מחזאי ובמאי

princess_bookכמה שנים לפני מותו של נסים אלוני, בא אליו חנוך לוין וביקש ממנו לעשות לפרסום מחזותיו בדפוס. העובדה שאינם בהישג יד, אמר אז לוין, היא חסר עמוק ומהותי לתיאטרון הישראלי. הדברים נגעו אז מאוד ללבו של אלוני והוא ישב והתקין לדפוס את “נפוליון חי או מת” והתעתד להמשיך במחזות אחרים,  אלא שלא הספיק.

הוצאות “ידיעות אחרונות” ו”ספרי חמד” ראויים לכל שבח ותודה על שקיבלו עליהם להוציא לאור מחזות אלה;  כך גם דורי פרנס העורך והמביא לדפוס, אולי האדם היחיד שאני מכיר, המסוגל לפלס לו דרך בכל הגרסאות הרבות שהשאיר נסים אלוני, מתוך הקושי הגדול שלו לחתוך, לגמור, או להרפות מיצירה שלו.

“הנסיכה האמריקאית”  הוא אולי המחזה היחיד שאלוני היה שבע רצון ממנו, כך מסתבר מראיון שנתן למשה נתן (“כישוף נגד המוות” בהוצאת הקיבוץ המאוחד), ובכל זאת התקין  גם למחזה הזה גרסה נוספת, להצגה שביים בהבימה ב1981, ובה הוסיף ארבע דמויות שלא היו בגרסה הראשונה, הצלולה יותר. השוואה בין שתי הגרסאות, עשויה להבהיר פה ושם כוונות מקוריות של המחזאי, אף שלגרסה השנייה צביון חברתי יותר, ודמויות הפועלים שנוספו בה כמו משתפים פעולה עם הנסיך ברצח המלך.

“הנסיכה” הוא ממחזותיו האישיים ביותר של אלוני, שבו יצק את המיתוס של חייו ויצירתו, המיתוס של רצח המלך, רצח האב בידי בנו. נסים אלוני הושפע עמוקות מספרו של אלבר קאמי “האדם המורד”, ובמיוחד מן הפרק הדן במהפיכה הצרפתית ובהוצאתו להורג של לואי ה16-. נראה כאילו ראה באירוע ההיסטורי מין התגשמות-בעולם של איזה רובד מיתולוגי-נפשי עמוק. בעיני, זה  המחזה העברי הנפלא ביותר, בו כמעט הצליח אלוני במשימה ההירואית שקיבל עליו- לכתוב טרגדיה  המתרחשת בלב לבם של חיים מודרניים.

כשמתבוננים במין האנושי בראי הדרמה, מבחינים במהלך ברור מאוד של ניוון והתרוקנות. מן הטרגדיה היוונית שבה ניצב האדם במלוא עוצמתו חשוף אל מול האלים והגורל, דרך התיאטרון השקספירי שאין בו  אלוהים, אבל הטבע קיים על כוחותיו המאזנים, אל התיאטרון של המאה העשרים שבו מהדהד דברו של סמואל בקט ב”סוף משחק”: “הטבע שכח אותנו”. אצל בקט האדם כבר מנושל לא רק מגורלו, אלא אפילו מגופו. אלוני כמו ביקש להחזיר את הגלגל לאחור- לגלות בתוך החיים  המודרניים, החומרניים, החלולים, את לשד הטרגדיה. לצקת אל תוך כוסות הפלסטיק של הוויתנו, את נקטר האלים.

 

המחזה מתרחש במדינה דרום אמריקאית, רחוק מפלסטינה (“ארץ קטנה באפריקה המשתחררת. קנאים מאד. הרבה פולקלור”).

זה סיפורם של מורה לצרפתית, פליקס ואן שואנק, בעבר בוניפציוס ויקטור פליקס לבית הוהנשואדן מלך בחסד אלוהים על בוגומאניה הגדולה, נסיך אוגוסטה עילית ומרקיז חבל פוק, ושל פרדיננד בנו.

העלילה נפרשת במהלכה של חקירה משטרתית, שהיא המקבילה המודרנית לחקירתו של אדיפוס את קורות חייו בדרכו לידיעת עצמו.  את החקירה מנהל קפיטן מיגל מגרס, אשר בשמו מהדהד שמה של אחת משלוש הפוריות, אלות הנקמה במיתולוגיה היוונית. המלך הגולה מקבל מכתב ממי שמכנה עצמה הנסיכה האמריקאית, מעריצה משכבר הימים, המבקשת ממנו להקליט את זכרונותיו. הנסיכה האמריקאית, דולי קוקומאקיס, היא מין התגלמות של  פרספונה, מלכת השאול, שנחטפה ע” האדס, ומדי שנה באביב היא עולה “להעניק מתנות לאוהביה”.  את דולי חטף איל פחם אמריקאי. בעקבות ההקלטה והזכרונות מגיע גם במאי הסרטים ז’אן פול קרופניק, שבידו מקל מעץ דובדבן, כמקלו של תרסיאס הנביא, שבשמו מהדהד שמו של אנרכיסט רוסי מתחילת המאה, פיוטר אלכסייביץ קרופוטקין.

קרופניק הוא שמן וקרח והומוסקסואל, ממש כמו הנביא תרזה במחזהו המאוחר יותר של אלוני, “אדי קינג”. במצוות “הנסיכה”  הוא מבקש לעשות סרט על חיי המלך. אלא שהמלך, כמו שאומר בנו, מקבל את הבשורה “ברגשות מעורבים”:

“… סרט על חיי, לכל השדים והרוחות! סרט על חיי! … ואתה, עצמי ובשרי, דורש את חתימת ידי על החוזה הזה המעניק לקרופוטקין או קרופוצ’ניקוב- יש לו שם!- את הזכות לייצר ממני מלך משומר בגלילי צלולויד, פודינג רואיאל לטעמן של עובדות סוציאליות?”.

הכסף ו’הכוכבות’ וראיית העולם המעשית והצינית של הבן, מושכים אותו לקבל עליו את תפקיד אביו בסרט האמריקאי. הסרט המסלף והמטופש הוא למעשה כתב הסתרים של הגורל, ובתסריטו נכתב כי הבן ירצח את אביו.

נהוג היה לומר על נסים אלוני שאינו “רלוונטי”, שהוא מייצר “זיקוקין דינור”. קריאה מעמיקה ב”הנסיכה האמריקאית” מפריכה דעה כזאת. זה מחזה על רצח אב, זה מחזה על מלחמת דורות, זה מחזה על מהפך תרבותי שאותו אנחנו חיים כאן בעצם ימינו אלה, זה מחזה על הזיקה בין החיים לאמנות. בין אורותיהם של בתי קפה ליליים לאפלת הלב. אם דולי קוקומאקיס היא פרספונה, הרי אמריקה היא השאול ואת החיים האמריקאיים אנחנו חיים יותר ויותר, כולנו, וכך יוצא שהשאול הולך ומתפשט בחיינו כמו ערפל, כמו “קיטור העולה ממעבה האדמה”. בכל סצינה במחזה מתרחש באופן סמלי רצח מלך. רצח אב בידי בנו. בהניחו שכבה על פני שכבה, יוצר אלוני מציאות רבת רבדים, שבה מאיר רובד את משנהו, וסיבת הדברים נעלמת למין חור שחור שאפשר לכנותו גורל.

אי אפשר במסגרת זו להצביע על כל מכמניו ואוצרותיו של המחזה המופלא הזה. אתעכב רק על תמונה אחת, מן היפות שאני מכיר- מפגשם של האב והבן בתחנת הרכבת.

פרדיננד נתקל באביו שהולך “להסתכל ברכבות” בכל יום ג’ ובמוצאי שבת. למעשה הולך המלך לשעבר אל זונה אחת ברחוב הירח, מריטה, שפניה מזכירות את פני אשתו לשעבר, המלכה, אמו של פרדיננד. הבן, אולי מתוך איזה רצון להתקרב אל אביו, אולי מתוך רצון לנשל אותו מאהבתו, שוכב עם אותה זונה בימי ב’. כשהאב משנה ממנהגו, הם נתקלים זה בזה:

 

המלך: האם עלי להבין מדבריך שהיית נוהג לבלוש אחרי?

פרדי: בעצמך היית מספר לי.

המלך :שאני הולך לתחנת הרכבת!

פרדי: להסתכל ברכבות.

המלך: להסתכל ברכבות. אינך מתנגד, אני מקווה?

פרדי: לא.

המלך: ובכן, אני הולך לתחנה. גם ביום בית.

פרדי: (מניד ראש) עם פרחים?

המלך:  מה?

פרדי: מה שאתה מחזיק שם, מאחורי הגב.

המלך: (מוציא את הפרחים לאור) עם פרחים.

פרדי: אתה הולך להסתכל ברכבות עם פרחים.

המלך: (עיקש) אני הולך להסתכל ברכבות עם פרחים!

פרדי: אני בלי.

(צפירה)

 

הספור העתיק על אדיפוס ההורג את אביו ושוכב עם אמו, עולה כאן בשני רבדים: האחד- שותפות המיטה של הבן והאב והשני- ניסיונו של הבן לפשוט את הצעיף הרומנטי מיחסיו עם הזונה, ובכך למעשה “להרוג” את העולם ההזוי שבונה אביו כדי להעלים מעצמו את המציאות:

 

פרדי: זה שלושים פזות, ועשר בשביל החדר. אתה משלם יותר? יש לה צרות בזמן האחרון. הרועה הקטן שלה נפל לידיים של מס-הכנסה, והם יכניסו לו עכשיו בעד כל שריטה שהוא שרט, אם לא ישיג מספיק חמאה, ומהר, כדי למרוח על הלחם של כל מיני כלבים רעבים. היא לא ספרה לך? לכן, פאפוש, פרחים זה לא בדיוק מה שהיא צריכה עכשיו. פרחים זה לא בדיוק מה שהיא צריכה בכלל. יש לה לב זהב.

המלך: (שועט אליו, נעצר לפניו, על סף בכי) על מה אתה מדבר? על מה

אתה מדבר?

פרדי: קוראים לה כאן מריטה הקדושה, מפני שעם כל רכבת שנכנסת או יוצאת היא מצטלבת. ויום אלף, אחרי התפילה, זה היום של הפאדרה, גראטיס. זה בלטינית, הוא אומר. והוא קורא לה בתי, האב הקדוש, תאר לך. רשם לה בטח קיוסק בגן עדן.

המלך: אתה- לא-

פרדי: לא, אני לא קדוש. אני משלם. תמיד.

המלך: אתה לא היית איתה? לא-

פרדי: אני חוזר ממנה.

המלך: (פתאום, צועק) אני אוהב אותה.

פרדי: … מצחיק. לרגע הרגשתי את הלב שלי. קליק. אבא שלי פלוס מריטה פלוס- אמא שלי. זוכר? ואני בפנים. קליק. אבל אני עייף. ויש לי בחילה. אולי זה רק הערפל הזה.

 

והערפל הזה, כמו קיטור העולה מן המדרכות של ניו יורק, הוא אולי הישגו הנדיר של נסים אלוני. מפני שהמחזה הזה צופן בחובו סוד, שגם בקריאות רבות אינו מתפענח לגמרי. זה סודו של משורר גדול, נדיב ואצילי, המבקש, אולי כמו פרספונה עצמה, לדלות מתוך באר עמוקה ושחורה, מתנות לאוהביו .

וכמו שאומר החשמלאי, מי שאמור להאיר את בימת הצילומים: “אוי ואבוי לנו, הבן אדם זה בכלל דבר מוזר. חי כל כך הרבה שנים, לא מבין כלום.”

 

מיכאל גורביץ’

 


נכתב למוסף “ספרים” עם יציאתו בדפוס של הנסיכה האמריקאית בעריכת דורי פרנס