מחזאי ובמאי

 

“ויטע יהוה אלוהים גן-בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר…”

 

באחת מהרצאותיו דיבר פעם הסופר עמוס עוז על הביטוי “למצוא חן”.

הוא או היא מוצאים חן בעיני, כך אמר, מפני שבעיני מצוי חן.

אני מבקש להתבונן בביטוי “נפש יפה”  בהיפוך משוואה:

הנפש היא יפה, מפני שהיא רואה יופי. היכולת לראות יופי, היא שהופכת נפש ליפה.

 

מקובל להניח, כי האמנות, יוצרת היופי, מבקשת נצח.

האמן משאיר את יצירתו אחריו, ומאות שנים אחרי מותם של סופוקלס ואייסכילוס , מיכלאנג’לו וברניני, בך ומוצרט, יצירותיהם חיות וקיימות בתודעתנו.

אמנות התיאטרון היא עניין שונה:

אורך חייה של יצירת השחקן, כאורכה של ההצגה.

גם שחקן התיאטרון הגדול ביותר, יישכח ויעלם זמן קצר אחרי מותו, או לכל היותר עם מותם של בני דורו.

התיאטרון הוא אמנות ההווה.

היכן אם כן “הנצח” של אמנות התיאטרון? מהו הדבר שמבקשת האמנות השונה והמשונה הזו?

 

“ויטע יהוה אלוהים גן-בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר…

…ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע”

פריו של עץ הדעת טוב-ורע נטע בנפש האדם את הדיכוטומיה, את הפיצול, את השסע.

הידיעה על דבר קיומו  של עץ החיים, התשוקה לפריו,  נטעו בנפש את הגעגוע.

מאז גורש האדם מגן עדן הוא מבקש לשוב אליו.

 

יהיה אשר יהיה טיבו של הגן: עדן הילדות המאושרת, הזמן האבוד, עדן האהבה הקסומה, העולם הבא – הגעגוע הוא ממהותה של הנפש האנושית.

האמנות היא פריו המעודן ביותר של הגעגוע. היפוכם של הדכאון ושל אבדן שפיות הדעת.

 

מן הרגע שאכל האדם מפריו של עץ הדעת טוב-ורע נחצה העולם בתודעתו לטוב ולרע.

מפליא להיווכח כי הדבר הראשון שנתפס כ”רע” היה גופו שלו עצמו:

“ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות”.

וכך, אם ברגע אחד  על פי האגדה, כמו מפץ גדול שמתחולל במוח האנושי או אם בתהליך אבולוציוני ארוך, הופך האדם ליצור היחידי עלי אדמות המגורש מגופו.

אולי עצם אכילת פריו של עץ הדעת טוב ורע, הלא הוא עץ המוסר- הוא הוא הגרוש מגן העדן.

אולי הגעגוע לגן העדן איננו אלא געגועה של הנפש אל גופה.

 

כאן המקום להעיר שאינני מאמין בקיומם של  גוף ללא נפש או של נפש ללא גוף. אלא שהתודעה העצמית של האדם, בהיותו יצור המתבונן בעצמו, מפצלת אותו ואת תחושת קיומו. מוטב היה אולי לומר כי החלקים הגופניים שבנפש, יצרים, תשוקות, רגשות כמו שנאה וקנאה, נתפסים כ”רעים” והחלקים הנפשיים שבגוף, המחשבה, האמונה, רגשות כמו אהבה וחמלה, נתפסים כ”נעלים”. אבל כאן, כדי לפשט, אדבר על נפש וגוף.

 

מהי משמעותו של ה”גרוש” הזה של האדם מגופו?

הגוף, החלק הגופני של הנפש, הוא משכן החושים והרגשות, כלומר עוגן הנפש בחלל ובזמן.

תוצאתו  של הפיצול הזה היא שהאדם הוא היצור היחיד עלי אדמות שאין לו הווה.

יש לו עבר בזכרונותיו ובגעגועיו.

יש לו עתיד בפחדיו ובתקוותיו.

אבל רגע ההווה, הרגע המכיל את תמצית חווית החיים, רגע זה חומק מאיתנו ללא הרף.

אנחנו מתגעגעים אליו. אנחנו כמהים לו. אבל אנחנו מבחינים בו רק בדיעבד: “אז”, אנחנו אומרים, “אז היה טוב”.

הנה  למשל נינה, במחזהו של צ’כוב, “השחף”, שמגיעה במערכה הראשונה לאחוזה חסרת נשימה וקצרת רוח, מפוחדת ונסערת, לאחר שחמקה מבית הוריה כדי להציג את מחזה הבוסר הראשון של חברה קוסטיה. וכך היא אומרת לו בתרגומו של שלונסקי:

“במחזה שלך קשה לשחק, אין בו נפשות חיות…. במחזה שלך מעט עלילה, רק קריינות בלבד. ובמחזה לדעתי מוכרחה להיות אהבה ויהי מה…”

אבל במערכה החמישית, כשהיא שבה לאחוזה אחרי כמה שנים, לביקור קצר, כדי לאחות ולו במעט את השברים ולשקם ולו במעט את הריסות חייה, היא מדקלמת בלהט וברגש את אותו טקסט “מת” ואומרת:  “טוב היה קודם, קוסטיה! זוכר אתה? איזה חיים של אור, של חמימות, של שמחה, של טוהר, איזה רגשות- רגשות הדומים לפרחים ענוגים, הדורים… זוכר אתה?”

 

העבר היה נפלא, העתיד יהיה טוב או רע.

ההווה הוא גן נעול.

ההווה הוא גן נעול, שאנו כמו סובבים אותו, מחפשים איזו פרצה  בגדר כדי להתגנב דרכה אל ההוויה ההיא, האבודה, בטרם אמר אלוהים ” “ארורה האדמה בעבורך”. אל תחושת החיים המלאה.

לפעמים כשהרוח נושבת לכיווננו, היא נושאת מן הגן את ניחוחות הפריחה, אנחנו מציירים בדמיוננו את יופיו, את רעננותו, את הנועם וההרמוניה שהיו עשויים להיות מנת חלקנו, אילו יכולנו  להשתרע שם על הדשא בצל העצים.

אבל אפילו אם אנו מצליחים לדחוק יד אל בין סורגי הגדר המקיפה את הגן, וזה קורה לעיתים רחוקות בלבד, מיד מכה בה איזה שומר נעלם ואנו מושכים אותה החוצה בבהלה, ושוב מוצאים עצמנו  ב”רחובות ברזל ריקים וארוכים”, בהמולת כלי התקשורת,   בפונקציונליות של חיי היום יום, במציאות,  עליה אמר נסים אלוני, שיש לה קשר כל כך קלוש עם החיים.

ט. ס אליוט מתאר בארבעת הקוורטטים, מצב כזה, נטול הווה.

“מקום של אי נחת הוא זה,

זמן שלפני וזמן שאחרי

באור עמום: לא אור-יום

האוצל לצורה דוממות נהירה…

… ולא חושך הבא למרק את הנשמה

ומרוקן את החושי בקיפוחו,

מעקר את הרגשי מן הארצי”.

תרגום של אסתר כספי.

 

זוהי ארץ הישימון אליה גורש האדם מגן העדן של ההווה.

 

מה איננו עושים כדי לחזור אל גופנו: מכוני כושר, מסג’ים, ספא ותוספי מזון, מדיטציות וספורט, דיאטות ומין נטול אהבה. לעולם אין די בכל אלה. לא את גופנו הפיסי אנחנו מבקשים, אלא את קיומו הטבעי, המאושר, נטול העכבות, חסר המודעות המעיקה, שאליה הוטלנו עם אכילת הפרי האסור.

 

והנה בכל זאת ישנם רגעים, בהם דומה כי מתרחש נס.

ברגעים כאלה נגלים לנו, כמו במקרה, פתחים נסתרים אל אותו גן עדן אבוד של ההווה.

רגעים אלה הם רגעי היופי.

וזהו בין השאר, עניינה של האמנות לתור ולחפש את רגעי היופי הללו, למצוא את החן.  וכשהיא מגלה אותם אנחנו נכנסים אל הגן האבוד. לא בגניבה, לא בהושטת יד, אלא בכל מאודנו.

אל תוך הגן האבוד.

זוהי החוויה האמנותית.

 

“ראיתי ציפור רבת יופי

הציפור ראתה אותי

ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד

עד יום מותי.

 

עבר אותי אז רטט של שמש

לחשתי מילים של שלום

מילים שאמרתי אמש

לא אומר עוד היום”

 

אם תרצו,  מבטא  שיר זה של נתן זך, את תמצית החוויה האמנותית בכלל ובתיאטרון בפרט.

כדי שתיווצר פגישה חד פעמית כזו עם ציפור רבת יופי לא די בכך שאני רואה אותה, עליה  לראות אותי.

אני והציפור הופכים למהות אחת.

ו”מילים של שלום”.

יש לשים לב לשורש ש.ל. מ המשותף למילים “שלום” ו”שלם”.

כלומר העובדה שאני אומר “מילים של שלום” מבטאת איזו התאחות שחלה בי. אני שלם יותר.

 

התיאטרון הוא אמנות ההווה.

מהותה של אמנות זו היא המפגש החד פעמי בין שחקן לצופה.

כל שחקן יודע כי מבטו של הצופה הוא מבט יוצר. השחקן זקוק למבטו של הצופה בעת היצירה ובלעדיו, יצירתו כמעט נלעגת.

במה שונה תיאטרון מן הטלויזיה ומן הקולנוע?

בכך שלעולם אינו מראה את הדברים עצמם. על הבמה לא נראה לא ארמון ולא מלך, אנחנו יודעים שלפנינו שחקנים ותפאורה. לכן, הצופה בתיאטרון אינו יכול להיות פאסיבי. עליו לגלות ולראות את הציפור רבת היופי ועליו להניח לה לראות אותו, לגלות עצמו בפניה. הקסם התיאטרוני תלוי בכל רגע ברצונו החופשי של הצופה. הסכמתו הופכת שחקן ל”מלך”,  פיסת פח לכתר משובץ יהלומים, וכמה לוחות דיקט צבועים- לארמון מפואר.

השחקן והצופה יוצרים יחד מציאות דימויית, והיא כמו בועה של חלום משותף, מגנה על שניהם מפני אותו מקום של אי נחת.

של “הזמן שלפני והזמן שאחרי”.

כדי שתתקים הצגה טובה נחוץ  לא רק שחקן טוב, אלא גם צופה מוכשר. צופה שיודע לראות יופי.

יש לקוות שאדם שילמד לבוא במגע עם יופי, לא יוכל לשאת כעור.

מי שראה ולו פעם בחייו הצגה טובה ממש, יודע מהו רטט של שמש,

ומילים שאמר אמש לא יאמר עוד היום.