מחזאי ובמאי

אני זוכר את החדר הצר, את הנורות הדולקות מעל למראה הרחבה. אני זוכר איך התלבש באיטיות, התאפר מול המראה, התחושה הייתה כשל טכס דתי ועל הכול הייתה נסוכה אוירה של קדושה. לאט לאט הפך חלפי לנגד עיניו המשתאות של הילד שהייתי לאקאקי אקאקייביץ’ בשמאצ’קין,  בהצגה “האדרת” על פי סיפורו של גוגול, תפקיד חייו. החוויה הזו השאירה בי רושם עצום כמו ההצגה עצמה.

 

הצגות מתרחשות על במה ועליה מופיעים השחקנים.

במה היא גם המבנה שעליו הוקם מזבח להקרבת קרבנות.

גם בימת בית הכנסת היא במה

כשמהרהרים בייעודו של תיאטרון יש לזכור את הדמיון בין המושגים הללו.

על כל פנים, במה היא מקום של פולחן.

ואמנם ככל הידוע, מקורו של התיאטרון המערבי בפולחנים לאל דיוניסוס, שמהם נולדה הטרגדיה היוונית. במרכזה-  חידת הגורל, מאבקו של אדם אל מול צווי האלים.

 

אדיפוס שנמלט מפני הנבואה כי יהרוג את אביו וישכב עם אמו, מנסה להמלט מגורלו ומגיע לתביי. אחרי שהוא פותר את חידת הספינקס, אותה מפלצת מיתולוגית  הרובצת על חומת העיר, הוא הופך למלך. את חידת גורלו שלו, פותר אדיפוס רק שנים אחר כך, כשהוא נאלץ להתמודד עם מגיפה שפורצת בעיר, כעונש על החטא שחטא בלא יודעין.

אדיפוס נאלץ לחקור את חייו.

 

גם אותנו פוקדת מגיפה. מוסרית ותרבותית, והיא מפילה חללים אין ספור בנפש ובתודעה, ברשות הציבור וברשות היחיד. תפקידו המשמעותי ביותר של התיאטרון היום הוא לנסות ולהתמודד עם המגיפה הזו.

 

מהו הפולחן המתרחש באולמות החילוניים של התיאטרון? מה הם הטכסים שבהם צופה הקהל מן הכיסאות המרופדים שבאולם, הטכסים שסממניהם כסממני הטכס הדתי: החזרה הקבועה ועלילת הדברים המוכנה מראש?

את משמעות “הגורל” נדרש התיאטרון להבין היום באופן שונה: לא כגזירה אלוהית אלא כחירות אנושית שיש לגלותה.  הספינקס שרבץ על חומת תביי העתיקה, טמון עמוק בתודעתו של האדם; חללי המגיפה אינם שרועים ברחוב אלא יושבים בכורסאות נוחות ובוהים במסך מרצד. תכניות הריאליטי השונות, החידונים הטלביזיוניים הרבים, תחרויות “הנולדים” למיניהם, הם ספק המחלה, ספק ההד הקלוש, הגרוטסקי, לעמידתו של אדם מול החידה הגדולה של קיומו.

במת התיאטרון נועדה להיות המקום, עליו מוצגות התעלומות האמיתיות: חידות הקיום האנושי.

 

אם הבמה היא מקום פולחן השחקנים הם כוהניו. ערב ערב הם מעלים בפניכם טכסים שונים, חלקם משעשעים חלקם מעוררי אימה. הם נוטלים על עצמם את המשימה הקשה כל כך, ליצור אלגוריה, מטאפורה, לחיינו. ובכך להציב בפנינו מראה. לא לחיינו היומיומיים, לכך נועדו אמצעי התקשורת אלא לחיינו הסמויים מן העין, המתרחשים עמוק במקומות בהם שוכנים המלאכים והשדים, במקומות מהם בוקע החלום.

זוהי משימה קשה, מפרכת, מפני שאם המלאכה נעשית היטב ובאמונה, השהייה במקומות הללו קשה  כמו שהייה במכרה פחם במעבה האדמה. הריכוז הנדרש אינו פחות מן הריכוז של מהלך על חבל מתוח מעל גיא בן הינום והאומץ הוא לעיתים כשל המתייצב מול הספינקס הנורא שעל חומת העיר.

 

זהו שיר של אברהם חלפי, שאני אוהב במיוחד.  הוא מתאר את חווית השחקן.

את “פיצול האישיות”, את “לבישת הדמות”, את המסע המטאפיסי מן האשפה אל הכוכב שבשמים.

 

מאשפות ירים

 

פעם הורשתי שרוול מעילי

למי

שמגבעתי שמוטה לו

עד חצי המצח

וצפצפנית על כל.

 

אלה חיי אדם. מאשפות

ירים המגבעת. קידה יחוה

וישיר.

 

למה לא? בלוית

כלי נגן.

 

ויש גם כוכב לפתאום כמו מאחר

בנשפי. והוא גרגיר

של שמים.

 

ואני אז אומר: באמת הללויה.

באמת.

 

 

שימו לב לשחקני תיאטרון החאן. הם עושים את מלאכתם ברצינות של אמנים אמיתיים, כמו כוהנים של דת חילונית. בפתח העונה השמינית שלי כמנהל האמנותי של התיאטרון הזה, אני מצדיע להם.

 

מיכאל גורביץ

מנהל אמנותי