Welcome to WordPress. This is your first post. Edit or delete it, then start blogging!

חוקר פרטי

מאת: מיכאל גורביץ’

הדמויות:

החוקר

בטין – עוזרת לחוקר

אמא – גב ויצמן, אמא של מיכאל

אבא – מר ויצמן, אבא של מיכאל

מיכאל

תמרה – חברתו

הנער עם השיער הרטוב

מלצר

מינה – אחותה של בטין

לאון – ידיד של בטין

תמונה 1

(נשמע “שר היער” מאת שוברט וגתה. האור עולה על חוף ים. החוקר ניצב כשפניו לים וגבו לקהל. על ראשו מגבעת. הוא אינו זז. מכניסים על הגלים את הגרמופון, השולחן ואת הכסא של החוקר. החוקר מתיישב על הכסא.)

---

 

 

תמונה 2

(הגלים נמשכים. החוקר ספק מקשיב למוסיקה, ספק הוזה.  בטין נכנסת, עומדת מולו, מחכה. הוא אינו מבחין בה. הגלים נרגעים. הולכת לפטיפון. עוצרת את המוסיקה)

בטין: חלמת?

החוקר: (במבוכה) לא, לא, הקשבתי למוסיקה.

בטין: הגיעה.

החוקר: תכניסי אותה.

בטין: גברת ויצמן.

(אמא נכנסת)

בטין: (לאמא) את רוצה לשתות משהו?

(אמא מנידה ראשה. בטין פונה אל החוקר)

החוקר:  תודה בטין.

(בטין יוצאת.)

אמא: אין כסא?

החוקר: אין. גם אצל מלכת אנגליה אין. זה מקצר את זמן הפגישות. איך אני יכול לעזור?

אמא:  בעלי נעלם.

החוקר: (לאמא) מתי?

אמא:   לפני חמישה ימים.

החוקר: (לוקח פנקס קטן ורושם) ספרי לי.

אמא:  אני לא כל כך יודעת מה לספר, אבל… באותו לילה חלמתי חלום משונה. אני ישנה. השעון מצלצל חצות. (נשמע צלצול חצות)

פתאום יוצא מהמיטה נער עם שיער רטוב, מסתכל עלי, ויוצא מהחדר.

(נער ששיערו רטוב חוצה את הבמה,  ויוצא)

בעלי מתעורר, מביט בי, יוצא מהמיטה, והולך אחרי הנער הרטוב.

(אבא חוצה את הבמה, ויוצא בעקבות הנער)

קמתי אחריו, אבל שניהם נעלמו במסדרון. שמעתי טריקת דלת,

(נשמעת טריקת דלת)

והבנתי שהם יצאו מהבית. חזרתי למיטה והמשכתי לישון.

כשהתעוררתי בבקר, בעלי לא היה בבית. התקשרתי לבית המרקחת, בעלי רוקח, מסתבר שהוא הודיע לרוקחת שעובדת איתו שהוא חולה, ושלא יגיע לעבודה.

החוקר: ומאז לא שמעת ממנו?

אמא: כלום. כבר חמישה ימים. גם לא הגיע לעבודה. נעלם.

החוקר: יש לך איזו השערה?

אמא: לא.

החוקר: היה איזה ריב?

אמא: לא.

החוקר: יש לך צילום שלו?

אמא: בבית.

החוקר: אני אבוא איתך.

אמא: אני יכולה להביא לך אותו.

החוקר: חשוב לי לראות את הדירה. (קורא החוצה) בטין!

(לאמא) נער עם שיער רטוב, אמרת?

אמא: בחלום?

החוקר: בחלום.

אמא: כן. נער עם שיער רטוב.

בטין:  (נכנסת) כן.

החוקר:           תפתחי בבקשה תיק לגברת.

בטין: תיק רגיל?

החוקר: אין רגיל, בטין. יש הרגל. מבחוץ הכל נראה דומה ומואר, כשפותחים – יורד החושך. (אמא יוצאת)

בטין:  תשתה משהו? (החוקר מסמן בידו כוסית קטנה) וודקית.

(בטין יוצאת. החוקר שר, כמעט לעצמו. במהלך השיר בטין מביאה לחוקר את כוסית הוודקה)

מי שנעזב פעם

יעזב תמיד

ומי שנבגד

יבגד

מי שננטש פעם

ינטש תמיד

מי שכאב יכאב

כי אין מרפא.

(שותה את הוודקה. חושך)

---

 

 

תמונה 3

(חדר השינה.  מיכאל שוכב במיטה. על המיטה לידו יושבת תמרה, בגבה לקהל. החוקר ואמא נכנסים)

החוקר: בעלך חזר?!

אמא: (מנידה ראשה) לא, זה לא בעלי. זה הבן שלי מיכאל.

החוקר: (רושם בפנקס) מיכאל.

אמא: מאז שאבא עזב את הבית, הוא לא יוצא מהמיטה.

החוקר: מה את אומרת. בן כמה הוא?

אמא: בנובמבר הוא יהיה בן עשרים וחמש.

החוקר:  הוא גר איתכם?

אמא:  …עכשיו הוא ישן כאן.

החוקר: (מביט סביב) אבל אם אני לא טועה… זה לא נראה לי החדר שלו.

אמא: לא.

החוקר: זה חדר השינה שלכם.

אמא: כן.

החוקר: זאת המיטה שלך ושל בעלך?

אמא: כן. לפני שהוא…

החוקר: הבנתי. תודה. (רושם לעצמו) כמה זמן אמרת הוא שוכב ככה?

אמא: כבר חמישה ימים.

החוקר: (רושם) חמישה ימים. לא יוצא מהמיטה?

אמא: לא יוצא מהמיטה.

החוקר: אוכל?

אמא: ישן

החוקר:  (מביט בתמרה) מי זאת?

אמא: חברה שלו. תמרה.

החוקר: תמרה.

אמא: אם אתה שואל אותי, כל הצרות התחילו מאז שמיכאל פגש אותה.

החוקר: יעזור אם אקבל תמונה של בעלך.

אמא: אני אחפש.

(אמא יוצאת)

---

 

 

תמונה 4

החוקר:  (רושם) תמרה. (לתמרה) תמרה, את ומיכאל… מה קרה?

תמרה: (שרה) הוא לא דיבר מלים גבוהות

הוא לא סיפר לי סיפורים

ידיו היו כבדות רכות

היינו שנינו בני עשרים

היה לו פה של דבש ולילה

היתה לו מכונית כתומה

היה לו ריח  יער ואהבה

(מדברת:) לי היו חלומות

על נסיכים על ממלכות

גרתי בדירה שכורה

טחב כיסה את התקרה

כשהוא נישק אותי  בכיתי

כשהוא נגע הכל נרגע

(שרה:) כשעל הגשר לא חיבק

בתחנה גם לא חייך

ואחר כך כשהתרחק

הוא לא פנה ולא נפנף

עליתי לבדי הביתה

הברז במטבח טפטף

זכרתי ריח יער ואהבה

אמא: (נכנסת. לחוקר) מצאתי תמונה של אבא. הוא נראה כאן יותר צעיר, אבל אתה בטח תזהה אותו.

החוקר: (פונה לצאת) תודה. אני אחזור.

אמא:  אדוני החוקר.

(החוקר עוצר)

תחפש ברחובות… ליד הים.

---

 

תמונה 5

 

(על החוף עומד אבא. הוא עטוף במעיל ונראה שקר לו. לידו עומד גבר, המלצר, גם הוא קופא מקור. נכנס זוג מחובק, חולף על פניהם.)

המלצר: כבר קריר קצת, לא? (שהייה קצרה)  אבל נעים. מזל גדול שיש ים. אם לא היה ים, לא היה לאנשים איפה להתאבד. (צוחק. מזהה את אבא) אני מכיר אותך. אתה לא מהבית מרקחת ב…? תגיד, אתה מכיר רופא בסדר למחלות… אתה יודע? להגיד לך מה קרה לי? הלכתי לסרט הצגה שנייה. אני יוצא מהסרט אני אומר לעצמי, נשב עוד קצת בבית קפה. אדל, מכיר? לא רחוק מפה. אתה עולה מהטיילת, בבן יהודה שמאלה. אני עובד שם מלצר. אבל היה לי ערב חופשי. מתיישבת על ידי בחורה, אומרת לי אתה מוצא חן בעיני. אמרתי לה, נחמד. אמרה לי, רוצה לטייל קצת? אמרתי לה בסדר. שתיים עשרה בלילה, כן?  (צוחק) אנחנו מטיילים, פתאום נותנת לי יד, כאילו אנחנו מכירים כבר חודשיים. (שהייה קצרה) זה בסדר שאני מדבר איתך? (שהייה קצרה) אם זה מפריע, תגיד לי. (שהייה קצרה) לקחה אותי אליה. יושבים קצת בסלון, מדברים בשקט, אומרת אחותי ישנה. אחרי זה אומרת, בוא נכנס לחדר שלי, כי פוחדת שאחותי תתעורר. אחר כך אומרת לי, תשאר כבר לישון כי אין אוטובוסים. קרה לך כבר פעם דבר כזה? (שהייה קצרה) עכשיו קצת מגרד לי. אני מקווה שלא קיבלתי איזה מחלה. (שהייה. אבא רושם משהו על פתק. נותן לגבר. הגבר קורא) ד”ר גולדברג? תודה רבה. (יוצא)

(הים מתחיל לגעוש, אבא פונה אל הים. בתוך המים מתגלה הנער הרטוב. הוא מתקרב לאבא לאט, עד שנעצר מולו. הם מביטים זה בזה איזה זמן, עד שבא גל ומכסה את הנער הרטוב. הגל נסוג. הנער נעלם. אבא יוצא. הים נסוג ומגלה את:)

 

 

---

תמונה 6

 

(דירת הרוקחת. ספה. כורסא. מינה יושבת על הספה, קוראת ספר. צלצול בדלת. מינה יוצאת. קול של פתיחה וסגירה של דלת. מינה והחוקר נכנסים)

החוקר:  אני מבקש סליחה על ההטרדה.  תודה שהסכמת לפגוש אותי.

מינה: תשתה משהו?

החוקר: לא תודה. כמו שאמרתי לך בטלפון, אני חוקר פרטי. אני מבין שאת עובדת בבית המרקחת “ויצמן”, ושמר ויצמן הודיע לך שהוא חולה ושלא יגיע לעבודה בימים הקרובים. מתי זה היה?

מינה:  בערך לפני שבוע.

החוקר: כן. מאז אבדו עקבותיו, כמו שאומרים בחדשות. ובשבוע האחרון, שמעת ממנו?

מינה: לא. לא שמעתי.

החוקר: ועכשיו את עובדת לבד בבית המרקחת?

מינה: לבד.

החוקר: אפשר לשבת רגע?

(שהייה קלה)

מינה: בבקשה.

(החוקר יושב על הכורסא, מינה יושבת על הספה)

החוקר: את יכולה לספר לי משהו על מר ויצמן שיוכל לעזור לי לאתר אותו?

(שהייה קלה)

מינה: כמו מה?

החוקר: חברים שאיתם הוא מסתובב… הרגלים, דברים שהוא אוהב לעשות…

מינה: אני באמת לא יודעת.

החוקר: את יודעת במקרה, אם יש לו…  חברה… ידידה…

מינה: לא.

החוקר: את לא יודעת, או שאין?

מינה: אין בינינו קשר מחוץ לעבודה.

(שהייה)

החוקר: מותר לשאול אם את גרה כאן לבד?

מינה: עם אחותי.

החוקר: רק את ואחותך.

מינה: כן.

(שהייה)

החוקר: ממ… סליחה שאני מחטט, את באמת לא חייבת לענות, אבל רק מתוך סקרנות, של מי העניבה שאת יושבת עליה?

(קמה, מביטה על הספה. מרימה עניבה. שהייה קצרה)

מינה:  אה. ידיד של אחותי. הם בחדר.

החוקר: הוא גר איתכם?

מינה: לא לא. הוא… מתארח.

החוקר: מה שמו?

מינה: נדמה לי אדון לאון.

החוקר: אז אני מניח שזה לא במקרה מר ויצמן.

מינה: לא.

החוקר: אם זה היה מר ויצמן לא היית אומרת אדון לאון.

מינה: כן.

החוקר: תודה רבה. באמת לא היתה לי כל כוונה לפקפק. עזרת לי מאד גברתי.

(הולך לעבר היציאה. עוצר)

את רוקדת?

מינה: מה?

החוקר: את רוקדת?

מינה: באיזה מובן? אני לא מבינה את השאלה.

החוקר: יש אנשים שיוצאים לפעמים למועדונים, רוקדים…

מינה: לא.

החוקר: חבל. אני מאד אוהב. תמיד מחפש פרטנרים.

---

 

תמונה 7

 

(נכנסת בטין, אחותה של מינה, מזכירתו של החוקר, בכותונת לילה וחלוק)

בטין: (מדברת לכוון שהיא באה ממנו) אני אביא לך כוס מים. (מבחינה בחוקר. בהפתעה מאופקת) שלום…

מינה: (לחוקר) זאת אחותי, בטין.

(לאון נכנס אחרי בטין, תוך לבישת מכנסיים)

לאון: (לבטין, בלי להבחין במינה ובחוקר) מותק, מה עשית עם העניבה שלי?

(מבחין בחוקר ובמינה).

מינה: זה הידיד שלה, לאון. (למינה ולאון) האדון הזה הוא בלש.

החוקר: חוקר פרטי.

לאון: (נבהל) חוקר? איזה חוקר? (מסיים להתלבש) אפשר לשאול מה אדוני חוקר כאן?

החוקר: אני חוקר את המנהרות החשוכות של הנפש האנושית, ואת החוקיות המסתורית של צרופי המקרים. בינתיים מצאנו את העניבה שלך. (לוקח את העניבה ממינה, ונותן אותה ללאון)

לאון: אפשר לראות תעודה?

החוקר: בבקשה.

(שולף תעודה ומראה ללאון. לאון בודק את התעודה. מחזיר אותה.)

לאון: איפה המעיל שלי? (יוצא אל החדר)

בטין:  איזו מבוכה.

החוקר: לא נורא, בכלל לא נורא.

מינה: אתם מכירים?

בטין: מינה מותק, זה החוקר הפרטי שהתחלתי לעבוד אצלו.

מינה: זה צירוף מקרים!

החוקר: (למינה) אחותך ראויה לציון לשבח.  היא אפילו לא מצמצה כשראתה אותי.

בטין:  (מוחמאת) אני לומדת מהר.

(לאון חוזר, לבוש במעיל)

בטין: לאון, אתה הולך?

לאון: (למינה ולבטין) אני מבקש מאד להזהר בדברים שאתן אומרות לאדון הזה כן? הסיטואציה מספיק… מורכבת.

(יוצא)

החוקר: למה התכוון אדון לאון, כשאמר שהסיטואציה מספיק מורכבת?

בטין: אדון ליאון נשוי. אנחנו עוברים לגור יחד. בקרוב הוא יצטרך להודיע לאשתו.

החוקר: בהחלט מורכבת. נפגש מחר במשרד. להתראות.

(חושך)

---

 

תמונה 8

 

(רחוב בלילה. נכנסת תמרה. החוקר נכנס בעקבותיה)

החוקר: תמרה?

תמרה: כן.

החוקר: אני החוקר הפרטי שגברת ויצמן…

תמרה: (מזהה) נכון.

החוקר: אפשר לשאול מה את עושה כאן בשעה כזאת?

תמרה: אנחנו גרים כאן. אני גרה כאן.

החוקר:  מה שלום מיכאל?

אני מבין שאין שינוי…   מה קרה לו?

תמרה:  מרגיז. כולם שואלים מה שלום מיכאל. אף אחד לא שואל מה שלומי.

החוקר: (בחום) מה שלומך?

תמרה:  (באירוניה) טוב תודה. חבר שלי, מיכאל, נפל לתוך סדק.

החוקר: נפל לתוך סדק? איזה סדק?

האור שם בחלון הוא שלך?

תמרה: כן. אני לא אוהבת לחזור לבית חשוך.

(שהייה קצרה)

החוקר: ועכשיו לבד.

תמרה: כן. לבד.

החוקר: אני יכול לעלות? קפה. נדבר כמה דקות ואלך.

תמרה: מוזר.

החוקר: מה?

(שהייה)

תמרה: אני ומיכאל הכרנו במסיבה. הוא התעקש ללוות אותי הביתה.

(מיכאל נכנס, החוקר נסוג מעט)

מיכאל: למה עצרת?

תמרה: (עוצרת)  הגענו.

מיכאל:  האור שם בחלון הוא שלך?

תמר: כן. אני לא אוהבת לחזור לבית חשוך.

מיכאל: אני יכול לעלות?

תמרה: לא כדאי.

מיכאל: אני רק רוצה לראות איפה את גרה.

תמרה:  תבוא בבוקר, רואים יותר.

מיכאל: קפה. רק קפה. אני מבטיח.

תמרה: אתה יודע שזה לא יגמר בקפה.

מיכאל: (בחיוך) את פוחדת  שאני אבקש גם עוגה?

(היא מתרחקת לאט. בחיוך)

למה לך? להכנס לחדר המדרגות לבד, להדליק את האור, לעלות במדרגות, לחפש את המפתחות בתיק, בינתיים האור שוב יכבה, להדליק שוב את האור,  להכנס לבד לדירה. ליפול לכורסה. להדליק את הטלויזיה, לבהות בה, העיניים נעצמות, להכנס לחדר השינה לבד, להתפשט לבד, לבד להיכנס למיטה,  לבד לכבות את האור, לחבק את הכרית לבד…

תמרה: מה אתה מציע?

מיכאל: תני לי לעלות.

תמרה: ואז מה?

מיכאל:  (מתקרב אליה. בסוף דבריו, הוא יושב למרגלותיה) ניכנס יחד לחדר המדרגות,  יחד נעלה, אני אשמור  שהאור לא יכבה, נכנס יחד לדירה, את ראשונה, אני אחרייך, כאן אני גרה, איזה יופי, שב בבקשה, מה תשתה,  נדבר, אתה לא עייף, האמת- קצת, בא לך להישאר לישון, באמת? את בטוחה? למה לא?  זה חדר השינה… מקסים, אתה יכול להיכנס למיטה, אני כבר באה, נכבה את האור, תחבקי אותי…  (שהייה)

מה את אומרת? תעני לי. הלב שלי חם, אבל המדרכה קפואה.

תמרה: (מחבקת אותו, ואז מתרחקת מעט, ומתיישבת לידו) אתה מאד נחמד. אני אפילו נמשכת אליך. אבל אתה יודע מה יקרה. אני אחבק אותך, ואנחנו נרדם. בבקר נקום מאושרים, ובערב שוב תבוא אלי, ובלילה שוב נתחבק, ובבקר שוב נקום, ואחרי כמה לילות ובקרים כאלה, אתה תגיד לי יום אחד, משעמם לי. ואני ארגיש שאני נבלעת בחושך. כבר התרגלתי להיות לבד. ואם אני צריכה לבחור בין החושך הקטן בחדר המדרגות לבין החושך הגדול של הפרידה, אני בוחרת בחדר המדרגות.

(הם קמים ביחד, מביטים זה בזו. מתנשקים. הם מתחבקים)

מיכאל:   איך אפשר לעצור את הרגע הזה?!  שלא יעבור. עם הערב.  עם הרחוב הריק.  עם החלון המואר.  עם ריח הגשם. אל תעזבי אותי תמרה, אל תעזבי אותי.

(מיכאל ותמרה יוצאים חבוקים)

החוקר: איך אפשר לעצור את הרגע הזה?! עם הערב. עם הרחוב הריק. עם החלון המואר. עם ריח הגשם.

---

 

תמונה 9

 

(הים נכנס לבמה. מתחילה סערה. החוקר נעלם. רפסודה מטלטלת במים. מיכאל  עליה, הגלים כמו מבקשים להטביע אותו. הוא צועק: “תמרה!”. הוא נופל למים ומתחיל לצלול.  מתוך הגלים עולים החוקר ומיכאל. הים רגוע. נשמע קולה של אמא: “מיכאל! מיכאל!” מיכאל והחוקר מתחלפים במקומות, ואז מיכאל נעלם)

---

 

תמונה 10

 

(הים נעלם. נחשף חדר השינה, אמא יושבת על המיטה, גבה לקהל, כמו תמרה בתמונה 3)

אמא: מיכאל! מיכאל! קום!

(שהייה)

שוב צעקת מתוך שינה. מה חלמת?

החוקר:  (לעצמו) “מי דוהר מאוחר דרך לילה וסער? זה האב דוהר ועמו הנער”

(לאמא) עוד לא יצא מהמיטה?

(החוקר מגיע לקדמת הבמה, כמו בתמונה 3)

אמא:   (פונה אליו)  כשהוא היה בן ארבע או חמש, ביום ההולדת שלו, הלכנו לטייל על שפת הים, אני, אבא ומיכאל. היה ערב. פתאום מיכאל צעק: כוכב נופל, כוכב נופל. אבא אמר: סימן שעכשיו נולד ילד. ומיכאל התעקש להשאר על החוף, עד שהוא יראה את הילד יוצא מהגלים. צחקנו וקראנו לו ילד של כוכבים.

החוקר: (רושם בפנקס) ילד של כוכבים…

אמא:   איך קורה, שילד מתוק, כל כך מתוק, עליז, חכם, מצחיק, יפה, יום אחד קורה לו דבר כזה? והילד הזה, ילד של כוכבים, לאן הוא נעלם?

החוקר: זאת בדיוק תהיה החקירה הבאה שלי: לאן נעלמים הילדים. בדרך הביתה אני עובר ליד גן ילדים, וכשאני רואה את הילדים המתוקים משחקים, אני מתמלא בחרדה: כל אלה יהיו עורכי דין? אילו הייתי מפקד המשטרה, הפקודה הראשונה שלי לשוטרים היתה: תעצרו את הזמן!

אמא: (בחיוך) לא הייתי סומכת על המשטרה.

החוקר: בהחלט לא. חסרים תקציבים. הזמן משתולל ברחובות והאזרחים מופקרים. אפרופו זמן, מתי סוגרים שם את בית המרקחת של בעלך?

אמא: בשבע.

החוקר:  אז היא בטח כבר בבית. (מחפש בפנקסו)  מה שמה של הרוקחת?

אמא: מינה?

החוקר: ידעת שהיא אחותה של המזכירה שלי, בטין?

אמא: איזה צרוף מקרים.

החוקר: זה לא צירוף מקרים, גברת ויצמן היקרה. זהו הערפל שאופף את התודעה הקטנה והמוגבלת שלנו. כשהתעלומה הזאת תפתר, יתפזר הערפל.

(שהייה קצרה)

תגידי לי בבקשה, גברת ויצמן, יכול להיות שלא דייקת בסיפור שלך?

אמא: איזה ספור?

החוקר:  הספור על אירועי הלילה שבו נעלם בעלך?

אמא: למה אתה מתכוון?

החוקר: יכול להיות שבמקום לבוא אלי למשרד ולומר בעלי נעלם, היית צריכה לומר – הבן שלי ישן?

אמא: אני לא מבינה.

החוקר: תני לי לנסות.

(מוסיקה. התאורה משתנה)

שכבת במיטה. השעון צלצל חצות. (נשמע צלצול חצות) פתאום יצא מהמיטה נער עם שיער רטוב, הסתכל עליך, ויצא מהחדר.

(מתוך השמיכה יוצא נער ששיערו רטוב. אמא מביטה בו, הוא מביט בה ויוצא מן החדר)

חזרת  לישון.

זמן קצר אחר כך נכנס הבן שלך, מיכאל. (מיכאל נכנס) הוא העיר אותך. את הערת את בעלך.

(מעירה את אבא. אבא יוצא מהמיטה, ויוצא מן החדר. נשמעת טריקת דלת. מיכאל נכנס במקומו למיטת אמו. התאורה חוזרת ומשתנה)

החוקר: זו לא היתה הפעם הראשונה שהבן שלך הגיע למיטה בלילה.

(אמא מנידה בראשה לשלילה)

החוקר: כמה פעמים לפני שאדון ויצמן נעלם?

אמא: אני לא בדיוק זוכרת.

החוקר: פעמים? שלוש?

(אמא שותקת)

ארבע חמש?

(אמא שותקת)

יותר.

(אמא שותקת)

אני לא אקשה עלייך. אבל את האמת צריך להגיד: בעלך עזב את הבית, מפני שלילה לילה, את, גברת ויצמן, זרקת אותו מהמיטה.

אמא:  לנסח את זה ככה, זה מאד מגמתי.

החוקר: ועוד שאלה: למה שבחור יעזוב את המיטה של אהובתו, ויבוא כל לילה למיטה של אמו? הוא פוחד מהחושך?

אמא: פוחד מהחושך?! אפשר לישון עם אור קטן בשירותים.

החוקר: יש חושך, שאור קטן בשרותים לא מפזר.

אמא: הוא צועק מתוך שינה.

החוקר: חולם. אולי לא תהיה לי ברירה. אצטרך להיכנס לחלום שלו.

אמא: איך תכנס לחלום שלו?

החוקר: יש טכניקות.

(החוקר נכנס לתוך המיטה, נשכב ליד מיכאל. מיכאל מתרומם בעיניים עצומות ומתיישב. החוקר מתיישב לידו ושר)

מחה את הדמעות שלנו,

ילד של כוכבים,

את כל האכזבות שלנו,

ילד של כוכבים,

בידיך הרכות

את כל הכאבים.

בעיניך החמות,

ענן געגועים.

(אמא מצטרפת ושרה גם היא)

מחה את הדמעות שלנו,

ילד של כוכבים,

את כל האכזבות שלנו,

ילד של כוכבים,

בעיניך החמות,

ענן געגועים.

מיכאל:  (עיניו עדיין עצומות. שר)

בחצרות אורבים חתולים שחורים

בין פחי אשפה וגדרות חלודה.

הרחובות  לים  חסומים סגורים

בסמטה ריקה מתרוצצת ילדה

(הגל מסתיר את המיטה, ואז חושף את מיכאל והחוקר עומדים. מיכאל בעיניים עצומות)

החוקר ומיכאל: מחה את הדמעות שלנו,

ילד של כוכבים

בידיך הרכות

אל העננים

בעיניך החמות…

(מיכאל חוזר אל הים. הגל מעלים אותו, וחושף את הנער עם השיער הרטוב. הגל חוזר, מעלים את הנער, ונעלם בעצמו. צפירה, ורעש של רחוב. אבא חוצה את הבמה. החוקר יוצא בעקבותיו)

---

 

תמונה 11

 

(הסלון בביתן של מינה ובטין, ריק מרהיטים. מינה, בחלוק בית, נכנסת עם הספה, וממקמת אותה.    בעקבותיה נכנסת בטין בקומבינזון וחלוק, כשידיה המרוחות בלק, פרושות. מביאה איתה את הכורסה)

מינה:  זה יותר גרוע ממה שהיה עם החבר הקודם שלך, המומחה חניכיים. זהירות עוד רטוב כאן. איך קראו לו?

בטין: רומן טוכשניידר.

מינה: טוכשניידר.

בטין: הוא לא היה מומחה חניכיים, הוא היה עושה מדרסים.

מינה: הוא לפחות ליווה אותך הביתה. הלאון הזה מהרגע הראשון הרגשתי שמשהו לא בסדר איתו. (יוצאת)

בטין: גם אני הרגשתי שמשהו לא בסדר איתו אבל חשבתי שמשהו לא בסדר איתי.

מינה: (חוזרת עם סמרטוט ומגב. מנגבת) מה הוא אמר?

בטין:  הוא אמר שאשתו חוזרת.

מינה:  בדיוק מה שהיה עם  טוכשניידר. אצל טוכשניידר זה לפחות לקח חודשיים ושבוע, לאון אפילו לא… (יוצאת עם הסמרטוט והמגב)

בטין: אני אומרת לו מה אתה אומר בזה, לאון, שאשתך חוזרת? אתה אומר בזה שאנחנו לא עוברים לגור יחד?! אז הוא אומר לי לא כרגע.

מינה:  (חוזרת עם שמלה של בטין) אותו דבר כמו עם טוכשניידר.

בטין: טוכשניידר אמר לי לא כרגע? טוכשניידר לא אמר לי לא כרגע.

מינה: מה הוא אמר? (עוזרת לבטין לפשוט חלוק, וללבוש שמלה)

בטין: הוא אמר שהוא דוחה את זה בכמה שבועות. זה לא אותו דבר. לאון בכלל לא נותן דדליין. לא כרגע. מה אני צריכה לעשות עם לא כרגע? אין לי תכניות? אין לי תכנונים?

מינה:  מה אמרת לו?

בטין: אספתי את הדברים שלי והלכתי משם.

מינה: טוב עשית.

בטין: אבל אני יוצאת ממנו ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. ירדתי לחוף, עמדתי מול הגלים והתחלתי לדבר עם אמא שלנו זכרונה לברכה.

מינה: הריצרץ’ תקוע. שבי רגע.

(בטין יושבת על ידית הספה, גב למינה, שיושבת על הספה, ומתמודדת עם הריצ’רץ’)

בטין: אמרתי, אמא, את חשבת כשילדת אותי, את הבת היפה שלך, שתמיד אמרת שהיא תהיה מלכת היופי של העולם, שהיא תתחתן עם הנסיך של מונקו, את חשבת בחלומות הכי שחורים שלך שככה יתנהגו אליה, ויתייחסו אליה, ויזרקו אותה כאילו שהיא איזה סמרטוט?  ועוד מי? איזה ליאון שבמקרה הכי טוב היה יכול להיות נהג אצל אבא.  פתאום אני שומעת מהים, מהמים, את אמא: בטין, רילקס.  סבלנות. הגאולה קרובה.

(מינה מצליחה לסגור את הרוכסן מאחור)

פתאום מתקרב אלי איזה גבר ושואל אותי, את בוכה? אני מסתכלת על הפנים שלו ואני אומרת לך מינה, אני מרגישה שכבר נפגשתי איתו פעם בגלגול קודם. הוא אומר לי, בואי, נשב קצת יחד. יש כאן בית קפה קרוב. אדל, את מכירה?

(מינה מנידה ראשה לשלילה)

כשעולים מהטיילת זה בבן יהודה שמאלה. מקום מאד נחמד. מינה, איזה קסם של בן אדם. איזה רגישות,  איזה חום. הוא החזיק לי את היד, הוא…

(צלצול בדלת)

מינה: מה זה? מי זה בשעה כזאת?

בטין: הזמנתי אותו לקפה…גם להכיר אותך…

מינה: אבל בטין, אני כבר במיטה. באמת… היתי בטוחה שאת יוצאת. איך את לא אומרת לי?

בטין:  לא אמרתי?

מינה: אלף פעמים דיברנו, בטין, את לא גרה כאן לבד.

(יוצאת בכעס. צלצול בדלת. בטין נגשת לפתוח. קול פתיחת דלת)

בטין: (מבחוץ) ערב טוב!

אבא: (מבחוץ) ערב טוב.

(סגירת דלת. שהייה. בטין נכנסת ואחריה אבא. שהייה)

בטין: זהירות, אחותי שטפה. שב בבקשה.

אבא: תודה. לא מאוחר?

בטין: בכלל לא, אצלנו…   תשתה משהו? תה? קפה? משהו חריף?

אבא: אולי אחר כך. קודם נשב קצת. הלכתי כל כך הרבה היום…

(מתיישב על הספה. בטין מתיישבת לידו. קם)

אולי אני אשב על הכורסונת.

בטין: לא נוח? (קמה)

אבא: מאד נוח, פשוט יש לי לחץ בגב התחתון.

(מחליק קצת בדרך לכורסא)

אבא: אופס.

בטין: סליחה, עוד רטוב.

אבא: לא נורא, לא נורא.

(אבא מתיישב על הכורסה)

בטין:  אני כל כך שמחה שבאת. חשבתי, מעניין אם הוא יבוא.

אבא: ואני חשבתי, מעניין אם היא רוצה שאני אבוא.

בטין: מאד רציתי שתבוא, אבל לא ידעתי אם אתה רוצה לבוא.

אבא: אני מאד רציתי לבוא, אבל לא הייתי באמת בטוח אם את רוצה.

בטין: רציתי מאד.

אבא: טוב שבאתי.

בטין: באמת טוב שבאת.

(מתיישבת על הספה)

אוי, אנחנו כל כך רחוקים.

אבא: גם אני מרגיש ככה.

(קם, הולך לספה. מחליק בדרך)

אבא: קצת חלק כאן.

בטין: כן. (אבא מתיישב לידה)

בטין: אבל  אם זה כואב לך, אני לא רוצה…

אבא: זה לא כואב, רק קצת לחץ, אם אני שוכב קצת זה עובר.

בטין: (קמה) אז אולי אתה רוצה לשכב?

אבא: אולי אחר כך.

בטין: אז קפה? תה? משהו חריף?

אבא: מה יש חריף?

בטין:  יין. וויסקי. וודקה.

אבא: אולי קצת וודקה.

בטין: מעניין. גם אני חשבתי על וודקה.

אבא: באמת?

בטין:  אתה מאמין בגלגול נשמות?

אבא: למה?

בטין: אני בטוחה שכבר נפגשנו בגלגול קודם.

אבא: בגלל הוודקה?

בטין: אנחנו נפגשנו בגלגול קודם,  וגם אז הצלת אותי. אני אביא לנו וודקה.

(יוצאת. אבא נשכב על הכורסה. שהייה קלה. מינה חוצה את הבמה לכיוון המטבח, מחזיקה בקבוק חם. היא חולפת על פני הספה. עוצרת. פונה אחורה. ויצמן מתרומם מופתע)

אבא:  שלום מינה.

מינה:  (מופתעת מאד) שלום, אדון ויצמן.

אבא:  מה את עושה כאן?

מינה: אני גרה כאן.

אבא: באמת?

מינה: עם אחותי…

(שהייה קצרה)

אבא:  איזה צירוף מקרים. (ניגש אליה. מחליק בדרך)

מינה: סליחה, בדיוק שטפתי.

אבא: אני יודע. (לוחצים ידיים)

מינה: בדיוק הלכתי לישון. איפה היא?

אבא: היא הלכה להביא לנו וודקה.

מינה: (החוצה) בטין!

בטין: (מבחוץ) אני כבר באה!

מינה: מה שלומך?

אבא:  את רואה, אני  לא  חולה. עזבתי את הבית.

מינה: את זה אני כבר יודעת.

אבא: מה נשמע אצלנו בבית המרקחת?

מינה:  חסר גביסקון.

אבא:   שוב?

מינה: אין להם במלאי. הם מקווים שיגיע בשבוע הבא.

אבא: איייי.

מינה: לא נורא. יש אומפרדקס.

אבא: יש גם לנטון.

מינה: בלי מרשם?

אבא: ואומפרדקס?

מינה: עד עשרים מיליגרם?

אבא: עד עשרים מיליגרם כן.

מינה: ופולינסקי שוב הגיעה.

אבא: עם אסטמה או עם העצירות?

מינה: נתתי לה שני לקסטיב, זה פתר את הבעיה.

אבא: (טופח על כתפה) כל הכבוד, מינה. אני שמח שיש על מי לסמוך.

(בטין נכנסת, בידיה מגש שעליו איזו תקרובת ושלוש כוסיות וודקה).

בטין: אני רואה שכבר הכרתם. זאת אחותי, מינה.

אבא: כן, כן, אנחנו… (אבא יושב על הספה).

בטין: מינהל’ה, את זוכרת את המתקשרת שאמרה לי…

מינה: בטין.

בטין: מה?

מינה: זה אדון ויצמן, מבית המרקחת.

בטין:  אז זה לא גלגול נשמות…

מינה: הרי מר ויצמן הציע  לך את המשחה נגד ה…

בטין: גם אז הצלת אותי. כל כך גרד לי…

אבא:  אני זוכר. (אבא קם מהספה, עם כאב גב)

מינה: זאת משחה מצויינת. (פונה אל כוון אבא) אגיסטאן.

אבא: למרות שבמקרים קשים זה יכול להגיע גם  להידרוקורטיזון.

מינה: אחוז או שניים וחצי?

אבא: אחוז מספיק. אם צריך משהו יותר חזק היתי מורח ביתא מטאזון חמישה מיליגרם.

מינה: ברור. מה עם פלואוקינולון?

אבא: אפס שניים אחוז?

מינה: זה מה שהם נותנים היום. (מבחינה בכאב הגב של אבא) שוב הגב?

אבא: לא, לא, זה רק קצת לחץ, ישבתי לא טוב.

מינה: בוא, אני אמרח לך וולטרן. יש לי במקרר.

אבא: תודה. (פונים לכוון המטבח)

מינה: אגב, ד”ר גולדברג דחפה לגורפינקל האלוביתאזול.

אבא: מה זה, היא השתגעה?

מינה: היא אומרת שהפרונקל שם גדל למימדים של צפרדע.

אבא: שתלך לפיינשטיין, הוא יוריד לה את זה.

מינה: הוא כבר הוריד וזה שוב צמח.

אבא: הבעיה של גורפינקל זה לא הפרונקל.

מינה:  זה נכון.

(יוצאים. בטין נשארת לבד על הבמה. שותה את הוודקה. האור יורד)

---

 

תמונה 12

 

(ערב, שולחן בקפה “אדל”, והרחוב לידו. החוקר יושב בקפה. על השולחן בקבוק וודקה ושתי כוסיות. אבא עובר ברחוב)

החוקר: מר ויצמן?

(שהייה)

ערב טוב. אפשר להזמין את אדוני לשתייה קטנה?

(ניגש אל אבא)

אבא: מי אתה?

החוקר: אשתך דואגת.

(שולף תצלום ומראה לאבא)

אבא:  תגיד לה שאני חי. (פונה ללכת)

החוקר: אני מבין שירדת עכשיו מדירת האחיות…?

(אבא נעצר, מביט בחוקר)

תרצה לאכול משהו? קפה “אדל”, מכיר? עוגה? פשטידות מצויינות. פלטת גבינות? (החוקר קורא החוצה, לכוון בית הקפה) פלטת גבינות ולחם, בבקשה. (מוביל את אבא אל השולחן) אפשר לעזור לך עם המעיל?

אבא: לא לא.

(אבא מתיישב, החוקר מוזג לשניהם וודקה. החוקר מתיישב.)

החוקר: לחיים! (שניהם שותים)

(המלצר נכנס עם מגש שעליו צלחת גבינות ולחם. זהו הגבר שאיתו נפגש אבא על החוף)

המלצר: למי הגבינות? (החוקר מצביע על אבא. המלצר מניח לפני אבא את הצלחת. מבחין באבא). שלום אדוני הרוקח!

(אבא לא מגיב, מנסה להתעלם ממנו)

המלצר:  (לאבא) נפגשנו על שפת הים… בלילה…

(אבא אינו מגיב. לחוקר)  פגשתי אותו בלילה, על שפת הים… (לאבא) אגב, הייתי אצל דוקטור גולדברג, נתנה לי אגיסטן. כבר לא מגרד. בתיאבון.

(המלצר יוצא)

אבא:  עלוקה. יש בני אדם עלוקות.

החוקר: אני כזה.

(אבא מתנפל על האוכל, החוקר מתבונן בו. החוקר מוזג לעצמו, ושותה כוסית נוספת. שהייה קצרה)

החוקר: מאז שעזבת את הבית, הבן שלך…ישן.

(אבא אוכל)

אני שואל  את עצמי למה?

(אבא אוכל)

אתה אוהב את הבן שלך?

(שהייה קצרה)

אבא: (תוך כדי אכילה, לא מביט בחוקר) צעיר.

החוקר:  זה טוב, לא?

אבא: צעיר? רע מאד.

החוקר: למה רע?

אבא:  ילד, בעצם זה שהוא מתבגר, שולח את ההורים שלו לגלות. בבית שלהם, במיטה שלהם, לגלות.  כמו אצל האסקימוסים. למות בשלג.

חוץ מזה (מביט בחוקר) – מטומטם.

החוקר: מטומטם?

אבא:  לא יודע שימות. לא יכול לדמיין את עצמו שלושים שנה קדימה. מסתכל עליך מלמעלה. תמות כבר, תפנה את השטח, תן לחיות. ואני בלב אומר: גם אתה תמות. אז תתייחס בכבוד!

(החוקר קם. מתרחק עם הכסא. יושב. נושם עמוק)

החוקר:  מריחים את הים. אפשר וידוי קטן?

(אבא שותה)

אבא: אני שומע.

החוקר: אני אוהב את השדיים של אשתך.

אבא: קח אותם.

החוקר: אתה צוחק?

אבא:   את שניהם.

החוקר: משונה.

אבא: מה?

החוקר: אצלי החיים  יכולים להיות משעממים, אני יכול להיות בודד כמו כלב, חובות, יעקלו לי את הרכוש, יזרקו אותי מהדירה, אני יודע שאני עומד למות בקרוב, בקרוב מאד, אבל שד אחד, רמז לשד, מפיח בי תקווה כאילו  כל המצב האנושי השתנה.

אבא:  כן. הבעיה ששד זה כמו אנטיביוטיקה.

החוקר:  (מתקרב עם הכסא) מה זאת אומרת?

אבא: הגוף מתרגל.

החוקר: זאת אומרת מה?

אבא:  צריך כל הזמן להחליף. אבל כשאתה מתחתן, זה כאילו הרופא רשם לך אותה אנטיביוטיקה לכל החיים.  מאד מאד לא בריא.  אתה לא נשוי, מה?

החוקר: מי יודע, אולי יש  לי קצת נטייה…

אבא: למה?

החוקר: לרפואה הומואופתית.

(צוחקים)

אבא:  אתה יודע איך נפגשנו, אישתי ואני? פגשתי אותה באוטובוס, שנינו היינו צעירים, היא היתה בגופיה, בלי חזיה, והציצי שלה הציץ מהצד, צייץ… בקושי ראו משהו, אבל שלושה ימים לא ישנתי.

החוקר: שפשפת?

אבא: מהרגע שהיא ירדה מהאוטובוס עד קבלת שבת שלושה ימים אחרי זה.

החוקר: עשו אצלכם קבלת שבת?

אבא: עשו. היתה איזה דודה לוטה, שהיתה מדליקה את הנרות, וכשהיא היתה מתכופפת היו רואים לה הכל. בגלל זה עד היום אני מסורתי.

החוקר: ולשפשף אתה עוד משפשף?

אבא: היום כבר אין חשק.

(מרצינים. החוקר רושם משהו בפנקס)

החוקר: מעניין. אתה בדכאון.

אבא: הייתי אומר.

החוקר: (תולש את הדף שרשם בפנקס, ונותן לאבא) כדור מצויין.

אבא: יש עכשיו משהו חדש יותר טוב. (רושם משהו נוסף על הפתק. ומחזיר לחוקר) אחד בערב, לפני השינה.

החוקר: אז מה להגיד לאשתך? אתה חוזר?

אבא: מה אתה רוצה להגיד לה?

החוקר: מה?

אבא: (קם) אנחנו יושבים ומדברים, וכל הזמן הזה אני חושב לי, מה הוא רוצה?

החוקר: מה אני רוצה?

אבא:   אמרת: את אשתי. והעיניים שלך אומרות: תמות כבר, תפנה את השטח, תן לחיות. מאוחר לך מידי. אתה לבד. אני לבד. אנחנו לבד. סגורים ונעולים כמו כספת. אי אפשר לפתוח ואי אפשר להכנס. (לוחץ את  ידו של החוקר) תודה על הוודקה. (פונה לצאת)

החוקר: אבל מה להגיד לאשתך?

אבא: תגיד לה שאני חי.

(אבא פונה לצאת)

החוקר:  רגע!

(אבא עוצר. החוקר קם, נגש אליו, הם מתחבקים. אבא יוצא)

---

 

תמונה 13

 

(החוקר נגש לטלפון ומחייג. מן העבר השני של הקו עונה אמא: “הלו” נשמעות נשימותיו של החוקר. קולה של אמא: “אבא? אבא?” הוא מנתק. המלצר נכנס)

המלצר: (נכנס) הלך האדון הזה?  (אוסף את הכלים מהשולחן) צריך לשמור עליו. זה בן אדם בסיכון.

(המלצר יוצא)

---

 

תמונה 14

 

(מוסיקה. מיכאל נכנס, רוקד)

החוקר:  יצאת מהמיטה?

מיכאל: לא, זה חלום.

החוקר: אתה רוקד.

(תמרה נכנסת בריצה)

תמרה:  מיכאל! מה קרה?!

החוקר: (לתמרה)  זה חלום.

מיכאל: “בלי דעת נוסעת הרכבת,

בלי דעת הנערה אוהבת…”

החוקר: (כמנסה להזכר) זה מוכר לי.

מיכאל: (לתמרה) אהבתי אותך. הייתי מאוהב.

החוקר:  (מנסה להזכר) בלי דעת?

מיכאל: בלי דעת. עד שמבחינים בסדק.

החוקר: איזה סדק?

מיכאל: סדק באהבה.

החוקר: סדק באהבה.

(תמרה מתיישבת. המלצר נכנס, עם כוס יין ירוק)

המלצר: (לתמרה) “בשקט בשקט בשקט בשקט.

בשקט החנוכיה דולקת.

(המלצר מניח לפניה את הכוס)

בזוית בזוית בזוית בזוית

שוכב הרעל הממית”

(המלצר יוצא. תמרה שותה את היין בלגימה אחת)

מיכאל:  פעם כשהתנשקנו, התנשקתי רק איתך. עכשיו את מתחלפת אצלי בנשים אחרות.

תמרה:  נשים אחרות?! אתה אצלי  לא מתחלף בשום גבר אחר.

מיכאל: זה הסדק.

תמרה:  האדמה רועדת.

מיכאל: המציאות רועדת.

החוקר: אני מתחיל להבין.

מיכאל: צילמתי אותך, את זוכרת?

החוקר:   אתה מצלם?!

(אמא נכנסת עם תיק צילומים)

אמא: אלה הצילומים שלו. אספתי את כולם. הוא ילד מוכשר באופן בלתי רגיל. (נותנת צילומים למיכאל. מיכאל מוציא מספר צילומים מהתיק, ונותן לחוקר. תמרה לוקחת את תיק הצילומים.)

מיכאל:  לא הפסקתי לצלם אותך, בעמידה, בשכיבה,  בבגדים,  בעירום, כמעט בכל ערב. הייתי משוגע מרוב אהבה.

(אמא לוקחת מתמרה את התיק)

החוקר:  (לתמרה) את יפה.

אמא:  עזוב את זה.

(לוקחת ממנו את הצילומים)

מיכאל: יום אחד, חזרת הביתה מוקדם מהרגיל, הבטתי בך באור יום, והיה משהו משונה. ניגשתי לתיק הצילומים, ופתאום ראיתי: הם לא היו דומים לך. את לא היית דומה.

החוקר: למי היא לא היתה דומה?

מיכאל: לזאת שאהבתי. לבחורה בצילומים. ועכשיו פתאום נופל האסימון: כל העניין הזה של התאהבות, יש לו סיבה אחת – בעיות בעיניים.

באותו לילה התעוררתי, הבטתי בך, וחשבתי: מה אני עושה איתה?! מי היא בכלל?!  מה זה הגוף הזה כאן במיטה?!  כמו קיר לבנים באמצע הסלון.

תמרה: (קמה) מלצר!

(המלצר נכנס, תמרה ניגשת אליו, מנשקת אותו, הוא מביט מופתע בנוכחים, הם יוצאים. אמא נגשת ומחבקת את מיכאל)

מיכאל: אמא!

אמא: זה רק חלום.

החוקר: (לאמא) הוא יצא מהמיטה של תמרה ונכנס למיטה שלך.

אמא: (לחוקר) זה רק חלום.

החוקר: מי החולם?

החוקר: (שר) מכל הסחות הדעת

שמצאנו כדי להסתיר מעצמנו

את הרגעים הריקים

את אחרי הצהריים המשמימים של ימי חג ארוכים מידי

את הערבים היורדים

את מועקת העננים  בשבתות החורף

הסחות דעת כמו עיתונים, תשבצים

בהייה אינסופית מול מסך הטלוויזיה

משחקי קלפים

מכתבים מיותרים שאנחנו קוראים וכותבים

מכל הסחות הדעת האלה יש רק אחת

שכובשת את כל ישותנו

ואפילו מעניקה לנו את האשליה הגדולה

שהיא לא רק התרופה לקשיי החיים

אלא היא תכליתם.

מכל הסחות הדעת האלה

הגדולה ביותר

הגדולה מכולן

היא

האהבה.

אבל כשהיא נסדקת

פורץ לתוכנו החושך.

אמא: זה רק חלום.

מיכאל: מי החולם?

(אמא ומיכאל יוצאים)

---

 

תמונה 15

(המלצר נכנס מתוך המסעדה. מביא חשבון)

מלצר: סוגרים. (החוקר מתבונן בחשבון, ומתכוון לשלם. המלצר מתחיל לפנות את הכסאות) כבר אין קליינטים בשעה כזאת. סתיו.

אתה שומע? הים. אני כל יום לפני העבודה יורד לחוף לראות אם הוא שם. הים. אם הוא שם, סימן שאני כאן. לפעמים גם בלילה, אחרי העבודה. רוצה לבוא?

(החוקר פונה לצאת. המלצר מתחיל לשיר. החוקר נעצר. תוך כדי שהוא שר, המלצר מסלק את שולחן המסעדה ואת שני הכסאות.)

מלצר: מי שנעזב פעם

יעזב תמיד

ומי שנבגד

יבגד

מי שננטש פעם

ינטש תמיד

מי שכאב יכאב

כי אין מרפא.

(מכניס את הפטיפון. מפעיל אותו. נשמע “שר היער”. יוצא)

---

 

תמונה 16

(מכניסים את שולחן המשרד של החוקר, ואת הכסא. האור משתנה. החוקר מתיישב ליד  שולחנו. שוקע במוסיקה. אמא  נכנסת. הוא מזדקף. קם. הוא מקרב אליה את כסאו. היא יושבת. הוא עוצר את התקליט)

החוקר: פגשתי אותו.  הוא חי.

אמא:   אתמול בלילה צלצל הטלפון וכשעניתי, שמעתי נשימות בצד השני של הקו. אמרתי: אבא? אבא? ואז טריקה.

החוקר: את בטוחה שזה הוא?

אמא:  (בוכה) כשאני חושבת עליו מסתובב לבד ברחובות, איפה הוא ישן, מה הוא אוכל, הבדידות שלו, הלב שלי נשבר.

(שהייה קצרה)

החוקר: מותר לשאול למה את כל כך רוצה שהוא יחזור?

(שהייה קצרה. היא מביטה בו מופתעת)

את אוהבת אותו? את רגילה אליו.

אמא:  אני רגילה אליו. אני רגילה לריח החולצות שלו, לריח שהוא מביא הביתה מבית המרקחת, לריח שהוא משאיר בבית השמוש, כל הדברים שאצל אנשים זרים היו מפריעים, אצלו הם מרגיעים. הנחרות שלו בלילה, הדברים שהוא לא מחזיר למקום, הדברים שהוא שוכח, זה מרגיז אותי, אבל איכשהו התרגלתי לזה שאני מתרגזת, ועכשיו, כשאין לי על מה להתרגז אני בחרדה.

(החוקר מתרחק ממנה. יושב על השולחן).

אמא: לך, יש משפחה?

החוקר: לא.

אמא: ולא חסרה לך?… אהבה?

החוקר: כשחסרה  לא העזתי.

כשהעזתי  כבר לא  יכולתי.

כשבחורה אמרה לי אני אוהבת אותך, לא האמנתי.

עד שהאמנתי, היא כבר לא אהבה אותי.

כשאמרה לי תגיד לי,  לא אמרתי.

כשאמרתי, היא כבר לא האמינה.

כשתפסתי אותה במיטה עם השכן מלמטה, היא אמרה, מה אתה רוצה, לא רצית.

אמרתי ולמה לא חיכית עוד קצת. אמרה לי חיכיתי עוד הרבה ולא באת, כמה יכולתי לחכות. אבל עכשיו כשאתה בא, אני עוזבת את השכן מלמטה. אבל אני אמרתי, מה את חושבת לך, אחרי שכבר היית עם השכן מלמטה תבואי אלי? לכי לעזאזל, ככה אמרתי.

אבל ידעתי שהיא צדקה, כי למה לעזאזל לא באתי. אבל גם שידעתי שהיא צדקה, לא האמנתי לעצמי שאני יודע. ואמרתי, אשה שבגדה בי, אני לא הולך אליה יותר.

(בטין נכנסת, ומגישה לחוקר כוסית וודקה)

חוקר: תודה בטין.

(בטין יוצאת. החוקר שותה את הוודקה בלגימה אחת).

החוקר: אפשר להזמין אותך לריקוד קטן.

אמא: עכשיו? כאן?

החוקר: למה לא?

(החוקר ניגש לפטיפון, מניח את המחט על התקליט, מוסיקה. הם רוקדים. אחרי הריקוד הם מתנשקים)

החוקר: (תוך כדי) מאד לא מקצועי. מאד מאד לא מקצועי.

אמא: אין לכם, לחוקרים הפרטיים, תקנון?

החוקר: לא, הכל פרוץ.

(מתנשקים. בטין נכנסת.)

בטין: תמרה. (עוצרת את הפטיפון. יוצאת).

אמא: לא הייתי רוצה… יש כאן יציאה אחורית?

הבלש: ראית פעם חוקר פרטי בלי יציאה אחורית? (מראה לה) מכאן.

(אמא יוצאת מאחור)

---

 

תמונה 17

(אור עולה. המוסיקה נמשכת. החוקר רוקד לבד, בעיניים עצומות. הוא פוקח עיניים. מפסיק לרקוד. מבחין בבטין, שנכנסת).

(בטין עוצרת את הפטיפון. תמרה נכנסת. בטין יוצאת)

החוקר:  אני מלא התפעלות. את לא מוותרת. על מיכאל.

תמרה: אני קרובה  לויתור.

החוקר: חבל.

תמרה: אני נוסעת.

(שהייה קצרה)

החוקר:   לאן?

תמרה:  רחוק.

החוקר: לבד?

תמרה:  עם בחור.

(שהייה קצרה)

החוקר: מיכאל יודע?

תמרה: לא. כלומר: כנראה שכן.

החוקר: כלומר: כן.

תמרה:  לא בחור שאני אוהבת. האמת, בקושי מכירה. שכן מחדר המדרגות. שלום שלום. הייתי איתו פעם. הייתי איתו פעמיים. פתאום הוא הציע. לונדון, ואחר כך אולי אמריקה. לא חשבתי לרצות. אבל זה קורה.

החוקר: את בורחת.

תמרה: כנראה.

החוקר: כנראה.

תמרה: מיכאל ישן, זה חסר משמעות.

החוקר: שום דבר  לא חסר משמעות.

תמרה: שום דבר כנראה לא חסר משמעות.

החוקר: איך את יכולה?

תמרה: הוא הפסיק לאהוב אותי. זהו.

החוקר: עכשיו גם ברור למה.

תמרה: (בכעס) לא לא לא. אתה לא מסדר את הדברים בסדר הנכון. הנסיעה שלי היא תוצאה, לא סיבה. זה קרה ככה, בלי שהרגשנו. נוצר סדק.

החוקר:  סדק באהבה.

תמר: כנראה. בלי שהרגשנו.

החוקר: כנראה.

תמרה: כנראה.

(שהייה קצרה)

החוקר: (כמעט בפחד, כמו מצטדק) בן אדם עומד על החוף מול הים. המבט שלו מגיע לאופק. עם כל נשימה, גדלה שאיפה. אבל בן אדם  מה יש לו מול הים: (שולף את פנקסו) רשימות.

תמרה: על מה אתה מדבר?

החוקר: (שוב מנופף מולה בפנקס) איך אפשר להכניס לכאן את הערב, עם הקולות שלו, את הרחוב הריק, את החלון המואר, את קול נקישת העקבים על המדרכה, את ריח החצר אחרי הגשם, את הנשיקה הראשונה בחדר המדרגות, לילות נדודים, אהבות, פרידות, געגועים, הבכי של אהובתך שלא נגמר, שלא נגמר, שלא נגמר, כמו נהר, שנשפך לים, איך אפשר להכניס לכאן את הזקן עם הכלב הקטן, את הזקן עם סל הקניות, את הזקן שמביט בפנים של הבן שלו, והוא לא מכיר את הפנים.

תמרה: השיחה הזאת מדכאת אותי.

החוקר: אני אומר אמת.

תמרה: ומה בדיוק היינו אמורים לעשות עם האמת הזאת ועם הים שלך? להשאר יבשים וצחיחים על החול. או לטבוע.

(שהייה קצרה)

החוקר: כן…  אי אפשר להמנע מתחושת ההחמצה. מההרגשה שהיינו יכולים לעשות כל כך הרבה יותר. היינו צריכים לוותר על הרצון.

תמרה:  שלום.

(יוצאת)

החוקר:  (כמו מציף אותו גל של זכרון)

יפה שלי,

אהובה שלי

(שהייה)

תמרה שלי.

---

 

תמונה 18

(רחוב. אבא ממתין. ליאון עובר, בידיו זר פרחים. יוצא.  מינה נכנסת)

אבא: מינה…?  ערב טוב.

מינה: (מופתעת) ערב טוב אדון ויצמן.

אבא: את חוזרת מבית המרקחת?

מינה: כן. ממש עכשיו סגרתי.

אבא: איך עבר היום?

מינה: עמוס. הסתיו כרגיל מביא אנשים לבית המרקחת.

(שהייה קצרה. מתקרב אליה)

אבא: זה מוזר, אנחנו עובדים יחד כבר לא מעט שנים, ואף פעם לא דיברנו. רק על מרשמים ותרופות. אפשר לדבר קצת גם על דברים אחרים, לא?

מינה:  אתה רוצה לעלות אלינו?

אבא: לא לא. דווקא מתחשק לי לעשות משהו…

מינה: מה מתחשק לך לעשות?

אבא: את יודעת מה מתחשק לי? לשנות משהו… (שהייה קצרה) לשנות חיים של מישהו…

מינה: חיים של מי אתה רוצה לשנות?

אבא: (בחיוך) את מכירה מישהו שרוצה לשנות את החיים שלו?

מינה: בטח אפשר למצוא מישהו.

אבא: אולי מתחשק לך לטייל קצת?

מינה: אני צריכה לקחת לי משהו חם…

אבא: (מתקרב אליה) אני יכול לחבק אותך… זה מחמם.

(הם מתחבקים וצוחקים)

לפני שעזבתי את הבית הרגשתי… שאני צריך שמישהו יגע בי…

(ממשיכים להתחבק)

הבאת איתך את הריח של בית המרקחת…

(היא מתנתקת ממנו)

מינה: אני אעלה להחליף בגדים…

אבא: לא לא, זה נעים… כמו בית.

(שוב מחבק אותה. היא נענית)

אבא: הייתי רוצה לכתוב שיר אהבה.

מינה: למי?

(שהייה. הוא מתחיל ללטף אותה. היא נבהלת מעט ומתנתקת. שהייה קצרה. כמו מתנצלת)

אני לא רגילה…

אבא: יש לך מישהו…?

מינה: לא.

(אבא לוקח את ידה, ומניח אותה על לחיו. אחר כך על חזהו. אחר כך הוא מוביל אותה שוב ללחי ושוב לחזה)

אבא: אולי נהיה הלילה בחוץ?

מינה: מה זאת אומרת בחוץ?

אבא: בחוץ קורים דברים חדשים לגמרי… נרד לחוף…

מינה: אני צריכה לעבוד מחר.

אבא: את לא צריכה. נשאיר פתק על הדלת, נכתוב שסגור בגלל חופשה.

מינה:  כל הלילה?

אבא:  רק לכמה שעות. כשתרצי לחזור, נחזור.

מינה: אני אעלה הביתה, ואקח לי מעיל.

אבא:  אני אתן לך את המעיל שלי.

(מנסה לפשוט את מעילו)

מינה:  (עוצרת אותו) לא לא, אתה תתקרר, ועכשיו כשאתה כל הזמן בחוץ זה בכלל יהרוג אותך. אני תיכף חוזרת.

(הוא תופס ומחזיק אותה)

אבא: את לא תחזרי. אני יודע שלא תחזרי.

מינה: השתגעת? ברור שאני אחזור.

אבא: אם תעלי הביתה, כבר לא תרצי לרדת.

מינה: אבל אני מבטיחה לך שאני ארד.

אבא: אחותך לא תיתן לך.

מינה: אל תהיה מגוחך. (שהייה קצרה)  אני כבר חוזרת.

(יוצאת. שהייה.  המלצר נכנס)

מלצר: הי! שוב אנחנו נפגשים? מה שלומך?

(לוחצים ידיים)

שעה כזאת בחוץ? אפילו את הבית קפה כבר סגרנו.

רוצה לעלות אלי. אני גר לא רחוק. יש לי משהו חריף. רוצה?

אבא: יש לי פגישה. אני מחכה לאיזו גברת.

מלצר: היא לא תבוא.

אבא: מה?

מלצר: בשעה כזאת?! NEVER! אתה יודע לכמה בחורות כבר חיכיתי?! בכמה מקומות?! בבית קפה, לפני בית קולנוע, עם כרטיסים ביד חיכיתי, בסוף נכנסתי לבד. בחורה רק אצלה בבית, ואם היא לא בבית, חכה לפני הדלת, היא חייבת להגיע. (מהרהר) רק אולי אם היא הספיקה לעבור דירה…

רוצה לקפוץ אלי?

אבא: לא.

מלצר: חבל. טוב. קריר.

(יוצא. ליאון ובטין נכנסים. אבא מסתתר)

בטין: אבל זה בדיוק מה שאמרת לי לפני שבועיים. ב23 בחודש.

ליאון: מותק שלי, בעוד שבוע הכל נגמר. אני דופק אצלך בערב, את פותחת, ליאון עומד בדלת עם זוג כרטיסי טיסה ביד,  ואני אומר לך, מותק, בואי. את שואלת, מה זה, ואני אומר לך, מותק, תארזי, נוסעים לקריביים.

בטין: אני אגיד לך את האמת, ליאון, אני עברתי איתך כל כך הרבה תהפוכות בחודש ושלושה שבועות שאנחנו מכירים, שאני לא יודעת אם להאמין.

ליאון: ביקשתי ממך להאמין?  אני נותן לך אינפורמציה כדי שתוכלי להתכונן, זה הכל. בעוד שבוע לא תצטרכי להאמין, כבר תהיי על המטוס.

בטין: ומה עם דירה?

ליאון: כבר התחלתי לחפש.

בטין: אני כבר לא יכולה להמשיך לגור עם אחותי.

ליאון: לי את אומרת?! אני אמרתי לך, את אומרת לי?!

בטין:  אבל לאון, אם לא תספר לאשתך…

לאון: מותק, כבר אמרתי לה הערב, לפני שהיא נסעה, אמרתי לה, מותק, אנחנו צריכים לדבר.

בטין:  גם לה אתה קורא מותק?

(יוצאים. שהייה. אבא מסתכל לכיוון שממנו צריכה מינה לחזור. ברקע נשמע לפתע קול גלים על החוף, הוא פונה להביט. הנער עם השיער הרטוב נכנס, חוצה את הבמה. הוא עוצר, פונה לאבא, מביט בו. אבא מתקרב אליו. הנער מניח יד על הלחי של אבא, אח”כ הוא פונה ויוצא. אבא מביט לכוון הבית של מינה, מביט לכוון הנער, ויוצא אחריו.

מינה חוזרת, לבושה בשמלת ערב יפה. היא מופתעת לראות שהוא איננו. מחפשת כה וכה. מתחת לרגליה נפרש הבד הכחול של הים. היא יוצאת).

---

 

תמונה 19

(חוף הים. הנער עם השיער הרטוב נכנס. עוצר מביט לאחור. אבא נכנס. הנער מתבונן בו, פונה לכיוון הים ונכנס לתוך הים. נעלם. אבא  פושט את מעילו, מסיר את צעיפו, ונכנס למים. גל גדול מכסה אותו והוא נעלם).

---

 

תמונה 20

(החוקר ואמא נכנסים)

החוקר: אלה שלו?

אמא: (מרימה את המעיל והצעיף, ומקרבת אותם לפניה) זה המעיל שלו. זה הריח שלו.

(החוקר מפנה את מבטו לים)

כשפגשת אותו, הוא אמר משהו… שיכול לרמז… שזה יכול לקרות?

החוקר: (שהייה קצרה, פונה לאמא) הוא ביקש למסור לך שהוא חי.

(שהייה)

אמא: מיכאל התעורר. (שהייה קצרה) דבר ראשון הוא שאל על תמרה. אבל היא כבר לא היתה כמובן. אני הייתי, אבל ממני הוא התרחק. (שהייה) זה היה יכול להיות אחרת, לא?

החוקר: איך אחרת?

אמא: אולי אילו היינו מבינים משהו. היינו מתקנים טעות אחת קטנה, הכל היה אחרת.

החוקר: איך אחרת? היום אני בגיל שלכם ואני יודע: אין אחרת.

כשהייתי ילד, אבא כיבה את כל האורות בבית, נתן לי יד והוביל אותי בכל החדרים, כדי לשכנע אותי שאין מה לפחד מהחושך. היום אני מבין:  הוא עשה את זה כדי לשכנע את עצמו. הוא לקח את היד שלי, יד של ילד, כדי שהוא לא יפחד בלילה.

אין אחרת. אבא לא היה עוזב את הבית? אני לא הייתי נרדם? אבל בכל זאת…

אמא: מה בכל זאת?

החוקר: החקירה הזאת… העירה אותי. פגשתי את אבא, פגשתי אותך אמא. בלי פחד. פגשתי את תמרה. זה אני. אני הילד. אני הגבר. אני החי. אני המת. אני הרוצח.

(אמא יוצאת, עם המעיל והצעיף של אבא)

החוקר: “הייתי כאן, זה ברור כצל, למה שאמרתי איש אינו שואל, על כל שגיאותי יחזרו אחרים, מי ישוב איתי לעלות להרים”

(הים זז, חושף את מיכאל ותמרה)

מיכאל: (שר) לוי אותי

לוי אותי לגן

לפינת המשחקים

לנדנדה הישנה

לקרוסלה הקטנה

ארגז החול

והחרגול

שם בגינה

תמרה: (שרה) חבק אותי

אלך איתך

אלך איתך

אלך איתך תמיד

ביחד:  למגרש הכדורסל

בבית הספר היסודי

אל סוס העץ אל הערסל

מיכאל: אל החצר

אל הגדר

אל הענן

לוי אותי

לוי אותי

אותי לוי

לוי אותי לשם

כשאלבש את המדים

כשאעלה להסעה

כשאהרוג, כשאפצע

חכי אתי

תראי אותי

דברי אתי

מיכאל והחוקר: לוי אותי

לוי אותי

לוי

לוי אותי

בדרך אל הים

בערב  היורד

על הרחוב אשר יורד לים,

אל הרופא, אל השופט,

החזיקי לי ביד,

ובואי איתי,

לוי אותי

לוי אותי

לוי אותי

תראי אותי

לוי אותי

(במהלך השירה של החוקר, מיכאל ותמרה מתקרבים לאט ליציאה מהבמה,    ובסוף השיר יוצאים)

החוקר: כסי אותי

כסי אותי

כסי אותי

לפני שארדם

נשקי אותי לטפי אותי

החזיקי את ידי, נגבי

את הזיעה שעל מצחי

עצמי את שתי

עיני,  כסי

אותי, כסי

אותי,

כסי

 

אותי.

 

 כל הזכויות לתרגום שמורות לרבקה משולח

 

דוד וניה

מאת אנטון צ’כוב

 

נוסח עברי: רבקה משולח

 

 

 

 

 

 

 

 

הדמויות:

סרבריאקוב, פרופסור אמריטוס

ילנה, אשתו, בת 27

סוניה, בתו מנישואיו הראשונים

מריה ואסילייבנה, אלמנה, אם אשתו הראשונה של הפרופסור

וניה, בנה

אסטרוב, רופא

טלגין, בעל אחוזה מרושש

מרינה, האומנת הזקנה

 

העלילה מתרחשת באחוזתו של פרופסור סרבריאקוב

 

 

  מערכה ראשונה

 

לעיני הצופים נגלה הגן עם חלק מהבית והמרפסת. על השביל, מתחת לעץ צפצפה עתיק, עומד שולחן

ועליו כלים ערוכים לשתיית תה, סאמובר וכו’. בסמוך, ספסלים וכסאות גן. על אחד מהם מונחת גיטרה. ליד השולחן נדנדה. השעה היא שלוש אחה”צ של יום מעונן.

מרינה, אשה זקנה, כבדת גוף, שנעה לאיטה, יושבת ליד השולחן וסורגת גרב. אסטרוב מתהלך לידה אנה ואנה.

אסטרוב              דוד וניה מאת אנטון צ’כוב, בביצוע להקת שחקני החאן.

מרינה                (מוזגת תה לכוס) קח אבא’לה.                      

אסטרוב             (לוקח את הכוס מידה באי חשק) לא בטוח שמתחשק לי. 

מרינה                אולי טיפונת וודקה?

אסטרוב             לא, לא כל יום אני שותה וודקה, וגם מחניק. (שהייה) סבתא’לה, כמה זמן אנחנו מכירים?

מרינה                (חושבת) אלוהים – תעזור לי לזכור… הגעת אלינו, כאן לסביבה…. מתי…? אמא של סוניה היתה עוד בחיים. לא החורף שהיא מתה, אחד לפני. אז כבר אחת עשרה שנה… אולי יותר.

אסטרוב             השתניתי מאד?

מרינה                כן, מאד. היית אז צעיר ויפה, ועכשיו הזדקנת. אתה כבר לא כל כך יפה. וגם  –  התחלת לשתות. 

אסטרוב             כן… תוך עשר שנים נהייתי בן אדם אחר, ואת יודעת למה סבתא’לה? כי אני עובד יותר מדי.  על הרגליים מהבוקר עד הערב, אין לי רגע מנוחה. ובלילה, אני רועד מתחת לשמיכה שאולי יבואו לסחוב אותי אל איזה חולה. מאז שהכרנו לא היה לי יום חופש. אז פלא שהזדקנתי? חוץ מזה, כל העסק הזה שנקרא חיים כל כך משעמם, מטומטם, מזוהם… גוררים אותך החיים האלה. אתה מוקף אנשים משונים, רק אנשים משונים; אחרי שנתיים שלוש בחברתם, לאט לאט, בלי לשים לב, גם אתה נהיה קצת משונה. אין לך ברירה. כן, נהייתי משונה סבתא’לה… טפש – עוד לא, תודה לאל. לחשוב – אני עוד מסוגל, אבל להרגיש – כבר פחות. אני לא רוצה כלום, אני לא צריך כלום, אני אפילו לא אוהב אף אחד… חוץ ממך אולי. (מנשק אותה בראש) כשהייתי ילד היתה לי אומנת בדיוק כמוך.

מרינה                אולי משהו לאכול?

אסטרוב             לא. לפני פסחא נסעתי למליצקויה. פרצה שם מגיפה… טיפוס.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                      האכרים, בבקתות שלהם, צפופים… לכלוך, סירחון, עשן! החולים שכבו על הרצפה…  והחזירים הסתובבו ביניהם… יום שלם התעסקתי איתם, לא ישבתי רגע. לא הכנסתי פירור לפה. וכשהגעתי סוף סוף הביתה, לא נתנו לי לנוח. הביאו פועל פצוע מתחנת הרכבת. השכבתי אותו על השולחן והוא מת לי בידיים. ואז, ברגע הכי פחות מתאים, כל הרגשות הרדומים התעוררו, המצפון הציק לי כאילו הרגתי אותו בכוונה… ישבתי, עצמתי את העיניים ושאלתי את עצמי, אם… בעוד מאה או מאתיים שנה, האנשים האלה, שאנחנו מנסים לסלול להם את הדרך, יזכרו להגיד עלינו מילה טובה? לא סבתא’לה, הם ישכחו אותנו.

מרינה                אנשים אולי ישכחו, אלוהים יזכור.

אסטרוב             תודה. יפה אמרת.

                        (מתוך הבית נכנס וניה. הוא נרדם אחרי ארוחת הצהריים ונראה פרוע ולא ממוקד. הוא יושב על הספסל ומיישר את העניבה המהודרת שלו)

וניה                   כן… (שהייה)  כן…

אסטרוב             ישנת טוב?

וניה                   מאד.  (מפהק) מאז שהפרופסור ורעייתו הגיעו, החיים שלנו השתבשו… אני ישן בשעות הלא נכונות, אוכל כל מיני מאכלים מוזרים, שותה יין… זה לא בריא! קודם לא היה לי רגע פנוי, סוניה ואני עבדנו כמו נמלים, ועכשיו סוניה עושה הכל לבד ואני רק ישן ואוכל ושותה … זה לא בסדר.

מרינה                (מנידה בראשה) איזה סדרים שנהיו פה! הפרופסור קם בשתים עשרה, הסאמובר רותח כל הבוקר ומחכה לו. לפני שהם באו היינו אוכלים צהריים באחת, כמו כולם, אבל עכשיו אוכלים צהריים בערב. הפרופסור כל הלילה כותב וקורא ופתאום בשתיים בבוקר מצלצל הפעמון… מה קרה אבא’לה? רוצה תה. נו, לך תעיר את כולם, תחמם את הסאמובר… איזה סדרים!

אסטרוב             הם עוד יהיו כאן הרבה זמן?

וניה                   הפרופסור החליט לגור כאן.

מרינה                הנה למשל, עכשיו. הסמובר על השולחן כבר שעתיים, הם – יצאו לטייל.

וניה                   באים, באים… אל תתרגשי.

                        (נשמעים קולות קרבים. סרבריאקוב, ילנה, סוניה וטלגין באים מעומק הגן, לאחר שחזרו מהטיול שלהם)

טלגין                 כן, כן, בהחלט נפלא, כבודו.

סרבריאקוב        מעולה, מעולה… איזה נוף קסום.

וניה                   רבותי, תה!

סרבריאקוב        ידידי, תביאו לי את התה לחדר העבודה שלי, תואילו בטובכם! אני חייב לגמור משהו.

סוניה                 אבא, מחר ניסע למשתלה הניסיונית, רוצה? המשתלה הזו בטח תמצא חן בעיניך.

                        (ילנה, סרבריאקוב וסוניה נכנסים הביתה. טלגין מתקרב לשולחן ויושב ליד מרינה)

וניה                   חם, מחניק, והמלומד שלנו יוצא במעיל, בערדליים, עם מטריה וכפפות.

אסטרוב             שומר על הבריאות.

וניה                   אבל אשתו מקסימה. כמה שהיא יפה. לא ראיתי בחיים אשה יותר יפה.

טלגין                 כשאני מטייל בשדות או משוטט בגן, כשאני מסתכל בשולחן הזה, הלב מתרחב מרוב אושר. מזג אויר נפלא, הציפורים מצייצות, כולנו חיים בשלום ובנחת. מה עוד אפשר לבקש? (לוקח כוס תה) תודה מכל הלב.

וניה                   (חולם) איזה עיניים… אשה מדהימה!

אסטרוב             וניה, ספר לנו משהו.

וניה                   (בעצלות) מה אתה רוצה לשמוע?

אסטרוב             אין לך איזה חדשות בשבילנו?

וניה                   לא, הכל ישן. אני בדיוק כמו שהייתי רק יותר גרוע, כי נעשיתי עצלן. אני לא עושה כלום, רק מקשקש כמו נודניק זקן. והציפור הזקנה שלי MAMAN, עם עין אחת בקבר והעין שנייה בספרים המלומדים שלה, ממשיכה לקרקר על האמנסיפציה של נשים, ולחפש בלי הרף שחר של חיים חדשים.

אסטרוב             והפרופסור?

וניה                   הפרופסור יושב בחדר שלו מבוקר עד לילה וכותב:

                        מסכן הנייר! האיש הזה היה צריך לכתוב את הביוגרפיה שלו. הוא עצמו נושא מצוין לספר. פרופסור בדימוס, צנון מיובש עם מיגרנות וראומטיזם, וכבד נפוח מרוב קנאה… עשרים וחמש שנה האיש קורא וכותב על אמנות, כשאין לו מושג מה זה בכלל. עשרים וחמש שנה הוא לועס דעות של אחרים על ריאליזם, נטורליזם, ועוד איזמים כאלה. עשרים וחמש שנה הוא קורא וכותב דברים שהחכמים יודעים מזמן ואת הטפשים זה לא מעניין. עשרים וחמש שנה הוא מנסה לדרבן סוס מת. ואיזו חשיבות עצמית. ואיזה יומרה! ועכשיו, כשהוא פנסיונר, מסתבר שאף אחד בכלל לא שמע עליו. לא מוכר לא ידוע. ותסתכל עליו! מתהלך על פני האדמה כמו חצי אל!

אסטרוב             נראה לי שאתה מקנא בו.

וניה                   כן, אני מקנא! תראה איזה הצלחה עם נשים! דון ז’ואן. אשתו הראשונה, אחותי, היתה בן אדם יפה, עדין, נשמה טהורה כמו השמיים הכחולים. היא אהבה אותו כמו שרק מלאכים טהורים יכולים לאהוב. החותנת שלו, אמא שלי, מעריצה אותו עד היום, היא ממש סוגדת לו… אשתו השנייה – יפהפיה, אינטליגנטית – ראית אותה – היא התחתנה איתו כשהיה כבר זקן והקריבה למענו את הנעורים שלה, את היופי שלה, את החופש שלה ואת הברק שלה. למה? מה היא קבלה בתמורה?

אסטרוב             היא נאמנה לפרופסור?

וניה                   כן, לצערי.

אסטרטב            למה לצערך?

וניה                   כי זאת נאמנות מזוייפת. לבגוד בבעל זקן שאת לא סובלת – זה לא מוסרי, אבל לחנוק את הנעורים האומללים שלך ולכבות כל ניצוץ של חיים – זה נחשב מוסרי.

טלגין                 (בקול בוכים) וניה, אני לא אוהב שאתה מדבר ככה. תשמע… כל מי שבוגד בבעל או באשה הוא אדם לא הגון, הוא מסוגל לבגוד גם במולדת!

וניה                   (בכעס) אוי, תסתום את הפה וופלה.

טלגין                 אשתי ברחה ממני עם המאהב שלה יום אחרי החתונה כי הפרצוף שלי לא נראה טוב. אבל אני המשכתי למלא את חובתי. אני אוהב אותה ונאמן לה עד היום. אני עוזר לה כמה שאני יכול ונתתי כל מה שהיה לי כדי לחנך את הילדים שלה ושל המאהב שלה. ויתרתי על האושר שלי אבל נשארה לי הגאווה. ומה איתה? הנעורים שלה חלפו, היופי דהה, כמובן, והמאהב שלה מת… אז מה נשאר לה?

 סוניה                (מבחוץ) נניצ’קה. (למרינה) נניצ’קה, באו כמה אכרים. לכי דברי איתם.

(מוזגת תה. מרינה יוצאת. ילנה לוקחת כוס ויושבת לשתות על הנדנדה)

אסטרוב             (לילנה) באתי לראות מה עם בעלך. כתבת שהוא חולה מאד, שיש לו ראומטיזם, ואני לא יודע מה עוד, אבל הוא נראה לי… לגמרי בריא.

 

 

ילנה                  אתמול בערב הוא היה בדיכאון, התלונן על כאבים ברגליים.

אסטרוב             ואני דהרתי 30 קילומטר. נו טוב, לא משנה – זאת לא הפעם הראשונה. אבל אם כבר הגעתי אני אשאר עד מחר ולפחות אישן כמו שצריך.

סוניה                 טוב מאד. אז תאכל איתנו ארוחת ערב. (שותה את התה) התה כבר קר!

טלגין                 כן, הטמפרטורה של הסאמובר צנחה באופן משמעותי.

ילנה                  לא נורא איבן איבאניץ’, אז נשתה תה קר.

טלגין                 תסלחי לי …  לא איבן איבאניץ’ אלא איליה איליץ’, איליה איליץ’ טלגין, או וופלה, כמו שקוראים לי כל מיני אנשים, בגלל החטטים שנשארו לי מהאבעבועות. אני הסנדק של סוניה, וכבודו, בעלך, מכיר אותי טוב מאד. אני עכשיו גר אצלכם כאן באחוזה, ויכול להיות שיצא לך לשים לב שאני אוכל איתכם כל יום.

סוניה                 איליה איליץ’ הוא העוזר שלנו, יד ימין שלנו. (ברוך) אפשר למזוג לך עוד כוס תה?

ואסילייבנה         אאך, אאך!

סוניה                 מה קרה סבתא?

ואסילייבנה         שכחתי להגיד לאלכסנדר… הזכרון לא מה שהיה… קיבלתי היום מכתב מפאוול אלכסייץ’ מחארקוב… הוא שלח לי את החוברת החדשה שלו…

אסטרוב             מענינת?

ואסילייבנה         מענינת, אבל איכשהו מוזרה. הוא מתכחש לכל התיאוריות שהאמין בהן במשך שבע שנים. זה נורא…

וניה                   זה בכלל לא נורא. תשתי את התה MAMAN.

ואסילייבנה         אבל אני רוצה לדבר!

וניה                   כבר חמישים שנה אנחנו מדברים ומדברים וקוראים מאמרים. הגיע הזמן להפסיק.

ואסילייבנה         אותך אף פעם לא עניין לשמוע מה שיש לי להגיד. תסלח לי ז’אן, אבל כל כך השתנית בשנה האחרונה. אני בקושי מכירה אותך… היו לך פעם דעות מוצקות, היתה לך אישיות מוארת… 

וניה                   או כן! היתה לי אישיות מוארת שלא האירה שום דבר… (פאוזה)  אישיות מוארת… איזה בדיחה עלובה.

סוניה                 דוד וניה, משעמם!

ואסילייבנה         (לבנה) אתה מטיל את האשמה על כל הדברים שהאמנת בהם, אבל האשמה היא שלך, לא שלהם.

לא מספיק להאמין, צריך גם לעשות.

וניה                   לעשות? לא כל אחד מסוגל לכתוב ולכתוב בלי סוף, כמו הפרפטאום מובילה, ה-HERR פרופסור שלך.

ואסילייבנה         למה אתה מתכוון?

סוניה                 (מתחננת) סבתא! דוד וניה! אני מתחננת.

וניה                   אני שותק. אני שותק ומתנצל. (שהייה)

ילנה                  מזג אויר טוב היום… לא חם… (שהייה)

וניה                   במזג אויר כזה טוב לתלות את עצמך.

מרינה                צ’יפ צ’יפ צ’יפ ציפ. צ’יפ צ’יפ צ’יפ…

סוניה                 מה קרה נניצ’קה?

מרינה                התרנגולת המנוקדת נעלמה עם האפרוחים שלה. אני מפחדת שהעורבים טרפו אותם.

                        (נכנס טלגין)

טלגין                 (לאסטרוב) סליחה דוקטור, הגיע פועל. שלחו מישהו לקרוא לך.

אסטרוב             לאן?

פועל                  לבית החרושת.

אסטרוב             (מיואש) אני מודה לך מאד. אין ברירה, אני חייב ללכת… (מחפש את הכובע שלו) לעזאזל, מעצבן…

סוניה                 כן, באמת חבל… אבל תחזור לאכול אתנו.

אסטרוב             לא, אני לא אוכל. כבר יהיה מאוחר מדי. איפה ה…  (לטלגין) וופלה… לפחות תביא לי כוסית וודקה. (טלגין יוצא) יש איזה דמות באחד המחזות של אוסטרובסקי עם שפם גדול וכשרון קטן. זה בדיוק אני… נו, רבותי, שלום לכם… (לילנה)  אם פעם תקפצו אלי יחד עם סוניה, אני אשמח מאד. יש אצלי משתלה ניסיונית של עצי יער צעירים שאין כמוה בכל האיזור.

ילנה                  סיפרו לי שאתה מאד אוהב את היערות, אבל זה לא מתנגש לך עם העיסוק האמיתי שלך? אחרי הכל אתה רופא.

אסטרוב             רק אלוהים יודע מה העיסוק האמיתי של הבן אדם.

ילנה                  זה לא נשמע לי כל כך מעניין. יער ועוד יער ועוד יער.

סוניה                 ד”ר אסטרוב שומר שלא יחסלו את היערות הישנים. אם תקשיבי למה שהוא מספר תסכימי אתו לגמרי.

וניה                   (צוחק) אותי זה לא משכנע. (לאסטרוב) אני אמשיך לשרוף עצים בתנור שלי, ולבנות את הסככות מקורות עץ.

אסטרוב             אתה יכול להשתמש בכבול לחימום ולבנות מאבן. אני לא מתנגד לכרות עצים כשיש צורך, אבל למה להרוס את היערות? היערות של רוסיה רועדים תחת מכות הגרזן. מיליארדי עצים נעלמו. המאורות של חיות הבר והקינים של הציפורים נחרבו. הרבה נופים יפים נעלמו לנצח. ולמה? מפני שבני האדם עצלנים וטפשים –  הם מתעצלים להתכופף ולאסוף את הדלק שלהם מהקרקע. (לילנה) אני לא צודק?

                        (נכנס טלגין מביא לו כוסית ווקדה על מגש)

טלגין                 (אסטרוב שותה) הפועל מחכה

אסטרוב             כן כן. רק ברברים מסוגלים לשרוף בתנור כל כך הרבה יופי ולהרוס את מה שהם לא יודעים ליצור. האדם ניחן בהגיון ובכוחות יצירה כדי שיוכל לטפח את מה שניתן לו, אבל עד עכשיו הוא לא יצר, אלא הרס. היערות נעלמים, הנהרות מתייבשים, חיות הבר נכחדות, מזג האויר משתבש, והיקום הולך ונעשה דל יותר ומכוער יותר מדי יום. (לוניה) אני רואה אצלך בעיניים מבט אירוני. כל מה שאני אומר נראה לך לא רציני, ו… ו, טוב, אולי זה באמת שטויות. אבל כשאני חולף על פני יערות שהיצלתי מהגרזן, או שומע את הרוח בענפי העצים הצעירים ששתלתי במו ידיי, אני מרגיש שתרמתי לשיפור האקלים, ושאם בני האדם יהיו מאושרים בעוד אלף שנה, אז יהיה לי חלק קטן באושר שלהם. טוב… אני חייב לזוז. יכול להיות שהכל שטויות. שלום לכם.

                        (הוא הולך לעבר הבית. סוניה מחזיקה בזרועו והולכת אתו)

סוניה                 מתי תבוא שוב לראות אותנו?

אסטרוב             אני לא יודע.

סוניה                 רק בעוד חודש?

                        (אסטרוב וסוניה נכנסים אל הבית. ואסילייבנה וטלגין נשארים ליד השולחן. ילנה ווניה הולכים לכיוון המרפסת)

ילנה                  ואתה, שוב היית בלתי נסבל. למה להקניט את אמא שלך, למה לדבר על פרפטאום מובילה? ואתמול בארוחה שוב רבת עם אלכסנדר. אתה ממש קטנוני.

וניה                   מה לעשות אם אני שונא אותו?

ילנה                  אתה שונא בלי סיבה. הוא כמו כל אחד אחר. לא יותר גרוע ממך.

וניה                   אם היית יכולה לראות את הפנים שלך, איך שאת מתנועעת… כמה שהחיים שלך מעייפים אותך, כמה שלא מתחשק לך לחיות!

ילנה                  נכון, לא מתחשק משעמם. כולכם מעליבים את בעלי, עלי מסתכלים ברחמים. “מסכנה, התחתנה עם זקן”. שמעת מה שאסטרוב אמר עכשיו, “תראו איך בלי לחשוב אתם משמידים את היערות שלכם”. ככה אתם הורסים גם את בני האדם, הודות לכם, בקרוב לא תשאר טיפה של נאמנות וטוהר והקרבה עצמית. למה אתם לא יכולים להסתכל באדישות על אשה שהיא לא שלכם? כי, כמו שהדוקטור אמר, והוא צדק, אתם חושבים רק איך להרוס. אתם לא מרחמים על היערות, או על הציפורים, או על הנשים, או אחד על השני.

וניה                   את הפילוסופיה הזאת אני לא אוהב. (שהייה)

ילנה                  אתה יודע למה אתה ואני חברים כל כך טובים? מפני ששנינו אנשים משעממים. כן, משעממים! אל תסתכל עלי ככה, אני לא אוהבת את זה.

וניה                   איך אני יכול להסתכל עלייך אחרת כשאני אוהב אותך? את האושר שלי, החיים שלי, הנעורים שלי! אני יודע שהסיכויים שלי לזכות באהבה שלך הם ממש אפסיים, לא קיימים, אבל אני לא מבקש ממך כלום. רק תני לי להסתכל עלייך, להקשיב לקול שלך …

ילנה                  די, יכולים לשמוע אותך.

                        (הם הולכים לעבר הבית)

וניה                   (בעקבותיה) תני לי לדבר על האהבה שלי, אל תלכי…

ילנה                  איזה עינוי! (נכנסים לתוך הבית)

                        (טלגין פורט על הגיטרה נעימת פולקה. אמו של וניה כותבת משהו בשולי החוברת שהיא קוראת)

 

                  

 

 

 

                        מערכה שנייה

                        חדר האוכל בבית סרבריאקוב. לילה. מבחוץ נשמעות נקישות המקל של השומר.

                        הפרופסור יושב בכורסה ליד החלון הפתוח ומתנמנם. לידו ילנה, גם היא מתנמנמת.

הפרופסור          מערכה שנייה, באותו לילה.

                        (מתעורר) מי כאן? סוניה, את?

ילנה                  זאת אני.

הפרופסור          את לנוצ’קה … כאב בלתי נסבל!

ילנה                  השמיכה נפלה לך. (כורכת את השמיכה סביב רגליו) אלכסנדר, אני אסגור את החלון.

הפרופסור          לא, מחניק לי…  נרדמתי קצת וחלמתי שהרגל השמאלית היא לא שלי. התעוררתי עם הכאב הנורא הזה. ואני יודע שזה לא ראומטיזם- זה הלב. מה השעה?

ילנה                  שתים עשרה ועשרים.

                        (שהייה)

הפרופסור           אבל למה כל כך קשה לי לנשום?

ילנה                  אתה עייף. גם אתמול בלילה לא ישנת.

הפרופסור          אומרים שלטורגנייב היה ראומטיזם וזה הפך לאנגינה פקטוריס. אני פוחד שגם לי זה יקרה. אוי זיקנה מכוערת, מנוולת. לעזאזל, לעזאזל איתה. מאז שהזדקנתי התחלתי אפילו להגעיל את עצמי. גם אתכם בטח מגעיל להסתכל עלי.

ילנה                  אתה מדבר על הזיקנה כאילו אנחנו אשמים שהזדקנת.

הפרופסור          ואותך אני מגעיל יותר מכולם.

                        (ילנה קמה ויושבת יותר רחוק ממנו)

                        ואת כמובן צודקת. אני לא טפש – אני מבין. את צעירה, את בריאה, את יפה, ואת רוצה לחיות. ואני איש זקן, חצי פגר. את חושבת שאני לא מבין? ממש אידיוטי שאני עוד חי. אבל חכו, אני בקרוב אשחרר את כולכם. אני לא אמשיך להיגרר כאן עוד הרבה זמן.

ילנה                  אני מותשת… די, בבקשה, תשתוק.

סרבריאקוב        בגללי כולם מותשים, משועממים, כולם מבזבזים את הנעורים שלהם, ואני היחיד כאן שמרוצה ונהנה מהחיים, ברור לגמרי!

ילנה                  די! אתה מענה אותי!

סרבריאקוב        אני מענה את כולם. ברור לגמרי!

ילנה                  (בוכה) אני לא יכולה יותר! תגיד לי מה אתה רוצה ממני?

סרבריאקוב        שום דבר.

ילנה                  אז תפסיק. אני מבקשת.

סרבריאקוב        מוזר מאד, אבל כשוניה או כשהאמא שלו, האידיוטית הזקנה, פותחים את הפה, זה בסדר, כולם מקשיבים, וכשאני רק מוציא מילה תיכף כולם נעשים אומללים. אפילו הקול שלי מעצבן אותכם. נגיד שאני מגעיל, שאני אגואיסט, שאני רודן, אז אין לי זכות לקצת אגואיזם לעת זיקנה? הרווחתי את זה, לא? אני שואל אותך, אין לי זכות לקצת שלווה? לקצת תשומת לב?

ילנה                  אף אחד לא חולק על הזכויות שלך. (החלון נטרק ברוח) הרוח התחזקה. אני אסגור את החלון.

(היא סוגרת) אף אחד לא חולק על הזכויות שלך.

סרבריאקוב        אתה מקדיש את כל חייך לעבודה אקדמית, אתה מתרגל לחדר העבודה שלך ולאולם ההרצאות ולחברת הקולגות המכובדים שלך – ואז פתאום, בלי שום סיבה, אתה מתעורר בחדר המתים הזה, פוגש כל יום אותם אנשים אוילים ומקשיב לפטפוטים בנאליים… אני רוצה לחיות, אני אוהב הצלחה, אני אוהב להיות מפורסם, אני אוהב שיש רעש סביבי, אבל כאן אני מרגיש כמו בגלות. מבזבז את כל כוחותי כדי לקונן על העבר, מתבונן בהצלחות של אחרים ופוחד מהמוות… אני לא יכול! אין לי כוח! ועכשיו, נוסף לכל, אני מגלה שהם לא סולחים לי על זה שהזדקנתי.

ילנה                  חכה קצת בסבלנות. בעוד חמש או שש שנים גם אני אהיה זקנה.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                               

                        (נכנסת סוניה)

סוניה                 אבא, אתה ביקשת שנזמין את ד”ר אסטרוב, ועכשיו הוא כאן ואתה לא מוכן לראות אותו. זה לא מנומס. סתם בזבזנו את הזמן שלו.

סרבריאקוב        מה יוצא לי מהאסטרוב שלך? הוא מבין ברפואה כמו שאני מבין באסטרונומיה.

סוניה                 אנחנו לא יכולים להזמין את כל הפקולטה לרפואה בשביל לטפל בראומטיזם שלך.

סרבריאקוב        עם הליצן הזה אני לא אדבר.

סוניה                 איך שאתה רוצה. (יושבת) לי זה לא משנה.

סרבריאקוב        מה השעה?

ילנה                  אחרי אחת.

סרבריאקוב        מחניק… סוניה, הביאי לי את הטיפות, טוב?

סוניה                 הנה.  (היא מגישה לו בקבוק תרופה קטן)

סרבריאקוב        (מעוצבן) לא אלה, לא אלה! אי אפשר לבקש פה שום דבר.

סוניה                 אני מבקשת שתפסיק עם הקפריזות שלך. אולי יש כאלה שאוהבים את זה אבל אותי תעזוב, תעשה לי טובה! אני לא סובלת את זה וגם אין לי זמן. אני צריכה לקום מחר מוקדם, אוספים את החציר.

                        (נכנס וניה בחלוק, מחזיק נר)

וניה                   מתחילה סערה. (הבזק של ברק) ראיתם? HELENE  (בצרפתית), סוניה. לכו לישון, באתי להחליף אותכן.

סרבריאקוב        (מבוהל) לא, לא! אל תשאירו אותי אתו! לא. הוא יהרוג אותי עם הדיבורים שלו!

וניה                   אבל אתה חייב לתת להן לנוח! כבר לילה שני שהן לא ישנות!

סרבריאקוב        שילכו לישון, אבל גם אתה תלך. אני מודה לך. אני מתחנן. בשם החברות שהיתה לנו. בלי ויכוחים. נדבר פעם אחרת.

וניה                   (באירוניה) בשם החברות שהיתה… שהיתה…

סוניה                 דוד וניה תשתוק.

סרבריאקוב        (לאשתו) אל תשאירי אותי אתו, יקרה שלי. הוא יהרוג אותי עם הדיבורים שלו.

וניה                   זה מתחיל להיות מגוחך.

                        (נכנסת מרינה מחזיקה נר)

סוניה                 את צריכה להיות במיטה. כבר מאוחר.

מרינה                בטח! הסאמובר עוד על השולחן, איך אני יכולה ללכת לישון?

סרבריאקוב        אף אחד לא ישן, כולם מותשים – רק אני נהנה מהחיים.

מרינה                (ברוך, ניגשת אליו) מה קרה נשמה שלי? כואב? ואצלי, הרגליים, אוך, כמה כואב, כ’כך כואב, מושך… (היא מיישרת את השמיכה שעל ברכיו) אתה כבר שנים יש לך את זה. אמא של סוניה, תנוח בשלום, היתה נשארת ערה כל הלילה… כמה דאגה עליך… כ’כך אהבה אותך. (שהייה) זקנים זה כמו תינוקות, רוצים שירחמו עליהם, שמישהו… אבל כשאתה זקן, אף אחד לא מרחם עליך. (היא נותנת לו נשיקה בכתף) בוא יקר שלי, נלך למיטה … בוא עיניים שלי… אני אכין לך קצת תה פטל ואני אחמם לך ת’רגליימצ’יקים … ואני אתפלל בשבילך.

סרבריאקוב        (נפעם) בואי נלך מרינה.

 מרינה               גם אצלי, הרגליים, אוי כמה שכואב, מושך… 

                        (היא וסוניה מוליכות אותה החוצה)

                        אמא של סוניה… כמה היתה דואגת. היתה בוכה … את היית עוד פיצפונת סוניה, טפשונת… בוא יקר שלי, בוא אבא’לה…

.                       (יוצאים סרבריאקוב, סוניה ומרינה)

ילנה                  הוא מענה אותי. אני בקושי עומדת על הרגליים.

וניה                   הוא אותך ואני את עצמי. כבר לילה שלישי ברציפות אני לא ישן.

ילנה                  משהו לא טוב קורה בבית הזה. אמא שלך שונאת הכל חוץ מהפרופסור והחוברות שלה; הפרופסור כל הזמן כועס, לי הוא לא מאמין וממך הוא פוחד; סוניה כועסת על אבא שלה, וכועסת עלי, היא לא דיברה אתי כבר שבועיים; אתה שונא את בעלי ולא סובל את אמא שלך, בגלוי; ואני כל הזמן מדוכדכת; עשרים פעם היום כמעט התחלתי לבכות… משהו לא טוב קורה בבית הזה…

וניה                   בואי לא נדבר כל כך הרבה.

ילנה                  אתה בן אדם משכיל וחכם, והיית צריך להבין שהעולם ייחרב לא בגלל המלחמות הגדולות, אלא בגלל שנאה ובגלל המריבות הקטנות… במקום להתלונן היית צריך להשתדל לעשות שלום בין כולם.

וניה                   קודם כל תעזרי לי לעשות שלום עם עצמי! יקרה שלי…

                        (הוא גוחן פתאום קדימה ומנשק את ידה)

ילנה                  תפסיק. (היא מושכת את ידה) לך מכאן.

וניה                   הגשם עוד מעט ייפסק. הכל בטבע יתרענן ויקום לתחיה. רק אותי הסערה לא תקים לתחיה. רק אותי. יום ולילה אותה מחשבה חונקת אותי, כמו איזה רוח רפאים שהתיישבה לי על החזה – שהחיים שלי אבודים, שאין לי שום סיכוי. העבר לא קיים – התבזבז בטפשות על זוטות – ההווה נורא בתפלות שלו. הנה החיים שלי, הנה האהבה שלי: מה לעשות בהם! כל הרגשות שלי בוזבזו לחינם. אני טובע כמו קרן שמש שצללה לבור חשוך.   

ילנה                  כשאתה מספר לי על האהבה שלך, זה משגע אותי, אני לא יודעת מה לומר. תסלח לי,  אין לי מה לומר לך. (היא מתחילה לצאת) לילה טוב.

וניה                   (חוסם את דרכה) אם היית יודעת כמה זה מכאיב לי שממש לידי, כאן בבית הזה, עוד מישהו מבזבז את החיים שלו  – את! החיים שלך! למה את מחכה? איזו תיאוריה מטופשת מעכבת אותך? נסי להבין, תביני…

ילנה                  (מביטה בו בקפדנות) אתה שתוי.

וניה                   יכול להיות, יכול להיות.

ילנה                  איפה הדוקטור?

וניה                   הוא שם… אצלי בחדר, ישן…

ילנה                  היום שוב שתית? למה אתה עושה את זה?

וניה                   זה נותן לי הרגשה שאני חי.

ילנה                  פעם לא היית שותה ולא היית מדבר כל כך הרבה. די, נמאס לי ממך. לך לישון.

וניה                   (גוחן קדימה ומנשק את ידה) יקרה שלי… נפלאה שלי!

ילנה                  (בכעס) עזוב אותי. באמת, זה ממש לא נעים.

                        (היא יוצאת)

וניה                   (לבדו) הלכה… (שהייה) לפני עשר שנים הייתי פוגש אותה אצל אחותי המנוחה. היא היתה בת שבע עשרה ואני בן שלושים ושבע. למה לא התאהבתי בה אז, למה לא הצעתי לה נישואים? זה היה בהחלט אפשרי! ועכשיו היא יכלה להיות אשתי… כן… הנה, היום, הסערה היתה מעירה את שנינו; הרעמים היו מפחידים אותה ואני הייתי מחבק אותה ולוחש: “אל תפחדי, אני כאן”. איזה מחשבות נפלאות. עושה לי טוב. אני אפילו צוחק… אוי אלוהים, הראש שלי כל כך מבולבל למה אני זקן? למה היא לא מבינה אותי? אני לא יכול לסבול את הדיבורים היומרניים שלה, את המוסר המטופש שלה, את השטויות שלה על עולם שהולך ונחרב, אני שונא את זה, ממש, עד עמקי נשמתי. (שהייה) רימו אותי!  אני סגדתי לפרופסור העלוב הזה עם הראומטיזם שלו, עבדתי בשבילו כמו חמור. סוניה ואני סחטנו מהאחוזה הזאת כל פרוטה. התמקחנו על השמן, האפונה, הקמח כמו שני אכרים קמצנים. חסכנו על אוכל ולא הוצאנו פרוטה מיותרת. כל זה כדי לצרף פרוטה לפרוטה ולשלוח לו אלפים. הייתי גאה בו ובידע שלו. הוא היה החיים שלי. נשמתי אותו. כל מה שהוא כתב, כל מה שהוא אמר היה עדות לגאונות. ועכשיו כשהוא פנסיונר, איפה כל ההשגים שלו? כשהוא יסתלק מהעולם אפילו דף אחד לא יחיה אחריו. הוא אפס! בועת סבון!

רימו אותי… עכשיו אני מבין, כמו טפש נתתי שירמו אותי…

                        (נכנס אסטרוב קצת שתוי, בבגד עליון אבל ללא ווסט או עניבה. בעקבותיו טלגין עם הגיטרה)

אסטרוב                         הסערה העירה אותי. גשם רציני. (לוניה) אתה לבד כאן? אין גברות? (לוופלה) נגן!

טלגין                 כולם ישנים!

אסטרוב             נגן!

                        (טלגין פורט על המיתרים בשקט)

אסטרוב             (שיר עממי) “תרקדי בקתה תרקוד תנור,

טלגין                 ששש      

                        לבעל הבית אין איפוא לגור…”

אסטרוב             חשבתי ששמעתי את הקול של ילנה.

וניה                   היא היתה כאן הרגע.

אסטרוב             אשה מפוארת. (בוחן את בקבוקי התרופות שעל השולחן) תרופות מכל קצווי תבל. מחארקוב, ממוסקבה… בכל רחבי הארץ הוא נמאס עם הראומטיזם שלו. הוא חולה או שהוא עושה את עצמו?

וניה                   חולה.

                        (שהייה)

אסטרוב             למה אתה כל כך עצוב היום? אולי אתה מרחם על הפרופסור?

וניה                   עזוב אותי.

אסטרוב             ואולי אתה מאוהב במאדאם פרופסור?

וניה                   בעיני היא חברה.

אסטרוב             כבר ?

וניה                   מה זאת אומרת כבר?

אסטרוב             אשה יכולה להיות חברה של גבר רק לפי השלבים הבאים:

קודם – מכרה; אחר כך – מאהבת; אחרי זה – חברה.

וניה                   איזה חוסר טעם.  

אסטרוב             באמת? כן… אני מודה, אני הולך ונעשה חסר טעם. תראה, אני שתוי. בדרך כלל אני משתכר ככה פעם בחודש, ואז אני נהיה גס וחצוף. במצבים כאלה אני יכול לעשות הכל! אני יכול לבצע את הניתוחים הכי מסובכים ולהגיע לתוצאות מדהימות; אני יכול לתכנן את התוכניות הכי נועזות; בזמנים כאלה אני אפילו לא חושב שיש בי משהו משונה – אני מאמין שאני מעניק לאנושות שירות אדיר… אדיר! ויש לי גם שיטה פילוסופית משלי, ואתם כולכם, ידידי, אתם, מצידי, שרצים קטנים…

חיידקים. (לטלגין) נגן, נגן וופלה!

טלגין                 מכל הלב , ידידי, אבל… כולם בבית ישנים!

אסטרוב             נגן! (טלגין פורט בשקט) “תרקדי בקתה תרקוד תנור…” לא היתה מזיקה לנו עוד כוסית. בואו, אני חושב שנשאר קצת קוניאק. וברגע שיאיר הבוקר ניסע אליי. בסדר? (שרים ורוקדים… רואה את סוניה נכנסת)  סליחה – אני בלי עניבה.

                        (הוא יוצא במהירות. טלגין בעקבותיו)

סוניה                 דוד וניה אתה שוב השתכרת עם הרופא. נהייתם צמד. הוא תמיד היה כזה, אבל למה אתה פתאום? לא מתאים לך בגילך.

וניה                   זה לא קשור לגיל. במקום שאין בו חיים אמיתיים אנשים חיים באשליות. זה יותר טוב מכלום.

סוניה                 החציר מונח בשדה, כל הזמן יורד גשם והכל נרקב – ואתה חי באשליות. אתה בכלל ויתרת על העבודה במשק… אני עושה הכל לבד – ואני מותשת לגמרי… (בבהלה) דוד וניה, יש לך דמעות בעיניים!

וניה                   הסתכלת עלי עכשיו כמו אמך המנוחה. אחותי…אחותי האהובה…איפה היא עכשיו? אם היא היתה יודעת! אאך, אם היא רק היתה יודעת!

סוניה                 מה, דוד וניה, היתה יודעת מה?

וניה                   כל כך קשה, לא טוב …לא חשוב… אחר כך… לא חשוב… אל תדאגי. אני אלך…

                        (וניה יוצא)

סוניה                 (דופקת בדלת) דוקטור אסטרוב…

אסטרוב             כן.

סוניה                 אני מקווה שאתה לא ישן? אתה יכול בבקשה רגע?

אסטרוב             (מצידה השני של הדלת) אני כבר בא! (לאחר שהייה קלה אסטרוב נכנס, עכשיו בווסט ועניבה)

                        רצית משהו?

סוניה                 תשמע, תשתה בעצמך, אם זה מתאים לך, אבל אני מתחננת, אל תתן לדוד וניה לשתות. זה מזיק לו.

אסטרוב             בסדר גמור. לא נשתה יותר. (שהייה) אני נוסע הביתה. עד שהם ירתמו את הסוסים כבר יאיר השחר.

סוניה                 יורד גשם. חכה עד הבוקר.

אסטרוב             הסערה כבר כמעט חלפה –  יתפוס אותי רק הקצה שלה. אני הולך. ובבקשה לא להזמין אותי יותר לראות את אבא שלך. אני אומר לו שזה ראומטיזם, הוא אומר לי אנגינה פקטוריס. אני אומר לו לשכב, הוא יושב. והיום הוא בכלל לא הסכים לדבר אתי.

סוניה                 הוא מפונק. (מחפשת במזנון) אתה רוצה לטעום משהו?

אסטרוב             למה לא? תביאי.

סוניה                 אני אוהבת לזלול קצת באמצע הלילה. בוא נראה מה יש במזנון. אומרים שכל חייו היתה לו הצלחה גדולה עם נשים, והגברות פינקו אותו. הנה, יש חתיכת גבינה.

                        (שניהם עומדים ליד המזנון ואוכלים)

אסטרוב             לא אכלתי כלום היום, רק שתיתי. הוא איש קשה. אבא שלך. (מוציא בקבוק מהמזנון, מוזג לו כוס) אין פה אף אחד, אז אני יכול לדבר בגלוי. אני לא חושב שהייתי מחזיק מעמד חודש בבית שלכם, הייתי נחנק באוירה הזאת… אבא שלך מתעסק רק עם המחלות שלו, והספרים; דוד וניה והדכאונות שלו; הסבתא שלך… וגם האמא החורגת שלך…

סוניה                 מה עם האמא החורגת שלי?

אסטרוב             בסך הכל היא רק אוכלת, ישנה, מטיילת ומקסימה את כולנו ביופי שלה –  וזהו. אין לה שום מחויבות, אחרים עושים את כל העבודה בשבילה… אני לא צודק? וחיים של בטלה לא יכולים להיות תמימים.  (שהייה)  אולי אני מחמיר מדי. גם אני, כמו דוד וניה שלך, לא מרוצה מהחיים, ואנחנו הולכים ונהפכים לצמד בכיינים.

סוניה                 אתה לא מרוצה מהחיים?

אסטרוב             תראי, אם את עוברת דרך היער בלילה חשוך ומרחוק את רואה אלומת אור, אז לא איכפת לך שאת עייפה או שהענפים שורטים אותך… אני עובד יותר קשה מכל אחד במחוז  ואת יודעת את זה, הגורל כל הזמן מצליף בי, ולפעמים זה כמעט בלתי נסבל, אבל שום אור לא זורח לי מרחוק. אני כבר לא מצפה לשום דבר, אני לא אוהב את האנשים, כבר מזמן אני לא אוהב אף אחד.

סוניה                 אף אחד?

אסטרוב             אף אחד. אולי רק קצת את האומנת שלך. לזכר הימים ההם. (מרים את הכוס שבידו)

סוניה                 (עוצרת בעדו) לא, בבקשה, אני מתחננת, אל תשתה יותר.

אסטרוב             למה לא?

סוניה                 לא מתאים לך. אתה בן אדם כל כך מעודן, הקול שלך נעים… יותר מזה, אתה… לא דומה לאף אחד שאני מכירה. אתה בן אדם יפה. אז למה אתה רוצה להיות כמו כל האנשים הרגילים ששותים ומשחקים קלפים?  בבקשה אל תעשה את זה, אני מתחננת. אתה תמיד אומר שבני אדם, במקום ליצור, מחריבים את מה שאלוהים נתן להם. אז למה להרוס את עצמך, למה? חבל, חבל, אני מתחננת, אל תעשה את זה.

אסטרוב             (מושיט לה את ידו) אני לא אשתה יותר.

סוניה                 מבטיח?

אסטרוב             מבטיח.

סוניה                 (לוחצת את ידו בחוזקה) תודה.

אסטרוב             BASTA. עכשיו אני לא שתוי, כמעט שלא, וככה אני אשאר עד סוף ימי חיי… אני זקן, אני שחוק מרוב עבודה, נעשיתי מחוספס ולא רגיש. אני לא חושב שאני עוד מסוגל לחבב מישהו. אני לא אוהב אף אחד, ו… אני חושב שזה כבר לא יקרה. הדבר היחיד שעוד מדבר אלי זה יופי. זה הדבר היחיד שאני לא אדיש לגביו. האמא החורגת שלך, למשל, אם היתה רוצה, היתה יכולה לסובב לי את הראש תוך יום. אבל זאת לא אהבה ולא חיבה. טוב…

סוניה                (שהייה) תגיד לי ד”ר אסטרוב, אם היתה לי חברה או אחות קטנה והיית מגלה שהיא… איך להגיד את זה… שהיא מאוהבת בך, מה היית עושה?

אסטרוב             (מושך בכתפיו) שום דבר, אני חושב. הייתי מבהיר לה שאני לא יכול לאהוב אותה. יש לי יותר מדי דברים על הראש. טוב, כדאי שאני אתחיל לזוז. שלום לך יקירתי, אחרת נהיה כאן עד הבוקר.

                        (הוא יוצא)

סוניה                 (לעצמה) הוא לא אמר לי כלום… הנשמה שלו והלב שלו עדיין נסתרים ממני. אז למה אני כל כך מאושרת? (היא צוחקת מאושר) אמרתי לו: “אתה מעודן ואציל, יש לך קול כל כך עדין…”

אולי זה לא היה במקום? הקול שלו נעים כזה, מלטף… הנה אני מרגישה אותו באויר. כשדיברתי על אחותי הקטנה הוא לא הבין… (היא פוכרת את ידיה) אוי כמה זה נורא להיות לא יפה! כמה זה נורא! ואני יודעת שאני לא יפה, אני יודעת, יודעת…. ביום ראשון כשיצאתי מהכנסיה שמעתי כמה אנשים שדיברו עלי ואשה אחת אמרה: “היא טובת לב, נדיבה, חבל שהיא כל כך לא יפה”. לא יפה…

                        (נכנסת ילנה)

ילנה                  (פותחת את החלון) הסערה חלפה. האויר נהדר! (שתיקה) סוניה?

סוניה                 מה?

ילנה                  כמה זמן תמשיכי לכעוס עלי? לא עשינו אחת לשנייה שום רע. למה שנהיה אויבות?

מספיק כבר.

סוניה                 גם אני רציתי… (היא מחבקת אותה) בואי לא נכעס יותר.

ילנה                  טוב מאד.

                        (שתיהן נרגשות)

סוניה                 אבא הלך לישון?

ילנה                  לא, הוא יושב בסלון… כבר שבועות לא החלפנו מילה. אלוהים יודע למה… (היא רואה את המזנון הפתוח) מה זה?

סוניה                 ד”ר אסטרוב אכל משהו.

ילנה                  בואי נשתה לחברות שלנו.

סוניה                 כן, נשתה.

ילנה                  מכוס אחת. (ממלאה את הכוס) חברות?

סוניה                 כן. חברות.

                        (הן שותות ומתנשקות) כבר המון זמן רציתי שנשלים, אבל התביישתי. (מתחילה לבכות)

ילנה                  למה את בוכה?

סוניה                 אני לא יודעת, סתם.

ילנה                  אל תבכי, די, אל תבכי. (היא מתחילה לבכות) עכשיו גם אני בוכה…(שהייה)

                        את כועסת עלי כי את חושבת שהתחתנתי עם אבא שלך בגלל סיבות לא טהורות. אם את מאמינה בשבועה, אני נשבעת לך. התחתנתי אתו מאהבה. נמשכתי אליו כי הוא היה מדען ואיש מפורסם. זאת לא היתה ממש אהבה, אבל אז היה נדמה לי שזה אמיתי. אבל מהיום שהתחתנו את רודפת אותי עם העיניים החכמות והחשדניות שלך.

סוניה                 נו, די. נשלים. נשכח.

ילנה                  את לא צריכה להסתכל עלי ככה, זה לא מתאים לך. את צריכה לתת אמון באנשים, אחרת לא שווה לחיות.

                        (שתיקה)

סוניה                 תגידי לי משהו, אבל באמת, כמו חברה, את מאושרת?

ילנה                  לא.

סוניה                 ידעתי. ועוד שאלה אחת. אבל תעני לי בכנות  – לא היית רוצה שיהיה לך בעל צעיר?

ילנה                  את ממש ילדה. ברור שכן. (צוחקת) תשאלי עוד, מה שאת רוצה.

סוניה                 את מחבבת את הרופא?

ילנה                  כן, מאד.

סוניה                 (צוחקת) הפרצוף שלי בטח נראה עכשיו מטופש? נכון? למרות שהוא כבר הלך אני עוד שומעת את הקול שלו ואת הצעדים שלו, וכשאני מסתכלת בחלון החשוך, אני רואה את הפנים שלו. תרשי לי לדבר אתך על זה. אני לא מסוגלת להגיד את המלים בקול רם. אני מתביישת. את בטח חושבת שאני טפשה? תודי… נכון שאת חושבת? ספרי לי משהו עליו.

ילנה                  מה?

סוניה                 הוא חכם. הוא יודע לעשות הכל… הוא מטפל בחולים, הוא שותל יערות…

ילנה                  זה לא רק יערות, זה לא רק רפואה … תביני חמודה שלי, זה כשרון, אומץ, ראש פתוח, ולחשוב בגדול. כשהוא שותל עץ הוא רואה בדמיון מה יקרה בעוד אלף שנה, הוא כבר מתאר לעצמו את האושר של האנושות. אנשים כאלה הם אנשים נדירים, צריך לאהוב אותם…

                        (היא מנשקת את סוניה)

                        אני, מעומק לבי, מאחלת לך שתהיי מאושרת. באמת.  (היא קמה) אני סתם אחת, דמות לא חשובה. בקונסרבטוריון, ובבית של בעלי, ובכל היחסים שלי עם גברים – למעשה בכל דבר – תמיד שיחקתי תפקיד כל כך לא חשוב. בעצם, סוניה, אם חושבים על זה, אני מאד אומללה.

(היא פוסעת אנה ואנה, נסערת) אין בשבילי אושר בעולם הזה. למה את צוחקת?

סוניה                 (צוחקת מסתירה את הפנים) אני כל כך מאושרת… אני מאושרת!

ילנה                  אני רוצה לנגן משהו.

סוניה                 כן, בבקשה, נגני! (היא מחבקת אותה) אני לא אוכל להרדם עכשיו. נגני!

ילנה                  אבא שלך עוד ער. כשהוא חולה, מוזיקה מעצבנת אותו. לכי תשאלי אם מותר.

אם לא איכפת לו, אני אנגן. לכי.

סוניה                 בסדר. (היא יוצאת, השומר, בחוץ, מקיש במקלו על הגדר)

ילנה                  מזמן לא ניגנתי בפסנתר. אני אנגן, אני אנגן, אני אנגן, אני אנגן ואבכה. אני אנגן ואבכה כמו טפשה.

סוניה                 (חוזרת) אסור.

                        מערכה שלישית

                   הסלון בבית סרבריאקוב. שלוש דלתות: בימין, בשמאל ובאמצע.

                        שעת יום. וניה וסוניה יושבים. ילנה צועדת הלוך ושוב, שקועה במחשבות.

וניה                   מערכה שלישית, כעבור חודש.

                        כבוד HERR פרופסור הואיל ברוב טובו לצוות שכולנו נתאסף כאן, בשעה אחת.

(מסתכל בשעון) עכשיו רבע לאחת.  יש לו משהו להודיע לעולם.

ילנה                  כנראה איזה עניין חשוב.

וניה                   אין לו עיניינים חשובים. הוא כותב שטויות, מתלונן ומקנא. זה הכל.

סוניה                 (בגערה) דוד וניה!

וניה                   בסדר, בסדר, סליחה. (מצביע על ילנה) תראו אותה …( מתהלכת) מרוב עצלות היא מתנדנדת. ממש מקסים. ממש!

ילנה                  לא נמאס לך? מזמזם כל היום. (באומללות) אני מתה משעמום, אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

סוניה                 (מושכת בכתפיה) יש הרבה מה לעשות. אם רק תרצי.

ילנה                  כמו מה?

סוניה                 תתעסקי במשק, תלמדי, תטפלי. חסר מה?

ילנה                  אני לא מבינה בזה. גם לא מעניין אותי.

סוניה                 אל תשתעממי יקירתי. (צוחקת) שעמום ועצלות הם מחלות מדבקות. תראי את דוד וניה, לא עושה כלום, הולך אחרייך כמו צל. גם אני מזניחה את העבודה שלי ורצה אלייך כדי לדבר. נהייתי כזאת עצלנית! הדוקטור היה בקושי מגיע הנה, עכשיו הוא מגיע כל יום. הוא הזניח את היערות, את החולים. את כישפת את כולנו כנראה.

וניה                   למה את סובלת? (בהתלהבות) יקרה שלי,  יפה שלי, תהיי חכמה. זורם בך דם של בתולות ים, אז תהיי בתולת ים. תשתחררי, תתפרעי פעם אחת בחיים שלך. תתאהבי נואשות באל-ים, תקפצי למים ותשאירי את HERR פרופסור ואת כולנו על החוף, פעורי פה.

ילנה                  (בכעס) אויש, תעזוב אותי!

וניה                   (חוסם את דרכה) אושר שלי, תסלחי לי… אני מתנצל. (מנשק את ידה) חברים?

ילנה                  אפילו מלאך היה מתעצבן עליך.

וניה                   בתור מחוות שלום אני אביא לך זר שושנים – קטפתי אותן בשבילך הבוקר…

“שושנים של סתיו, יפות, מקסימות. שושנים עצובות…” (אולי זו ציטטה משיר)

                        (וניה יוצא)

 

                        (שתיהן מסתכלות החוצה מבעד לחלון)

ילנה                  כבר ספטמבר. נצטרך איכשהו לעבור כאן את החורף!

סוניה                 אני שמחה שדוד וניה הלך – אני חייבת לדבר אתך.

ילנה                  על מה?

סוניה                 על מה?

                        (היא מניחה את ראשה על החזה של ילנה)

ילנה                  די, די (היא מלטפת את שערותיה של סוניה) מספיק, באמת…

סוניה                 אני כל כך לא יפה. 

ילנה                  יש לך שיער יפה.

סוניה                 לא. (פונה לראות את עצמה בראי) לא. זה מה שתמיד אומרים לנשים לא יפות: יש לך עיניים יפות,  יש לך שיער יפה. כבר שש שנים אני מאוהבת בו. אני אוהבת אותו יותר ממה שאהבתי את אמא שלי. אני כל הזמן שומעת את הקול שלו, מרגישה את מגע היד שלו. אני מחכה כאן, מסתכלת בדלת,  כל רגע נדמה לי שהנה הוא תיכף ייכנס. וכמו ששמת לב אני באה אלייך כל הזמן רק כדי לדבר עליו. הוא מגיע עכשיו כל יום, אבל הוא לא מסתכל עלי, הוא לא רואה אותי… זה כואב. אין לי שום תקווה. אין, אין! (נואשת) שאלוהים יתן לי כוח… כל הלילה התפללתי… אני לא פעם ניגשת אליו, מתחילה לדבר אתו ומסתכלת לו בעיניים… לא נשארה לי טיפת גאווה. אין לי כוח להשתלט על עצמי. אתמול נפלט לי וסיפרתי לדוד וניה שאני מאוהבת. וכל העובדים יודעים שאני אוהבת אותו. כולם יודעים.

ילנה                  ומה אתו?

סוניה                 לא. הוא לא שם לב אלי.

ילנה                  (לאחר מחשבה) הוא איש מוזר… את יודעת מה, אם תרשי לי, אני אדבר אתו, בזהירות, אני רק ארמוז לו… (שהייה)  תרשי לי ? … את לא יכולה להמשיך ככה עם אי הוודאות הזאת. את מרשה לי? (סוניה מנידה בראשה לאות הסכמה) אל תהיי נבוכה, חמודה שלי. אל תדאגי. אני אשאל אותו כל כך בזהירות, הוא לא יבין מה הולך. אנחנו צריכות רק לגלות אם זה כן או לא. (שהייה) אם לא,  כדאי שיפסיק לבוא הנה. נכון? (סוניה מנידה בראשה להסכמה) יהיה יותר קל אם לא תראי אותו יותר. בואי לא נדחה את זה, אני אשאל אותו מיד. הוא אמר שהוא רוצה להראות לי איזה שהן מפות. את יכולה לגשת להגיד לו שאני רוצה לדבר אתו?

סוניה                 (נסערת מאד) אבל תגידי לי את האמת, נכון?

ילנה                  ברור. גם אם האמת קשה, אי הוודאות יותר קשה ממנה. את יכולה לסמוך עלי חמודה שלי.

סוניה                 בסדר. אני הולכת להגיד לו שאת רוצה לראות את המפות. (היא מתחילה ללכת ואז נעצרת ליד הדלת) עדיף לא לדעת [בוודאות]. כי אז לפחות יש תקווה.

ילנה                  מה אמרת?

סוניה                 שום דבר. (היא יוצאת)

ילנה                  (לבדה, בהרהור) ברור שהוא לא מאוהב בה, אבל למה שהוא לא יתחתן איתה. היא לא יפה, אבל בשביל רופא כפרי, בגילו, היא תהיה מצוינת. היא כל כך חכמה, טובה, אמיתית… זה לא זה… לא…(שהייה) אני מבינה את הילדה המסכנה הזאת. כאן, באמצע השעמום הגדול, שאין בו בני אדם חיים, רק צללים אפורים, כשאין שום דבר שאפשר להקשיב לו חוץ מקלישאות שחוקות, כשאתה מוקף באנשים שיודעים רק לאכול, לשתות ולישון, פתאום הוא מופיע, כל כך שונה מכל השאר, מעניין, מעורר… כמו ירח בהיר בלילה אפל… קל ללכת שבי אחרי הקסם של איש כזה ולשכוח את עצמך… נדמה לי שאפילו אני קצת התפתיתי. כן, אני משתעממת כשהוא לא כאן, הנה אני מחייכת כשאני רק חושבת עליו. וניה אומר שיש לי דם של בתולת ים: “תני לעצמך להשתחרר פעם אחת בחיים”. אולי זה באמת מה שצריך לעשות… חופשיה כמו ציפור, לעוף מהפרצופים המשעממים שלכם ומכל הדיבורים המעייפים, לשכוח שאתם קיימים בכלל… אבל אני כזאת פחדנית. ביישנית. הייתי מרגישה נקיפות מצפון.

                        (נכנס אסטרוב עם מפה)

אסטרוב             שלום. (הם לוחצים ידיים) אני מבין שרצית לראות את היצירות שלי.

ילנה                  יש לך זמן?

אסטרוב             כן, כמובן.

                        (הוא פורש את המפה על שולחן קלפים ומקבע אותה עם נעצים)

                        איפה נולדת?

ילנה                  בפטרבורג.

אסטרוב             ואיפה למדת?

ילנה                  באקדמיה למוזיקה.

אסטרוב             אני לא בטוח שזה יעניין אותך.

ילנה                  למה לא? אני מודה שאני לא מכירה את החיים באזורים הכפריים, אבל קראתי הרבה.

אסטרוב             יש לי בבית הזה שולחן משלי. בחדר של וניה. לפעמים כשאני מת מעייפות, וכבר לא מרגיש שום דבר מרוב תשישות, אני אורז הכל, מגיע הנה ויושב שעה שעתיים עם המפות שלי. סוניה ווניה עם החשבונות שלהם ואני שם לצידם, ליד השולחן שלי, משחק עם הצבעים שלי, והחדר חמים ורגוע, ואני שומע את הצרצרים בחוץ. אבל זה לא קורה לעיתים קרובות, לכל היותר פעם בחודש… (הוא מצביע על המפה) הנה, תסתכלי. זאת מפה של המחוז שלנו כפי שהוא נראה לפני חמישים שנה. הכתמים בירוק כהה ובירוק בהיר מייצגים את היער –  את רואה, חצי מהשטח היה מיוער. במקומות שיש קיוקוו אדום על גבי הירוק, אלה האזורים שחיו בהם איילים ועזי-בר. בנהר הזה שטו אווזים וברווזים, וכמו שמספרים הזקנים, מעל התעופפו להקות אדירות של ציפורים. מלבד הכפרים, היו באזור גם כל מיני התיישבויות, חוות, טחנות קמח, מתבודדים… (שהייה) ועכשיו נסתכל על המפה הזו. ככה זה היה לפני עשרים וחמש שנה. אז, כבר רק שליש מהשטח היה מיוער. לא נשארו עזי-בר אבל יש עוד כמה איילים. הכתמים הירוקים כבר יותר חיוורים. וככה זה נמשך הלאה והלאה. עכשיו נעבור לחלק השלישי, המחוז שלנו כפי שהוא היום. פה ושם יש עוד קצת ירוק, אבל כתמים בודדים, לא רצף של רצועות ירוקות. האיילים, הברבורים והאווזים – כולם נעלמו. הישובים הישנים – החוות, טחנות הרוח, נעלמו בלי להשאיר עקבות. בעצם זה סיפור של הדרדרות עקבית והדרגתית, שדרושות לה עוד עשר או חמש עשרה שנה עד שהיא תושלם. את יכולה לומר שזה תהליך טבעי, אורח החיים הישן מפנה את מקומו לאורח חיים חדש. והייתי מקבל את זה. אילו על חורבות היערות שנכרתו היו סוללים כבישים, מניחים מסילות ברזל, אילו היו מקימים כאן בתי חרושת ובתי מלאכה, ובתי ספר, האנשים היו יכולים להיות בריאים יותר, מצבם הכלכלי היה יכול להיות טוב יותר, הם יכלו להיות חכמים יותר – אבל אין כאן שום דבר דומה לזה. במחוז שלנו יש אותן ביצות, אותם יתושים, אותו מחסור בכבישים, אותו עוני, אותם טיפוס ודיפטריה, אותן שרפות …

(בקרירות) אני רואה על הפנים שלך שזה לא מעניין אותך.

ילנה                  אני לא מבינה בדברים האלה.

אסטרוב             אין כאן מה להבין, פשוט לא מעניין אותך.

ילנה                  אם להגיד את האמת, יש משהו אחר שמטריד אותי. אני מצטערת. אני רוצה לערוך לך חקירה קטנה.

אסטרוב             חקירה?

ילנה                  כן, חקירה. אבל… בוא נשב.

                        (הם יושבים)

                        בוא נשוחח על זה בכנות, כמו חברים, בלי ללכת סחור סחור. נדבר על זה ואחר כך נשכח מכל העניין. בסדר?

אסטרוב             בסדר.

ילנה                  מדובר בבת של בעלי, סוניה. אתה מחבב אותה?

אסטרוב             כן, אני מכבד אותה.

ילנה                  אבל היא מושכת בעיניך, כאשה?

אסטרוב             (אחרי שהייה קצרה) לא.

ילנה                  עוד כמה מלים ואנחנו מסיימים. שמת לב למשהו?

אסטרוב             שום דבר.

ילנה                  (לוקחת את ידו) אתה לא אוהב אותה. אני רואה את זה בעיניים שלך… היא סובלת… תנסה בבקשה להבין… ואל תבוא הנה יותר. (אסטרוב קם מהכיסא מתחיל לסדר את המפות) איזו שיחה לא נעימה!… (שהייה)אפילו הסמקתי.

אסטרוב             למה היית צריכה את החקירה הזאת? (הוא מסתכל בעיניה ומנפנף לעומתה באצבע) את ערמומית!

ילנה                  למה אתה מתכוון?

אסטרוב             (צוחק) ערמומית! נניח שסוניה באמת סובלת, אני מתאר לעצמי שזה באמת כך, אבל למה כל החקירה הזאת? (מונע בעדה מלהשיב) בבקשה, אל תעשי לי את הפרצוף המופתע הזה. את יודעת טוב מאד למה אני בא הנה כל יום… למה ובשביל מי אני בא, את יודעת טוב מאד. אז אל תביטי עלי ככה, טורפת חמודה. אני זקן מדי,  אל תשחקי אתי משחקים.

ילנה                  (המומה) טורפת? אני לא מבינה על מה אתה מדבר?

אסטרוב             שועלה, יפהפיה שמשחרת לטרף! כבר חודש שלם אני לא עושה כלום, הזנחתי הכל,  רק מחפש אותך כל הזמן. צמא לראות אותך. ואת מאד אוהבת את זה. את אוהבת את זה מאד. אז מה? אני נכנע. ידעת את זה גם בלי חקירה. (משלב את זרועותיו ומרכין את ראשו)  בבקשה. תטרפי אותי.

ילנה                  השתגעת!

אסטרוב             (צוחק בשיניים חשוקות) את ביישנית.

ילנה                  אני בן אדם יותר טוב ממה שאתה חושב. אני נשבעת לך!

אסטרוב             (היא מתחילה לצאת, הוא חוסם את דרכה) אני אסע מכאן היום. אני לא אחזור לעולם. אבל…

                        (הוא מחזיק בידה ומסתכל על סביבותיו) איפה ניפגש? הגידי לי, מהר, איפה? מישהו עלול להיכנס, מהר, דברי. (בהשתוקקות) את כל כך מקסימה, את מדהימה… נשיקה אחת…  לפחות תני לי לנשק את השיער הריחני שלך.

ילנה                  אני נשבעת לך ש…

אסטרוב             (מונע בעדה מלדבר) בשביל מה להישבע? לא צריך להישבע. אין צורך במילים מיותרות… כל כך כך יפה! איזה ידיים! (מנשק את ידיה)

ילנה                  די, מספיק… לך כבר… (מושכת את ידיה ממנו) אתה לא יודע מה שאתה עושה.

אסטרוב             הגידי לי, הגידי לי, איפה אנחנו יכולים להיפגש מחר?             (מחבק את מותניה)  זה בלתי נמנע, אנחנו חייבים להיפגש. (הוא מנשק אותה ובדיוק אז וניה נכנס עם צרור פרחים ונעצר בפתח)

ילנה                  (לא רואה את וניה) רחם עלי… עזוב אותי.

                        (היא מניחה את ראשה על חזהו)

אסטרוב             בואי מחר ליער, בשתיים… בסדר? בסדר? תבואי?

ילנה                  (רואה את וניה) עזוב אותי! (מתרחקת ממנו לעבר החלון, כולה מבולבלת)

                        (וניה מניח את הפרחים על כסא ומרוב התרגשות מקנח את פניו ואת צוארו בממחטה)

אסטרוב             איבן פטרוביץ’, מזג אויר לא רע. בבוקר היה מעונן  –  נראה גשום – אבל השמש יצאה. יש לנו סתיו מקסים, חייבים לומר… ונראה שהיבולים יהיו טובים השנה. (מגלגל את המפות) יש רק בעייה אחת, הימים מתקצרים…

                        (אסטרוב יוצא. ילנה ניגשת במהירות אל וניה)

וניה                   (מקנח את מצחו) HELENE, ראיתי הכל. הכל….

                        (נכנסים סרבריאקוב, סוניה, טלגין ומרינה)

טלגין                 גם אני, כבודו, לא בדיוק בריא. כבר יומיים אני לא כל כך. הראש קצת ככה…

סרבריאקוב        איפה האחרים? אני לא אוהב את הבית הזה. אפשר ללכת בו לאיבוד. ממש לבירינת. עשרים ושישה חדרים ענקיים והאנשים מתפזרים לכל הכיוונים. אף פעם אי אפשר למצוא אף אחד. (מצלצל) איפה החותנת שלי? איפה אשתי?

ילנה                  אני כאן.

סרבריאקוב        רבותי, נא לשבת.

סוניה                 (ניגשת אל ילנה בקוצר רוח)  מה הוא אמר?

ילנה                  אחר כך.

סוניה                 את רועדת? (היא מסתכלת בפניה בשאלה) אני מבינה… הוא אמר שהוא לא יבוא הנה יותר…. נכון? (שהייה) הגידי לי. נכון?

                        (ילנה מנידה בראשה)

 

סרבריאקוב        (לטלגין) אני לא מצליח להתרגל לחיים הכפריים האלה. אני מרגיש כאילו נפלתי מכדור הארץ לאיזה כוכב אחר. שבו רבותי, בבקשה. סוניה! (לא עונה. עומדת עם פנים מורכנים, בעצב)  סוניה. (שהייה)  לא שומעת.  (למרינה)  גם את ניאניה – שבי. (מרינה יושבת וסורגת גרב) רבותי, אפשר לקבל את תשומת לבכם? אני אחזיר לכם אותה בתוספת ריבית. (צוחק)

וניה                   (נרגש) אותי אתה בטח לא צריך. אני יכול ללכת?

סרבריאקוב        לא, אני זקוק לך יותר מאשר לכולם.

וניה                   למה? מה אתה רוצה ממני?

סרבריאקוב        רוצה ממך? אתה כועס על משהו?  (שהייה) אם פגעתי בך באיזה שהוא אופן, אני מתנצל.

וניה                   בוא נעזוב את הטון הזה. ניגש לעניין. מה אתה רוצה?

                        (נכנסת אמו של וניה)

סרבריאקוב        הנה MAMAN. אני מתחיל רבותי (שהייה). “הזמנתיכם רבותי כדי לבשר לכם שעומד לבוא אלינו רביזור”. (גוגול). טוב, בלי בדיחות, מדובר בעניין רציני. כינסתי אתכם ידידי, לבקש עצה ועזרה, וכיון שאני מכיר את הנדיבות שלכם, אני מקווה שתמלאו את בקשתי. אני אקדמאי, תולעת ספרים, הצדדים הפרקטיים של החיים תמיד היו מסתוריים בעיני. אני זקוק להכוונה של אנשים מנוסים, ולכן אני מבקש מכם, ממך וניה, וממך איליה איליץ’, וממך MAMAN… טוב… אני חושב שהגיע הזמן לטפל באופן מסודר ברכוש שלי ובענינים הכספיים שלי, במידה שהם משפיעים על המשפחה שלי. חיי נגמרו, אני לא חושב על עצמי, אבל יש לי אשה צעירה ובת לא נשואה. (שהייה) אני לא יכול להמשיך לגור בכפר. אנחנו לא בנויים לחיים האלה. מצד שני, באותה מידה זה בלתי אפשרי לגור בעיר מההכנסה שאנחנו מקבלים מהאחוזה הזאת. אנחנו חייבים לחשוב על איזו תוכנית שתבטיח לנו פחות או יותר הכנסה קבועה. חשבתי על תוכנית כזאת, ויש לי העונג להציג אותה לשיפוטכם. אני לא אטריד אתכם עם הפרטים, אני אפרוש את התוכנית בקווים כלליים. בממוצע, התשואה מהאחוזה שלנו היא לא יותר מאשר 2 אחוז לשנה. אני מציע למכור אותה, ואז אם נשקיע את הכסף במניות, או בתוכניות נושאות רבית, נקבל בין ארבעה לחמישה אחוז, ואפילו יישארו כמה אלפים כדי לקנות אולי איזה בית-קיץ בפינלנד.

וניה                   רק רגע… יש לי כנראה בעיות שמיעה. תחזור על מה שאמרת.

סרבריאקוב        נשקיע את הכסף בתוכניות נושאות ריבית ובסכום שיישאר נקנה בית-קיץ בפינלנד.

וניה                   לא. לא פינלנד… מה שאמרת קודם.

סרבריאקוב        הצעתי שנמכור את האחוזה.

וניה                   אה, זהו בדיוק. אתה תמכור את האחוזה, נפלא. רעיון מבריק. ומה אתה מציע לעשות אתי ועם האמא הזקנה שלי? ו… עם סוניה?

סרבריאקוב        נדבר על זה בבוא הזמן. לא הכל בבת אחת.

וניה                   חכה רגע. עד עכשיו לא הבנתי כלום. עד עכשיו חשבתי משום מה שהאחוזה הזאת שייכת לסוניה. אבא המנוח קנה את האחוזה בתור נדוניה לאחותי, וחשבתי שעל פי החוק האחוזה של אחותי שייכת לבת שלה, סוניה.

סרבריאקוב        כן, היא שייכת לסוניה, מי מתווכח? אני לא אעז למכור אותה בלי הסכמתה של סוניה. כשהצעתי את זה חשבתי על טובתה של סוניה.

וניה                   או שאני מטורף או ש… או ש…

וסילייבנה           ז’אן, בבקשה אל תתווכח עם אלכסנדר. תאמין לי שהוא יודע יותר מאתנו מה טוב ומה רע.

וניה                   אני צריך מים. (שותה) תגיד מה שאתה רוצה. מה שאתה רוצה!

סרבריאקוב        אני לא מבין ממה אתה כל כך מתרגש. אני לא אומר שהתוכנית שלי אידיאלית. אם כולכם תחליטו שזאת תוכנית גרועה, אני לא אתעקש.

                        (שתיקה)

טלגין                 (נבוך) כבודו, אני לא רק מעריץ השכלה אדוני הפרופסור, אצלינו זה במשפחה. לאחיה של אשת יש תואר שני, אולי אתה מכיר אותו…

וניה                   רגע וופלה, אנחנו כאן בעניני עסקים… חכה, אחר כך… (לסרבריאקוב) תשאל אותו. האחוזה נקנתה מדודו.

סרבריאקוב        מה יש לי לשאול? מה זה יתן לנו?

וניה                   האחוזה הזאת נקנתה בתשעים וחמישה אלף רובל. אבא שילם רק שבעים, ונשאר חוב של עשרים וחמישה אלף…  עכשיו תקשיבו … האחוזה הזאת לא היתה נקנית אם לא הייתי מוותר על החלק שלי בירושה לטובת אחותי, שמאד מאד אהבתי. בנוסף, עבדתי כמו חמור עשר שנים לשלם את החוב…

סרבריאקוב        אני מצטער שהתחלתי את השיחה הזאת.

וניה                   האחוזה נקייה מחובות והיא במצב מצוין, הודות למאמצים שהשקעתי. ועכשיו כשאני זקן הולכים לזרוק אותי.

סרבריאקוב        אני לא מבין, מה אתה מנסה להגיד?

וניה                   אני ניהלתי את האחוזה הזאת עשרים וחמש שנה. עבדתי, שלחתי לך כסף – לא היית יכול למצוא מנהל יותר הגון ממני, ובמשך כל הזמן הזה אפילו פעם אחת לא אמרת לי תודה. מאז שהייתי צעיר ועד עכשיו אני מקבל בדיוק את אותה משכורת, חמש מאות רובל לשנה, סכום עלוב – ואף פעם לא עלה בדעתך להגדיל לי את המשכורת אפילו ברובל אחד.

סרביריאקוב       איך הייתי יכול לדעת. אני לא איש עסקים. אני לא מבין בדברים האלה. יכולת לקחת לעצמך יותר, כמה שרצית.

וניה                   אז למה לא גנבתי, אה? לועגים לי עכשיו שלא גנבתי? כי זה היה בהחלט צודק וגם לא הייתי היום קבצן.

וסילייבנה           (בחומרה) ז’אן.

טלגין                 (נסער) וניה ידידי, לא צריך… לא צריך… אני כולי רועד. למה לקלקל יחסים טובים?

(הוא מנשק אותו) לא צריך.

וניה                   עשרים וחמש שנה אני, עם האמא הזאת, קבור כמו חפרפרת בין ארבעה קירות. רק אתה היית בראש שלנו. כל היום דיברנו עליך ועל העבודה שלך, היינו גאים בך, אמרנו את השם שלך בלחש, ביראת כבוד. לילות שלמים קראנו ספרים וכתבי-עת שעכשיו אני בז להם.

טלגין                 לא צריך וניה, לא צריך, אני לא יכול…

סרבריאקוב        אני לא מבין, מה אתה רוצה?

וניה                   התייחסנו אליך כמו אל יצור עליון, דיקלמנו את כל המאמרים שלך בעל פה. אבל עכשיו העיניים שלי נפקחו! אני רואה הכל! אתה כותב על אמנות בלי להבין שום דבר באמנות! כל העבודות שלך, שכל כך הערכתי, לא שוות את הנייר שהן כתובות עליו! אתה רימית אותנו.

סרבריאקוב        אלוהים! תשתיקו אותו כבר. אני הולך.

ילנה                  וניה, אני דורשת שתשתוק!

וניה                   לא! אני לא אשתוק! (הוא חוסם את דרכו של הפרופסור)

                        חכה, עוד לא גמרתי אתך. אתה הרסת לי את החיים! לא חייתי. לא חייתי. בגללך הלכו לי לעזאזל השנים הכי טובות. אתה האויב הכי גרוע שלי!

טלגין                 אני לא יכול … אני לא יכול… אני הולך…

                        (הוא יוצא, נסער מאד)

סרבריאקוב        מה אתה רוצה ממני? איך אתה מעז לדבר אלי בטון הזה? אפס! אם האחוזה היא שלך, קח אותה, אני לא רוצה אותה!

ילנה                  אני חייבת לצאת מהגיהינום הזה. (צועקת) אני לא יכולה לסבול את זה יותר!

וניה                   החיים שלי אבודים! אני בן אדם כשרוני, חכם, אמיץ… בנסיבות רגילות יכולתי להיות שופנהאואר, או דוסטוייבסקי… על מה אני מדבר? אני כנראה יוצא מדעתי… אמא’לה אני כל כך מיואש, אמא’לה!

וסילייבנה           (בחומרה) תקשיב לאלכסנדר!

סוניה                 (כורעת לרגלי מרינה ונצמדת אליה) או נאניצ’קה, נאניצ’קה.

וניה                   אמא’לה! מה אני אעשה? לא, אל תגידי לי. אני יודע מה אני צריך לעשות.

                        (לסרבריאקוב) אתה לא תשכח אותי!

                        (הוא יוצא דרך הדלת המרכזית. אמו יוצאת אחריו)

סרבריאקוב        רבותי, מה זה כל זה? תורידו ממני את המטורף הזה! אני לא יכול להמשיך לחיות אתו תחת גג אחד! הוא חי כאן (הוא מצביע על הדלת האמצעית) כמעט לידי… שיעבור לגור בכפר או ב… אחד הביתנים. או שאני אעבור. אבל אני לא יכול להמשיך לחיות אתו באותו בית.

ילנה                  (לבעלה) היום נצא מכאן! אני מתחילה לארוז.

סרבריאקןב         האיש הזה הוא אפס גמור.

                        (סוניה, על הברכיים, פונה אל אביה ומדברת בהתרגשות מבעד לדמעות)

סוניה                 אבא, אתה חייב להבין. דוד וניה ואני מאד לא מאושרים! (לא מניחה ליאוש לפרוץ) אתה חייב להבין! כשהייתם צעירים, אתה זוכר איך דוד וניה וסבתא היו עובדים לילות שלמים בשביל לתרגם לך ספרים, להעתיק את העבודות שלך… לילות שלמים… לילות שלמים! אני ודוד וניה לא הפסקנו לעבוד, פחדנו לבזבז משהו על עצמנו, הכל שלחנו לך… לא אכלנו לחם חינם, שתדע לך. מה שאני רוצה להגיד זה לא בדיוק מה ש… אבל… אתה חייב להבין אותנו, אבא, אתה חייב!

ילנה                  (נסערת מאד, אל בעלה) אלכסנדר, לך דבר אתו…. אני מתחננת!

סרבריאקוב         בסדר, אני אלך לדבר אתו. אני לא מאשים אותו, ואני לא כועס עליו, אבל תודו שההתנהגות שלו משונה. בסדר, אני אגש אליו. (הוא יוצא דרך הדלת האמצעית)

ילנה                  תהיה נחמד אתו, תנסה להרגיע אותו… (היא הולכת בעקבותיו) 

סוניה                 (מחבקת את מרינה) נאניצ’קה, אוי נאניצ’קה.  

מרינה                לא קרה כלום ילדה שלי. האווזים עם הגע-גע-גע שלהם… הם תיכף יפסיקו….

סוניה                 נאניצ’קה.

מרינה                (מלטפת את שערותיה) את רועדת, כולך קפואה. יתומה מסכנה שלי. אלוהים ירחם. כוס תה פטל ותהיי בסדר גמור. האווזים הטפשיים האלה, כמה רעש הם עושים היום.

                        (נשמעת יריה מבחוץ. שומעים את ילנה צורחת. סוניה נרעדת) אוך, מה קורה?!

סרבריאקוב        (נכנס בריצה, מועד מרוב פחד) תעצרו אותו! תעצרו! הוא השתגע!

                        (וניה וילנה נאבקים בדלת. היא מנסה להוציא את האקדח מידיו)

ילנה                  תן לי אותו! אתה מוכן לתת לי אותו ?!

וניה                   עזבי אותי HELENE. עזבי אותי!

                        (הוא משתחרר ממנה ורץ פנימה ומחפש את סרבריאקוב)

                         (הוא מכוון אליו ויורה) לא פגעתי? לא פגעתי ?!

                        (בזעם) לעזאזל!… שיקח אותו השד. 

                        (הוא משליך את האקדח על הרצפה בחבטה ושוקע בישיבה על הכסא, מותש)

                        (סרבריאקוב המום. ילנה נשענת על הקיר על סף עילפון)

ילנה                  קח אותי מכאן! קח אותי. תהרוג אותי, אבל… אני לא יכולה להישאר כאן, אני לא יכולה!

וניה                   (ביאוש) מה אני עושה!

סוניה                 (בשקט) נאניצ’קה.

 

 

 

 

 

מערכה רביעית

                   חדר השינה של וניה המשמש גם כמשרד האחוזה. ליד החלון יש שולחן גדול עמוס ספרי חשבונות, פנקסים, ניירות שונים. בחדר יש גם מזנון, מאזניים ומשקולות, ושולחן קטן יותר עבור אסטרוב שעליו צבעים, כלי ציור ושרטוט, ולידו תיק קרטון. יש ציפור בכלוב. על הקיר תלוייה מפת אפריקה, שלא נחוצה כאן לאף אחד. ספה ענקית עם ריפוד המכוסה בשעוונית (במקום בד). משמאל, דלת המובילה אל תוך הבית. מימין, דלת למרפסת. ליד דלת זו הונח שטיחון כדי שהאכרים הנכנסים לא ילכלכו את הרצפה. ערב סתיו. דממה. טלגין ומרינה יושבים זה מול זה, מגלגלים צמר.

טלגין                 מערכה רביעית, באותו ערב.

                        מהר, כי תיכף יקראו לנו להגיד שלום. הם כבר הזמינו את הסוסים.

מרינה                (מנסה לגלגל את הצמר יותר מהר) נשאר רק קצת.

טלגין                 הם נוסעים לחארקוב. שם הם יגורו.

מרינה                יותר טוב.

טלגין                 הם נבהלו… היא אמרה “שעה אני לא נשארת בבית הזה”. לא רוצה לחיות כאן…  ניסע וניסע… נגור בחארקוב, נחפש לנו מקום, ואז נשלח להביא את החפצים שלנו…”, אז הם לא לוקחים איתם הרבה. כנראה שמשמיים נגזר שהם לא יחיו כאן, ככה רצה הגורל.

מרינה                יותר טוב. אחרי כל הרעש והיריות. שיתביישו.

טלגין                 כן, סיפור שמתאים לכתוב אותו בספר.

מרינה                שהעיניים שלי יראו את כל זה… אה… (שהייה) עכשיו נחיה כמו שחיינו פעם. תה בשמונה בבוקר. צהריים באחת, ובערב נאכל עם כולם. הכל לפי הסדר, כמו כולם…  כמו נוצרים טובים. (נאנחת) מזמן לא אכלתי  מרק אטריות, שאלוהים יסלח לי.

טלגין                 כן, כבר מזמן לא בישלו לנו מרק אטריות בבית הזה. (שהייה) ממש מזמן. הבוקר, כשעברתי בכפר, החנווני צעק לי: “הי, פרזיט”. נפגעתי מאד.

מרינה                אצל אלוהים כולנו פרזיטים – אבל אתה וסוניה ווניה, אף אחד מכם לא יושב בטל. כולנו עובדים, כל אחד מאיתנו… איפה סוניה?

טלגין                 בגינה, מסתובבת עם הדוקטור לחפש את הדוד שלה. הם מפחדים שהוא יעשה לעצמו משהו.

מרינה                איפה האקדח שלו?

טלגין                 (לוחש) החבאתי אותו במרתף.

מרינה                (מחייכת) איזה סיפור.

                        (נכנסים וניה ואסטרוב מבחוץ)

וניה                   עזוב אותי. (פונה למרינה וטלגין) לכו מכאן.

טלגין                 כבר. (יוצא על קצות אצבעות)

וניה                   תשאיר אותי לבד לפחות לשעה. אני לא סובל שעוקבים אחרי.

מרינה                כמו האווזים – גע גע גע!

                        (אוספת את הצמר ויוצאת)

וניה                   עזוב אותי כבר.

אסטרוב             ברצון רב, מזמן הייתי צריך לצאת לדרך, אבל אמרתי לך, אני לא אעזוב אותך עד שתחזיר לי מה שלקחת ממני.

וניה                   לא לקחתי ממך כלום.

אסטרוב             תשמע, אני רציני, אל תבזבז את הזמן שלי. מזמן הייתי צריך לזוז.

וניה                   לא לקחתי ממך כלום.

                        (שניהם יושבים)

אסטרוב             בטוח? בסדר, אני נותן לך אורכה, ואז, אני מצטער, אני אאלץ להשתמש בכוח. נקשור אותך ונעשה עליך חיפוש. ואני מדבר ברצינות.

וניה                   עשה מה שאתה רוצה. (שהייה) איך יכולתי להיות טפש כזה? לירות בו פעמיים ולהחטיא. אני לא אסלח לעצמי.

אסטרוב             אם באמת רצית לירות במישהו, היית צריך לירות בעצמך.

וניה                   (מושך בכתפיו) מוזר. לפני רגע ניסיתי להרוג בן אדם ואף אחד לא אוסר אותי ולא מאשים אותי בשום דבר. זאת אומרת, הם חושבים שאני מטורף. (צחוק מר) לא הם מטורפים, אלה שבמסווה של פרופסור, מסתירים את חוסר הכשרון שלהם, את הטמטום, את האטימות. וגם לא הן מטורפות, אלה שמתחתנות עם גברים זקנים ואז מרמות אותם לעיני כולם. ראיתי, ראיתי איך שחיבקת אותה!

אסטרוב             כן, חיבקתי… (אצבעות מול האף, תנועה של זלזול וקנטור)

וניה                   (מסתכל לעבר הדלת) והעולם כולו מטורף שהוא בכלל סובל אותכם.

אסטרוב             אל תדבר שטויות.

וניה                   מה אתה רוצה? אני הרי מטורף, אני לא אחראי למעשי, מותר לי לדבר שטויות.

אסטרוב             זה תירוץ. אתה לא מטורף, אתה סתם מוקיון זול. פעם חשבתי שתמהונים הם אנשים חולים, או לא נורמלים, עד שהבנתי שתמהונות היא המצב הנורמלי של האדם. אתה בהחלט נורמלי.

וניה                   (מכסה את פניו בידיו) בושה! אם היית יודע כמה אני מתבייש. זאת לא סתם בושה, זה יסורי בושה, יותר גרוע מכל כאב. (סובל) זה בלתי נסבל. (גוהר לעבר השולחן) מה אני יכול לעשות? מה אני יכול לעשות?

אסטרוב             שום דבר.

וניה                   תן לי משהו! אני בן ארבעים ושבע, אם נניח שאני אחיה עד גיל ששים, עוד שלוש עשרה שנה. הרבה זמן! איך אני אחיה עוד 13 שנה? במה אני אמלא את הזמן? תבין, אם אפשר היה לחיות את שארית החיים באיזו דרך חדשה. להתעורר בבוקר חדש, שטוף שמש, ולהרגיש שהתחילו חיים חדשים, ושהעבר שלך נשכח ונמוג כמו עשן. (הוא בוכה) חיים חדשים… איך להתחיל, תגיד לי, מאיפה להתחיל?

אסטרוב             (בצער) די! איזה חיים חדשים! המצב שלך ושלי חסר תקווה.

וניה                   באמת?

אסטרוב             אני בטוח. (הוא מתרכך)

וניה                   תן לי משהו… (מצביע על הלב) כואב לי כאן.

אסטרוב             (צועק בכעס)  תפסיק כבר! (מתרכך) בעוד מאה או מאתיים שנה אנשים יבוזו לנו על זה שחיינו חיים כל כך מכוערים, חסרי טעם; הם אולי אפילו ימצאו דרך להיות מאושרים – אבל מה שנוגע לך ולי… לנו יש רק תקווה אחת, שכשנשכב שם, בקברים שלנו, אולי נראה כל מיני חזיונות – ואולי אפילו נעימים. (נאנח) כן, אחי, היה היו כאן פעם שני גברים הגונים, תרבותיים, אתה ואני. אבל עשר שנים של שיגרה עקרה, באוירה המנוולת הזאת, שברו אותנו, הרעילו את הדם שלנו ועכשיו אנחנו בינוניים כמו כולם.  (שוב רענן)  די, אל תבלבל לי את המוח, תחזיר לי מה שלקחת ממני.

וניה                   מה? לא לקחתי כלום.

אסטרוב             לקחת מתיק התרופות שלי בקבוק של מורפיום. (שהייה) תשמע, אם החלטת ויהי מה לגמור עם עצמך, לך בבקשה ליער ותקע לעצמך כדור. אבל תחזיר לי את המורפיום, אחרת אנשים יתחילו לרכל ויסיקו כל מיני מסקנות, עוד יחשבו שאני נתתי לך… מספיק לי שאני אצטרך לעשות לך את הנתיחה שלאחר המוות. אתה חושב שזה מעניין אותי?

                        (נכנסת סוניה)

וניה                   עזוב אותי.

אסטרוב             סוניה, הדוד שלך גנב לי מהתיק בקבוק מורפיום והוא מסרב להחזיר. תגידי לו ש… שזה… פשוט לא חכם. וגם אין לי זמן, אני חייב לזוז.

סוניה                 דוד וניה, לקחת את המורפיום?  (שהייה)

אסטרוב             הוא לקח. אני בטוח. 

סוניה                 אז תחזיר. בשביל מה להבהיל אותנו? (ברוך) תחזיר דוד וניה, אני חושבת שאני אומללה לא פחות ממך אבל אני לא נכנעת ליאוש. אני סובלת בסבלנות ואני אמשיך להיות סבלנית עד שהחיים שלי יסתיימו באופן טבעי. גם אתה חייב להתאזר בסבלנות. (שהייה) תחזיר! (מנשקת את ידיו) דוד יקר, חמוד, נחמד, תחזיר. (בוכה) אתה איש טוב, רחם עלינו ותחזיר. קצת סבלנות דוד וניה, אני מבקשת.

                        (וניה מוציא את הבקבוק ממגירת שולחן הכתיבה ונותן אותו לאסטרוב)

וניה                   הנה, קח. (לסוניה) אנחנו חייבים מהר להתחיל לעבוד, לעשות משהו, אחרת אני לא… אני לא…

סוניה                 כן, כן, לעבוד. ברגע שנלווה אותם נשב לעבוד… (היא מזיזה את הניירות על השולחן בעצבנות) הזנחנו את הכל.

אסטרוב             (מכניס את הבקבוק לתיק ומחזק את רצועות העור) בסדר, עכשיו אני יכול ללכת.

                        (נכנסת ילנה)

ילנה                  איבן פטרוביץ’ אתה כאן? אנחנו תיכף נוסעים… אתה מוכן לגשת אל אלכסנדר, הוא רוצה להגיד לך מילה.

סוניה                 תיגש אליו, דוד וניה. (היא מחזיקה בזרועו) נלך. אתה ואבא חייבים להשלים. זה חשוב.

                        (הם יוצאים)

ילנה                  אני הולכת. (היא מושיטה לאסטרוב יד) שלום.

אסטרוב             כבר?

ילנה                  הסוסים מוכנים.

אסטרוב             שלום.

ילנה                  היום הבטחת לי שתיסע מכאן.

אסטרוב             כן, אני זוכר. אני תיכף נוסע. (שהייה) נבהלת? (לוקח את ידה) זה עד כדי כך מפחיד?

ילנה                  כן.

אסטרוב             למה שלא תשארי? מה דעתך? מחר, ביער…

ילנה                  לא. החלטנו כבר… ורק מפני שהחלטנו ושאנחנו עוזבים, אני יכולה להסתכל לך בפנים.

דבר אחד אני רוצה לבקש ממך: תחשוב עלי טובות. הייתי רוצה שתכבד אותי.

אסטרוב             אה! (עושה בידו תנועה של קוצר רוח) תשארי, אני מבקש. תודי, אין לך שום דבר שאת חייבת לעשות, אין לך שום מטרה, שום דבר לא מעסיק את המחשבות שלך, ובמוקדם או במאוחר תכנעי לרגשות שלך. זה בלתי נמנע. אז מוטב שזה יקרה לא בחארקוב, או בקורסק, או איפה שהוא, אלא כאן, בחיק הטבע. שלפחות שזה יהיה פיוטי.

ילנה                  איזה איש מצחיק אתה. אני כועסת עליך אבל בכל זאת… יהיה לי נעים להיזכר בך. אתה אדם מעניין, מקורי. לא ניפגש יותר לעולם, אז למה שאני אנסה להכחיש? קצת נמשכתי אליך. עכשיו בוא נלחץ יד וניפרד כידידים. אל תזכור אותי לרעה.

אסטרוב             (לוחץ את ידה) כן, תסעי… (לאחר מחשבה) את כאילו בן אדם טוב, עם נשמה, אבל יש משהו מוזר באישיות שלך. הנה, הופעתם את ובעלך, וכולנו, שהיינו עסוקים בעבודה שלנו וניסינו ליצור משהו, היינו צריכים לעזוב הכל ולהתעסק כל הקיץ בראומטיזים של בעלך – בך. שניכם הדבקתם את כולנו בבטלה שלכם. אני נסחפתי, לא עשיתי שום דבר במשך חודש שלם, ובזמן הזה אנשים חלו, והאכרים נתנו לבהמות שלהם לרעות ביער שלי ורמסו לי את השתילים הצעירים. אז את רואה, בכל מקום שאת ובעלך דורכים אתם זורעים הרס. אני צוחק כמובן, אבל בכל זאת…זה מוזר. אילו הייתם נשארים אני בטוח שהיה מתרחש כאן איזה אסון נורא. אני הייתי נהרס, וגם את … לא היית יוצאת מזה הכי טוב. אז מוטב שתלכי. ‘פיניטה לה קומדיה’.

ילנה                  (לוקחת עפרון מהשולחן ומחביאה אותו במהירות) אני אקח את העפרון הזה למזכרת.

אסטרוב             מוזר…. רק התחלנו להכיר אחד את השני ואז פתאום מתברר ש…לעולם לא ניפגש. ככה הכל קורה בעולמנו… תשמעי, כל זמן שאנחנו לבד, לפני שוניה מופיע עם זר פרחים, הרשי לי… לנשק אותך… לשלום….בסדר? (נושק לה בלחי) הנה… יופי.

ילנה                  אני מאחלת לך כל טוב. (מסתכלת סביבה) טוב, שיהיה, פעם בחיים!

                        (היא מחבקת אותו בפרץ רגשות ואז הם ממהרים להתרחק אחד מן השני)

                        חייבים לנסוע.

אסטרוב             כן, אז תסעי. וכדאי שתזדרזי. אם הסוסים מוכנים, צאי לדרך.

ילנה                  אני חושבת שמישהו בא. (הם מקשיבים)

אסטרוב             FINITA.

                        (נכנסים הפרופסור, וניה, אמו שמחזיקה ספר, טלגין וסוניה)

סרבריאקוב        (לוניה) זהו, מה שהיה היה. אחרי כל מה שקרה בשעות האחרונות, עברו עלי כל כך הרבה דברים וחשבתי כל כך הרבה מחשבות… נראה לי שהייתי יכול לכתוב עבודת מחקר לטובת הדורות הבאים על איך צריך לחיות. אני שמח לקבל את ההתנצלות שלך, ותסלח לי גם אתה. שלום לך.

                        (הוא ווניה מתחבקים ומתנשקים שלוש פעמים)

וניה                   תמשיך לקבל בדיוק מה שקיבלת קודם. הכל יהיה כמו שהיה.

                        (ילנה מחבקת את סוניה)

סרבריאקוב        (מנשק את ידה של חותנתו לשעבר) MAMAN…

וסילייבנה           אלכסנדר, תצטלם ותשלח לי תמונה. אתה יודע כמה אתה יקר לי.

טלגין                 שלום כבודו! אל תשכח אותנו!

סרבריאקוב        (מנשק את סוניה) שלום… שלום לכולם!

                        (הוא לוחץ את ידו של אסטרוב)

                        תודה על העונג לבלות בחברתך. אני מעריך את הרעיונות שלך, את ההתלהבות ואת הספונטניות, אבל תרשה לאיש זקן להוסיף הערה אחת לפרידה: רבותי, צריך לעשות! משהו מעשי!

(הוא קד לכולם) כל טוב לכם!

                        (הוא יוצא ואחריו סוניה וסבתה)

וניה                   (וניה מנשק את ידה של ילנה ברגש רב) שלום… ותסלחי לי… לא ניפגש לעולם.

ילנה                  (נרגשת) שלום יקר שלי. (היא נושקת לו בראשו ויוצאת)

אסטרוב             (לטלגין) וופלה, אולי תבקש מהם שיביאו כבר גם את הסוסים שלי.

טלגין                 בטח ידידי.

                        (טלגין יוצא. נשארים רק אסטרוב ווניה. אסטרוב מסיר מן השולחן את הציורים שלו ושם אותם בתיק הקרטון)

וניה                   שניים בפברואר, עשרה ליטר שמן פישתה.

אסטרוב             למה אתה לא יוצא ללוות אותם?

וניה                   שיסעו. אני… אני לא יכול. קשה לי. אני חייב להתחיל מיד להעסיק את עצמי…לעבוד, לעבוד!

(הוא מחטט בערימת הניירות שעל השולחן. דממה. נשמעים צלצולי פעמונים של רתמות הסוסים)

אסטרוב             נסעו. הפרופסור בטח שמח. עכשיו אי אפשר יהיה לפתות אותו לבוא הנה.

מרינה                (תוך כדי כניסה לחדר) נסעו. (היא יושבת בכורסה וממשיכה בסריגת הגרב)

סוניה                 (תוך כדי כניסה) נסעו. (מקנחת את עיניה) שאלוהים ישמור עליהם. (לוניה)

                        דוד וניה, בוא נתחיל לעשות משהו.

וניה                   לעבוד, לעבוד.

סוניה                 כבר המון זמן לא ישבנו על יד השולחן הזה ביחד.

                        (היא מדליקה את המנורה שעל השולחן)

                        נראה לי שנגמר הדיו.

                        (היא לוקחת את הקסת, הולכת למזנון וממלאה אותה בדיו)

                        עצוב לי שהם נסעו.

                        (אמו של וניה נכנסת לאיטה)

וסילייבנה           נסעו.

                        (היא יושבת ומהר מאד משתקעת בקריאת הספר. סוניה, ליד השולחן הופכת את הדפים של ספר החשבונות)

סוניה                 דוד וניה, נתחיל בחשבונות. הזנחנו הכל. מישהו שלח שוב חשבון עם דרישת תשלום. תתחיל. אתה תכתוב חשבון אחד ואני את השני.

וניה                   (כותב) תשלום… לאדון…

                        (שניהם כותבים בשקט)

מרינה                (מפהקת) אני יכולה להרדם ככה.

אסטרוב             שקט. רק העטים חורקים והצרצרים מצרצרים. חם, נעים. בכלל לא מתחשק לי לנסוע.

                        נשאר לי רק להגיד שלום חברים, ושלום לשולחן שלי, ולצאת לדרך. 

                        (הוא אורז את המפות בתיק קרטון)

מרינה                למה אתה ממהר? תשב.

אסטרוב             לא יכול.

וניה                   (כותב) ומהחוב הישן נשאר שתיים שבעים וחמש…

                        (נכנס פועל)

טלגין                 הסוסים מוכנים דוקטור.

                        (הוא מעביר לו את תיק הרופא, את המזוודה ואת תיק הקרטון)

                        תעזור לי עם אלה, טוב? תזהר שלא תקמט את המפות.

פועל                  כן. (יוצא)

אסטרוב             אז…  (הוא עושה צעד קדימה כדי להיפרד)

סוניה                 מתי נראה אותך שוב?

אסטרוב             לא לפני הקיץ, אני חושב. לא נראה לי שאני אגיע בחורף. כמובן שאם יקרה משהו תודיעו לי ואני אבוא.  (לוחץ את ידה של סוניה)

                        תודה על הארוח והנדיבות – בעצם תודה על הכל.

                        (ניגש אל מרינה ונושק לה על ראשה)

                        שלום זקנה שלי.

מרינה                ככה תיסע בלי לשתות תה?

אסטרוב             לא רוצה סבתא’לה.

מרינה                אז אולי קצת וודקה?

אסטרוב             (מתלבט) אה, אולי… (מרינה יוצאת. שקט. הוא ניגש למפת אפריקה ומביט בה)

                        באפריקה הזאת בטח חם עכשיו – משהו נורא.

וניה                   יש להניח.

                        (מרינה חוזרת עם מגש קטן ועליו כוסית וודקה וחתיכה קטנה של לחם)

מרינה                הנה.

אסטרוב             (שותה) לחייך, יקירתי.

                        (היא קדה לו עמוקות)

                        תאכל.

אסטרוב             לא, אני מעדיף את זה ככה… כל טוב לכם.

(הוא יוצא, סוניה מלווה אותו עם נר. מרינה יושבת בכורסה שלה)

וניה                   16 בפברואר, עוד עשרים קילו שיבולת שועל.

                        (שקט ואז צלצול פעמוני הריתמה של הסוסים)

מרינה                נסע. (שהייה)

סוניה                 (חוזרת ומעמידה את הנר על השולחן)  נסע.

וניה                   (גומר לחשב על החשבוניה וכותב) ביחד חמש עשרה… עשרים וחמש.

                        (סוניה יושבת וכותבת)

מרינה                (מפהקת) שאלוהים יסלח לנו.

                        (טלגין נכנס על קצות האצבעות. בשקט מכוון את הגיטרה)

וניה                   (לסוניה, מעביר את ידו על שערותיה)

                        ילדה שלי, כל כך כבד לי. אם היית יודעת כמה כבד לי.

סוניה                 מה לעשות, צריך לחיות. (שהייה) אנחנו, דוד וניה, נמשיך לחיות. נחיה יום אחרי יום, הרבה הרבה ימים, וערבים שלא נגמרים. ואת כל מה שהגורל ישלח לנו נישא בסבלנות. נעבוד בשביל אחרים עכשיו וגם כשנהיה זקנים, ולא יהיה לנו רגע מנוחה. וכשיגיע הזמן שלנו, נמות בלי מחאה. ושם, מעבר לקבר, נספר כמה סבלנו ובכינו, וכמה החיים היו מרים – ואלוהים ירחם עלינו. ואז, דוד יקר שלי, אתה ואני נזכה לראות חיים בהירים, ברורים, יפהפיים. נהיה מאושרים ונשמח, ונתבונן בכל הכאב והסבל ונחייך בחיבה, ונגיע אל המנוחה. אני מאמינה בזה דוד וניה, מאמינה בכל לבי. 

                        (היא כורעת לרגליו ומניחה את ראשה על ידיו. היא מדברת בלאות)

                        אנחנו ננוח! 

                        (טלגין פורט על מיתרי הגיטרה חרש)

                        אנחנו ננוח. נשמע את המלאכים ונראה שמיים זרועי יהלומים, ונתבונן בכל הרוע שבעולם

והכאב שלנו ילך ויתפוגג, יישטף על ידי החמלה שתעטוף את העולם, וחיינו יהיו רגועים ונעימים ורכים כמו ליטוף. אני מאמינה, אני מאמינה… (היא מקנחת את הדמעות שלו בממחטה) דוד וניה, מסכן שלי, אתה בוכה. לא היתה שמחה בחיים שלך, אבל חכה, פשוט חכה…תראה שננוח…

                        (היא מחבקת אותו בזרועותיה)

                        אנחנו ננוח!

                        (השומר נוקש במקלו. טלגין מנגן חרש. אמו של וניה רושמת הערות בשולי החוברת שלה. מרינה סורגת את הגרב)

                        אנחנו ננוח.

                        (המסך יורד לאיטו)