מחזאי ובמאי

עלי מוהר

30.12.48-30.11.06

יותר מכל, אצילותו.
הגבולות הברורים שהציב לעצמו, באמנותו כבחייו.
ועם זאת, יכולתו לפעמים, במפתיע, לפרוץ דרכם.
ילד שלא חדל ללכת עם אביו יד ביד בשדרות קרן קיימת, שנתמזג באדם נבון מאין כמוהו, לעתים- כמעט שמרן, לעתים- כמעט פרחח.
זכרונו הפנומנלי, יכולתו לזכור פרטי פרטים קטנים של אירוע רחוק, של טיול משותף, של פגישה מקרית, זכרון שהפך אותו לארכיון המהלך שלנו.
האיזון הנפשי שלו הכל-כך מרגיז,  הכל כך נערץ.
העברית המושלמת שלו, נטולת הגנדור, הפשוטה, העמוקה.
יופיו. חיוכו. נועם הליכותיו. טעמו המשובח.
והכשרון הגדול שלו- להיות מאושר, הכשרון הגדול שלו לגרום אושר.
המחלה השטנית שתפסה אותו בשיא אושרו: אוהב, אהוב, מוערך.
וחייו, שאותם המשיך בגוף  הולך ומצטמק, ללא הכחשה,
אך מתוך החלטה לחיות ולעבוד ככל הניתן, להנות ככל האפשר,
והיא אצילותו.


כמה צחקנו, כמה התרגשנו, כמה כעסנו, כמה התגעגענו…

פריס ולונדון שהכיר לכולנו, ששמר לנו וטיפח
ברשימות שהכין לנו עם הנופים שאהב, הכיכרות הנסתרות, קרנות הרחוב, בתי הקפה, המסעדות.
הראשון שהסב את תשומת לבנו לחילופי העונות, לתמונות השמים, לנדידת העופות.
שירת המולדת שלו. כאב המולדת שלנו.
ואלתרמן, אמיר גלבוע, נסים אלוני, שאת כולם הכיר, שאת שירתם ידע בעל פה, שהיו לו השראה, שמעולם לא העז לראות עצמו כמתקרב לרמתם, אבל תרומתו שלו לחיינו לא נפלה מתרומתם.

היום שפגשתי בו, ששינה את חיי
ויום מותו, שמשנה אותם שוב. 

צר לי עליך אחי, עלי, נעמת לי מאד.
נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים.

 

מיקי גורביץ