנפנף בידיים. אני מייעץ לך להיפטר מהמנהג הזה  –  ותרד מהנושא של בניית בתי-קיץ, ומכל התכנונים איך להפוך את  הנופשים לבעלי בתים. גם כל החישובים האלה זה רק איזה “נפנוף” … ויחד עם זה, ולמרות הכל, אני אוהב אותך. יש לך אצבעות דקות, עדינות, כמו של אמן, יש לך נשמה עדינה, רגישה…

לופכין           (מחבק אותו) שלום יקר שלי ותודה על הכל. קח כסף לנסיעה.

טרופימוב      בשביל מה? אני לא צריך.

לופכין           אבל אין לך.

טרופימוב      יש לי, תודה. קיבלתי משהו בשביל איזה תרגום. הנה כאן, בכיס. (בדאגה) אבל איפה לעזאזל הערדליים?

וריה              (מהחדר השני) הנה, קח את הסמרטוטים המגעילים האלה!

                     (משליכה לתוך החדר ערדלי גומי)

טרופימוב      אבל למה את כועסת, וריה? הממ…הם בכלל לא שלי.

לופכין           באביב שעבר זרעתי ארבעת אלפים דונם פרג ועשיתי עליהם ארבעים אלף נקי. וכשהפרג שלי פרח… איזה מראה… אז כמו שאמרתי, הרווחתי ארבעים אלף ואני מציע לך הלוואה כי אני יכול להרשות לעצמי. אז  מה יש כאן להרים את האף? אני מוז’יק…אני אומר מה שאני מתכוון.

טרופימוב      אבא שלך היה מוז’יק ואבא שלי היה רוקח. אז מה? זה לא אומר שום דבר.  

                     (לופכין מוציא את הארנק)

                     עזוב, עזוב… אפילו אם היית מציע לי מאתיים אלף, לא הייתי לוקח. אני בן אדם חופשי, וכל הנושא הזה של כסף, שכולכם כל כך רודפים אחריו, גם העשירים וגם העניים  – לא עושה עליי שום רושם –  כמו נוצות ברוח. אני לא צריך אתכם, אני אקדים את כולכם, אני חזק, יש בי גאווה. האנושות צועדת לקראת האמת הנעלה ביותר, לקראת האושר הנעלה ביותר שייתכן בכלל בעולם הזה, ואני בשורות הראשונות.

לופכין           אתה באמת חושב שתגיע?

טרופימוב      כן. (שתיקה) אני אגיע. אני אגיע. או שאני אראה לאחרים את הדרך.

                     (מרחוק נשמע קול גרזן מכה בעץ)

לופכין           אז שלום לך יקר שלי, הגיע הזמן לנסוע. אנחנו עומדים אחד מול השני ועושים פרצופים ובינתיים החיים חולפים. כשאני עובד יום שלם בלי לנוח, המחשבות שלי בהירות יותר ונדמה לי שאני יודע בשביל מה אני חי. טוב, לא משנה. שמעתי שליאוניד אנדרייץ’ קיבל משרה בבנק, ישלמו לו ששת אלפים לשנה… אבל הוא לא יחזיק מעמד. הוא עצלן …

אניה              (בפתח) אמא מבקשת שלא תכרות את הגן כל זמן שהיא כאן. 

טרופימוב      באמת! אין לך מספיק טאקט

                     (יוצא דרך המסדרון)

 לופכין          כבר, אני כבר מטפל בזה…איזה אידיוטים, באמת. (הולך אחרי טרופימוב)

אניה              לקחו את פירס לבית חולים?

ישה               אמרתי להם הבוקר. כבר בטח שלחו אותו.

אניה              (ליפיחודוב, שעובר דרך אולם הנשף)

                     (סמיון פנטלייץ’), תברר בבקשה אם לקחו את פירס לבית חולים.

ישה               (נעלב) אמרתי להם הבוקר. באמת, בשביל מה לשאול עשר פעמים?

יפיחודוב        הגרוטאה הזקנה הזאת – פירס. אם אתם שואלים אותי, שום דבר כבר לא יעזור לו. ואני יודע מה אני אומר. הגיע הזמן שלו. ואני מצידי יכול רק לקנא בו.

                     (הוא מניח מזוודה על קופסת כובעים ומקמט אותה)

                     הנה, אתם רואים! …ברור, איך לא…(יוצא)

ישה               (בציניות) אסון טבע!

וריה              (מבחוץ) לקחו את פירס לבית חולים?