מחזאי ובמאי

“הצייר מצייר, הסופר מספר, הפסל מפסל

אך המשורר אינו שר,

הוא הר בצידי הדרך,

או עץ, או ריח,

משהו בורח…

משהו שמשאיר

משהו.”

 

(“הצייר מצייר” נתן זך, “שירים שונים”)

 

הצייר מצייר, הכנר מנגן. השחקן משחק.

לצייר- צבעים ומכחול וכַּן ציור. לכנר -כינור. מה לשחקן?

הנה הקושי בדיבור על אמנות המשחק, שכן השחקן הוא הכנר והכינור, הצייר וכַּן הציור, לעתים אפילו המוסיקה והנוף.

 

***

 

משחק (ACTING), הוא פעולה. פעולה היא ביטוי של רצון.

רצון הוא אנרגיה. רצון הוא סובייקטיבי .

סובייקטיבי מבחינה זו שאני יכול לחוש אותו, לחשוב אותו, לדמיין אותו, אבל הוא כלוא בתוכי. הפעולה היא אובייקטיבית מבחינה זו שהיא מתקיימת בעולם משותף לך ולי. הפעולה משחררת את הרצון הסובייקטיבי אל העולם האובייקטיבי.

פעולה היא ביטוי פיסי של רצון.

פעולתו של השחקן מתרחשת על במה. במה היא זירה של מאבק. אפשר לומר: התיאטרון הוא אמנות, הרואה את החיים כמאבק. על במה, אפילו חיבוק אוהבים הוא מאבק. לפעמים כנגד מרחק, לפעמים כנגד פחד.

מה עושה את “הפעולה”  של השחקן לאמנות? מהו ההבדל בין פעולתו של ספורטאי למשל, לפעולתו של שחקן?

מה בין האבקות חופשית, לבין ביטויה בתיאטרון.

עניין הצורה.

הספורטאי מבקש להגשים רצון. לנצח. השחקן מבקש לבטא רצון. הראשון עוסק ב”מה”, השני ב”איך”.

מהי שפתו של השחקן?

שפתו של הגוף.

משורר מבטא חוויה סובייקטיבית במילים.

שחקן מבטא חוויה סובייקטיבית בתנועה.

תנועה של שחקן על במה היא דראמה,  מאבק, חלק מקונפליקט. זהו לב לבו של התיאטרון.

אם הנפת יד של רקדן היא “תנועה בחלל”, הנפת יד של שחקן היא מאבק כנגד כוח המשיכה. גם הגייה של מילה על במה היא תנועה. כלומר מאבק. מאחוריה פועל גוף. המילה טעונה באנרגיית הרצון המקבלת את צורת הגוף.

עניינו של השחקן ליצור צורה למאבק. להעצים את ביטויו. לחדד אותו, לצייר אותו בריכוז, בתמציתיות, בחריפות.

במה אינה העתק של מציאות. כחיקוי לחיים היא חסרת סיכוי. הקולנוע והטלוויזיה יעלו עליה תמיד ובקלות רבה. הבמה מטאפורית למציאות. גם כשהיא ריאליסטית וכמובן כשהיא מסוגננת.

אם שחקן פועל בחלל מטאפורי , הרי הוא מדבר בשפה מטאפורית ולכן כל מה שיעשה, יהיה מטאפורה ודימוי בין אם יתכוון לכך ובין אם לאו בין אם יבין זאת ובין אם לאו.

משחק איננו חיקוי. משחק הוא מטאפורה.

השחקן אינו רוצה לנצח,  הוא פועל כמו  מי שרוצה לנצח.

הרצון הוא ה”מה”,  ענינו של השחקן לענות  גם על ה”איך”.

לנצח כמו מישהו שתלוי מעל תהום ומבקש למשוך עצמו מעלה, כמו אוהב המבקש לשחרר את אהובתו, כמו ילד שמבקש להרוס צעצוע, כמו נוקם, כמו מורה המבקש להעמיד תלמיד במקום.

שפתו של שחקן התאטרון היא שפת הדימוי הפיסי.

שחקן התאטרון הוא לכן משורר של גוף.

הדימוי הפיסי יוצר צורה לאנרגיית הרצון, מעניק לה מקצב, נגינה, מתח, כיוון. אפשר גם לומר שהוא ה”מיכל” לאנרגיה. הדימוי הפיסי מעניק לאנרגית הרצון הסובייקטיבית, גוף אובייקטיבי.

אפשר גם לומר בשפתו של ניטשה כי בדימוי הפיסי באים לידי ביטוי הרצון הדיוניסי, והצורה האפולינית.

 

* * *

 

ברשימה זו, אני מבקש להתעלם מן ההפרדה המקובלת בין אמן “יוצר” לאמן “מבצע”. שחקן הוא יוצר,  משחק הוא אמנות.

על משחק יש לדבר  כעל אמנות.

משחק יש ללמוד, כאמנות.

משחק צריך להעריך במושגים של יצירת אמנות.

למשל במושגים של עצמה, ודיוק, ועומק.

בשירה מקבלת מילה את מלוא עצמתה.

על הבימה זו הפעולה.

השחקן נכנס, אומר משהו, עוצר, מביט סביבו, פונה לאחור, נאנח, יושב, שוכב, מעביר יד על מצחו, קם, אומר עוד משהו, יוצא. כלומר- פועל. כל פעולה היא חלק ממהלך גדול יותר, שהוא מרכיב במחזה שלם המתרחש על במה, כמו שכל הנחת מכחול של צייר היא חלקיק ממרקם שלם בתוך מסגרת הציור. כמו כל תנועת קשת של כנר וירטואוז על מיתר כינור במהלך משפט מוסיקלי, שהוא חלק מיצירה שלימה.

דיוק משמעותו, בין היתר, תואם. ביו החלק לשלם. בין הפרט לכלל.

כל פעולה על במה, קטנה כגדולה, שולית כמרכזית, היא חלק מיצירת אמנות מטאפורית. היא מנסה ללכוד תחושת קיום ולבטא אותה בעצמה הרבה ביותר. כמו דימוי בשיר.

 

“שירה מבררת דברים מבררים, בזהירות היא בוחרת

דברים נבחרים, היא מסדרת

להפליא דברים מסדרים. לומר זאת אחרת

קשה, אם לא בלתי אפשרי.

 

שירה היא כחרש. בנקל היא נשברת

תחת משאם של שירים. בידי משורר היא משוררת. בידי אחרים

היא אפילו לא משוררת. היא בלתי אפשרית.”

 

(“לומר זאת אחרת” נתן זך “כל החלב והדבש”)

 

מיכאל גורביץ’

 


רשימה  שנכתבה  לגליון השני של הרבעון “תיאטרון” (אביב 1999)