את יהושע קנז הכרתי בשנת 1987, במסעדה של חיים וחנה ברחוב בזל בתל אביב.
אני הייתי בן שלושים ושש, הוא היה בן חמישים.
היו שם גם עלי מהר הפזמונאי והעיתונאי, גם הקולנוען איתן גרין וגם הסופר חיים לפיד, שבעצם הביא אותי למקום והכיר לי את יהושע. נדמה לי שעד אז קראתי מספריו רק את מומנט מוסיקלי ואת התגנבות יחידים, שפתחו בפני שפה חדשה, מדוייקת, עשירה וחפה מכל זיוף, שדומה לה פגשתי רק כשהגעתי לקרוא את כרכי בעקבות הזמן האבוד של מרסל פרוסט בתרגומה של הלית ישורון, יצירה שקנז העריץ ושקרא פעמיים ברצף, בצרפתית. בגלל אהבתו לפרוסט שנא את אנדרה ז’יד, מפני שזה סרב להדפיס את הכרך הראשון בהוצאת גאלימר, ולא סלח למרות שלימים ז’יד התחרט על כך מאד.
בכלל היו ליהושע אהבות ושנאות כמו לילד, שנהג לבטאן בשיחות מלאות אירוניה מעודנת, עם שני חבריו הוותיקים יורם ברונובסקי ואברהם יבין, שהיה עורכו. מעל שולחנם התעופפו תדיר גיצי לעג שנשמעו כמחמאות לאוזן בלתי מיומנת, ורק הזיק המבודח בעיניהם הסגיר את תכנם האמיתי. במשך שנים רבות מאד, נפגשנו מידי צהריים במסעדה, שעם מותו של חיים הפכה למסעדה של קובי בנו. בימי שישי, בהן לא פעלה המסעדה, מצאנו לנו מסעדה נוספת, והמסעדות הללו היו לנו מעין בית נוסף, שבו פגשנו, מידי יום, כמה מבני המשפחה שלנו, שלא היו אלא חברינו.
בפגישות היומיומיות האלה שמענו ממנו מיהושע על אשה מבוגרת, שגרה קומה מעליו, ברחוב עאמדן 5 ושלמרות סלידתו ממנה, מטיפשותה ומצרות עולמה, היה נוהג לעלות אליה מידי יום שישי, לקחת אותה לספר שיצבע את שיערה, שלא תבצבץ בו חלילה שערה לבנה שתסגיר את גילה, הביא לה אוכל מן המרכול הסמוך ועשה עבורה את כל הסידורים והשירותים שאשה מבוגרת זקוקה להם, והיא מוגבלת בתנועותיה. כשאושפזה בבית חולים נסע לבקר אותה וגם שם המשיך לדאוג לכל צרכיה. על כל הדברים הנוגעים לאותה אשה, סיפר בדרך כלל בלעג, באירוניה, כמעט בכעס. על כן כה גדולה היתה הפתעתנו, השתאותנו, לקרוא את ספרו החדש בדרך אל החתולים, שעסק כולו באותה אשה, אלא שהפעם היה תיאורו מרגש, עטוף חמלה אינסופית ותובנה עמוקה לנפשה ולרגשותיה. כמו היו שני יהושע קנז: האחד- שאינו רואה אלא את הטרחה שאותה אשה חסרת התחשבות עומסת על כתפיו (למרות שאיש מעולם לא אילץ אותו לעשות למענה דבר), והשני- הסופר הגדול, הרואה בבהירות חדה את מה שמעבר לדברים, המזהה במקרה הפרטי את המשל האוניברסלי ואינו מאבד לרגע את היומיום על אינסוף גרגיריו הקטנים.
רבות משבחים את התגנבות יחידים, בעיני בדרך אל החתולים הוא יצירת המופת של יהושע.
קנז כתב לא מעט על ילדות והתבגרות. לפעמים כשהייתי מתבונן בו מתרחק ממני אחרי שנפרדנו בפינת הרחוב, נדמה היה לי שאני רואה בהחזקת הגוף שלו, בהליכתו הנמרצת, בנפנוף הידיים, את הילד שגדל בפתח תקווה ושהמשיך לחיות בו עד זיקנה.
היה בו יושר של ילד תמים. לא פעם נאלצתי להפציר בו לחצות את הכביש, כשנעצר באור אדום של הולכי הרגל, אף שלא נראתה מכונית במרחק רב, אף שטיילנו ביום כיפור.
הייתה בו יושרה של אדם טהור. היתה בו שמחת קיום אמיתית.
במסעדה שלנו הזמין תמיד בקבוק מיץ אשכוליות עם בקבוק סודה, מזג את שניהם לכוס אחת, טעם ואמר בהנאה מבודחת: אהה, השמפניה של הטבע.
הוא אהב את הכתיבה אף שייסרה אותו לא מעט, הוא אהב את פריס אף שחי בעיקר בארץ, הוא אהב את חבריו אף שהבדידות היתה אהובתו. ואנחנו אהבנו אותו מאד, אף שמעולם בעצם לא היכרנו אותו.
מיקי גורביץ