מחזאי ובמאי

איך משחקים ילדים בלי להתיילד?
במילים אחרות, איך מגלם  שחקן מבוגר  ילד בן ארבע בלי לצמצם עצמו, בלי להיות גרוטסקי, נלעג, אלא במלוא האנרגיה הרגשית והפיסית ומתוך הזדהות מלאה?
איזו משמעות יכולה להיות לטקסט הילדותי “האינפנטילי”, לגבי שחקן מבוגר, ובאמצעותו, כמובן, לגבי הקהל?
ואיך לבטא את כל אלה מבחינה בימתית צורנית?
אלה השאלות שעסקנו בהן כשהתחלנו בעבודה על מחזהו של דוד גרוסמן, שאגב נכתב מחדש במהלך החזרות.
המחזאי הציע שהתפאורה תהיה גדולה במיוחד, כדי להדגיש את קטנות קומתם של הילדים. התפאורן משה שטרנפלד ואני חששנו כי הדבר יצור ניכור מן הדמויות ובסופו של דבר החלטנו להשאיר את האפקט הזה לתמונה האחרונה בלבד: תמונת בית השמוש.  במקום זאת הנחנו מזרונים על רצפת “הבימרתף”  וארגז חול.  אלה דרשו מן השחקנים מאמץ מסויים בתנועה, מאמץ שיצר איזו מגושמות  המאפיינת ילדים בגיל בו יכולתם המוטורית עדיין אינה בשיאה.
הבנו שעלינו להתייחס לטקסט הילדותי כאל דימוי וכך הפכה למשל השיחה הראשונה בין יואב (דב רייזמן) לנעמה (יעל אמיתי) אודות הדינוזאורים לסצינת אהבה, והשיחות בין איתמר (חיים חובה) לדנוש (שלום שמואלוב) למאבקים פיסיים על שליטה וכוח. השחקנים נצרכו לתנועה  בלתי פוסקת כדי לבטא את מצבם של הילדים, המצויים בשלב שלפני פריצת הגדר הגדולה של חייהם.  

מילה על התפאורן: משה שטרנפלד ז”ל היה אדם נדיר ומיוחד בעולם התאטרון שלנו. הוא ניחן באינטואיציה עמוקה, בטעם משובח ובהבנה עמוקה ביותר לגבי תפקידה של התפאורה בהצגה.
תמיד הבין כי תפאורה אינה גיבורת ההצגה ואינה קישוט, אלא זירת פעולה פיזית לשחקנים. הוא היה שותף מלא ויצירתי לבמאי ופעל תמיד בחכמה ובתושייה ומתוך נדיבות אינסופית . הוא ידע להפיק מן המעט את המירב ובתפאורות שיצר  שאף לעיתים קרובות להפשטה, שבטאה תמצית של רעיון בצורה דרמטית ופיוטית.
עם מותו בגיל צעיר אבד לי כמו לאנשי תאטרון רבים חבר יקר וקרוב, חכם
ורגיש, בעל חוש הומור ובעל מצפון ולא פחות מכך- אמן גדול.  

מיכאל גורביץ