מחזאי ובמאי

קבוץ משמרות היה בעיני תמיד מן חממה מופלאה של כשרונות ושירים, שבערוגותיה פרחו אמנים כמו מאיר אריאל ושלום חנוך, שתרמו לזמר העברי כמה מיצירותיו היפות ביותר.    
אחד מפזמוניו הראשונים של מאיר אריאל, שהתחיל להתנגן ברדיו לפני כעשרים שנה – “ארול”, הוא ספור על רומנטיקן כפרי תמהוני ובין היתר אני זוכר בו את שתי השורות האלה:
“…רוחיק אהבה אותו אומרים שגם אביבה,
יש אומרים יסוד סביר לחשוב שגם עקיבא”.
רמז פעוט, על נושא פעוט, שלא עושה עניין ממה שלא צריך עניין.
אבל הנה נזדמן לי לקרוא בימים אלה, ראיון עם אריאל (“ידיעות אחרונות”
“זמנים מודרנים” 12.8) שבו הוא תוקף את כוכבי התקשורת השונים על תאוות
הכוח ועל רוע לבם, את האקלים התרבותי שבו אנחנו חיים וכו’ ואיש אינו
יוצא נקי משבט לשונו לבד מפנינה רוזנבלום שבפניה הוא “מסיר את הכובע”. מילא.
אלא שבתוך כל אלה הוא נושא דבריו גם על ההומסקסואליות: “הומוסקסואליות זה משהו שלא צריך לקבל את הלגטימיות שלו בחברה. בעיני, הומוסקסואליזם ולסביות זה סטייה. גם אם אדם עושה את זה, הוא צריך לדעת שהוא סוטה. האיידס היא מחלה שנפוצה בעיקר בין הומוסקסואלים בגלל שהתדירות שלהם בקיום יחסי מין גבוהה מזו של אדם רגיל. לשיטתי, כל מערכות היחסים שלהם מבוססות על מין מוטרף או אינטנסיבי. בגלל זה, יש רגישות לאיידס והקהילה ההומוסקסואלית הופכת למעין מדגרה של המחלה. לפיכך, מה ששניים עושים בדל”ת אמותיהם הופך לבעיה של חוץ, בגלל שהם הופכים לסיכון במובן הפשוט ביותר של המילה”. דברי המשורר.
הו רוחיק… הו אביבה… הו עקיבא…
לפעמים, כשמתפוצץ צינור מים ישן בגינת הבית, אתה נדהם לראות את הזרם העכור הפורץ ממנו, וממהר לחפש את הברז הראשי כדי להפסיק את ההצפה. פתאום אתה עוצר מבוהל בתוך הרפש,  מבלי לדעת מה לעשות,  תוהה מתי ואיך הצטבר כל הלכלוך הזה מתחת לערוגות הפרחים בביתך, והאם כדאי להחליף את הצינור החלוד או שמקור הרקבון  מצינורות אחרים, עמוקים ורחוקים יותר?
מה מביא אדם כמו מאיר אריאל להזהיר אותנו מפני בני אדם הומוסקסואלים ולסביות. מן הסתם תחושת אחריות מפותחת. אלא שתחושת אחריות של אדם מחייבת אותו קודם כל להשמר מן הטפשות, מפני שבטפטוף הטפשות עלולה להחשף זוהמת הרוע.
על איזו סטייה מדבר אריאל?  ועל איזו נורמה? ממתי  משתמש אמן במילה סטיה כמילת גנאי וממתי נורמה היא קריטריון איכותי או מוסרי. הרי המין האנושי חייב לסוטיו בכל התחומים  ובכל הזמנים  את התקדמותו התרבותית, המדעית והמוסרית בעוד שההולכים בתלם הופכים  לא פעם לאינקויזיטורים של הבינוניות. קשה שלא להזכר במשטרים מסויימים במאה העשרים, שהשתמשו בטרמינולוגיה דומה מאד לזו של אריאל לגבי הומוסקסואלים וסוטים אחרים (סוטים אידאולוגיים, אתניים וכו’), וממש מביך להזכיר שוב את  ה”סוטים” הבולטים ואת מה שעוללו להם ה”נורמליים”, מסוקרטס ועד אוסקר ווילד שהיה כידוע הומוסקסואל ואף נשפט ומת ב”חטאו” זה, מישו הנוצרי ועד גלילאו גליליי.
מניין פורץ הזרם העכור, המפתיע הזה? היתכן כי הזמירות האלה שמשמיע לנו מי ששר פעם “יש ערימה של חבר’ה על הדשא”, באות ממעיינות הספרים העתיקים בהם הוא מעיין בשנים האחרונות, ואשר מאיימים להציף את כולנו? לא אהיה פזיז עד כדי כך, אבל קשה שלא להזכר בדבריו של ניטשה, כי אסונה של התרבות הוא כי אנשים רבים מדי למדו קרוא וכתוב.
אילו היתה ההומוסקסואליות, “מדגרה של המחלה” כדבריו,  היה זה רק בגלל יחסה של חברה הדוחפת אנשים לקיים יחסי מין בגנים חשוכים ובסתר ולא בגלל “שהתדירות שלהם בקיום יחסי מין גבוהה מזו של אדם רגיל”.  רק בורות מקשרת בין תדירות יחסי מין לבין מחלת האיידס. והאם  למשל, הומוסקסואל בן חמישים מקיים יחסי מין בתדירות גבוהה יותר מהטרוסקסואל בן עשרים?  כמה שטויות מרושעות  מותר להכניס במשפט אחד במסגרת יחסי ציבור לתקליט חדש?
באקלים כשלנו, שלוליות רפש הן מפגע תברואתי מסוכן בהרבה מיחסי מין. אני חרד לנערים ולנערות  ה”סוטים” שיקראו את דברי ההבל האלה הבאים מפי אדם שלשיריו הם מאזינים ושתדמיתו  נאורה,  והפחד והבושה  יעכבו בהם מלחיות את חייהם. כי חייו האותנטיים של אדם הם הנתיב האחד שבו עליו ללכת  והסטייה מהם היא הסטייה האמיתית היחידה.

מיקי גורביץ