מחזאי ובמאי

באחת מהרצאותיו על הקריאה, התבדח עמוס עוז על חשבון שמושם של מורי הספרות במושג- “מסר”. הם יוצאים מהנחה, כך אמר, כי הסופר או המשורר עילגים הם מעט, ועל כן יש צורך להבהיר את כוונתם במשפט או שניים. אנשים משתוקקים לדעת  “למה התכוון המשורר”, או “מה המסר” ולא ינוחו ולא ישקטו עד שתנסח להם אותו במילים פשוטות ונדושות.

רעה חולה זו פשתה באמנות בכלל ובתאטרון בפרט, ומחזאים לא מעטים בארץ ובעולם עשו לעצמם שם ממחזות פמפלטיים וחסרי חיים שסגולתם היחידה היא שהם “מעלים נושא חשוב” או “נושא כאוב”. זאת, למרות שהנושא החשוב והכאוב נידון בעשרות מאמרי עיתון וכתבות טלויזיה. ככל שבקורת התאטרון הופכת “עיתונאית” יותר, כך נוטה הכף לזכותם של אלה שאינם עוסקים בדרמה, אלא בהבעת דעות.
לעיתים רחוקות מאד, ניתנת התיחסות מעמיקה לעניין שלמענו נוצרת יצירת אמנות ובכללה תאטרון: תחושת החיים על כל מורכבותם. איכותה של יצירת אמנות אינה צריכה להיות נמדדת על פי “המסר” שהיא מעבירה, אלא על פי החוויה שהיא מכילה. אפשר לומר, בלי לחטוא בהכללה גסה, שככל שדעתו של מחזאי ניכרת ביצירתו, כן מוגבלת ודלה היצירה.
“חקירה חוזרת בעניין מותו המוזר של אנרכיסט מפוקפק”, כמו שנקרא אצלנו מחזהו של דריו פו בנוסח העברי של נסים אלוני, מבוסס על מקרה אמיתי שהתרחש במילאנו, בתחילת שנות השבעים: אחרי פיצוץ טרוריסטי בתחנת רכבת, נעצר איש שמאל והואשם בטבח, שבדיעבד התברר כי היה מעשה פרובוקציה של הימין הפאשיסטי, שזכה לגיבוי ולעזרה מן המשטרה. העציר התאבד, כך נטען, במהלך חקירתו.
המחזה מתרחש בתחנת משטרה, שאליה מובא אנרכיסט המתחזה למטורף. תוך כדי חקירתו הוא מחליף זהות ו”מתגלה” כחוקר אימתני הבודק את עניין התאבדותו של החשוד בפרשת הפיצוץ. במהלך החקירה הוא חושף את שקריהם של קציני המשטרה, את פרטי ההתעללות בעציר ומוכיח כי ההתאבדות לא היתה אלא רצח. האיש פשוט הושלך מחלון הקומה הרביעית של תחנת המשטרה. המחזה כתוב כפארסה מצחיקה עד דמעות, העומדת בניגוד לרושם העובדות המתגלות בפרשת החקירה האכזרית.
זהו, כנראה, מחזהו הטוב ביותר של דריו פו, שבהחלט כתב גם כמה מחזות קלושים למדי, שעיקרם באמת “המסר”. אבל “מותו של אנרכיסט” הוא עניין אחר לגמרי.
עם קבלתו את פרס נובל לספרות, כתבה מבקרת התאטרון של אחד העיתונים, כי דריו פו זכה בארץ לביצועים שהדגישו את הצד הבידורי של מחזותיו ולא, אלא מה את…”המסר”.
המחזה הזה צריך להצחיק, מה זה להצחיק- לשגע. “מותו של אנרכיסט” בלי צחוק הוא כמו וודקה בלי אלכהול וכדי לכתוב על שחיתות המשטרה או אפילו על “ההשחתה שבכוח” אין צורך בתאטרון. לשם כך מספיק עיתון. דריו פו הוא איש תאטרון בכל רמ”ח אבריו, מחזאי במאי, שחקן. נראה כי הוא מושפע מאד מן הקומדיה דל ארטה, המאפשרת למבצעיה אילתורים והקצנה. אנשים שצפו בו על הבמה אומרים שהוא שחקן וירטואוזי, מדהים.  הוא יודע ללא ספק לחוש בהבדל שבין תפקיד שמשרת רעיון לבין חווית חיים שלימה- חושנית, רגשית, אינטלקטואלית, פוליטית- ההופכת לדימוי בימתי חריף, מצחיק, מפחיד ומרגש וזהו בלי ספק התפקיד שיצר ב”אנרכיסט”.
המחזה הוא נפלא מפני שיש בו אחדות של רעיון וצורה, מפני שהוא מצליח לגרום לקהל להיות שותף ל”חווית האנארכיזם”, כלומר לחווית החרות, לחדוות החיים, לאימתם.
כל העולם במה על כן כולנו שחקנים. כשאנו שוכחים זאת, אנו מאבדים את חרותנו. תחפושת נהפכת למדים, מסיכה נהפכת לפנים.
ילדים משחקים בשוטרים וגנבים. כשנגמר המשחק, נשארים שוטרים, נשארים גנבים. גיבורי הפארסה הם לעולם חסרי הומור. התאטרון של דריו פו מנסה להשיב את הגלגל לאחור. להפוך את השוטרים לשחקנים ולהעמיד את השפיות במקומה הראוי. גיבורו של “אנרכיסט”, השפוי היחיד במחזה- הוא שחקן מטורף.
בחברה שאבדה את המשחק, נותרה החירות ליחידים ולמטורפים. כך הופך דריו פו את האנארכיזם מתוכן לצורה, מ”מסר” לחוויה. הוא רוצה שנצחק. מה זה נצחק- נשתולל. וכך הופך רעיון החירות לחוויה של חירות.
אני מקווה שדריו פו קיבל את פרס נובל לספרות על הצלחתו זו ולא על רעיונותיו. על האחרונים הוא ראוי לכל היותר לפרס נובל לשלום. 

מיכאל גורביץ’


פורסם במוסף לספרות של מעריב עם הענקת פרס נובל לדריו פו